בת קיבוץ, צ'לנית, משוררת: שלושה קולות באישה אחת
ליאורה בן יצחק נולדה ב-13 בינואר 1950 בקיבוץ העוגן. היא מגדירה את עצמה כ"משוגעת על מוסיקה בכל גווניה", ובהגדרה הזו מקופל משהו מהותי: המוסיקה אינה רק תחביב אלא חלק מהותי מזהותה, חלק שקדם לכתיבה ושממשיך ללוות אותה. בן יצחק היתה צ'לנית בעברה, וניתן לשמוע בשיריה את הד הצ'לו: הקול העמוק, הנמוך, שנע בין מלנכוליה לעוצמה, בין לחש לזעקה. הצ'לו הוא כלי נגינה שמחקה את הקול האנושי יותר מכל כלי אחר, ואולי לכן השירה של בן יצחק נשמעת כל כך קרובה, כל כך אנושית, כל כך חשופה.
בן יצחק מתגוררת בהוד השרון, אם לשני בנים. היא חברה באגודת הסופרות והסופרים העבריים, ומנחה סדנאות לכתיבה יוצרת לילדים, לנוער ולמבוגרים. שיריה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים מרכזיים, ביניהם "מאזניים", "שבו", "כרמל", "עיתון 77" ו"מטעם".
ספרי השירה: מכרית סביונים ועד לו היה לי צ'לו
ספרה הראשון, "כרית סביונים" (הוצאת כרמל, 1995), סימן את כניסתה לעולם הספרות המודפסת. כותרת הספר מצמידה שני עולמות: הכרית, שהיא ביתית, רכה, אינטימית, והסביונים, פרחי שדה ארצישראליים שיש בהם צניעות ויופי עדין. הצמד הזה רומז על השירה שתבוא: שירה שמצאת את הפואטי בתוך היומיומי, את הנשגב בתוך הפשוט. בשנה שלאחר מכן, ב-1996, ראה אור "גלה גלגולה" (דני ספרים, קריית גת), ספר ששמו מרמז על תנועה, על גלגול, על חזרה של דברים בצורה אחרת.
ב-2004 יצא לאור "ידיים חולמות מילים" (הוצאת כרמל). השם הזה מדבר בעד עצמו: ידיים שחולמות מילים הן ידיים של נגנית, ידיים שמכירות את השפה של מיתרים ושל קשת, ועכשיו מבקשות ללמוד שפה אחרת, שפה של אותיות ומשפטים. המבקרת יהודית מליק שירן כתבה על הספר באתר אימגו, וציינה את הקשר בין הידיים לחלום ולמילה. ב-2012 ראה אור "עיר פנימית: שירים 2004 עד 2012" (הוצאת אבן חושן), ספר שהיווה מפנה בכתיבתה. בשנת 2015 יצא "לו היה לי צ'לו" (הוצאת פרדס), ובשנת 2020 ראה אור ספרה השישי "עד קצות הבוקר" (הוצאת פרדס).
עיר פנימית: כשהמחלה הפכה לשירה
בשנת 1990 חלתה ליאורה בן יצחק בטרשת נפוצה, מחלה שמשפיעה על מערכת העצבים ופוגעת בין היתר ביכולת ההליכה ובשליטה בגוף. המחלה הפכה לנושא מרכזי בשירתה, לא כנושא של רחמים עצמיים אלא כחומר גלם ליצירה. "השירים נכתבים לא מחמלה אלא מכוח פנימי", אמרה בראיון. "השירים מספרים ואינם מסתתרים מאחורי שורות יפות." השיר "דו"ח בריאות", שעסק במחלתה, סימן מהפך בכתיבתה: מאז הכתיבה הפכה פתוחה, ישירה, בגובה העיניים לעיני הקורא.
המבקר אלי הירש, שפגש את שיריה לראשונה בכתב העת "מטעם", כתב שמשהו בהם היה "מטריד, מסקרן, לא מפוענח". הוא תיאר את כשרונה לחבר מילים ודימויי גוף בתבניות מסחררות ובלתי צפויות, כואבות מאוד לפעמים. הירש ציין שאחד השירים נפתח במילים "יש לי טרשת נפוצה", שיר ישיר וחכם שעוסק בפער בין מילים ודברים ובין אבחנות רפואיות ושירה. ברור מה תפקידו של השיר: לשמש נקודת גבול בולטת בין פנים וחוץ. המילים "טרשת נפוצה" היו חייבות להיאמר כדי שלא ההימנעות מהן תעניק להן חשיבות רבה מדי.
הירש הוסיף שכוחם של השירים מבוסס על אחיזתה העיקשת של בן יצחק בחוויותיה הגופניות ובמימד החושי והעצבי שלהן, באובדן השליטה באיברי הגוף ובקושי ללכת. המילים והמוסיקה שלהן, כלומר השירה, תמיד שם כדי לספק נקודת אחיזה הכרחית להולכת, אמצעי חיוני של שיווי משקל. באחד השירים, על הליכה בשדירת פיקוסים, בן יצחק מספרת שכדי לאזן את עצמה היא משתמשת במקצב מילולי, "עקב אצבעות, עקב אצבעות", שפועם כמו לב בעלי הפיקוס שנושרים לרגליה.
הפואטיקה: קשב עמוק ונופי נפש
המשורר עודד פלד כתב על שירתה שהעיר הפנימית של ליאורה בן יצחק היא "מפה שבה משורטטות במכחול רגיש ובוטח קואורדינטות מורכבות של נופי נפש, הלכי רוח והרהורי לב." הוא ציין שיצירתה טבועה בחותם הקשב העמוק: המשוררת קשובה למרחב הפנימי שלה ולמרחב החיצוני הסובב אותה, ומיטיבה לתרגם לשפת השיר ניואנסים של התנסויות, מאוויים, זיכרונות ורגשות. פלד הדגיש שהטבע, גם בהקשר הביתי והעירוני שלו, פרחים, עצים, ציפורים, עונות השנה החוזרות ונשנות, מלווה רבות משורותיה ומתואר בחדות ובססגוניות רבה. הוא ציין במיוחד את השירים המתארים את מכאובי מחלתה ואת ההתמודדות הפיזית והמנטלית עמה.
המבקר רן יגיל כתב על ספרה "עד קצות הבוקר" באתר יקוד, ועל שירתה הקודמת באתר בננות, ובכך הצטרף למבקרים שזיהו בשירתה של בן יצחק קול ייחודי ומשמעותי בשירה הישראלית. עודד פלד כתב עליה גם בעיתון 77 תחת הכותרת "געגועים למסעות שיהיו", כותרת שמרמזת על המתח שבין הכמיהה לתנועה חופשית לבין המציאות הפיזית המגבילה. בן יצחק עצמה סיפרה בראיונות שעברה סדנאות רבות לכתיבת שירה בשנות התשעים, ושהמשוררת נורית זרחי השאירה בה חותם עמוק בתובנותיה על החיים, השירה, והראיה הרחבה על העולם.
לו היה לי צ'לו: סגירת מעגל מוסיקלי
שם ספרה מ-2015, "לו היה לי צ'לו", הוא רגע של חשיפה מלאה. הצ'לו שהיה פעם בידיה כבר אינו שם, אולי בגלל המחלה שפגעה ביכולת השליטה בידיים, אולי מסיבות אחרות. אבל הגעגוע אליו, למגע של הקשת על המיתרים, לצליל העמוק שנובע מהגוף של כלי הנגינה, הגעגוע הזה מזין את השירה. כמו שבספר "ידיים חולמות מילים" הידיים חולמות את מה שהן כבר אינן יכולות לנגן, כך ב"לו היה לי צ'לו" השירה עצמה הופכת לצ'לו, לכלי שמפיק צלילים עמוקים ומורכבים מתוך הגוף והנפש.
הקשר בין המוסיקה לשירה אצל בן יצחק אינו מטאפורי בלבד; הוא ממשי ופיזי. מי שנגנה על צ'לו יודעת מהו מקצב, מהו טמפו, מהי הפסקה, מהו קרשנדו. הידע הזה מוטבע בגוף ובנפש, ומשפיע על אופן כתיבת השירים: על אורכי השורות, על ההפסקות בין המילים, על העלייה והירידה של הטון הרגשי. גם ספר הילדים שכתבה הוא ביטוי של אותו עולם: ספר שמבקש להעביר לילדים את האהבה למילים, לצלילים, לקסם שנוצר כשמילה פוגשת מילה.
סדנאות כתיבה: להעביר את הקשב הלאה
בן יצחק מנחה סדנאות לכתיבה יוצרת לילדים, לנוער ולמבוגרים. היא מכנה אותן סדנאות "רב תחומיות", ואפשר להניח שהכוונה היא לשילוב בין כתיבה למוסיקה, בין מילה לתנועה, בין הקשבה פנימית להקשבה לעולם. הסדנאות הן המשך טבעי של שירתה: כשם שהשירים מבקשים לתרגם חוויות גופניות ונפשיות לשפה, כך הסדנאות מבקשות ללמד אחרים את אותה מלאכה של תרגום, של הפיכת מה שמרגישים למה שנכתב.
סיכום: עקב אצבעות, עקב אצבעות
ליאורה בן יצחק היא משוררת שהשירה שלה היא מעשה של הליכה. לא הליכה מטאפורית אלא הליכה ממשית, של מי שכל צעד דורש מאמץ, ריכוז, שיווי משקל. המקצב המילולי "עקב אצבעות, עקב אצבעות" שהיא ממלמלת לעצמה כדי לשמור על יציבות הוא גם המקצב של שיריה: צעד אחרי צעד, מילה אחרי מילה, שורה אחרי שורה. מתוך שישה ספרי שירה וספר ילדים, מתוך שלושה עשורים ויותר של התמודדות עם מחלה שמאיימת על הגוף אך לא על הרוח, בן יצחק בנתה יצירה שהיא עדות לכוחה של השירה כאמצעי הישרדות, כנקודת אחיזה, כצ'לו שממשיך להשמיע צלילים גם כשהידיים שנגנו עליו כבר אינן יכולות.
