אילנה רימלט

ביוגרפיה וקווי חיים

חייה של אילנה רימלט נפרשים על פני ציר ישראלי מוכר ובכל זאת בלתי צפוי: ילדות שנפתחה במקום אחר, הגירה שחתכה את הזמן לשניים, עבודת חינוך שנאחזה בשגרה אך חשבה תמיד מעבר לה, ולבסוף כתיבה ספרותית שנולדה מתוך חופש מאוחר ונשענה על כנות שמסרבת להתייפייף.

היא נולדה ברומניה בשנת 1939. אובדן האב בשנים הראשונות לחייה השאיר בה חותם מוקדם של היעדר, ובגיל אחת עשרה עלתה לארץ עם אמה וסבתה. את שנות נעוריה עשתה במסגרת עליית הנוער בקיבוץ מעלה החמישה, חוויה שכמו לימדה אותה מבפנים מהו להיות גם חלק וגם אורחת. באותן שנים היא גם כתבה יומן. כתיבה יומיומית של ילדה שמנסה למסגר עולם חדש ולתת שם לריחות, למבטים, לחוקים החברתיים שנולדים מחדש בכל יום.

הרצון ללמוד, להיבחן, להתקדם, הוביל אותה לתל אביב ולמסלול אקדמי שנע בין ספרות ומקרא לבין חינוך. שם גם הכירה את דוד רימלט, עורך דין שלימים נעשה ציר משמעותי בביוגרפיה שלה לא רק כאדם אהוב אלא גם ככוח מרכזי בחייה. נולדו להם שתי בנות ובן, והמשפחה השתקעה ברמת גן.

מותו המוקדם של בן זוגה, כשהיא בראשית שנות הארבעים לחייה, היה צומת רועש ושקט בעת ובעונה אחת. מבחוץ ממשיכים לנהל חיים, מבפנים יש מקום שהתפנה בבת אחת ונשאר חלול. בעדות משפחתית מאוחרת נאמר שמאז התאלמנותה היא חיה שנים רבות בעיקר ללא זוגיות יציבה, כשהבדידות היא מצב קבוע ולא רק רגע. דווקא מתוך החלל הזה, כך מתואר, היא מצאה את שתי האהבות הגדולות שעיצבו את שנותיה המאוחרות: כתיבה ונסיעות.

המחלה נכנסה לסיפורה לא כפרק אחד אלא כצל שחוזר. בראשית שנות האלפיים נמצאה בעיה רפואית שנראתה תחילה פתירה, ובהמשך התברר כי המחלה לא באמת הסתלקה. בשלב מאוחר יותר, סמוך לשנה האחרונה לחייה, התברר מצבה כסופני. היא נפטרה בשנת 2016. אבל גם כאן הסיפור שלה לא נחתם. שנים אחר כך יצא לאור רומן שעבדה עליו בחייה, והבאת הספר אל המדף הפכה, עבור בתה, למעשה של פרידה מאוחרת וגם של גילוי.

אשת חינוך והוגה של מסך

לפני שהפכה לשם על גב של ספרי מסע ופרוזה, רימלט הייתה אשת חינוך במובן המלא של המילה. היא לימדה ספרות ומקרא, ובהמשך עבדה שנים רבות בטלוויזיה החינוכית בתפקידים שנגעו ישירות בשאלה כיצד מלמדים ספרות ולשון באמצעות מסך, וכיצד הופכים צפייה למפגש פדגוגי ולא לרעש רקע.

המרחב המקצועי הזה הוליד גוף עבודה פחות מוכר לקוראים מן השורה אך משמעותי מאוד למערכת החינוך: תדריכים למורה, מדריכים לליווי משדרים, חומרי הוראה ועיבודים שמנסים לשלב בין טקסט כתוב לבין מדיה חזותית. כאן מופיעה נטייה מובהקת שלה לחשוב דרך כלים ולא רק דרך תכנים. לא רק מה מלמדים, אלא באיזה כלי משתמשים ומי משלם את המחיר כאשר הכלי חזק מדי או חלש מדי.

אחד הטקסטים המזוהים עמה בתחום זה נכתב עבור ירחון ארגון המורים, ונפתח בשאלה שמסרבת להתיישן: האם יש מקום לטלוויזיה בבית הספר. נקודת המוצא שלה אינה נוסטלגית ואינה מתגוננת. היא מתבוננת בשקט שבו המסך נוכח כביכול בכל בית, ובכל זאת נדחק במוסדות החינוך אל מרתפים, אולמות, מכשירים כבויים ואי נוחות מקצועית. היא מונה את כוחו של המדיום להביא מידע מורכב, להמחיש, לפתוח חלונות לעולם, להציג דגמים של התנהגות וערכים, ולגעת גם בנושאים כבדי משקל בדרך נגישה. באותה נשימה היא אינה מתעלמת מן הביקורת החינוכית הקלאסית: חד צדדיות, העדר אינטראקציה, קצב שמקשה על עיבוד, ומסחריות שעלולה לשטח רעיונות.

במובן הזה, הטלוויזיה אצל רימלט היא לא אויב ולא מושיע. היא כוח תרבותי שדורש אחריות. וכמו מורה טוב, היא אינה שואלת רק מה הטלוויזיה עושה ללומד, אלא גם מה מערכת החינוך עושה כאשר היא מתעקשת להעמיד פנים שהטלוויזיה אינה שם, בזמן שעולם שלם כבר מתחנך לאורה.

אל קו המחשבה הזה מצטרף גם ספרה העיוני על מקומה של הטלוויזיה בחינוך ובהוראה. עצם העובדה שהספר נכלל ברשימות ביבליוגרפיות בהקשרים של לימודי חינוך ותקשורת מלמדת שהוא לא נתפס רק ככתיבה מקצועית פנימית, אלא כחומר שממשיכים להפנות אליו גם שנים לאחר פרסומו.

ספרות מסע שמביטה מבעד לקשר שבין אם לבת

ספרה "הודו, בתי ואני" אינו רק טקסט על הודו. הוא ניסיון ספרותי ללכת אל תוך תופעת תרמילאות ישראלית מתוך זווית שלא הייתה מובנת מאליה בשנות התשעים: מבטה של אם, אישה בוגרת, שנוסעת בעקבות בתה ופוגשת את העולם דרך הצעירים שסביבה.

כבר בפתח הספר היא נוקטת טון של מי שיודעת שהיא מגיעה מאוחר למסיבה. היא מתנצלת כמעט, לא בפני הקוראים אלא בפני המקום עצמו: היא הגיעה לזמן קצר, פגישה חטופה עם ארץ ענקית ועם מעט מאנשיה, ובכל זאת זו פגישה שמסיטה את האדם מעט מן עצמו. המסע שלה אינו מסע של ידיעת הארץ אלא מסע של שינוי נקודת התצפית. היא הולכת עם תרמיל, לא בהכרח של בד אלא של תודעה, ומוכנה ללמוד את "תורת הטיול האחר" מן הבת שלה ומן התרמילאים שהיא פוגשת.

הכוח הספרותי של הספר נובע מהמתח שבין שני גילאים שמדברים זה מול זה. מצד אחד, מבוגרת שמורגלת בסיבתיות, בלוחות זמנים, בחרדת אחריות. מצד שני, צעירים שהזמן עבורם הוא חומר גמיש, ושחיפוש המשמעות שלהם כרוך לעיתים בהליכה לאיבוד. רימלט אינה מתארת את הדור הצעיר כבעיה וגם לא כאגדה. היא מתעקשת לראות פרטים. את האופן שבו צעירים בונים לעצמם שפה של חופש, ואת המחירים שהם משלמים כשהחופש עומד מול גוף, מול פחד, מול כסף, מול געגוע.

כך הופכת הודו בספר לא רק לנוף אלא למערכת יחסים: אם ובת, אם ועצמה, ישראליות ומרחב זר, ערכים מוכרים שמתפרקים ונבנים מחדש בתוך תחנות אוטובוס, רחובות, מקדשים, עייפות, חיוכים וגם אי נחת.

רגע, מקום: ספר מסעות שנכתב כמו אלבום של רגעים

אם ספר הודו נשען על מסע אחד ועל קשר משפחתי, "רגע, מקום" בנוי כמקבץ. הספר אוסף רשמי ביקור מארצות שונות, ובמקום לספק מסלולים או עצות, הוא מבקש דבר אחר: ללכוד רגע. לא את המקום בשלמותו, אלא את השבר הקטן שבו המקום נוגע באדם.

במרכז הספר עומדת תפיסה כמעט צילומית: המבט אינו מתיימר להחזיק את כל הפאזל, אלא מלקט פירורים. הזרות אינה מכשול אלא מצב בסיס. דווקא במגע הקצר עם מקום זר, כשהכל עדיין חד, כשהחושים עובדים לפני שהשגרה משחיזה קהות, נוצרת האפשרות לכתיבה שממירה תיירות בהתבוננות.

בתוך הרגעים הללו היא מתקרבת לאנשים. בסין, למשל, היא מתארת כמיהה לחיים טובים יותר. בהודו היא עוקבת אחר השתלשלות של סיפור אהבה שמתרקם בשולי מרחב מקודש. אלה אינם סיפורים גדולים במובן העיתונאי, אלא מתרחשים בחצי מבט, בחצי משפט, במחוות קטנות. אבל הספר מבקש להוכיח שרגעים כאלה מחזיקים לעיתים אמת חדה יותר מכל תיאור רחב.

גם כאן העבודה הספרותית שלה ניכרת בשילוב שבין עין חדה לבין לב פתוח. היא אינה כותבת את העולם כאוסף אטרקציות אלא כקובץ של מפגשים עם אנושיות. ולכן ביקורת אחת שנכתבה עם צאת הספר הדגישה שמדובר לא בספר מסעות קלאסי, אלא בטקסט שמעודד יציאה לדרך כחיפוש עצמי. במילים אחרות, זהו ספר שמופנה לא רק אל הרגליים אלא אל התודעה.

כלבים כבני אדם ובני אדם ככלבים

"סיפור אהבה עם סוף קשור" הוא אחד הספרים שבהם רימלט מזיזה את נקודת המבט צעד נוסף: לא רק מבט של מטיילת או של אם, אלא מבט שמבקש להיכנס לתודעה של בעל חיים. הספר בנוי משלושה סיפורים על כלבים ואדוניהם. לא כסיפורים מתוקים בלבד, אלא כמעבדה רגשית שבה נאמנות, תלות, נטישה, קנאה וחמלה נבחנות בלי המסיכות שמבוגרים יודעים לעטות.

אחד המהלכים הבולטים בספר הוא דיבור בגוף ראשון מפי כלבה. כבר בפתח היא מספרת את חייה כשרשרת עובדות פשוטות ואכזריות: לידה, בדידות, אימוץ, קולר, רצועה, התאהבות, פגיעות. זהו תקציר שנשמע כמעט תמים, אבל הוא חופר בבטן. כי הרצועה אינה רק כלי פיזי. היא סמל. קשר שמבטיח ביטחון ומגביל חירות. אהבה שיש בה גם ניהול, גם בעלות, גם פחד.

הבחירה לספר על יחסי אהבה דרך כלבים מאפשרת לרימלט לומר דברים שאנשים מתקשים לומר על עצמם. הכלב מחזיר לבני האדם את עצמם, אבל בפשטות שאין בה ציניות. הוא מתבונן בבעלים שלו, מבין המון ולא מבין כלום, ובפער הזה נוצרת ספרות: האופן שבו יצור תלוי לגמרי מצליח בכל זאת להחזיק עמדה מוסרית, חדה, לא מתפשרת.

הסיפורים עוררו עניין גם מחוץ לשדה הספרותי הטהור. אחד מהם פורסם בהקשר של שיח על אימוץ וכלביות, כאילו הספר עצמו ביקש להיות לא רק חוויה אסתטית אלא גם תזכורת של מצפון. וכשיצא הספר, כתיבה עיתונאית על אודותיו ניסתה להסביר לקוראים מה קורה כאשר את המילים של אהבה, בגידה וגעגוע מניחים בפיה של כלבה: משהו נפתח. משהו מתרכך. משהו מואשם.

לאבד רומן: רומן אהבה בגיל השלישי

הספר "לאבד רומן" נולד מתוך מה שנראה בתחילה כסתירה: כתיבה על אהבה, תשוקה וקנאה מתוך גיל שבו החברה נוטה להדביק לאנשים תווית של שקט, דעיכה, סיכום. רימלט כותבת נגד הדממה הזו. היא מזכירה שהזקנה אינה מבטלת את הכמיהה, אלא לפעמים מחדדת אותה. לא מפני שהזמן קצר בלבד, אלא מפני שהגוף והנפש כבר יודעים כמה עולה כל אשליה.

מבחינה עלילתית, זהו סיפור על קשר רומנטי שהתפתח כשהגיבורה בשנות השישים המאוחרות לחייה, עם גבר בן גילה. הקשר הזה נמשך לאורך זמן, ידע עליות ומורדות, ונשא בתוכו כאב מבני אחד: בחייו של הגבר הייתה גם אישה נוספת מן העבר, נוכחת וקיימת. לא סוד אפל אלא עובדה שמרעילה את האהבה דווקא משום שהיא אינה מוסתרת. הגיבורה מספרת את הדברים בגוף ראשון, בקול חשוף, ומתארת לא רק אהבה אלא גם מערבולת של קנאה, פגיעות, סיפוק, והשפלה שקטה שמחלחלת לתוך הנפש כאשר שוב ושוב צריך לחכות, להשלים, להאמין.

ברומן הזה רימלט מתעקשת על אנושיות מלאה של בני הגיל השלישי. היא כותבת על גוף מתבגר שלא מפסיק להיות גוף, על תשוקה שאינה מתנצלת, ועל השאלה החברתית הגדולה שמרחפת תמיד מעל מיטות מבוגרים: מי מרשה לכם להיות עדיין חיים כל כך. הטקסט מצייר אהבה ככוח שאינו נהיה הגון יותר עם השנים. להפך. הוא יכול להיות בלתי אפשרי דווקא כשאין כבר סבלנות לבזבז זמן.

סיפורו של הספר מחזיק גם שכבה נוספת: שכבת הפרסום שלאחר המוות. בתה של רימלט, נויה, מתארת כיצד הוצאת כתב היד לאור הייתה מסע בפני עצמו, מסע של קריאה חוזרת ושל גילוי עד כמה מעט ילדים יודעים על הוריהם, ועד כמה קשה לפעמים להקשיב להורה כשהוא מדבר מתוך שברון לב שנשמע "ילדותי" רק מפני שהוא מבוגר מדי. בגילוי המאוחר הזה טמון אחד הרגעים האנושיים החזקים סביב הספר: הרומן אינו רק על אהבה מאוחרת, אלא גם על שיחה מאוחרת. שיחה שנעשית אפשרית רק כשהספר כבר שם, מודפס, ומכריח את החיים להקשיב למתים.

התקבלות וביקורת

מקומה של רימלט בשדה התרבות נבנה בשני אפיקים מקבילים: האחד מקצועי חינוכי, והשני ספרותי. בעולם החינוך היא פעלה לאורך שנים במסגרת טלוויזיה חינוכית וכתיבת חומרי הוראה, ובתוך השיח הזה ניכרת המשכיות: היא מופיעה כמי שכתבה, ערכה וריכזה מדריכים, והיא גם מוזכרת בהקשרים ביבליוגרפיים של חינוך ותקשורת.

בעולם הספרות, ההתייחסות אליה נעה בין הערכה שקטה לבין רגעי תהודה ברורים. באירוע קבלת חברים חדשים לאגודת הסופרים העברים בשנת 2015 הוצגה כסופרת שספרה הראשון "הודו, בתי ואני" עשה חיל, ושספרה "סיפור אהבה עם סוף קשור" זכה לתהודה נכבדת. התיאור הזה אינו ביקורת ספרותית במובן הצר, אבל הוא מלמד על מיקום חברתי במרחב של יוצרים ועל האופן שבו התקבלה בקהילה ספרותית.

לגבי "רגע, מקום", גם כאשר כתיבה ביקורתית אינה זמינה במלואה, ניתן לזהות את האופן שבו כוסה הספר בשיח התרבותי: הוא הוגדר במפורש כספר שאינו ספר מסעות קלאסי ואינו נועד לתת לקוראים מסלולים, ובכל זאת הוא מתפקד כסוג של זרז נפשי, כזה שמעודד לצאת לדרך כדי לחפש את העצמי.

"סיפור אהבה עם סוף קשור" קיבל חיים נוספים גם בזכות העובדה שסיפורי כלבים אינם נשארים רק בספרות. הם נוגעים בקוראים במקומות של חמלה ושל אשמה, ולכן מצאו את דרכם גם אל שיח של רווחת בעלי חיים. עצם הופעת הספר בהקשרים כאלה, לצד פרסום גרסה מוקלטת, מעידה על קהל שמוכן להקשיב לא רק לרעיון אלא גם לקול, לאינטונציה, לנשימה.

עם יציאתו של "לאבד רומן" בשנת 2024 גברה תשומת הלב הציבורית כלפי רימלט, משום שהרומן נשא עמו סיפור מסגרת חזק: כתיבה שהשלימה את עצמה מעבר לזמן, בת שמגשימה בקשה של אם, והזמנה מחודשת לחברה להביט במיניות ובאהבה של בני הגיל השלישי בלי חיוך מתנצל. כאן ההתקבלות אינה רק אסתטית, אלא גם תרבותית: הספר נעשה נקודת שיחה שמעלה אל פני השטח נושאים שמודרים לא פעם מן הדיבור.

מתוך המבוא לספר "רגע, מקום" – תמונות קצרות ממורדות ההימלאיה עד ארץ האש. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2004.

"היום אני רק תיירת נחפזת –

אחת מאלה שלא הספיקו להעפיל על כל הפסגות הגבוהות עליהם חלמה,
אחת מאלו שכבר לא יספיקו לראות מקרוב את צבעי כל הפסטיבלים אליהם
נכספה בעבר. והנה, כשהחלטתי לשנות סדרי עדיפויות ולנסות להגשים פיסות
של חלומות, מצאתי עצמי כבר במעמד אישי מכובד של סבתא.

…..
במצב קיומי מבוסס זה, כשלהט ההעזה כבר נרתע, יצר ההרפתקנות נשלט,
בולמוס ההספק נרגע, "השאיפה להגיע רחוק יותר וגבוה יותר צברה ניסיון
חיים ותובנה, אבל עדיין עם 'אותו חיידק' שטרם נרגע, אני מצטיידת בתיק,
במצלמה ובמשקפי גיל מסנני קרינה של ריגושי נעורים, פורשת לעיתים
קרובות משגרת החיים המפנקת של הבית ויוצאת 'להציץ'.

……
בצליינות החילונית שלי פלשתי בסקרנות חמדנית לתוך מקדשים לא לי,
הצטרפתי לתהלוכות של נושאי מנחות לאלוהים זרים, התקרבתי אל קודש קודשיהם,
התבוננתי במאמינים תמימים….. צילמתי את צלמי אלוהיהם…. חוויתי, התפעמתי….
ולא הקרבתי שום מנחה משלי.

……
כעוברת אורח ללא מחויבות למקום אני נוגעת באבני המקום,
מתרשמת מן הנוצץ והחשוף לעין, ומרגישה כאילו מתבוננת בנשף מסיכות,
ששחקניו מתחלפים ומחליפים תחפושות, מבלי לגלות לי את
פניהם האמיתיות."

……..