ירושלים, פיליגרן ותפירה: שורשים מזרחיים
רונית לוי וייס נולדה ב-5 במרץ 1953, י"ח באדר תשי"ג, בשכונת תל ארזה בירושלים, בבית מסורתי. היא הבת הבכורה מבין ארבע בנות להוריה, יונה וחיים, ממוצא תימני, שגדלו בשכונת נחלת צבי בירושלים. אמה היתה תופרת ואביה היה צורף פיליגרן, אומנות עדינה שבה שוזרים חוטי כסף וזהב לכדי תכשיטים מורכבים ומוקפדים. אפשר לראות בעבודת הפיליגרן של האב מעין מטאפורה ליצירתה העתידית של הבת: שזירת חוטים דקים וחמקמקים לכדי מבנה שיש בו גם עוצמה וגם שבריריות, גם דיוק וגם יופי.
בהיותה בת תשע עברה המשפחה לנתניה, שם למדה בבית הספר ביאליק. את לימודי התיכון סיימה בפנימיית בית הספר החקלאי בפרדס חנה. בצה"ל שירתה בסיני. לאחר השחרור טסה לאנגליה לשנה, ובשובה לישראל למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, שם סיימה תואר ראשון. ההכשרה הפסיכולוגית תשאיר את חותמה בכתיבתה: שיריה של לוי וייס חושפים רגישות עמוקה למצבי נפש, לשכבות התודעה הנסתרות, לדו המשמעות של כל חוויה אנושית.
שש שנים עם ענבל: הריקוד כשפת אם
לפני שהמילים הפכו לכלי הביטוי המרכזי שלה, היה זה הגוף. לוי וייס למדה מחול באקדמיה למוסיקה ולמחול על שם רובין בירושלים. מורתה, רינה גלוק, הזמינה אותה בחופשה לקחת חלק בשיעורים בתיאטרון המחול ענבל, ובעקבות ההתנסות עזבה את האקדמיה והצטרפה ללהקת ענבל, שם רקדה במשך שש שנים תחת הנהלתה האמנותית של שרה לוי תנאי. תיאטרון המחול ענבל, שהתמחה בשילוב ריקוד עכשווי עם מסורות תנועה מזרחיות ותימניות, היה מרחב טבעי עבור לוי וייס, בת למשפחה תימנית שגדלה בתוך מורשת גופנית ומוסיקלית עשירה.
הקשר בין הגוף למילה לא היה תיאורטי אצלה; הוא היה מעשי ומוחשי. בתקופת ריקודיה בענבל יצרה לוי וייס כוריאוגרפיה לשיר "אנדרטה" מתוך ספר שיריה הראשון. הריקוד הוצג במסגרת פסטיבל "גוונים במחול" הראשון באוגוסט 1984, בביצועה ועם רקדנים נוספים מלהקת ענבל, וזכה במקום הראשון. כאן נחשף הקשר האורגני בין שני עולמותיה: השיר הפך לריקוד, המילה הפכה לתנועה, ושני המדיומים הזינו זה את זה. זהו רגע נדיר בתרבות הישראלית שבו יוצרת אחת מגשרת באופן כה ישיר בין שירה למחול.
מפתח בשלושים שקל: ספר הבכורה
ספר שיריה הראשון, "מפתח בשלושים שקל (שקל ישן)", ראה אור בהוצאת ספריית פועלים בשנת 1986, תחת שם העט רונית לי. הספר זכה בפרס הקרן על שם אגסי שרמן מלוס אנג'לס, הכרה שהעידה מוקדם על איכות הכתיבה. הביקורת הספרותית קיבלה את הספר בחום ניכר. נכתב עליו שמדובר ב"שם חדש, ועמו שירים מעניינים" ושיש כאן "לא רק אישיות כובשת שמצאה לעצמה דרך ביטוי, כי אם גם עולם רחב של רגישויות ומגעים, שיש לו גם הברקות צורניות." ביקורת נוספת ציינה שהספר "איננו בוסר, כי השירים בטובתם, מקהים את השיניים." חלק מהשירים תוארו כסוריאליסטיים, חלקם אירוטיים וחלקם ליריים.
אחד המבקרים הזכיר את ספר הבכורה בהקשר רחב יותר של השירה הישראלית: "בעולם השירה הישראלית הצעירה של היום, שכבר הרבה זמן לא ניכר בו קו צלול ובולט, שיכול להיות תשובת נגד למהפיכה שעשו זך וחבריו בתחילת שנות ה-60…" השירה של לוי וייס מוקמה אפוא כקול חדש ומרענן, שאינו ממשיך בנתיב המובן מאליו של השירה הישראלית דאז אלא מציע משהו אחר.
אוריתמיה בשוויץ ובגרמניה: התנועה כפילוסופיה
לאחר תקופת ענבל יצאה לוי וייס ללמוד אוריתמיה, מחול על פי רודולף שטיינר, בשוויץ ובגרמניה. האוריתמיה היא אמנות תנועה ייחודית הרואה בצלילי הדיבור והמנגינה צורות בחלל, צורות שאינן נראות לעין, ומבקשת לתרגם אותן באמצעות תנועות הגוף לנראות. ספר שיריה השני, "שירים משם", נכתב כולו בתקופה הזו, באירופה, ואפשר לשמוע בו את הד המפגש בין הלשון העברית לבין תפיסת התנועה השטיינריאנית: שירים שמבקשים להפוך צליל לצורה, מילה לתנועה.
בשובה לישראל שילבה לוי וייס את כל ההכשרות שצברה, בפסיכולוגיה, במחול, באוריתמיה, לכדי עשייה חינוכית ייחודית: היא מלמדת מזה שנים רבות מחול ותנועה במסגרת החינוך המיוחד, ובפרט בבית הספר ונצואלה קלישר בתל אביב, שם לומדים ילדים עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי. ההוראה בחינוך המיוחד אינה רק עיסוק מקצועי; היא ביטוי לתפיסה שהגוף הוא כלי תקשורת ראשוני, גם ובמיוחד כשהמילים אינן זמינות. לימדה גם ליווי רוחני במכון שכטר למדעי היהדות, וכן תנועה, קול ושיר בבתי ספר.
אם ובן, כסף קטן: שירת הפליאה
ב-2009 ראה אור ספר שיריה השלישי "אם ובן, כסף קטן. שירים מפה" בהוצאת עקד. על הספר נכתב שחוט של פליאה משוך על שיריו ומשהו מזה רמוז גם בשמו, "שמלבד ההומור שיש בו, כדרכה של המחברת, יש בו גם משהו מסתורי שאינו מפוענח עד סופו." מקורה של הפליאה, נכתב, הוא בדו המשמעות ואף ברב המשמעות של זהות הדוברת ברבים משיריה. השם עצמו, "אם ובן, כסף קטן", מצמיד יחד את הזוגיות המשפחתית עם מטבע לשון המרמז על כלכלה ועל ערך, ויוצר צירוף שהוא גם הומוריסטי וגם מסתורי.
כמו הפגנה ויומן מלחמה: המעבר לפרוזה
בפברואר 2014 יצא לאור "כמו הפגנה", ספר הפרוזה הראשון פרי עטה, בהוצאת ספרי עיתון 77. הספר כולל שלוש נובלות. הסיפור הראשון, "מוכרת תכשיטים", מציג עצמו כדין וחשבון המפרט אחת עשרה יציאות בימי שישי אחר הצהריים לרחוב דיזנגוף ההומה, במטרה למכור תכשיטים שאביה של המספרת עושה. השנה היא 1984. כאן שוב עולה דמות האב הצורף, אך הפעם בהקשר סיפורי: הכתיבה מגוללת את הנסיון למכור את מלאכת הידיים המשפחתית ברחוב הסואן, חוויה שמשלבת בושה ואינטימיות, כלכלה ורגש. עמוס לויתן כתב על הספר בעיתון 77 תחת הכותרת "שסע גלוי ונסתר", כותרת שמתארת היטב את המתח שמאפיין את הפרוזה של לוי וייס: מה שנגלה ומה שנסתר, מה שנאמר ומה שנשאר חבוי.
ביוני 2017 ראה אור ספר הפרוזה השני, "במלחמה אין לילדים מה לעשות", בהוצאת ספרי עיתון 77. הספר הוא פרקי יומן המביאים מנקודת מבטה של ילדה בת שתים עשרה את חוויותיה והרהוריה בזמן מלחמת ששת הימים. המלחמה נעה מהרקע אל המרכז והפוך, והדיה מלווים בתהליך התבגרות, אולי מואץ, של המספרת מנערה לאשה. הספר מלווה באיוריה של הדר ראובן, המשלבים בין נקודת המבט של המספרת הילדה ורוח התקופה למבט חיצוני עליה. כאן שבה ומתגלה התכונה שמאפיינת את כל כתיבתה: ההסתכלות על רגע היסטורי גדול דרך העיניים של ילדה שהרגשות שלה אינם פחות חשובים מהאירועים עצמם.
בין גוף למילה: הפואטיקה של לוי וייס
אצל רונית לוי וייס, הגוף אינו נושא שהשירה עוסקת בו; הוא מקור השירה עצמה. שנים של ריקוד בלהקת ענבל, של לימודי אוריתמיה, ושל הוראת תנועה לילדים עם מוגבלויות, יצרו אצלה הבנה עמוקה שהגוף הוא כלי ביטוי ראשוני, שקודם למילה. שיריה מלאים בתחושות פיזיות, בתנועות, בגופניות שאינה מתנצלת על עצמה. השירים הסוריאליסטיים, האירוטיים והליריים שתוארו בספר הראשון שלה הם ביטוי של גוף שכותב לא פחות מאשר של שכל שחושב.
ההומור, שנזכר שוב ושוב על ידי מי שכתבו על יצירתה, הוא אף הוא מרכיב גופני: צחוק שנובע מהפתעה, מהיפוך, מהבלתי צפוי. כשם שבמחול תנועה לא צפויה יוצרת מתח ועניין, כך בשירתה ובפרוזתה ההפתעה הלשונית, המילה שמופיעה במקום שלא ציפית לה, יוצרת את האפקט הייחודי. לוי וייס כותבת מגיל שתים עשרה, כמעט ארבעים שנה לפני שספרה הראשון ראה אור, ובכך היא עדות חיה לכך שהכתיבה אצלה היא צורך בסיסי, כמו נשימה או תנועה.
סיכום: חוטי פיליגרן של מילים
רונית לוי וייס היא יוצרת שהנתיב שלה לא היה ליניארי אלא סלילי, כמו ריקוד. מירושלים לנתניה לפרדס חנה, מסיני לאנגליה, מאוניברסיטת בר אילן לאקדמיה למוסיקה, מלהקת ענבל לשוויץ ולגרמניה, ומשם חזרה לישראל, ליפו, לכיתות החינוך המיוחד ולשולחן הכתיבה. בכל תחנה שאספה, גם חומר לכתיבה: את הירושלמיות התימנית, את עבודת הפיליגרן של האב, את רחוב דיזנגוף של שנות השמונים, את גוף הרקדנית, את צלילי האוריתמיה, את המפגש עם ילדים שהגוף שלהם מתקשה לשתף פעולה.
חמישה ספרים, שלושה ספרי שירה ושני ספרי פרוזה, פרי עטה יצאו לאור עד כה, ובכולם ניכר אותו חוט מקשר: הפליאה. הפליאה מפני הגוף, מפני השפה, מפני מה שמסתתר מאחורי הדברים הפשוטים לכאורה. כמו אביה שליכד חוטי כסף דקיקים לכדי תכשיטים מופלאים, כך לוי וייס שוזרת מילים דקיקות לכדי שירים ונובלות שיש בהם עדינות ועוצמה כאחד. היא חיה ויוצרת ביפו, אם לבן, ממשיכה ללמד תנועה ולכתוב, כשהגוף והמילה ממשיכים בדיאלוג שהחל לפני עשרות שנים ולא נגמר.
