מקיאווליזם הוא כינוי לדרך פעולה שמשיגה כוח ומחזיקה בו באמצעות תחשיב קר, מניפולציה והסתרה, מתוך הנחה שהתוצאה היא מה שנמדד ולא הדרך אליה. המילה היא מילת גנאי, ומשתמשים בה כדי לתאר מנהיג, מנהל או אדם שמחשב כל מהלך לפי התועלת ואינו רואה את האמצעים כמחייבים.
השם נגזר משמו של ניקולו מקיאוולי (1469 עד 1527), מזכירה השני של הרפובליקה הפירנצאית, ובעיקר מספר אחד שלו, "הנסיך". הספר ההוא עורר שערורייה לא מפני שהציע מהלכים שאיש לא עשה לפניו, אלא מפני שהוא תיאר איך הכוח עובד בפועל במקום לתאר איך ראוי שיעבוד.
וכאן יש פער שכדאי להכיר, מפני שהוא הלב של הערך הזה: האדם שהמונח נקרא על שמו לא כתב את המשפט שמייחסים לו, וספרו היחיד שראה דפוס בחייו טוען בדיוק ההפך.
המשפט שהוא לא כתב
"המטרה מקדשת את האמצעים" הוא הציטוט המזוהה ביותר עם מקיאוולי, והוא אינו מופיע בשום מקום בכתביו.
מה שכן כתוב, בפרק השמונה עשר של "הנסיך", הוא משפט אחר: si guarda al fine, ובתרגום מדויק, במעשיהם של כל האנשים, ובמיוחד של נסיכים, במקום שאין בו בית דין לערער לפניו, מסתכלים על התוצאה.
שני הבדלים מפרידים בין המשפט הזה ובין הציטוט. הראשון הוא הפועל: "מסתכלים" הוא פועל של תצפית ולא של הצדקה, ומי שמתרגם אותו כ"מקדשת" הופך תצפית לעיקרון. השני, והוא החשוב יותר, הוא הנושא של המשפט: אצל מקיאוולי לא הנסיך הוא זה שמצדיק, אלא הקהל הצופה הוא זה ששופט לפי התוצאה. זאת אמירה על איך אנשים מעריכים שליטים, לא רשות שניתנה לשליט.
הנוסח המקוצר התפשט דרך תקצירים וספרי פתגמים בעת החדשה המוקדמת, עד שנותר בלי הטקסט שממנו בא.
איך השם הפך לקללה
הדרך מספר לכינוי עברה דרך הכנסייה והתיאטרון. "הנסיך" הוכנס ב-1559 לאינדקס הספרים האסורים, ובאנגליה האליזבתנית נעשה "מקיאוול" טיפוס בימתי: הנבל המחשב, שמסביר לקהל את תחבולותיו לפני שהוא מבצע אותן. במקביל נקשר שמו בכינוי "Old Nick" לשטן, אף שהאטימולוגיה הזאת מוטלת בספק.
מה שקרה בפועל הוא שהשם התנתק מן הספרים. אנשים שלא קראו את מקיאוולי ידעו מה זה "מקיאווליסטי", והמונח התחיל לחיות חיים משלו.
המקיאווליזם בפסיכולוגיה
במאה העשרים נכנס המונח אל הפסיכולוגיה, ושם הוא כבר מציין תכונת אישיות נמדדת ולא רק גנאי.
ריצ'רד כריסטי ופלורנס גייס פרסמו ב-1970 את ספרם Studies in Machiavellianism, ובו שאלון בן עשרים פריטים בסולם ליקרט בשם Mach-IV, שנעשה הכלי המקובל למדידת התכונה. הפריטים נוסחו מתוך אמירות שנלקחו מ"הנסיך", למשל "אל תגלה לאיש את הסיבה האמיתית למעשה שלך אלא אם כן זה מועיל לך", "הדרך הטובה לטפל באנשים היא לומר להם מה שהם רוצים לשמוע", ו"מוטב להניח שבכל אדם יש פס של רשעות, והוא ייצא כשתהיה לו הזדמנות". נבדק מקבל ציון לפי מידת הסכמתו.
פרט אחד בהיסטוריה של הכלי הזה שווה ציון: כריסטי אמר שבחר בשם "מקיאווליזם" מטעמי נוחות, מפני ששמות אחרים שעלו, כמו "סולם M" ל-manipulation, היו תפוסים או מבלבלים. כלומר גם הקריירה המדעית של המונח אינה נשענת על קריאה מחודשת במקיאוולי.
ב-2002 טבעו דלרוי פולהוס וקווין ויליאמס את המונח "השלישייה האפלה", שמקבצת שלוש תכונות אישיות דחויות אך לא פתולוגיות: מקיאווליזם, נרקיסיזם תת-קליני ופסיכופתיה תת-קלינית. מאז נחקרות השלוש יחד, ועולה מן המחקר שהן נבדלות זו מזו ועם זאת חופפות חלקית.
והמקיאוולי האחר
בתוך לימודי המחשבה המדינית הקריאה המקובלת שונה מן הכינוי. שם מקיאוולי נקרא קודם כול כרפובליקן: הוגה שראה את המדינה כמבנה חילוני ועומד בפני עצמו, שקיומו תלוי באזרחיו.
הקריאה הזאת נשענת על יתר כתביו. ב"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" הוא כותב ספר ארוך וקשה שפונה לאזרחים ולמנהיגים של רפובליקה ודן ביתרונותיה. וב"על אמנות המלחמה", שהוא החיבור המדיני היחיד שלו שראה דפוס בחייו, הוא טוען שעיר שרוצה להישאר חופשית חייבת לחמש ולאמן את אנשיה שלה, ושאין דבר מסוכן לה יותר מצבא שאינו שלה.
הטיעון שם אינו טיעון מוסרי אלא טיעון של תמריצים: קונדוטיירה שמשלמים לו לפי משך השירות מרוויח ממלחמה שנמשכת, ולכן אין לסמוך עליו. אפשר לחלוק על הטענה, אבל קשה לקרוא אותה כהמלצה לרמות.
שאלות נפוצות
מקיאוולי כתב "המטרה מקדשת את האמצעים"?
לא. המשפט אינו בכתביו. מה שכתוב בפרק 18 של "הנסיך" הוא שבמקום שאין בו בית דין לערער לפניו, מסתכלים על התוצאה, וזאת תצפית על איך הקהל שופט ולא היתר שניתן לשליט.
אז המונח שגוי?
המונח מתאר תופעה אמיתית, ובפסיכולוגיה הוא אפילו נמדד. מה שאינו מדויק הוא הייחוס: הוא אינו סיכום נאמן של מה שמקיאוולי כתב.
מה ההבדל בין מקיאווליזם בשפה היומיומית ובין מקיאווליזם בפסיכולוגיה?
בשפה היומיומית זו מילת גנאי על התנהגות. בפסיכולוגיה זו תכונת אישיות שנמדדת בשאלון, Mach-IV, ושנחקרת כחלק מן השלישייה האפלה.
אם הוא היה רפובליקן, למה כתב את "הנסיך"?
זאת שאלה פתוחה שחוקרים חולקים בה. בין ההסברים: שהספר נכתב כניסיון להשיג משרה אצל השלטון החדש אחרי שהודח ממשרתו, ושהוא תיאור של מה שעובד ולא המלצה על מה שראוי. אין הכרעה מוסכמת.
איפה קוראים את הצד השני שלו?
ב"על אמנות המלחמה" משנת 1521, שיצא ב-2026 בתרגום עברי דיגיטלי עם טעימה חופשית, וב"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס", שיצא בעברית בהוצאת שלם.