ילדה מקיאראוואלה שרצתה להיות מהנדסת
מריה מונטסורי נולדה ב-31 באוגוסט 1870 בקיאראוואלה, עיירה קטנה במחוז אנקונה שבאיטליה, בשנה שבה הושלם איחודה של המדינה. אביה, אלסנדרו, היה פקיד במשרד האוצר, אדם שמרן שציפה מבתו היחידה למה שנהגו אז לצפות מבנות. אמה, רנילדה סטופאני, הייתה משכילה מרוב בנות דורה, והיא זו שתמכה בבתה בכל פעם שביקשה לעשות דבר שלא היה מקובל.
כשהייתה מריה בת חמש עברה המשפחה לרומא. בגיל שלוש עשרה נרשמה לבית ספר טכני, מוסד שכמעט כל תלמידיו היו בנים, משום שרצתה להיות מהנדסת. אחר כך שינתה את דעתה ובחרה במקצוע שנראה אז רחוק עוד יותר מהישג ידה של אישה: רפואה.
הרופאה
הדרך לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת רומא לא הייתה פתוחה בפניה, והיא פילסה אותה בעקשנות. ב-1896 סיימה את לימודיה, והייתה מן הנשים הראשונות באיטליה שקיבלו תואר ברפואה. באותה שנה ייצגה את איטליה בקונגרס נשים בינלאומי בברלין, ושם דיברה על שכר שווה לנשים עובדות.
כרופאה צעירה עבדה במרפאה הפסיכיאטרית של האוניברסיטה, וביקרה במוסדות שבהם הוחזקו ילדים שכונו אז "מפגרים", לצד חולי נפש מבוגרים. המראות שפגשה שם קבעו את מהלך חייה. היא השתכנעה שהקושי של הילדים האלה אינו רפואי אלא חינוכי, קראה את כתביהם של שני רופאים צרפתים שעסקו בכך לפניה, ז'אן איטאר ואדואר סגן, והחלה לבנות חומרי לימוד על פי רעיונותיהם. לפי עדותה, כמה מתלמידיה עמדו בבחינות הממלכתיות שנועדו לילדים רגילים. מכאן הסיקה לא שתלמידיה מוכשרים במיוחד, אלא שמשהו אינו כשורה בבתי הספר הרגילים.
בן שגדל הרחק ממנה
באותן שנים נולד בנה היחיד, מריו. הוא נולד ב-1898 מקשר עם עמית שלה, הרופא ג'וזפה מונטסנו. השניים לא נישאו, ובאותם ימים אם לא נשואה לא יכלה להמשיך בעבודתה המקצועית. מריו נמסר למשפחה בכפר וגדל הרחק מאמו. רק כשהיה נער עבר לגור איתה, ומאז לא נפרדו. הוא ליווה אותה בכל מסעותיה, ניהל את ענייני התנועה שקמה סביבה, ואחרי מותה המשיך את עבודתה.
מונטסורי כמעט לא דיברה על הפרק הזה בחייה. קשה שלא לחשוב עליו כשקוראים את מה שכתבה שנים רבות אחר כך על הקשר בין אם לתינוק בחודשי החיים הראשונים.
חדר אחד בסן לורנצו
ב-1907 פנתה אליה חברת נדל"ן רומאית וביקשה ממנה לטפל בילדיהם הקטנים של דיירי בניין ברובע העוני סן לורנצו. הילדים, שנותרו לבדם בזמן שהוריהם היו בעבודה, השחיתו את הבניין. ב-6 בינואר נפתח שם "בית הילדים" הראשון. את החדר ניהלה לא מורה מוסמכת, אלא בתו של שוער הבניין, על פי הנחיותיה של מונטסורי.
גם מונטסורי עצמה הופתעה ממה שהתרחש שם. ילדים בני שלוש וארבע שקעו לאורך זמן בחומרים שנתנה להם, לא התרגשו מפרסים, וכעבור חודשים אחדים החלו לכתוב. לימים תיארה את תשובתם למבקרים ששאלו מי לימד אותם: "לימד? אף אחד לא לימד אותי". באותה תקופה הייתה בת שלושים ושש, מרצה באוניברסיטת רומא. מאותו יום התרחקה בהדרגה מן הרפואה ומן ההוראה באוניברסיטה, והקדישה את עצמה לילדים. מן החדר הזה צמח מה שנקרא היום שיטת מונטסורי.
שיטה שיצאה לעולם
הספר שתיאר את השיטה יצא לאור ב-1909, ובתוך שנים אחדות כבר תורגם לשפות רבות. מבקרים הגיעו לרומא מכל רחבי העולם, וב-1913 נפתח בעיר קורס ההכשרה הבינלאומי הראשון. מונטסורי נסעה לארצות הברית, ובתערוכה העולמית בסן פרנסיסקו ב-1915 הוצגה לקהל כיתה שקירותיה עשויים זכוכית, כדי שהכול יוכלו לראות את הילדים בשעת עבודתם. היא עמדה על כך שתכשיר את המורות בעצמה.
במשך שנים אחדות חיה בברצלונה. באיטליה זכתה תחילה לתמיכת משטרו של מוסוליני, אבל היחסים התערערו, וב-1934 עזבה את ארצה. בתי הספר שלה באיטליה נסגרו. היא התיישבה בהולנד, והארגון הבינלאומי שהקימה עם מריו ב-1929 קבע את מושבו באמסטרדם.
שנות הודו
ב-1939, כשהייתה בת שישים ותשע, נסעה עם מריו להודו בהזמנת האגודה התיאוסופית, כדי להעביר קורס הכשרה. אז פרצה המלחמה, ואיטליה נעשתה אויבת של בריטניה. מריו נעצר כנתין של מדינת אויב, ושוחרר באוגוסט 1940. השניים נשארו בהודו עד 1946.
אלה היו שנים פוריות. בהודו הכשירה מורות ומורים רבים, והחלה להפנות את מבטה אל שלוש שנות החיים הראשונות, שלפני גיל הגן. שם ניסחה את המושג שמזוהה עם שנותיה המאוחרות, המוח הסופג, וקשרה אותו אל מושג שהשתמשה בו כבר קודם, התקופות הרגישות. מתוך ההרצאות שנשאה שם נולד ספרה "המוח הסופג", שנדפס באדיאר ב-1949. הספר נפתח במילים שנכתבו בצל המלחמה: "בימים שבהם העולם נקרע לגזרים נשמעות פה ושם תוכניות לשיקומו בעתיד". לשאלה מאין יבוא השיקום הייתה לה תשובה אחת, והיא הילד: "אם ישועה ועזרה יבואו, הן יבואו מן הילד, שהרי הילד הוא בונה האדם".
מה נשאר
בשנותיה האחרונות חזרה לאירופה והמשיכה לנסוע ולהרצות. שלוש שנים ברציפות הייתה מועמדת לפרס נובל לשלום, אך לא זכתה בו. ב-6 במאי 1952 מתה בנורדוויק שבהולנד, בת שמונים ואחת, ושם נקברה.
אחריה נותרו גנים ובתי ספר הנושאים את שמה בכל היבשות, ולצדם שלושה רעיונות שהגיעו גם אל מי שמעולם לא שמע עליה: שרהיטים בגן צריכים להיות בגודל של ילד, שילד קטן מסוגל להתרכז, ושהשנים שלפני בית הספר הן החשובות ביותר. בעברית אפשר היה עד לא מזמן לקרוא עליה, אבל לא אותה. ב-2026 יצא "המוח הסופג" בתרגום עברי ראשון.