רווחה של ילדים בתקופת מלחמה: ניתוח החשיבות של המשפחה דרך הבית, חפצים ומערכות יחסים

רקע ותשתית תיאורטית

פלישת רוסיה לאוקראינה בשנת 2022 הובילה לאחת מבריחות האוכלוסין הגדולות בעידן המודרני. למעלה מ־6.5 מיליון בני אדם עזבו את אוקראינה, כשהרוב המכריע של הפליטים הם נשים וילדים, מאחר שגברים בגיל גיוס לא הורשו לצאת. שווייץ קלטה כ־66,000 פליטים אוקראינים, מתוכם כ־13,000 ילדים בגיל בית ספר. למרות שישנו תיעוד מחקרי נרחב בנוגע להשפעות המלחמה על בריאותם הפיזית והנפשית של ילדים, מעטים המחקרים המעמיקים בחוויות הילדים עצמם ובהבנת הקשרים בין תחושת הרווחה האישית שלהם לבין מושג המשפחה.

המאמר בוחן את חשיבות המשפחה לרווחת ילדים אוקראינים שברחו לשווייץ, תוך התמקדות בשלושה מישורים שזורים זה בזה: הבית, החפצים והקשרים עם קרובי משפחה. השימוש בפרספקטיבה טרנס־לאומית ובגישת היכולות מאפשר להציג את הילדים כשותפים פעילים ביצירת תחושת שייכות ובשמירה על קשרים עם בני המשפחה שנותרו מאחור. המאמר מפרק את התפיסה שלפיה ילדים הם קורבנות פסיביים בלבד ומדגיש את היכולת שלהם לפעול גם מתוך מצב של פגיעות.

הבית: בין אובדן לבין יצירה מחדש

רבים מהילדים מתארים את ביתם באוקראינה כמרחב יציב, פרטי ונעים. לדוגמה, רומן בן התשע מצייר את דירתו, הכוללת מטבח, סלון, חדר אמבטיה וחדר שינה פרטי, לצד שכונת מגוריו וחנויות אהובות. הציור משקף תחושת ביטחון, שגרה ורווחה חומרית. לאחר הבריחה, הילדים מתמודדים עם ירידה משמעותית באיכות החיים. הם מתגוררים לעיתים בדירות קטנות וצפופות, חלקם חולקים חדרים ואף מיטות עם בני משפחה או זרים. אמוגוס מתאר כיצד הוא ישן על ספה בחדר אחד עם אמו ואחיו, כשאישה לא מוכרת מתגוררת בחדר השני. החוסר בפרטיות חוזר בעדויות רבות, כאשר ילדים מבקשים מקום שקט לעצמם ולעיתים נאלצים להסתתר תחת המיטה כדי להשיג מעט מרחב אישי.

דויד בן השמונה מבטא באמצעות ציורו את הקושי הכלכלי שנכפה על משפחתו. הוא מצייר מפלצת עצומה לצד בית זעיר ושטרות שמייצגים הכנסות נמוכות מול הוצאות גבוהות. המפלצת מסמלת את המשבר שגרם לבריחה, לצמצום בתנאי המחיה ולתחושת חוסר שליטה. מילה בת ה־13, שביתה נהרס, מצהירה על שאיפתה לרכוש בעתיד דירה לאמה, ומציבה את הבית כיעד עתידי, כסמל לתיקון.

הילדים מראים כי למרות תנאי המגורים הקשים, הם מפתחים אסטרטגיות של יצירת תחושת ביתיות. אלנה, לדוגמה, משתמשת במרחב שמתחת למיטה כמקום מפלט אישי. לירה מתארת כיצד היא מקשטת את חדרה בעזרת בובות פגומות שרכשה בשוק פשפשים. הבחירות הקטנות האלה הן עדות לפעולה בתוך מגבלות, לניסיון להחזיר לעצמם מעט תחושת שליטה ויציבות.

חפצים: גשרים לזיכרון, נחמה וזהות

חפצים אישיים מופיעים שוב ושוב כגורמים רבי משמעות ברווחת הילדים. רומן מתאר את הדובון הצהוב שקיבל בלידתו מאמו. לדבריו, הדובון הוא חבר ששמר את סודותיו וניחם אותו. הוא מדגיש את הקרבה הפיזית והרגשית אליו, ואת רצונו להביא אותו משם לכאן, למרות הקושי הלוגיסטי. הצורך בחפצים מהעבר משקף את הרצון להמשכיות, לזהות ולעוגן רגשי בעיצומו של שינוי כואב.

אלין, בת 14, מדברת על צמיד שקיבלה מאמה בכיתה ד'. מאז שברחה, היא לא מסירה אותו. הוא שומר עליה, מחבר אותה אל זיכרונות נעימים, ומספק לה תחושת הגנה רגשית. במקביל, הוא גם מעלה געגוע, ואפילו עצב. היחסים עם חפצים כאלה הם לעיתים אמביוולנטיים: הם מנחמים אך גם מדגישים את מה שאבד.

חפצים חדשים יכולים גם הם להפוך למשמעותיים. לירה, שנאלצת להסתפק במשאבים מועטים, רוכשת בובות משומשות, חלקן שבורות. למרות זאת, היא שמחה בהן, משחקת בהן ומשתמשת בהן לעיצוב החדר. החפצים משמשים ככלי לעיצוב המרחב האישי ולהחזרת תחושת שליטה ואסתטיקה. הילדים מפגינים הסתגלות והתמודדות יצירתית עם מגבלות חומריות.

ניתוח ציורים ככלי לביטוי אישי

המחקר עושה שימוש פעיל בציורים ככלי להבעה אישית, רגשית וסמלית. הציורים אינם מנותחים כיצירות אומנות אלא כסיפורים ויזואליים שדרכם הילדים מביעים את עולמם. לדוגמה, רומן מצייר את ביתו ומפרש כל מרחב, ומבעד לדימויים נחשפת תחושת אובדן. דויד משתמש בדימוי מפלצתי לייצוג המצב הכלכלי. הציורים מאפשרים לחשוף רגשות עמוקים שלא תמיד ניתן לבטא במילים, ולזהות משמעויות כמו בית כמרחב שנכבש, פחד, רצון לשוב למקום בטוח, או תקווה לשיקום בעתיד.

אלנה מציירת את ביתה יחד עם חיות המחמד שלה, ובכך מציגה את תפיסת המשפחה שלה ככזו הכוללת גם כלבים, חתולים וארנבים. דרך הציור היא מביעה דאגה לחיות שננטשו, מבקשת שיהיה להן שוב בית, ומביעה עמדה מוסרית כלפי טובתן. השימוש בציורים מאפשר לה לגשר בין רגשות, זיכרונות ורצון לפעולה.

קשרים משפחתיים: געגוע, דאגה וחירות חדשה

הקשרים עם הורים, בעיקר אבות שנשארו באוקראינה, ממשיכים להתקיים בדרכים שונות. אמוגוס מספר על שיחות טלפון שבהן הוא שואל אם היו הפצצות ואם אביו בסכנה. הוא לא רק מקבל מידע אלא גם מביע דאגה, ומתקיים היפוך תפקידים בין הורה לילד. הילדים משמשים לעיתים כמקור תמיכה רגשית, ומגלים מודעות למצוקה של הוריהם.

במקביל, המרחק מבני משפחה יכול לאפשר שחרור ממבנים סמכותיים. אלין מספרת על כפייה דתית שחוותה מצד אמה, שנדרשה לענוד צלב ולא הורשתה לצאת מהבית לבד. מאז המעבר לשווייץ היא הסירה את הצלב, ומבטאת בכך עצמאות וזהות חדשה.

הקשרים עם סבים וסבתות גם הם משמעותיים. אלין מציינת שסבתה הייתה הדמות המרכזית שטיפלה בה, וכיום היא מתקשרת עמה דרך געגועים וזיכרונות, גם ללא תקשורת ישירה. בכך נוצרת נוכחות מדומיינת שמחליפה את הקשר הישיר.

הילדים כוללים גם בעלי חיים כחלק מהמשפחה. אלנה מציינת שחיות רבות נשארו ברחובות, ללא אוכל ומחסה, ומביעה תקווה ש"יהיה להן שוב בית". הרחבת מושג המשפחה אל מעבר לבני אדם ממחישה רגישות מוסרית עמוקה ותחושת אחריות כלפי היקרים להם.

סיכום ומסקנות

הילדים שחוו את המלחמה ואת ההגירה הכפויה מציגים מורכבות רגשית רבה בתפיסת המשפחה. הבית אינו רק מבנה פיזי אלא גם תחושת שייכות, פרטיות ויציבות. החפצים אינם רק דברים אלא גשרים רגשיים המחברים בין עבר והווה, בין געגוע ונחמה. הקשרים המשפחתיים מתקיימים לעיתים דרך מסכים, ולעיתים רק בזיכרון ובדמיון, אך הם ממשיכים לעצב את הרווחה הנפשית של הילדים.

ילדים אלו אינם רק קורבנות של הנסיבות. הם פועלים, מתאימים את עצמם, יוצרים, מתגעגעים, דואגים ומשמרים קשרים. הם מראים כי ניתן להיות פגיע ועם זאת בעל יכולת לפעול. רווחת הילדים אינה תלויה רק בתנאים החיצוניים, אלא גם ביכולתם לעצב את עולמם בתוך אותם תנאים. המחקר מצביע על כך שהבנת רווחת הילדים במצבי הגירה כפויה מחייבת בחינה של יחסים, זיכרונות, אובדנים ופעולות דרך עיניהם, מילותיהם וציוריהם.

מקור

Ramos, A. C., & Riepl, A. (2025). Children’s well-being in times of war: analysing the importance of family through home, objects and relationships. Families, Relationships and Societies, 14(1), 75-92.‏