אופירה הניג

מקיבוץ רוחמה לברלין: מסע אל הבמה

אופירה הניג נולדה ב-6 במרץ 1960 בקיבוץ רוחמה שבדרום הארץ, לבת עמי ונתן הניג, אח ואחות גדולים ממנה. הוריה הגיעו לישראל בשנת 1946; אמה דיברה גרמנית ואביה הונגרית. כשהיתה בת שנתיים עברה המשפחה לשכונת ג'סי כהן בחולון, שכונת מעברה שהפכה לשכונת פיתוח, רחוקה מאוד מעולם התיאטרון והאמנות. אמה לימדה ריתמיקה ואביה עבד בחברת אגרקסקו. הילדה שגדלה שם לא נהגה ללכת לתיאטרון ולא חשבה על עצמה כמי שתהיה קשורה לעולם הבמה.

בצבא שירתה הניג בגרעין נח"ל בקיבוץ יפתח, ולאחר מכן בגרעין שהוצב במצפה שלם. מיד עם שחרורה מצה"ל יצאה לטיול של שנתיים באירופה, עבדה בעבודות שונות וטיילה ללא תוכנית ברורה. ואז, בטיול מקרי לברלין בשנות השמונים, קרתה התפנית המכרעת: הניג נחשפה לתיאטרון גרמני בעל תפיסה אינטלקטואלית ואסתטית שלא הכירה, ומשהו השתנה. היא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות. בשובה לישראל נרשמה ללימודי בימוי בבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, שם למדה אצל חנן שניר, אסתר איזביצקי, שמעון לוי, אליקים ירון ועתי ציטרון, וסיימה את לימודיה בשנת 1986.

כבר בשנה השלישית ללימודיה הגיע הרגע שסימן את תחילת הקריירה: גרי בילו, מנהל בית צבי, צפה בתרגיל בימוי שלה והזמין אותה לביים בבית הספר היוקרתי. המעבר מסדנת לימוד ישירות אל אחד ממוסדות התיאטרון החשובים בארץ היה בלתי שגרתי, והעיד מוקדם על כישרון שקשה להתעלם ממנו. בבית צבי ביימה הצגות כמו "בית ברנרדה אלבה" של לורקה, "הסוחר מוונציה" של שקספיר ו"אקווס" של פיטר שאפר. בהמשך השתתפה גם בסדנת כתיבה ובימוי בתיאטרון רויאל קורט בלונדון.

בימאית בית בבימה ומנהלת אמנותית בחאן: עשור של יצירה ממוסדת

בין השנים 1989 ל-1993 כיהנה הניג כבימאית בית בתיאטרון הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל. במסגרת תפקיד זה ביימה ותרגמה הצגות, ועבדה בלסירוגין עם הבימה עד 2003. אולם המהלך המשמעותי ביותר בתקופה הממוסדת שלה היה המינוי למנהלת האמנותית של תיאטרון החאן בירושלים, תפקיד שמילאה בין 1996 ל-2001. בחאן יצרה הניג כמה מעבודותיה המשמעותיות ביותר, ובראשן שתי הצגות שזכו בפרס התיאטרון הישראלי לשנת 2000/2001.

"השיבה למדבר" של ברנאר מארי קולטס, בתרגומו של דורון תבורי, זכתה בארבע קטגוריות בבת אחת: הצגת השנה, במאית השנה, שחקנית ראשית (לאורה ריבלין) ופרס התרגום. במקביל זכתה גם "השחף" של צ'כוב בבימויה בפרס על העלאה מחודשת של מחזה קלאסי. באותו ערב טקס, תיאטרון החאן ואופירה הניג שלטו בפרסים החשובים ביותר. הבחירה בקולטס, מחזאי צרפתי שעסק בזרות, באחרות ובמרחבי תווך, ובצ'כוב, אבי הדרמה המודרנית של הדקויות והשקטים, חשפה שני קטבים ביצירתה: מצד אחד העוצמה הפוליטית של הזרות, ומצד שני העדינות הפסיכולוגית של היחסים האנושיים.

הטרילוגיה הבינלאומית: תיאטרון חוצה גבולות

בחמש עשרה השנים שלאחר תקופת החאן עברה הניג מסלול מורכב שכלל תפקידים ממוסדים ויציאה מהם. היתה מנהלת אמנותית של פסטיבל ישראל בתחומי תיאטרון, מחול ויצירה ישראלית (2001 עד 2004), מנהלת אמנותית של תיאטרון המעבדה (2004 עד 2006), ומנהלת אמנותית של אנסמבל הרצליה (2007 עד 2011). את אנסמבל הרצליה עזבה בכעס ובכאב, כפי שסיפרה בראיונות, כשחשה שהאנרגיות שלה מתבזבזות על מאבקים פוליטיים ומנהליים במקום על יצירה.

מתוך הכאב הזה צמח דבר חדש. הניג יצרה טרילוגיה בינלאומית שהעלתה בשיתוף תיאטרונים ופסטיבלים באירופה, ללא מימון ממשלתי ישראלי. "הגעתי למסקנה שפרויקט שעוסק ביחסים של אמן ושלטון אני חייבת לעשות בלי כסף של ממשלת ישראל", אמרה, "להראות לאמנים אחרים שאם עושים אמנות בעלת משמעות ומוכנים לעבוד בצניעות, זה אפשרי." הטרילוגיה כללה את "זוז, אתה מסתיר לי את השמש" (2013), "לילה שלושה כלבים" (2015) ו"KIND OF" (2018), שעלתה לראשונה בתיאטרון השאובינה הברלינאי.

יצירות אלו לא התבססו על מחזות כתובים במובן המסורתי. הן נולדו מתוך שאלה ומחקר, ושילבו על הבמה ריבוי של טקסטים שברובם אינם "דרמטיים": פרוזה, שירה, תיאוריה, פילוסופיה וטקסטים שנכתבו במיוחד עבור הפרויקט. ב"KIND OF" למשל שולבו טקסטים מאת ובהשראת אליאס קנטי, היינריך בל, פון הורבאט, סוקרטס, מנדלי מוכר ספרים, נועם חומסקי ועדי אופיר. על הבמה דוברו עברית, ערבית, גרמנית, אנגלית ויידיש, ושיחקו שחקנים ישראלים, פלסטינים וגרמנים. הניג סיפרה שגילתה שההומור והצחוק משתנים בין קהלים בתרבויות שונות, אולם רגעי העצב והכאב משותפים לכל בן אנוש.

תיאטרון פוליטי: שאלות מוסר ולא סיסמאות

"בטווח יריקה" היא אולי ההצגה שמגלמת בצורה הבהירה ביותר את התפיסה הפוליטית של הניג בתיאטרון. ב-2001, בזמן שעבדה על בימוי "פרגודים", הזמינה את השחקן הפלסטיני טאהר נג'יב לשחק בהצגה. נג'יב טס לארץ מפריז יום לאחר אירועי ה-11 בספטמבר, ועל התלאות שעבר בדרך כתב את המחזה. ההצגה, הצגת יחיד בכיכובו של ח'ליפה נאטור ובבימויה של הניג, סיפרה את סיפורו של שחקן פלסטיני הנוסע מארץ לארץ כדי להופיע בתיאטרון, תוך שילוב של עצב, אירוניה והומור. ההצגה זכתה בפרס הראשון בפסטיבל תיאטרונטו ב-2006, וחבר השופטים ציין את "הופעתו מלאת החן, הרגש, ההומור, האנושיות והתבונה" של נאטור.

הניג הגדירה את עצמה באופן ברור בהקשר הזה: "עבורי תיאטרון פוליטי הוא תיאטרון שעוסק בשאלות מוסר ולא תיאטרון שמכניס את הקולות אחד לאחד כמו שאנחנו שומעים במדיה." היא אמרה בראיון אחר: "תיאטרון טוב גורם לך להקשיב ולחשוב ולשאול שאלות. התקשורת נותנת לך רק תשובות מוכנות." העבודה עם אמנים פלסטינים, סורים, מרוקאים וישראלים היתה חלק אינטגרלי מתפיסתה, לא כמחווה פוליטית אלא כהכרח אמנותי. כשהממסד ניסה, לתפיסתה, לנכס את עבודתה כדוגמה ל"דו קיום", בחרה לעבוד ללא מימון ממשלתי כדי לשמור על חופש היצירה שלה.

שפה תיאטרונית: בין פיטר ברוק לטדאוש קנטור

הניג מציינת שני במאים שהשפיעו עליה במיוחד: פיטר ברוק וטדאוש קנטור. ברוק, שדגל בתיאטרון מופשט ומינימליסטי שמדבר ישירות אל הקהל, וקנטור, שיצר תיאטרון חזותי טוטאלי שבו המוות, הזיכרון וההיסטוריה נוכחים פיזית על הבמה, מייצגים שני קטבים של היצירה התיאטרונית, ועבודתה של הניג נעה ביניהם. היא מאמינה בבימוי שיוצר עולם ומגדיר את משפט הנושא שעליו עובדים, אך מדגישה שתיאטרון לא עושים לבד.

היחס שלה לשחקנים מתאפיין בקשב עמוק. "אני מאד קשובה לשחקנים, להערות ולהארות שלהם, לאינטואיציה שלהם", אמרה בראיון. "אם אני בוחרת לעבוד איתם אני צריכה שגם הם יבחרו לעבוד איתי. אני לא נותנת להם עבודה, אני עובדת איתם." גישה זו, שמשלבת מנהיגות אמנותית ברורה עם הקשבה אמיתית לשותפים ליצירה, היא אולי הסיבה שהצליחה ליצור אנסמבלים מגובשים בתקופות שונות ובמסגרות שונות.

עבודתה מול טקסטים לא דרמטיים היא תכונה מזהה נוספת. הניג אינה במאית שמחפשת מחזה מוכן ומביימת אותו; היא במאית שמחפשת שאלה ובונה סביבה עולם מטקסטים מגוונים. ההצגה אצלה היא לא פרשנות למחזה אלא מעשה יצירה עצמאי, שבו המחזה הוא רק אחד מהחומרים שמרכיבים את החוויה הבמתית. גם כשהיא עובדת עם קלאסיקות, כמו צ'כוב או לורקה, היא מביאה אליהן מבט חדש שחותר מתחת לפני השטח של הטקסט.

האקדמיה: לגדל דור חדש של במאים

לצד עשייתה הבמתית, הניג היא פרופסור חבר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם היא מלמדת בימוי. לאורך השנים לימדה גם באקדמיה לתיאטרון במוסקבה, בבית הספר לתיאטרון חזותי ובסמינר הקיבוצים. ההוראה אצלה אינה נפרדת מהיצירה: הסטודנטים שלה הם חלק מהסיבה שהיא ממשיכה להיאבק על אופי התיאטרון בישראל, גם כשהיא מרגישה מתוסכלת מהממסד. "יש רגעים שאני אומרת שיקפצו לי כולם, יש לי עבודה בחו"ל ואני מאושרת", אמרה. "ואז מגיעים הרגעים שאני לא מוכנה לוותר על המאבק, בשביל הדור שאחרי, בשביל הסטודנטים שלי."

פרסים והכרה: אבני דרך בתיאטרון הישראלי

הקריירה של הניג מסומנת בפרסים שמעידים על ההכרה הרחבה ביצירתה. פרס התיאטרון הישראלי לשנת 2000/2001 בקטגוריות רבות, על "השיבה למדבר" ו"השחף"; פרס ראשון בפסטיבל תיאטרונטו (2006) על "בטווח יריקה"; פרס לנדאו לאמנויות הבמה מטעם מפעל הפיס (2007) על הישגים ומצוינות ביצירת תיאטרון; ופרס רוזנבלום לאמנויות הבמה (2010) על מצוינות. כבר ב-1995 זכתה במלגה לבימוי אופרה מטעם קרן שרת. קורות חייה, כפי שמתואר באתר האוניברסיטה, הן אבני דרך בתיאטרון הישראלי.

סיכום: הנר הדולק באוקיינוס

אופירה הניג היא במאית שהדרך שלה לתיאטרון לא היתה ישרה ולא מתבקשת: ילדה משכונת פיתוח בחולון שלא ראתה תיאטרון בילדותה, שגילתה את ייעודה בטיול מקרי לברלין, ושמאז לא הפסיקה לשאול שאלות קשות באמצעות הבמה. היא עברה מבימוי קלאסיקות בבית צבי ובבימה, דרך ניהול אמנותי של מוסדות מרכזיים כמו תיאטרון החאן ופסטיבל ישראל, אל יצירה בינלאומית עצמאית שאינה תלויה בממסד. בכל שלב שמרה על עיקרון מרכזי אחד: תיאטרון חייב לשאול שאלות מוסריות ולא לספק תשובות נוחות.

עבודתה חוצה גבולות בכל מובן: גבולות בין שפות ותרבויות, בין טקסטים דרמטיים ללא דרמטיים, בין תיאטרון ממוסד לעצמאי, בין ישראל לאירופה. השותפות שלה עם אמנים פלסטינים, גרמנים, סורים ומרוקאים אינה מחווה פוליטית אלא חלק בלתי נפרד מהשפה התיאטרונית שלה, שפה שמבקשת לחשוף את מה שמשותף לכל בני האדם דרך ההבדלים ביניהם. כפי שהיא עצמה תיארה, היא ושותפיה מנסים "להחזיק נר דולק באוקיינוס של רגשות, נר של תבונה." זוהי אולי ההגדרה המדויקת ביותר לעשייתה: האמונה שגם באוקיינוס הסוער ביותר, נר אחד של תיאטרון אמיתי יכול להאיר.

מקורות

ערך "אופירה הניג" בוויקיפדיה העברית.

פרופיל אופירה הניג, החוג לאמנות התיאטרון, אוניברסיטת תל אביב.

ארכיון הבימה, דף אופירה הניג.

אתר האינטרנט האישי של אופירה הניג (ofirahenig.com).

נעמה ברמן, "אופירה הניג: ציידת סיפורים ומשוררת במה", מרת יודעת, נובמבר 2018.

"אופירה הניג היא במאית השנה בתיאטרון", הארץ, 3 באפריל 2001.

"אופירה הניג: שיקפצו לי כולם", כלכליסט, 2013.

מרב יודילוביץ', "אופירה הניג: התירו את דמי", ynet, 29 ביוני 2011.

"המנצחת בתיאטרונטו: בטווח יריקה בביצוע חליפה נאטור", ynet, אוקטובר 2006.

אופירה הניג, "שיחות דמיוניות עם גלעד עברון", מכללת סמינר הקיבוצים, 2024.