ילדות ירושלמית, כתיבה מגיל הילדות
טלי כהן שבתאי נולדה בירושלים בשנת 1980, והחלה לכתוב בשנים המוקדמות של ילדותה. בגיל 12 עברה מכתיבה ספונטנית לכתיבה מודעת של פרוזה ושירה, ובגיל 15 כבר פורסמה לראשונה: פואמה בשם "היה הוא כצלם לרבים", שעניינה אהבה אפלטונית ראשונית, ראתה אור בכתב העת הספרותי המוערך "מאזניים". הפרסום המוקדם הזה, שהוא בלתי שגרתי עבור משוררת כה צעירה, סימן כבר אז את הנוכחות הספרותית המיוחדת שלה: קול בוגר מפתיע, שפה מורכבת ועולם פנימי עמוק, הנישאים על ידי מי שבקושי יצאה מגיל הנעורים.
מירושלים יצאה כהן שבתאי למסע שטרם הסתיים. חיתה באוסלו, נורווגיה, ומשם עברה לשיקגו, ארצות הברית, שם מתגוררת כיום. המסע בין הערים, בין היבשות, בין השפות, הפך לנושא מרכזי בשירתה: הגלות, לא רק כעובדה גאוגרפית אלא כמצב נפשי, כתנאי קיומי של מי שנעה תמיד בין "כאן" ל"שם", בין שפה אחת לאחרת, בין זהות אחת לזו שמתחתיה. היא חברה באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל ובאיגוד המשוררים באוסלו.
בסבך השחור נמהל ארגמן: ספר הבכורה
ספרה הראשון, "בסבך השחור נמהל ארגמן", ראה אור בשנת 2007 בהוצאת גוונים, במהדורה דו לשונית בעברית ואנגלית. כבר הכותרת מסמנת את הפואטיקה שתלווה את כהן שבתאי לאורך כל דרכה: שירה צפופה, עמוסת דימויים, שאינה מתמסרת בקלות. הארגמן הנמהל בסבך השחור הוא צבע שנבלע באפלה, יופי שנעלם בעובי החושך, ואולי גם נשיות שנטמעת בתוך מרחב עוין. פרופ' אברהם עוז כתב על הספר שמדובר בכתיבה בעלת סגנון אישי מובהק, המאופיינת בעומס פיגורטיבי בצד מינימליזם לשוני. הוא ציין שהכותבת מודעת היטב לעשייה הלשונית, מרבה במשחקי מילים רבי משמעות, משחקת בפעלים העבריים גם בהטיות לא שגרתיות, ונוקטת בבחירות מעוררות מחשבה.
עוז הדגיש שהתימה המרכזית בקובץ היא יחסי גבר ואשה. החוויות המתוארות מגוונות מאוד ונטולות מחלקי חיים שונים, והטיפול בהן נעשה באומץ רב. הוא ציין במיוחד שירים כמו "מאהביי", "בהיותי בת 13" שבו נוצר מתח גדול בין הכותרת לתוכן, ואת השיר הסוגר את הקובץ שתיאר כשיר אמיץ לא רק בחושפנות אלא גם בתוכן שלה. עוז סיכם שמדובר בספר ייחודי בסגנונו, המביא גוון שירי רענן ואישי לשירה העברית ומותיר טעם של עוד. המשורר עמוס לויתן כתב על הספר שמדובר בשירה שאינה מתמסרת בקלות, כפופה לכללי משחק משל עצמה ומותירה לקורא פערים רבים למלא. הוא ציין שהדרך אל השיר המקורי בעברית עוברת לעיתים דרך תרגומו לאנגלית, כשהשיר ותרגומו מהווים חלק ממעין גן שירים ומבוכים שהמשוררת מניחה לפני הקורא.
תגר, תשע שנים ממך, אישה כמוני: המסע נמשך
ספרה השני, "תגר: שירים ופואמות" (ספרי עיתון 77, 2012), אף הוא במהדורה דו לשונית, הציב את קריאת התיגר כנושא מרכזי. כהן שבתאי כתבה עליו שרוב יצירותיה מהשנים האחרונות עוסקות בקריאת תיגר, בהגות ובאלמנטים אוטוביוגרפיים. המבקרת אדלינה קליין כתבה על הספר באתר נוריתה, ובאתר "ספרים סופרים ומה שביניהם" פורסם ראיון נרחב תחת הכותרת "פואטיקה מאתגרת, קורא תיגר".
ב-2018 ראה אור "תשע שנים ממך: שירים, פואמות ורשמים" (ספרי עיתון 77), שוב במהדורה דו לשונית. המבקרת חגית בת אליעזר כתבה על הספר באתר יקום תרבות, וציינה את הבולטות של שירי הגוף והנפש שכהן שבתאי בוחנת בשירתה. המספר תשע, כמו ספירה לאחור או קדימה, מרמז על פרק זמן מוגדר של ריחוק, של גלות, של פרידה, שהמשוררת מודדת ושוקלת בכל שיר. ב-2023 ראה אור ספרה הרביעי "אישה כמוני" (ספרי עיתון 77), ובשנת 2025 יצא ספרה החמישי "אני הילדה שלך, אבא", כולם במהדורות דו לשוניות. המשורר והמבקר יובל גלעד כתב על "אישה כמוני" וציין שמדובר בשירה היונקת מהמחאה של אן סקסטון וסילביה פלאת', משוררות פמיניסטיות שמאבקן המרדני ספוג גם בתהיות קיומיות.
דו לשוניות כפואטיקה: בין עברית לאנגלית
אחד המאפיינים הייחודיים ביותר של כהן שבתאי הוא שכל ספריה מתפרסמים במהדורות דו לשוניות, עברית ואנגלית, זה מול זה. זו אינה רק אסטרטגיית הפצה; זוהי פואטיקה. כפי שעמוס לויתן זיהה, הדרך אל השיר העברי עוברת לעיתים דרך תרגומו האנגלי, והשניים יחד יוצרים מרחב משמעות שאינו קיים באף אחת מהשפות בנפרד. המשוררת, שחיה במשך שנים בנורווגיה ובארצות הברית, חווה את הפער בין השפות כפער יצירתי: מה שאי אפשר לומר בעברית אפשר לומר באנגלית, ולהפך. המתח בין השפות הופך את הספר לשדה כוחות שבו כל שיר מהדהד פעמיים, בשני רבדים של משמעות.
כמה משיריה תורגמו גם לנורווגית ולשפות נוספות, ויצירותיה הספרותיות תורגמו ומתורגמות לשפות רבות. הדו לשוניות אצלה אינה רק עניין של תרגום אלא של חיים בשתי שפות, של חשיבה בשתי מערכות סמלים, של מציאת הביטוי המדויק בזו או באחרת. כהן שבתאי כותבת לא מעט על הזהות היהודית והנכרית ועל פרדוקס החופש והגולה, ובנושאים אלה הדו לשוניות אינה מקרית אלא הכרחית: היא הביטוי הלשוני של מצב הגלות עצמו.
סקנדינביה וההד האירופי: משוררת בגולה
כהן שבתאי התפרסמה רבות בתקשורת הסקנדינבית, במיוחד הנורווגית. אחד הראיונות הבולטים איתה הופיע בעיתון אפטנפוסטן, העיתון הגדול בנורווגיה, תחת הכותרת "משוררת בגולה", ובו היא הגיבה על מאמר שנוי במחלוקת של הסופר הנורווגי יוסטיין גורדר, מחבר "עולמה של סופי". הדיאלוג הפומבי בין משוררת ישראלית צעירה לבין אחד הסופרים הסקנדינבים המוכרים בעולם משך תשומת לב רבה בתקשורת האירופית.
בשנת 2014 השתתפה בסרט נורווגי על חיי משוררים בשם "The Last Bohemian", שהוקרן בבתי הקולנוע בסקנדינביה. ב-2020 הופיעה בכתב העת Lamed E היוצא בסרביה, שם כונתה "האישה הגורלית של השירה הישראלית העכשווית". ב-2024 השתתפה בפסטיבל המשוררים הבינלאומי "פרו פואט" בעיר אינדזיג'ה שבחבל וויבודינה בסרביה. ההצלחה שלה באירופה, ובמיוחד במזרח אירופה ובסקנדינביה, מעידה על רלוונטיות בינלאומית שאינה תמיד מובנית עבור משוררים ישראליים. הנכונות של קהלים אירופיים לקרוא ולהתייחס ליצירתה קשורה אולי דווקא לנושא הגלות שבשירתה: חוויה שמהדהדת אצל קוראים בתרבויות שונות.
סגנון ונושאים: בין חושפנות לעומק
שירתה של כהן שבתאי מאופיינת בכמה תכונות עקביות. ראשית, העומס הפיגורטיבי בצד המינימליזם הלשוני שעליו עמד פרופ' עוז: השירים צפופים בדימויים אך חסכניים במילים. שנית, החושפנות שאינה מתנצלת: כהן שבתאי כותבת על יחסי גבר ואשה, על מיניות, על גוף, על כאב, מבלי להתחבא. שלישית, ההתעסקות המתמדת בשפה עצמה: משחקי מילים, הטיות לא שגרתיות, בחירות לשוניות מפתיעות. ורביעית, הקריאה לתיגר כמוטיב חוזר, לא רק כנושא אלא כגישה ליצירה.
הסופר והמשורר הנורווגי איינשטן וינגרד וולף כתב על כתיבתה שהיא "אפלה ועזה", ושראייתה חודרת וכוללת אספקטים של התרבות האנושית. הוא ציין שבמסעה השירי היא משלבת את לשון המקורות עם חקירה מרתקת של הלא מודע האנושי, וכינה את שירתה "חובה לכל המתעניין בהשקפת עולם מזרח תיכונית, יהודית וקוסמופוליטית." יובל גלעד קישר את שירתה למסורת של אן סקסטון וסילביה פלאת', ובכך מיקם אותה בתוך מסורת של שירה פמיניסטית קונפסיונלית שאינה חוששת מהעומקים האפלים ביותר של הנפש.
היומנים הלא מפורסמים: פרוזה שמחכה
לצד חמשת ספרי השירה, כהן שבתאי ליקטה עד כה כעשרים יומני פרוזה על חייה, שלא פורסמו ועתידים להוות את הבסיס לאוטוביוגרפיה שברצונה לכתוב. עצם קיומם של עשרים יומנים לא מפורסמים הוא עדות למנגנון כתיבה כפול: מצד אחד השירה, המבוקרת, המעוצבת, המודפסת; מצד שני הפרוזה האישית, הגולמית, שנשמרת לעת מצוא. היומנים הם מעין מאגר סמוי שממנו מגיעים חומרי הגלם לשירים, אך הם גם יצירה בפני עצמה, יצירה שטרם בשלה לפרסום אך שקיומה עצמו מעיד על הצורך הבלתי פוסק לכתוב, לתעד, לשמר.
סיכום: בין ירושלים לשיקגו, בין עברית לעולם
טלי כהן שבתאי היא משוררת שהמסע הוא עניינה. מסע מירושלים לאוסלו ומשם לשיקגו, מסע מעברית לאנגלית ומשם לנורווגית ולסרבית, מסע מילדות לבגרות ומשם לכתיבה בלתי פוסקת. חמישה ספרי שירה בשני עשורים, כולם דו לשוניים, כולם חודרים למקומות שלא נוח ללכת אליהם, כולם מסרבים להתמסר בקלות לקורא. השירה שלה היא שירה שדורשת מאמץ, שדורשת השתתפות, שמותירה פערים למלא. אבל למי שמוכן להשקיע את המאמץ הזה, היא מציעה מפגש עם קול שירי ייחודי, קול שנע בין תרבויות ושפות, בין אינטימיות לאוניברסליות, בין ירושלים שנשארה מאחור לבין העולם הרחב שנפרש לפניה.
