מנצרת אל העולם: דרכו של סופר חוצה גבולות
ראג'י בטחיש נולד בנצרת בשנת 1970, סופר, משורר, תסריטאי ואקטיביסט תרבותי פלסטיני אזרח ישראל. הוא מגדיר את עצמו חילוני, גרוש ואב לבן, ומחלק את זמנו בין דירתו בתל אביב לבין בית הוריו בנצרת. עצם הפיצול הגאוגרפי הזה, בין העיר הערבית הגדולה בישראל לבין המטרופולין היהודי, מגלם את המתח היסודי שמזין את כתיבתו: החיים על קו התפר, בין זהויות, בין שפות, בין עולמות שנוגעים זה בזה אך לעולם אינם מתמזגים לחלוטין.
הנתיב שלקח בטחיש אל הספרות לא היה הנתיב הצפוי. הוא למד הנדסת מזון בטכניון בחיפה, לימודים שנדמים רחוקים ככל שניתן מעולם הספרות. אולם במקביל או בהמשך פנה ללימודי תסריטאות בבית הספר לתסריטאות בתל אביב שייסדה עידית שחורי, ובהמשך השלים תואר שני מחקרי בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה, אותו סיים בהצטיינות ב-2016. המסלול הזה, מהנדסה דרך תסריטאות ועד מחקר תרבות, משקף סקרנות רב תחומית ונכונות ללכת בדרכים לא מוכנות מראש.
מהשירה אל הסיפורת: מסע בין ז'אנרים
בטחיש החל את דרכו הספרותית כמשורר. ספר שיריו הראשון, "אלזיל ואל סדא" (הצל וההד), ראה אור בנצרת בשנת 1998. שנים ספורות לאחר מכן פרסם את "אלערי ופואמות אחרות" (העירום) בהוצאת דאר אלשורוק בעמאן (2002). השירה המוקדמת שלו כבר סימנה את הנושאים שילוו אותו לאורך הקריירה: הגוף, הזהות, המרחב שבין האישי לפוליטי. עצם שם הספר השני, "העירום", רמז על הנכונות לחשוף, להסיר שכבות הגנה, לעמוד בפני הקורא ללא מסכות.
ב-2003 פרסם את "חדיקה ללשיתא" (גן לחורף), אף הוא בהוצאת דאר אלשורוק בעמאן. אולם עם הזמן מצא בטחיש שהסיפורת, יותר מהשירה, מאפשרת לו לפרוש את העולמות המורכבים שמעסיקים אותו. המעבר מהשירה לסיפור הקצר ומשם לרומן לא היה זניחה אלא התפתחות טבעית: הנושאים שטופלו בשיר דרשו מרחב גדול יותר, דמויות, דיאלוגים, מצבים שרק הנרטיב הסיפורי יכול להכיל.
חדר בתל אביב: הרומן שהציב את בטחיש על המפה
הספר שהביא לבטחיש הכרה רחבה בעולם הערבי הוא "חדר בתל אביב" (غرفة في تل ابيب), שראה אור בשנת 2007 בביירות בהוצאת המוסד הערבי למחקר ופרסום. עצם הפרסום בביירות, ולא בישראל, מסמן את המרחב הספרותי שבו בטחיש בוחר לפעול: הוא כותב בערבית, מפרסם בהוצאות ספרים ערביות, ומשתתף באירועי תרבות ברמאללה, בעזה, בעולם הערבי ובאירופה. ספריו לא תורגמו במלואם לעברית, אם כי כמה מיצירותיו ראו אור בתרגום עברי בכתבי עת כמו "מעין" ובכתב העת "גג" של איגוד הסופרים.
"חדר בתל אביב" הפך לטקסט מייצג של הספרות הפלסטינית החדשה הנכתבת מתוך ישראל. בשנת 2007 הוקדש לו סרט בסדרה "גיבורי תרבות" של הבמאית אבתיסאם מראענה, ששודר בערוץ 8. בראיון למגזין הספרותי Words Without Borders תיאר בטחיש כיצד הדיאלוגים שהוא כותב בסיפוריו שונים מהותית מאלה שהיה כותב לו חי ברמאללה, בסוריה או בירדן: "יש לנו ריבוי של זהויות וקולות, ואנחנו מחליפים מאחד לשני בהתאם למי שאנחנו מדברים איתו."
יולא, פאסי וגברת המכולה: הרומנים המאוחרים
בשנת 2013 ראה אור "הונא כאנת תלעבו רוזה" (כאן נהגה רוזה לשחק) בהוצאת ראיה בחיפה. ב-2017 פרסם את הרומן "יולא ואחיותיו" בהוצאת אל מתוסט. ברומן זה נגע בטחיש בנקודות שונות בחברה הפלסטינית: פערי מעמדות בין כפריים לעירוניים, חיי נצרת על מורכבותם, פלסטינים עם אובססיה לסיפורי שואה ומועקות נפשיות בתוך חברה מסורתית. הכתיבה כוללת גם טבח קשה מנשוא ברקע, ופורשת עולם מורכב שבו גיבורים מתעמתים עם עצמם בתוך חברה שנעה מכוח אינרציה.
ב-2020 יצא לאור "הדירה ברחוב פאסי" בהוצאת המרכז הערבי למחקר ומדיניות. ברומן זה גולל בטחיש את סיפור הזוגיות של וונסן וג'מיל, זוגיות גברית בלתי שוויונית בעליל, המתרחשת בפריז. השילוב בין נצרת על עוגיות האניס והכנאפה שלה לבין פריז עם הגבינות המסריחות שלה יוצר עלילה רב שכבתית הנוגעת גם למזרח התיכון על מכאוביו. הנובלה "גברת המכולה" עתידה לראות אור בקרוב. כך שלאורך כשני עשורים ומחצה פרסם בטחיש שישה ספרי סיפורים קצרים ושני רומנים, כולם בערבית, כולם נעים בין נצרת, תל אביב, ביירות ופריז.
נכבה לייט: האירוניה כנשק ספרותי
בשנת 2014 יצא לאור בעברית הספר "נכבה לייט וסיפורים אחרים, לקט מהסיפורת הפלסטינית החדשה" בהוצאת מטען, בעריכת יוסי גרנובסקי ואלטייב ע'נאים. הספר כלל את סיפורו של בטחיש "נכבה לייט", ועל שמו של הסיפור הזה נקרא הקובץ כולו. זוהי בחירה שאינה מקרית: הסיפור עוסק בנכבה באופן אירוני, מפוכח ואלגורי, רחוק מאוד מהציפייה הרגילה מסופר פלסטיני לייצר טקסט פטריוטי מלא קלישאות. עצם הצמדת המילה "לייט" למילה "נכבה" היא פעולה חתרנית שמבקשת לערער על אופן הייצוג המקובל של הטראומה הלאומית הפלסטינית.
בטחיש הסביר בראיון שמה שהוא אוהב לעשות בכתיבה הוא "לזעזע אנשים כדי שיראו שיש פער בין המציאות שאנו חיים בה לבין האמונות הפלסטיניות הנוכחיות." הוא אוהב לעבוד נגד הדמיון הקולקטיבי, נגד הציפיות הקולקטיביות. הוא ציין שכשהוא מופיע בקריאות במצרים או בלבנון, עדיין מניחים שיספק לקהל קלישאות מהנרטיב הפלסטיני, כמו ילדים זורקי אבנים או אמהות הבוכות על בניהן שנפלו כשהידים. רבים חשים לחץ להתאים עצמם לציפייה הזו, אך בטחיש בוחר לעשות את ההפך.
כתיבה קווירית: פריצת הגבולות האחרונים
אחד ההיבטים הייחודיים והנועזים ביותר בכתיבתו של בטחיש הוא העיסוק המפורש במיניות קווירית. הוא תיאר את הבחירה שלו כ"החלטה מודעת לכתוב טקסטים קוויריים ומיניים". בחברה פלסטינית מסורתית, שבה נושאים של מיניות בכלל ושל הומוסקסואליות בפרט נחשבים טאבו, זוהי בחירה שאינה פחות מהתרסה. בטחיש ערך את המדור הקווירי במגזין האינטרנט "קדיתא" מיסודו של עלאא חליחל, ובכך לקח חלק פעיל בבניית מרחב תרבותי חדש לקולות שלא נשמעו עד כה.
בראיון ששודר באתר Makhzin נשאל בטחיש האם הקוויריות יכולה להעשיר את התרבות הפלסטינית, והשיב בחיוב, בעיקר כעת שהרעיון של מולדת מחוללת אינו עוד דומיננטי בספרות הפלסטינית. הוא ציין שרוב הביקורות על כתיבתו משבחות את פריצת הגבולות וההתנגדות לעקרונות בלתי ניתנים לערעור של הלאומיות הפלסטינית, ממנה הוא סוטה באמצעות סרקזם חצוף ובוטה. "הדירה ברחוב פאסי", עם סיפור הזוגיות הגברית שבמרכזו, הוא ביטוי מובהק של גישה זו: הרומן אינו מבקש סליחה או הבנה, אלא פשוט מספר סיפור אנושי שבמקרה חל בין שני גברים.
שפה, זהות ושאלת ה'פלסטיניות'
בטחיש כותב בערבית, ובכך בוחר להשתייך למרחב הספרותי הערבי ולא לישראלי. אולם הערבית שלו אינה ערבית של רמאללה או של דמשק; היא ערבית של מי שחי בתוך ישראל, מי שהדיאלוגים שלו עם אם, עם אוהב יהודי, עם חבר, שונים זה מזה. בטחיש דיבר על הצורך להמציא שפה חדשה שמשקפת את המציאות המורכבת של הפלסטינים בישראל, שפה שאינה קיימת במקום אחר בעולם הערבי.
באסה מרתקת שפרסם ב-2013 בכתב העת Journal of Palestine Studies, בכותרת המאלפת "כל מה שנותר ממני", בטחיש התמודד ישירות עם שאלת הזהות הפלסטינית. הוא בחר במודע לנגח את אחד מהעמודים הבלתי ניתנים לערעור של הספרות הפלסטינית, גסאן כנאפני, באמצעות הכותרת שהדהדה את נובלת כנאפני "מה שנותר לכם". בטחיש שאל מה נותר לו כסופר פלסטיני החי בתוך המציאות הסכיזופרנית של ישראל. הוא כתב שהזהות הפלסטינית כלאה את אלה שטוענים לה, בדיוק כמו שהזהות הישראלית המפוברקת עשתה לדבקים בה. הנכבה והגורל המשותף יצרו מעין זהות מונחת שגובלת לעיתים בקיטש, זהות שדורשת ממך לפעול לפי קוד התנהגות מסוים.
אקטיביזם תרבותי, קולנוע וסדנאות כתיבה
לצד הכתיבה הספרותית, בטחיש פעיל כאקטיביסט תרבותי ופוליטי. הוא מנחה סדנאות כתיבה יוצרת לילדים וצעירים, כותב מאמרים בערבית בנושאי תרבות ואקטואליה, ומרצה על קולנוע פלסטיני וישראלי. הוא שימש כלקטור במסלולי הפקה ופיתוח בקרן הקולנוע גרינהאוס בתל אביב ב-2016, והנחה קורס על הקולנוע הפלסטיני באוניברסיטה הפתוחה. התמחותו בדרמה הערבית, ובפרט בדרמה הסורית, הובילה אותו להרצות על ייצוגי מלחמת האזרחים הסורית בטלוויזיה, תחום שבו שילב את הידע האקדמי שלו בלימודי תרבות עם ההבנה מבפנים של העולם הערבי.
כתיבתו התסריטאית היא פן נוסף של פעילותו. הלימודים בבית הספר לתסריטאות לא היו רק השלמת ידע; הם העניקו לו כלים נרטיביים שמשפיעים גם על הפרוזה שלו. סיפוריו של בטחיש מתאפיינים בדיאלוגים חדים, בתנועה מהירה בין סצנות ובמבט "קולנועי" שמתמקד בפרטים חזותיים ובמצבים, לא פחות מאשר במחשבות הפנימיות של הדמויות.
ביקורת והתקבלות: בין העולם הערבי לישראל
יצירתו של בטחיש זוכה להכרה בינלאומית הולכת וגוברת. סיפורו "חיים בלעדיי" פורסם בתרגום אנגלי במגזין Words Without Borders, אחד מכתבי העת החשובים בעולם לספרות בתרגום. הוא רואיין בהרחבה על ידי כתבי עת בינלאומיים, ביקר בהודיה לקריאות ספרותיות בניו דלהי ובמומבאי, ונשא הרצאות על כתיבה קווירית פלסטינית בערים שונות בעולם. המגזין הספרותי הבריטי Banipal, המוקדש לספרות ערבית מודרנית, הקדיש לו תשומת לב.
בישראל, מיקומו מורכב יותר. ספריו אינם מתורגמים לעברית במלואם, ורוב הקהל הישראלי היהודי אינו מכיר את יצירתו. ורד לי כתבה עליו בהארץ כבר ב-2007, והגדירה אותו כסופר ותסריטאי מנצרת. ד"ר תאופיק דעאדלה כתב על ספריו בהסדנה להיסטוריה חברתית בהארץ. כמה מסיפוריו ושיריו תורגמו ופורסמו בכתבי עת ישראליים, וסיפורו "נכבה לייט" הכניס את שמו לתודעה הישראלית באמצעות האנתולוגיה בעברית. אך הפער בין ההכרה הבינלאומית שלו לבין הנוכחות המוגבלת בעברית הוא בעצמו עדות למורכבות מיקומו: סופר פלסטיני אזרח ישראל שכותב בערבית, מתפרסם בביירות ובעמאן, אך חי בתל אביב.
סיכום: סופר שמסרב להיות מה שמצפים ממנו
ראג'י בטחיש הוא יוצר שהסירוב הוא מנוע היצירה שלו. הוא מסרב לכתוב את הנרטיב הפלסטיני המצופה, מסרב להסתיר את מיניותו, מסרב להתאים עצמו לציפיות הקהל הערבי או הישראלי, מסרב לבחור בין נצרת לתל אביב, בין הערבית לעברית שהוא שולט בה, בין הספרות לקולנוע. מתוך כל הסירובים האלה צומחת יצירה ספרותית ייחודית, שאינה דומה לשום דבר אחר בספרות הפלסטינית או הישראלית: כתיבה שהיא בו זמנית פוליטית ואינטימית, אירונית ורגישה, מקומית ובינלאומית, קווירית ופלסטינית, בלי שאף אחת מהזהויות האלה מבטלת את האחרות.
בטחיש כתב שלהיות סופר פלסטיני פירושו לחיות עם ההשלכות של המציאות שאתה קרוע בין להיות פלסטיני כשייכות תורשתית לבין פלסטיניות כאיכות אתית. את הקרע הזה, במקום לנסות לאחות אותו או להסתיר אותו, הוא הופך לחומר הגלם של הכתיבה. התוצאה היא ספרות שמעזה לשאול שאלות שמעטים מעזים לשאול, ובכך מזמינה את הקורא, הערבי והישראלי כאחד, לחשוב מחדש על מה שהוא חושב שהוא כבר יודע.
