בן למשפחה שהחליפה בתי ספר ויבשות
ויליאם ג'יימס נולד בניו יורק ב-11 בינואר 1842, בן ראשון בבית שבו החינוך לא היה רק עניין מעשי, אלא רעיון שלם על החיים. אביו, הנרי ג'יימס האב, היה אדם אמיד והוגה דתי שלא השתייך לשום זרם, והוא סבר שחינוך קבוע בבית ספר אחד מקלקל את הילד. לכן העביר את משפחתו בין ניו יורק, לונדון, פריז, ז'נבה ובון, החליף מורים פרטיים ובתי ספר, ודאג שסביב שולחן האוכל יישמעו ויכוחים על אלוהים ועל מוסר.
אחיו הצעיר, הנרי ג'יימס, היה לאחד הסופרים הגדולים של התקופה, ואחותם אליס ג'יימס נודעה ביומן שכתבה. שלושתם גדלו באותו בית שבו השאלה מה יהיה האדם נשארה פתוחה זמן רב מדי.
אצל ויליאם הדבר נראה כחוסר החלטה ממושך. הוא רצה להיות צייר, למד אצל צייר בניופורט, ואז נטש. למד כימיה, עבר לאנטומיה, ובהמשך לרפואה בהרווארד. באמצע הדרך הפליג לברזיל כעוזר במשלחת מחקר, חלה שם באבעבועות שחורות, וחזר.
השנים הקשות
בשנות העשרים לחייו עברו על ג'יימס שנים קשות. הוא סבל מבעיה בגב, מחולשה בעיניים, ובעיקר מדיכאון עמוק שנמשך זמן רב ולווה במחשבות על קיצור חייו. בתוך התקופה הזאת חיפש הסבר למצבו, ומצא אותו דווקא בשאלה הפילוסופית שהעסיקה אותו: אם האדם אינו אלא מערכת של סיבות, אין טעם בשום דבר.
נקודת המפנה, כפי שתיאר אותה ג'יימס עצמו, הגיעה בשנת 1870, כשקרא טקסט של הפילוסוף הצרפתי שארל רנוּבְיֶה על הרצון החופשי. ג'יימס החליט להתייחס לרצון החופשי לא כאל עובדה מוכחת, אלא כאל הנחה שהוא בוחר לחיות ולפעול לפיה. ההחלטה הזאת הוציאה אותו מן המצב, ובהמשך נעשתה לגרעין של כל מה שכתב: הרעיון שבשאלות מסוימות ההכרעה קודמת לראיה, ושאי אפשר לחכות לראיה שלא תבוא.
את לימודי הרפואה סיים ב-1869 וקיבל תואר דוקטור, אך מעולם לא עסק ברפואה. ב-1872 התחיל ללמד פיזיולוגיה בהרווארד, ומשם עבר לפסיכולוגיה ואחר כך לפילוסופיה. ב-1878 נשא לאישה את אליס גיבנס, ונולדו להם חמישה ילדים.
שתים עשרה שנים על ספר אחד
ב-1878 חתם חוזה עם מוציא לאור על ספר לימוד בפסיכולוגיה, והתחייב להגיש אותו בתוך שנתיים. הוא הגיש אותו אחרי שתים עשרה. "עקרונות הפסיכולוגיה" יצא ב-1890 בשני כרכים, וזה היה הספר שהפך את הפסיכולוגיה האמריקנית לתחום העומד בפני עצמו.
בתוכו הוא טבע את המונח זרם התודעה: הטענה שהתודעה אינה רצף של יחידות נפרדות, אלא זרימה אחת משתנה, ושפירוק שלה ליחידות הוא עיוות של מושא המחקר. הוא עסק שם גם במושג העצמי, בהרגל ובקשב, ובשורה שעדיין מצוטטת בספרי מבוא, שלפיה כולם יודעים מהו קשב.
הכתיבה שלו היא מה שהפך את הספר לדבר חי. האנגלית של ג'יימס הייתה בהירה, אישית ונגישה, מלאה דוגמאות ומשפטים שאפשר לצטט. בזמן שהאסכולה הפסיכולוגית הגרמנית, ששלטה אז בתחום, נטתה לכתיבה כבדה, הוא כתב כמי שמדבר אל אדם.
אדינבורו, 1901
בשלהי המאה קיבל ג'יימס הזמנה שהייתה כבוד גדול: להיות מרצה גיפורד על הדת הטבעית באוניברסיטת אדינבורו, במסגרת שנועדה להגנה על הדת הטבעית. המינוי חייב אותו לשני מחזורים של עשר הרצאות, והוא תכנן מחזור ראשון תיאורי ומחזור שני פילוסופי.
אלא שהחומר הפסיכולוגי תפח מעבר למצופה. המחזור השני נדחה כולו, ותיאור טבעו הדתי של האדם מילא את כל עשרים ההרצאות. הן התפרסמו ב-1902 כ"החוויה הדתית לסוגיה", והיו לספרו המפורסם ביותר.
דווקא בתוך מסגרת כזאת, מה שעשה ג'יימס היה חריג. הוא הניח בצד את המוסדות, את התאולוגיה ואת הפולחן, ופנה אל עדויות אישיות: יומנים, וידויים ומכתבים של אנשים שאמונתם השתנתה או שחוו משהו שאין להם מילים לו. מתוך העדויות האלה בנה טיפולוגיה של חיי נפש דתיים, ובה ההבחנות שהספר זכור בהן: דתה של בריאות הנפש מול הנפש החולה, הנולדים פעם אחת מול הנולדים פעמיים, התחדשות, קדושה ומיסטיקה.
כאן גם נמצאת ההכרעה שמחזיקה את הספר כולו: ג'יימס אינו שואל אם הדת אמיתית, אלא מה היא עושה לאדם שחי אותה. בהרצאה הראשונה הוא מבחין בין השאלה איך דבר נתהווה ובין השאלה מה ערכו, וקובע שאי אפשר להסיק את האחת מן האחרת. גם אם לכל חוויה דתית יש סיבה אורגנית, אין בכך כדי להפריך את ערכה, מפני שלכל מצב נפש יש סיבה אורגנית, ובכלל זה גם לאי אמונה ולתיאוריות מדעיות.
הפרגמטיזם
בעשור האחרון לחייו פנה ג'יימס בעיקר לפילוסופיה. ב-1907 פרסם את "פרגמטיזם", ספר שהפך רעיון שניסח צ'רלס סנדרס פרס לזרם פילוסופי מוכר: משמעותו של רעיון, וגם אמיתותו, נבחנות לפי ההבדל שהוא עושה בפועל.
לצד הספר הזה פרסם את "הרצון להאמין", "משמעות האמת" ו"עולם של ריבוי". את עמדתו המאוחרת כינה אמפיריציזם רדיקלי. לפי עמדה זו, הניסיון עצמו, על כל מה שהוא כולל, הוא החומר שממנו עשוי העולם.
ג'יימס מת ב-26 באוגוסט 1910 בביתו שבצ'וקורואה שבניו המפשייר, בן שישים ושמונה, מחולי לב.
מה נשאר
ג'יימס עומד בראשן של שלוש מסורות שאינן בהכרח מדברות זו עם זו. הראשונה היא הפסיכולוגיה האמריקנית, שעד היום פותחת בו את סיפורה ההיסטורי. השנייה היא הפרגמטיזם, הזרם הפילוסופי המרכזי שנולד מחוץ לאירופה. השלישית היא הפסיכולוגיה של הדת, שנולדה בספר מ-1902 ועדיין מתווכחת עם ההבחנות שהוצגו בו.
לצדן יש גם קו רביעי, פחות רשמי. ג'יימס הוא אחד ההוגים הבודדים שכתיבתם נקראת מחוץ לאקדמיה בלי תיווך, בזכות בהירותה ובזכות הנדיבות כלפי מי שחולק עליו. מי שפותח את ספריו היום פוגש כותב ששואל שאלות קשות ואינו מבקש להכריע בהן בכוח.
בין כתביו שתורגמו לעברית נמנים "פרגמטיזם", אסופת מאמרים סביב "הרצון להאמין", ו"החוויה הדתית לסוגיה", הקיים בתרגום מוסד ביאליק משנת 1949 ובתרגום חדש מאנגלית משנת 2026. "עקרונות הפסיכולוגיה" לא תורגם לעברית עד כה.