ממונטווידאו לבואנוס איירס: ילדות דרום אמריקאית
שרה שטרסברג דיין נולדה ב-15 ביולי 1938 במונטווידאו, בירת אורוגוואי, וגדלה שם עד גיל תשע. בשנת 1947 עברה עם משפחתה לבואנוס איירס, ארגנטינה. אביה, אברהם אליהו שטרסברג, ואמה, פרידה לבית מליצ'קה, גדלו בפולין והשתקעו לפני השואה בדרום אמריקה, שם עסקו לפרנסתם בייצור דברי נוי בסדנה ביתית. המשפחה היתה יהודית מסורתית בעלת השקפת עולם ציונית, ואפשר לראות כיצד שני הקווים האלה, המסורת היהודית והציונות, הפכו ליסודות מרכזיים ביצירתה הפילוסופית והדרמטית. לשרה אח בכור, לואיס, שהיה כנר בתזמורת הפילהרמונית של תיאטרון קולון המפורסם בבואנוס איירס, עיר שהיוותה אחד ממרכזי התרבות הגדולים של דרום אמריקה.
הילדות בבואנוס איירס הזינה את שטרסברג דיין בשני כיוונים שילוו אותה לאורך כל חייה. מצד אחד, העולם הלטיני אמריקאי על תרבותו העשירה, שפתו הספרדית ומסורת הספרות והתיאטרון שלו. מצד שני, העולם היהודי הגולתי, עם צלליו הכבדים של השואה שפגעה במשפחה הרחבה, ועם הצפייה לעתיד ארצישראלי. השילוב הזה, בין תרבות ספרדית לזהות יהודית, בין דרום אמריקה לארץ ישראל, עיצב יוצרת שנעה בחופשיות בין שפות, בין תרבויות ובין דיסציפלינות.
לימודים ועלייה: ציור, פילוסופיה וירושלים
בבואנוס איירס למדה שטרסברג דיין ציור באקדמיה הלאומית הגבוהה לאומנויות על שם א. דה לה קרקובה, מוסד מכובד שהעניק לה הכשרה חזותית שתשפיע בהמשך גם על כתיבתה הדרמטית. אולם הציור לא היה הזירה היחידה שבה פעלה. כבר בארגנטינה החלה לפרסם מאמרים וכתבות, החל בכתב העת של האוניברסיטה הלאומית של בואנוס איירס בשנת 1960, ובהמשך בכתבי עת כמו "קומנטריו" (Comentario), "דבר" (Davar) ו"ראיסס" (Raices).
עם עלייתה לישראל השתקעה בירושלים, שם מתגוררת מאז. היתה נשואה ליצחק דיין, בעל בית דפוס, מ-1995 ועד למותו בשנת 2001. בירושלים המשיכה את מסלול לימודיה האקדמי והגיעה לתואר דוקטור, כאשר עבודת הדוקטורט שלה עסקה בהשוואת משנותיהם של א.ד. גורדון ואברהם יצחק הכהן קוק בנושאים כגון תפיסת האדם, בעיית ההכרה, המוסר, ההיסטוריה, הדת והציונות. ההשוואה בין שני ההוגים הללו, כה שונים באופיים ובעמדותיהם, חשפה את נטייתה לחשיבה דיאלקטית, לראיית עמדות סותרות ולחיפוש אחר הנקודות שבהן הן נפגשות או מתנגשות.
הפילוסופיה: בין אתיקה להומניזם עברי
כחוקרת ומרצה לפילוסופיה ולמחשבת ישראל, שטרסברג דיין פועלת בשני מעגלים. בפילוסופיה כללית היא עוסקת באפשרות האתיקה כמקצוע אוטונומי ובתורת הערכים ומקומה בהתמודדות עם המשבר המוסרי של האנושות בזמננו. במחשבת ישראל היא עוסקת בעיקר בהוגים של העת החדשה, משפינוזה ועד לוינס, ובנושאים הקשורים לקיום היהודי בעידן המודרני ולצורך לחדש את היהדות כ"הומניזם עברי" בעקבות הוגים כמו א.ד. גורדון ומרטין בובר.
ספרה "יחיד, אומה ואנושות" (הוצאת ספריית פועלים, 1995), שהתבסס על עבודת הדוקטורט, זכה לביקורות חיוביות. דב בר ניר כתב עליו בדבר ראשון, ועינת רמון סקרה אותו בהארץ ספרים תחת הכותרת "דת, עבודה ואהבת ישראל". נכתב על הספר שמדובר בחיבור יסודי ומקיף המציג משנות אנתרופולוגיות ופילוסופיות שניצוצותיהן פזורים בכתבי גורדון והרב קוק, ובוחן אותן בהקשר הרחב של גישות ל"בעיית האדם" במחשבה היהודית ובפילוסופיה המערבית. המונח "הומניזם עברי" שבו היא משתמשת מבקש לבנות גשר בין המסורת היהודית לבין ערכי ההומניזם האוניברסליים, ללא ויתור על אף אחד מהם.
המחזאות: מסוקרטס ועד אלישע בן אבויה
הפן המפתיע ואולי המרתק ביותר בעשייתה של שטרסברג דיין הוא הכתיבה הדרמטית. מחזותיה עוסקים בנושאים כלל אנושיים ויהודיים כאחד, וכתובים במגוון סגנונות: תיאטרון אוונגרדי, ביוגרפי, היסטורי ומחזות המבוססים על מקורות יהודיים. רשימת מחזותיה חושפת את רוחב היריעה ואת העומק של עיסוקיה.
המחזות האוונגרדיים, "החה חה", "המלה הרעה" ו"בטן הלוויתן", מייצגים פן ניסויי וחתרני שמפתיע דווקא אצל חוקרת פילוסופיה אקדמית. המחזות הביוגרפיים מצביעים על כיוון אחר: "סוקרטס" עוסק בחייו ובמשפטו של הפילוסוף היווני, ונכתב בשנים 1967 עד 1968 בבואנוס איירס, כאשר ביקורתו הסמויה כוונה אל ערעור המשטר הדמוקרטי בארגנטינה באותן שנים, אל המהפכים הצבאיים והידרדרות מוסרית שהביאו עמם. כשתורגם לעברית, הותאם למציאות הישראלית. "שדה החיטה והעורבים" עוסק בשלוש השנים האחרונות לחייו של וינסנט ואן גוך, כשאר שמו לקוח מאחת התמונות האחרונות שצייר הצייר לפני התאבדותו. השילוב בין חייו של צייר שגאוניותו לא הובנה בזמנו לבין הרקע הפילוסופי של שטרסברג דיין יוצר דרמה שהיא יותר ממחזה ביוגרפי: היא חקירה של משמעות היצירה, הבדידות והשיגעון.
"הגחלת" הוא מחזה היסטורי העוסק במרד גטו ורשה, נושא ששטרסברג דיין נושאת עמה כבת להורים שגדלו בפולין ונמלטו מהשואה. החוקר בן עמי פיינגולד הזכיר מחזה זה בספרו "השואה בדרמה העברית" (הקיבוץ המאוחד, 2012). המחזה האחרון שכתבה עד כה, "אלישע, האחר", עוסק בדמותו של אלישע בן אבויה, החכם התלמודי שיצא לתרבות רעה ונקרא "אחר". מחזה זה נכתב במסגרת סדנת המחזאות של יוסי יזרעאלי בתיאטרון תמונע בין אוקטובר 2013 לינואר 2014. הבחירה בדמותו של אלישע בן אבויה, הכופר הגדול של המסורת התלמודית, מהדהדת את העיסוק המתמשך של שטרסברג דיין ביחסים בין מסורת לחידוש, בין אמונה לספק.
בשנת 2007 ראה אור ספר מחזותיה "משם והלאה", הכולל מבחר ממחזותיה. בהקדמה לספר כתבה שטרסברג דיין מעין הכרזת כוונות על יצירתה הדרמטית, ובכך חשפה את התפיסה שמאחורי המחזות: הדרמה כמרחב שבו שאלות פילוסופיות מקבלות גוף, קול ותנועה. המחזות "סוקרטס" ו"שדה החיטה והעורבים" יצאו גם במהדורה בספרדית.
האמנות החזותית: ציירת בין תערוכות
שטרסברג דיין לא זנחה את הציור שלמדה בצעירותה בבואנוס איירס. היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בבואנוס איירס, ירושלים, תל אביב וגרמניה. בין תערוכותיה המאוחרות ניתן למנות את "בית התנ"ך" בתל אביב (2006 עד 2011), "אמנות ישראלית" בבנק הפועלים בתל אביב (2010, 2011, 2012), "עין לירושלים" באלרוב ממילא בירושלים (2008), תערוכת "אקוורל" במינוס 3 בתל אביב (2012), ותערוכה בינלאומית של אמנות ישראלית בעיר מינכן בגרמניה (ספטמבר 2014). היא גם איירה עטיפה לספר ילדים של רחל סיידוף מזרחי ("קריצת הפרפר", הוצאת צבעונים, 2011) ואת עטיפת ספרה שלה "יחיד, אומה ואנושות". הציור אצלה אינו תחביב נלווה אלא ביטוי נוסף של אותה חשיבה יוצרת שמוצאת לעצמה ביטוי גם במילה, גם בטקסט פילוסופי, גם במחזה וגם בצבע.
פרסום ופעילות בשתי שפות
שטרסברג דיין ממשיכה לפרסם בשתי שפות, עברית וספרדית, בארץ ובארגנטינה. לאחר עלייתה המשיכה לכתוב מאמרים ורשימות בנושאי תרבות ואקטואליה בעיתון Aurora (2006 עד 2014), בכתב העת של ה P.E.N International בארגנטינה, ובאתרי אינטרנט שונים. הדו לשוניות שלה אינה רק עובדה ביוגרפית אלא חלק מהותי מתפיסתה כיוצרת: היכולת לנוע בין עברית לספרדית, בין ירושלים לבואנוס איירס, מאפשרת לה לראות כל מציאות מזווית כפולה, לחשוף את מה שנראה אחרת בכל שפה ובכל תרבות.
סיכום: הפילוסופית שעלתה על הבמה
שרה שטרסברג דיין היא דמות ייחודית בנוף התרבותי הישראלי: חוקרת פילוסופיה שכותבת מחזות, ציירת שעוסקת באתיקה, עולה מדרום אמריקה שחיה בירושלים ומפרסמת בספרדית ובעברית. הקו שמחבר את כל הפנים הללו הוא השאלה המוסרית. בין אם היא כותבת על סוקרטס שנידון למוות על ידי הדמוקרטיה שהאמין בה, על ואן גוך שלא הובן בזמנו, על גיבורי מרד גטו ורשה, על אלישע בן אבויה שמרד במסורת, או על ההשוואה בין גורדון לקוק, השאלה תמיד היא אותה שאלה: מה מחייבת אותנו המוסריות? מה פירוש לחיות חיים אתיים בעולם שאינו מקל על כך?
יצירתה מדגימה שאפשר לגשר בין האקדמיה לבמה, בין הטקסט הפילוסופי למחזה, בין הציור לכתיבה, מבלי שאף אחד מהתחומים האלה ייפגע או ייחלש. נהפוך הוא: הפילוסופיה מעשירה את המחזות בשכבות של משמעות, והמחזות מפיחים חיים בשאלות שבספרי הפילוסופיה נותרות לעיתים מופשטות מדי. שטרסברג דיין מוכיחה שהמעבר ממונטווידאו לבואנוס איירס ומשם לירושלים אינו רק מסע גאוגרפי אלא מסע של המחשבה עצמה, מסע שמוסיף בכל תחנה שכבה נוספת של הבנה, ושכל מחזותיה, ספריה וציוריה הם תחנות בדרך שעדיין לא הסתיימה.
