קרקוב של לפני המלחמה: ילדות שנגדעה
מרים עקביא נולדה ב-20 בנובמבר 1927 בקרקוב שבפולין, בשם מתילדה ויינפלד, למשפחה מבוססת כלכלית ושוחרת אמנות. הייתה הבת הצעירה מבין שלושת ילדי המשפחה, וכפי שסיפרה, המפונקת שבהם. אביה, הירש ויינפלד, היה איש עסקים מצליח, ואמה ברוניה לבית פלסנר. למשפחה הייתה דירה יפה בשכונה אמידה שבה חיו פולנים ומעט יהודים. בחופשות הקיץ נהגו לנסוע למקומות נופש, לשחות בנהרות, לטייל ביערות ולטפס על הרים, ובחורף נסעו לסקי בהרים המושלגים. ילדות זו, שנראית כמו תיאור מתוך ספר של משפחה אירופית אמידה, היא הרקע שעליו תיפול הדרמה הנוראה של השואה בכל עוצמתה.
גטו, מחנות ריכוז וצעדת מוות: דרך ייסורים
בספטמבר 1939, כשפלשו הגרמנים לקרקוב, השתלטו על נכסי אביה. במרץ 1941 גורשה המשפחה לגטו קרקוב. בנובמבר 1942 שלח אותה אביה יחד עם אחיה איז'יו ללבוב לחפש מקלט, כשבידיהם תעודות מזויפות. אולם לאחר שאחיה החל לחלץ יהודים מגטו לבוב, נתפס על ידי הגסטאפו והוצא להורג. מתילדה שבה לגטו קרקוב. עם חיסול הגטו במרץ 1943 נשלחו היא ומשפחתה למחנה הריכוז פלאשוב, תחת פיקודו של אמון גת, שהיה ידוע באכזריותו הקיצונית.
באוקטובר 1944, עם התקדמות הצבא האדום, פינו הגרמנים את המחנה. אביה נשלח למטהאוזן, משם לא חזר. מתילדה, אחותה לאה ואמה נשלחו לאושוויץ, שם שהו עד ינואר 1945. אז אולצו לצעוד במשך שבועיים בצעדת מוות עד למחנה ברגן בלזן. בצעדה הזו, בקור ובשלג, בין גוססים ומתים, נחרת בזיכרונה של הנערה בת השבע עשרה חומר שלא ייתן לה מנוח עד שתכתוב אותו, שלושים שנה מאוחר יותר.
שחרור, שבדיה וארץ ישראל: תחילתה של שתיקה ארוכה
לאחר שחרורה נשלחה מתילדה לבית חולים בגרמניה, ומשם הועברה לשבדיה במבצע שארגן הרוזן פולקה ברנדוט, ראש הצלב האדום השבדי. לאחר שמונה חודשים של החלמה הצטרפה לאחותה לאה במחנה המעבר מיקלבי, שם פגשה את חנן יעקובוביץ', שיהפוך לבעלה. ב-26 במאי 1946 עלו יחד לארץ ישראל באוניה "קיירו", הגיעו לקיבוץ דגניה ב' ונישאו. בשנת 1948 הצטרפו למקימי קיבוץ נחשולים, ולאחר שש שנים עברו להרצליה ובהמשך השתקעו בתל אביב.
עקביא למדה סיעוד ועבדה כאחות, לאחר מכן למדה ספרות והיסטוריה באוניברסיטת תל אביב וסיימה תואר ראשון. עבדה בסוכנות היהודית והצטרפה לבעלה חנן בשליחויות דיפלומטיות בהונגריה ובשבדיה. שלושים שנה מלאות עברו מאז שחרורה מברגן בלזן ועד שהחלה לכתוב. שלושים שנות שתיקה שבהן נישאה, הקימה משפחה, עבדה, למדה וחיתה חיים מלאים, אך כל הזמן נשאה בתוכה את הסיפורים, את הדמויות, את הזיכרונות שדרשו להיכתב.
נעורים בשלכת: כשהשתיקה נשברה
בשנת 1974 החלה עקביא לכתוב, ובשנת 1975 ראה אור ספרה הראשון "נעורים בשלכת" בהוצאת תמוז. הספר, שזכה בפרס דבוז'צקי של יד ושם, מספר את סיפורו של יורק, אחיה בן השבע עשרה, סיפור אוטוביוגרפי על ילדות מאושרת שנגדעה עם הכיבוש הגרמני. הביקורת כתבה "עדות שהיא אמנות", ובהגדרה הקצרה הזו נתפסה תמצית יצירתה: לא רק עדות ולא רק אמנות, אלא השילוב הנדיר של השניים. הספר יצא במהדורות רבות, ובשנת 2000 ראה אור בגרסה מורחבת בשם "יורק ואניה: נעורים בשלכת" בהוצאת יד ושם, עם פרקים חדשים שנכתבו שנים לאחר מכן. העובדה שעקביא חזרה לטקסט והרחיבה אותו מעידה שהסיפור לא גמר להיכתב, שהשתיקה, גם אחרי שנשברה, המשיכה לפלוט מתוכה שברים חדשים של זיכרון.
היצירה הספרותית: מהעדות אל הסאגה
לאחר "נעורים בשלכת" המשיכה עקביא לכתוב. "המחיר" (ספריית פועלים, 1978) הוא קובץ סיפורים על שורדי שואה שמצאו בית בישראל. הסיפורים מתארים את ניסיונותיהם להשתלב בחיים המתהווים בארץ, כשבה בשעה הם מבקשים לשמר את זהותם הקודמת. "גליה ומיקלוש: ניתוק יחסים" (ספריית פועלים, 1982) הוא רומן נעורים המתרחש בבודפשט, שם שירתו חנן והיא לפני מלחמת ששת הימים. הספר מספר על אהבה ראשונה בין נערה ישראלית לנער יהודי הונגרי, על רקע ניתוק היחסים בין הגוש הקומוניסטי למדינת ישראל.
אולם היצירה המונומנטלית שלה היא "כרמי שלי" (דביר, 1984), סאגה משפחתית רחבת יריעה המתרחשת בקרקוב, משכן מלכיה הקדומים של פולין ועיר ואם בישראל. הסאגה נפרשת מסוף המאה התשע עשרה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, וכוללת דמויות רבות מתוך המשפחה הרחבה. השאיפות להגדרה עצמית של יהודי אירופה, בעיות הזהות והקיום האישי והלאומי, מקבלים בספר אופי אישי ואינטימי כשהם מסופרים באמצעות אנשים בשר ודם. "כרמי שלי" יצא בשלוש מהדורות ותורגם לשפות רבות, והוא ייצג את הנסיון של עקביא לספר לא רק את סיפור השואה עצמה אלא את העולם שהיה קודם לכן, עולם שלם ועשיר שנחרב.
בשנת 1986 יצא "הרפתקה באוטובוס ועוד הרפתקאות", ספר ילדים שהעיד על צד אחר של כתיבתה. בשנת 2006 פרסמה את "חיי וספרי בצל השואה" בהוצאת גוונים, ספר שבו התמודדה ישירות עם הקשר שבין חייה ליצירתה. כמו כן כתבה עקביא מאמרים וכתבות רבים, ערכה את מדור הספרות הישראלית באלמנך היהודי בוורשה, וגילתה פעילות תרבותית ענפה בזיקה לפולין.
התרגום והגשר בין ישראל לפולין
עקביא לא הסתפקה בכתיבה מקורית; היא גם תרגמה ובנתה גשרים תרבותיים. תרגמה מפולנית לעברית ספרים חשובים, ביניהם "בית מרקחת בגטו קרקוב" של תאדאוש פאנקייוויץ' עבור יד ושם, ו"מחשבות על האושר" של ינינה בז'וסטובסקה (כרמל, 2003). היא הייתה ממייסדי פסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב וייסדה את אגודת הידידות ישראל פולין. בשנת 1991 קיבלה מדליית זהב מאת נשיא פולין, הכרה נדירה שהעידה על הערכה עמוקה ליצירתה ולפעילותה מצד המדינה שבה נולדה וסבלה.
ספריה תורגמו לשפות רבות: הולנדית, שוודית, גרמנית, פולנית, הונגרית, אנגלית, צרפתית, יידיש, סינית ורוסית. הרשימה הזו, שכוללת עשר שפות, מעידה על ההד הבינלאומי שיצירתה עוררה. ספרות השואה הישראלית מצאה קוראים בכל העולם, אך הנגישות של כתיבתה של עקביא, שילוב העדות האישית עם הסיפור המשפחתי המלא חיים, הפך את ספריה לנגישים במיוחד לקהלים מגוונים.
פרסים והכרה
עקביא זכתה בשורה ארוכה של פרסים שהעידו על הכרה מוסדית רחבה. פרס דבוז'צקי של יד ושם על "נעורים בשלכת"; פרס המכון האירופי לתרבות (Société Européenne de Culture) ב-1988 על "נעורים בשלכת" ו"כרמי שלי"; מדליית הזהב מנשיא פולין (1991); פרס ראש הממשלה על שם לוי אשכול (1993); ופרס "כלת האור" (2010). הפרסים הגיעו גם מישראל וגם מאירופה, ובכך שיקפו את הכפילות שאפיינה את חייה ויצירתה: שייכות עמוקה לישראל לצד קשר בלתי ניתק לפולין ולאירופה של לפני השואה.
סיכום: עדות שהיא אמנות
מרים עקביא נפטרה ב-16 בינואר 2015, בגיל 87. ארכיונה שמור במכון גנזים של אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב. בשנת 1996 צולם סרט תיעודי על חייה בשם "אישה אחת: סיפורה של מרים עקביא" בבימוי מיכל פיק חמו. נכתב עליה שהיה בה מיזוג של ניגודים: רוך, עדינות ושבריריות יחד עם עוצמה וקשיחות. אי אפשר לדבר על יצירתה הספרותית בלי לדבר על חייה; חייה וספריה כרוכים אלה באלה בקשר בל יינתק.
שלושים שנות השתיקה שבין השחרור לבין הכתיבה הראשונה הן חלק מהסיפור עצמו. הן מלמדות שהעדות אינה פעולה פשוטה של תיעוד; היא תהליך ארוך ומכאיב שדורש את הזמן שלו, את ההבשלה שלו, את הרגע שבו המילים סוף סוף מוכנות להכיל את מה שהזיכרון נושא. וכשהמילים הגיעו, הן הגיעו לא כעדות יבשה אלא כספרות של ממש: עם דמויות מלאות חיים, עם עלילות סוחפות, עם עולמות שלמים שנבנו מחדש מן הזיכרון. "עדות שהיא אמנות", כתבו עליה, וזו אולי ההגדרה המדויקת ביותר ליצירתה של מרים עקביא.
