הרייט טיילור מיל

בת של מנתח מדרום לונדון

הרייט הרדי נולדה ב-8 באוקטובר 1807 בוולוורת', אז פרבר בדרום לונדון, בתו של המנתח תומס הרדי. כמו כמעט כל בנות דורה, היא לא למדה במוסד חינוכי מסודר, ואת השכלתה רכשה בבית. במרץ 1826, כשהייתה בת שמונה עשרה, נישאה לג'ון טיילור, סוחר סיטונאי בתרופות, אדם אמיד והגון שהיה מבוגר ממנה באחת עשרה שנים. בתוך חמש שנים נולדו להם שלושה ילדים: הרברט, אלג'רנון והלן.

בני הזוג השתייכו לחוג של יוניטרים רדיקלים בלונדון, חבורה שדיברה על רפורמה בפרלמנט, על חינוך ועל מעמד הנשים בטבעיות שלא הייתה מקובלת אז כמעט בשום מקום אחר. הרייט כתבה שירים ורשימות ביקורת לכתב העת של החוג. ב-1830, בארוחת ערב, פגשה שם פקיד צעיר מחברת הודו המזרחית, שכבר נחשב להבטחה גדולה של הפילוסופיה האנגלית. שמו היה ג'ון סטיוארט מיל. שניהם היו אז בשנות העשרים לחייהם.

עשרים שנה של ידידות

מה שנקשר ביניהם היה גלוי לכול ובלתי מובן לרבים. הרייט לא עזבה את בעלה, ומיל לא חדל לבקר אותה. ג'ון טיילור השלים עם ההסדר, בתנאי שיישמרו כללי הנימוס. שניהם התעקשו כל חייהם שהקשר היה ידידות ולא יותר, ושלא עשו דבר שיש להתבייש בו. לונדון דיברה בכל זאת, ומיל ניתק קשרים עם חברים שהעזו לרמוז.

כבר בתחילת הדרך, בשנות השלושים, כתבו זה לזה שני חיבורים קצרים על נישואים וגירושים. שלה היה הנועז מבין השניים. היא טענה שאילו היו לנשים חינוך ופרנסה משלהן, לא היה צורך בחוקים שיסדירו את הנישואים.

ג'ון טיילור חלה בסרטן, והרייט טיפלה בו עד מותו ב-1849. כעבור שנתיים, באביב 1851, נישאה למיל. שבועות אחדים לפני החתונה חתם מיל על הצהרה שבה הודיע שהוא מוותר מראש על כל הזכויות שהחוק מעניק לבעל על גופה, על רכושה ועל חירותה של אשתו, ומצר על כך שאין בידו לוותר עליהן באופן שיחייב בבית משפט.

המאמר מ-1851

באותו קיץ הופיע בכתב העת "וסטמינסטר רוויו" מאמר ארוך בשם "מתן זכות הבחירה לנשים". הוא פורסם בלי שם מחבר, כפי שהיה מקובל באותם ימים, ורבים הניחו שמיל הוא שכתב אותו. שנים אחר כך, כשכלל אותו מיל בקובץ מאמריו, הקדים לו הערה: המאמר שלה.

נקודת המוצא של המאמר הייתה ידיעה שהגיעה מעבר לים: באוקטובר 1850 התכנסה בעיר ווסטר שבמסצ'וסטס ועידה לזכויות נשים. הרייט ביקשה לספר עליה לקוראים האנגלים, ולהסביר מדוע דרישתה צודקת. המאמר תובע לנשים שלושה דברים: חינוך שווה, כניסה לכל המקצועות, וחלק שווה בחקיקה ובשלטון. בנקודה אחת הוא מרחיק לכת יותר ממה שמיל עצמו יכתוב כעבור שמונה עשרה שנים. הרייט סבורה שגם אישה נשואה צריכה להשתכר, מפני שמי שמביאה פרנסה אינה תלויה. מיל, ב"שעבוד הנשים", מניח שרוב הנשים הנשואות יבחרו לנהל את הבית. מי שמבקרים אותו על כך היום מצביעים לא פעם על המאמר שלה.

כמה מן הספרים שלו הם שלה?

על השאלה הזאת מתווכחים כבר יותר ממאה וחמישים שנה, ומי שפתח את הוויכוח היה מיל עצמו. את "על החירות" הקדיש לזכרה, וכתב שהספר שייך לה לא פחות משהוא שייך לו. באוטוביוגרפיה שלו ייחס לה פרק שלם ב"עקרונות הכלכלה המדינית". על "שעבוד הנשים", שנכתב אחרי מותה, כתב שכל מה שמרשים ועמוק בו בא ממנה, מתוך אוצר המחשבות שנעשה משותף לשניהם בשיחות שאין להן מספר.

בני דורו לא האמינו לו. הם ראו בדברים עיוורון של אדם מאוהב, ובמשך שנים רבות חזרו על כך גם חוקרים. התמונה החלה להשתנות ב-1951, כשהכלכלן פרידריך האייק פרסם את חליפת המכתבים של השניים. ב-1998 יצאו לאור כל כתביה, בעריכת ג'ו אלן ג'ייקובס, ואז אפשר היה לקרוא אותה בלי תיווך. המחלוקת לא הוכרעה, ואולי אינה ניתנת להכרעה: שני אנשים ששוחחו והתכתבו במשך עשרים ושמונה שנים אינם משאירים אחריהם רישום ברור של מי אמר מה.

מה שאפשר לומר הוא ש"שעבוד הנשים" נושא שם של מחבר אחד, ושהמחבר הזה עצמו טען כי הדבר אינו מדויק. הספר יצא בעברית בתרגום חדש, "שעבוד הנשים", והוא נחשב לטקסט היסוד של הפמיניזם הליברלי.

אביניון

בסתיו 1858, זמן קצר אחרי שמיל פרש מעבודתו, יצאו השניים למסע בדרום צרפת. הרייט, שריאותיה היו חלשות במשך שנים רבות, חלתה בדרך. היא מתה ב-3 בנובמבר 1858 במלון באביניון, ונקברה בבית הקברות של העיר. מיל קנה בית קטן שממנו נראה בית הקברות, והעביר אליו את הרהיטים מחדר המלון שבו מתה. הוא חזר לשם מדי שנה עד מותו ב-1873, ונקבר לצדה.

בתה הלן טיילור נשארה לצד מיל בכל אותן שנים, עבדה איתו על כתביו, ואחר כך הייתה מן הפעילות הבולטות בתנועה שעליה אפשר לקרוא בערך מי היו הסופרג'יסטיות?.