מה זה קונדוטיירה?

קונדוטיירה הוא קבלן צבאי שפעל באיטליה בשלהי ימי הביניים וברנסנס: מפקד שהחזיק חיל משלו, גייס אותו, שילם לו, חימש אותו, ואז השכיר את החבילה כולה לעיר או לנסיך שהיו זקוקים לצבא. הוא לא היה חייל בודד שנשכר לשירות, אלא בעל העסק.

השם בא מן המסמך. בעברית "קונדוטה" היא חוזה, והקונדוטיירה הוא, מילולית, בעל החוזה. התנאים נקבעו בכתב בין העיר ובין המפקד, ומכאן התואר.

החוזה פירט דברים ממשיים: כמה לוחמים יובאו ובאיזה הרכב, לכמה זמן, מה התשלום ובאיזו תדירות, איך מתחלק השלל, ומה קורה כשחוזה אחד של אותו מפקד מתנגש בחוזה אחר שלו. במאה החמש עשרה מערכת החוזים הזאת הייתה הדרך המרכזית שבה מדינות איטליה ניהלו את ענייניהן הצבאיים.

למה דווקא באיטליה

מפני שהיה שם פער בין כסף ובין כוח אדם. ערי המדינה האיטלקיות, ובהן ונציה, פירנצה וגנואה, התעשרו מאוד מן הסחר, אבל הצבאות שלהן עצמן היו קטנים. כשכוח זר או שכנה מקנאה איימו עליהן, השליטים העדיפו לקנות את ההגנה מאשר להעמיד אותה בכוחות עצמם. אזרח שהתפרנס היטב מסחר לא ראה סיבה להפסיק ולצאת למלחמה, וכסף היה בשפע.

התוצאה הייתה שוק. המפקדים ועסקיהם עברו ממעסיק למעסיק, המחירים עלו ונפלו לפי הביקוש, ובערים נבנו משרדים שכל עיסוקם היה כתיבת החוזים האלה ומעקב אחריהם.

השמות שנשארו

אחד הראשונים שנודעו היה ג'ון הוקווד, אנגלי שבאיטליה קראו לו ג'ובאני אקוטו, ושעבד שנים ארוכות בשירות פירנצה. בקתדרלה של פירנצה יש לו אנדרטה מצוירת, כלומר עיר שלמה הנציחה על קירות הכנסייה שלה קבלן זר.

אחרים עלו גבוה יותר. פרנצ'סקו ספורצה, בנו של קונדוטיירה, הפך את החיל שלו למדרגה שלטונית ונעשה דוכס מילאנו ב-1450. פדריקו דה מונטפלטרו שלט באורבינו ומשם המשיך להשכיר את עצמו. ברטולומיאו קולאוני עבד בעיקר בשירות ונציה, ועומד שם עד היום כפסל רכוב. ופבריציו קולונה, שלחם בשירות ספרד, הוא האדם שמקיאוולי בחר לשים בפיו את כל הטיעון של "על אמנות המלחמה".

הבעיה שבתוך החוזה

הביקורת החריפה ביותר על השיטה באה מפירנצה. ניקולו מקיאוולי כתב שחיל שכיר הוא "חסר תועלת ומסוכן", ובנה על כך טיעון שלם: מי שנאמנותו נקנתה נאמן למי שמשלם, ולא למקום. מכאן הוא גזר שתי טענות קשות יותר.

הראשונה היא טענת תמריצים. מפקד שמשלמים לו לפי משך השירות מרוויח ממלחמה שנמשכת, ומפסיד מהכרעה מהירה. לכן, כך מקיאוולי, קונדוטיירי נמנעו מקרבות מכריעים, תמרנו זה סביב זה, ועשו מן המלחמה מופע. הוא אף טען שקרבות שלמים הוכרעו בלי הרוגים.

השנייה היא טענת סכנה. חיל שכיר שהצליח מדי מסוכן למעסיק שלו, מפני שאין דבר שמחזיק אותו במקומו חוץ מן התשלום, ואין דבר שמונע ממנו לקחת בעצמו את מה שהוא מגן עליו. ספורצה במילאנו הוא בדיוק הדוגמה הזאת.

ומה ההיסטוריונים אומרים היום

כאן נדרשת זהירות, מפני שהתמונה המקובלת של הקונדוטיירי כמי שניהלו מלחמת ראווה חסרת דם באה בעיקרה ממקיאוולי עצמו, והיא תמונה פולמוסית ולא דיווח.

המחקר המודרני תיקן אותה. מייקל מאלט, בספרו "Mercenaries and their Masters" משנת 1974, שהוא עד היום העבודה המרכזית בנושא, טען שההיסטוריונים הוליכו את עצמם שולל כשקיבלו את עדותם של פרשנים מתחילת המאה השש עשרה, ושמקיאוולי היה המשפיע שבהם. אצל מאלט הקרבות היו חישוב סיכונים: נלחמו כדי להשיג יתרון ולא כדי להשמיד, ולכן הם היו לעיתים בלתי מכריעים, אבל רחוקים מאוד מלהיות חסרי דם. מאלט גם הראה שמדינות איטליה לא היו תלויות בקונדוטיירי במידה שנהוג לחשוב, ושעם הזמן החוזים נעשו יציבים יותר והמפקדים השתלבו בחברה שהעסיקה אותם.

גם הביקורת על מאלט שמורה: יש הסוברים שהתיקון שלו הרחיק לכת במקומות אחדים. אבל מה שאין עליו מחלוקת הוא שלא כדאי ללמוד על הקונדוטיירי מתוך מי שבא לשכנע את פירנצה לפרק אותם.

איך השיטה נגמרה

מה שקרה ב-1494 היה יותר מקרב אחד. פלישתו של שארל השמיני לאיטליה פתחה תקופה שבה הצבאות הגדולים של צרפת, ספרד והקיסרות נלחמו על אדמת איטליה, ובמערכות האלה היתרון עבר לכוחות גדולים, סדירים וממומנים מן הקופה המרכזית. הקבלן שהחזיק חיל פרטי לא נעלם מיד, אבל מאותו דור ואילך הוא הפך מגורם מכריע לשחקן בתוך מערכת של מדינות שמחזיקות צבאות משלהן.

פירנצה עצמה ניסתה את הדרך האחרת. בדצמבר 1506 אושרה בה תכנית להקמת חיל מגויסים מתושבי שטחיה, והאדם שניסח אותה והיה מזכירה היה מקיאוולי. החיל הזה נטל חלק בכיבוש פיזה ב-1509, ובאוגוסט 1512 עמד בפראטו מול צבא ספרדי ואפיפיורי עדיף ממנו בהרבה. פראטו נבקעה, הרפובליקה נפלה, והגוף שניהל את החיל פורק.

שאלות נפוצות

קונדוטיירה ושכיר חרב זה אותו דבר?
לא בדיוק. שכיר חרב הוא מי שנלחם בעבור תשלום. קונדוטיירה הוא מי שמחזיק את החיל ומשכיר אותו, כלומר הצד שחותם על החוזה ולא החייל שבתוכו.

מאיפה המילה?
מ"קונדוטה", חוזה. הקונדוטיירה הוא בעל החוזה.

הם באמת נלחמו בלי הרוגים?
זאת טענה של מקיאוולי, ולא מה שהמחקר מצא. הקרבות היו לעיתים בלתי מכריעים, מפני שנלחמו בהם כדי להשיג יתרון ולא כדי להשמיד, אבל הם לא היו חסרי דם.

היו קונדוטיירי שהפכו לשליטים?
כן, והמוכר שבהם הוא פרנצ'סקו ספורצה, שנעשה דוכס מילאנו ב-1450. זו גם הסיבה שמעסיקיהם פחדו מהם.

איפה קוראים על זה במקור?
הטיעון המלא נגד השיטה, מפי קונדוטיירה שמקיאוולי שם בפיו את הדברים, נמצא ב"על אמנות המלחמה" משנת 1521, שיצא ב-2026 בתרגום עברי דיגיטלי עם טעימה חופשית. לצד זה כדאי לקרוא את המחקר, ובראשו ספרו של מאלט, כדי לראות את הצד השני.