נישואים, מוסר והחוק: גירושים ללא אשם ושיח מוסרי

מבוא

שיח המוסר בדיני המשפחה האמריקאיים עובר שינוי עמוק: סוגיות משפחתיות נדונות פחות ופחות במונחים מוסריים. המוסדות המשפטיים נוטים להימנע מטיפול בשאלות מוסריות, לרוב על ידי העברת האחריות להחלטות אלה לידי הצדדים עצמם, או לדון בהן במונחים שאינם מוסריים, כגון כלכלה, פסיכולוגיה ומדיניות ציבורית.

חשוב להדגיש: הטענה אינה שהחלטות המחוקקים הן פחות מוסריות, או שדיני המשפחה נשללים מבסיס מוסרי, אלא שהשפה בה משתמשים המחוקקים בהסבר עבודתם נשאבת פחות ופחות ממאגר המוסר. גירושים ללא אשם מהווים דוגמה מובהקת למגמה זו: לפני הרפורמה, בית המשפט דן בבקשת גירושים במונחים מוסריים; אחרי הרפורמה, לא נדרשה עוד כל דיון מוסרי כאמור.

ההיפותטי: סיפור משפחת אפלבי

כדי לבחון את ההנחות התרבותיות שמתחת לדיני המשפחה המודרניים, הוצג בפני סטודנטים לתואר בדיני משפחה מקרה היפותטי: מר אפלבי, בן 58, נשוי 35 שנה לגברת אפלבי, בת 56. הוא דרש ממנה לשהות בבית לאורך כל שנות נישואיהם, והיא מיצתה חיים חברתיים סביב חבריו בלבד. כעת הוא מבקש להתגרש כדי לשאת את מזכירתו, בת 19. גברת אפלבי מתנגדת לגירושים מטעמים דתיים, רגשיים וכלכליים; היא אינה עובדת כבר 35 שנה ואין לה השכלה מקצועית.

כשנשאלו הסטודנטים האם מר אפלבי זכאי מוסרית לגירושים, תגובתם הייתה חשפנית: הם סירבו לדון בשאלה כשאלה מוסרית כלל. תגובותיהם כללו:

• המרת השאלה המוסרית לשאלה משפטית ("החוק לא יכול לאסור על אנשים להתגרש")
• הכרזה שהמושג "מוסר" חסר משמעות או מצטמצם לשאלות מין בלבד
• אימוץ יחסנות מוסרית – "לכל אחד ערכיו שלו"
• טענה שגברת אפלבי עצמה אחראית לסבלה, כיוון שלא פיתחה עצמאות
• הגדרת הנישואים כמת, ולכן כמחייב פירוק
• הצגת הגבלת חירותו של מר אפלבי כ"עונשית"

תגובות אלה אינן ייחודיות לסטודנטים למשפטים בלבד; דיונים דומים עם סטודנטים לרפואה העלו תוצאות דומות. הן משקפות עמדות עמוקות של מעמד האליטה האמריקאית – אנשים משכילים ובעלי השפעה תרבותית, שדעותיהם צפויות להפוך לחוכמה המקובלת של מחר.

גירושים ללא אשם, שיח מוסרי והחוק: חמש סיבות למגמה

ניתן לזהות ארבע סיבות מרכזיות שהניעו את המגמה אל מחוץ לשיח המוסרי בדיני המשפחה, לצד גורם חמישי שהתברר מהדיונים עם הסטודנטים.

הסיבה הראשונה היא המסורת הליברלית האינדיווידואליסטית. גישה זו גורסת שעל המדינה לנקוט ניטרליות בין השקפות שונות על "הטוב", ולכן אין לה דרך לגיטימית לקבוע אם זוג מסוים "ראוי" להישאר נשוי. הבעיה בדיני הגירושים המסורתיים הייתה בדיוק שהם חייבו שיח מוסרי, וגירושים ללא אשם נועדו לסלק שיח זה מהחוק.

הסיבה השנייה היא בעיות האכיפה בדיני המשפחה. קשה לדעת כיצד משפחות מתנהגות, אנשים פועלים תחת לחצים רגשיים חזקים, הפרטיות של חיי המשפחה מקשה על גילוי התנהגויות פסולות, והתרופות לרוב אינן אפקטיביות. בעיות אכיפה אלה הופכות את הניסיון להבחין בין גירושים לגיטימיים ובלתי לגיטימיים לכמעט בלתי אפשרי.

הסיבה השלישית היא השינוי בהשקפות המוסריות החברתיות. תפיסת הנישואים השתנתה: מהתחייבות לכל החיים, לשותפות שמטרתה הגשמה עצמית. לפי תפיסה זו, כאשר נישואים אינם מספקים עוד הגשמה אישית, לכל אחד מהצדדים הזכות המוסרית לנסות מחדש.

הסיבה הרביעית היא עלייתה של "החברה הטיפולית". תפיסה זו מציבה את הנישואים כפורום לסיפוק צרכים פסיכולוגיים ולחיפוש בריאות נפשית. היא מחליפה את מושגי החובה והמסירות בחובות כלפי עצמי, ומעמידה את האוטונומיה כערך עליון. הדגש על אי-תלות הפך לתנאי לנישואים בריאים, כאשר תלות בבן הזוג נתפסת כחולשה.

הסיבה החמישית, שהתגלתה מדיוני אפלבי, היא הנחלשות של השיח המוסרי עצמו כגורם חברתי. למושג "מוסר" ניתן בחוגים מסוימים משמעות צרה ושלילית: הוא מזוהה עם מין בלבד, עם קפדנות ויוהרה, עם שיח שעמד בשירות גזענות ואפליה. "מוסני" הפך לפחות מ"מוסרי". האפיסטמולוגיה הרלטיביסטית ("אם אתה יודע משהו, אתה יודע שאינך יכול לדעת דבר") קובעת שכל שיפוט מוסרי הוא ביטוי להעדפה אישית בלבד. בצד זאת, הרוח הרמיסיבית של התרבות הטיפולית גורסת שאנשים אינם אחראים לרגשותיהם ולשינויים שעוברים עליהם.

הערות על דעיכת השיח המוסרי

יתרונות המגמה

לדיני הגירושים הישנים היו פגמים רבים: הקטגוריות שבהן השתמש החוק היו לרוב גסות ולא מתאימות, הראיות בהליכי גירושים לא אמינות, והדיון ה"מוסרי" גרר חשיפה פולשנית לפרטי חיים אינטימיים. כמו כן, זוגות שיצטרכו להמשיך לתפקד יחד לאחר הגירושים, בעיקר הורים, ייהנו מהיעדר חילופי האשמות המוסריות שהייתה כרוכה בשיטה הישנה.

עלויות המגמה

הדיני המשפחה אינם יכולים להימלט מהצורך בתיאוריה מוסרית כלשהי של הנישואים כדי להכריע בשאלות מזונות וחלוקת רכוש. כאשר שפת המוסר נעלמת, החוק מאבד כלי לניסוח ולקידום העקרונות שמוסדות חברתיים, כמו המשפחה, נשענים עליהם.

בעיה עמוקה יותר: המגמה נשענת על תפיסה אופטימית ולא ריאלית של הטבע האנושי. בני האדם מונעים על ידי אינטרסים שאינם יכולים לכחד, תשוקות שאינם יכולים לשלוט בהן, ופיתויים שלא ישכילו להתנגד להם. חיי המשפחה הם המקום שבו הדחפים הללו חזקים במיוחד, ובו אנשים גם פגיעים ביותר. לכן, מוסר הוא אחד האמצעים החשובים ביותר לריסון ההתנהגות הפוגעת. כאשר שיח מוסרי נעלם, נחלש כוחם של המנגנונים המעכבים את הפגיעה ההדדית.

ממד נוסף הוא הדה-מוסדיות של המשפחה. מוסדות חברתיים, כמו הנישואים, מגלמים נורמות שתפקידן לתמוך בבני אדם במילוי ההתחייבויות שנטלו על עצמם ולמנוע פגיעה הדדית. כאשר החוק אינו מסוגל עוד לדבר בשפת המוסר, הוא מאבד את יכולתו לחזק מוסדות אלה. יש חשש שהחיקוי הרווח בין מגבלות משפטיות לבין מגבלות חברתיות יגרום לכך שהנסיגה מהמוסר בחוק תוביל לנסיגה מהמוסר גם ברמת הפרט.

לבסוף, ויתור על שיח מוסרי עלול לפגוע בתחושת האחריות ההדדית הנדרשת לחברה תקינה. מוסר מספק שפה שיכולה להסביר מדוע אנו חייבים להתחשב באחרים, גם כאשר הסימפתיה הטבעית נכשלת.

מסקנה

גירושים ללא אשם היו בלתי נמנעים לנוכח השינויים התרבותיים שחלו. עם זאת, דעיכת השיח המוסרי בדיני המשפחה כרוכה בעלויות אמיתיות. היא מותירה את החוק ללא שפה שבה ניתן לזהות את הממד המוסרי שביחסי משפחה, פוגמת בתפקוד המוסדות החברתיים, ועשויה להחליש את הכוחות שמרסנים את ההתנהגות הפוגעת.

הגישה הראויה היא שהחוק יהיה עוקב ולא מוביל: כאשר ברור שהדעה הציבורית דורשת זאת, על החוק להיענות לשינוי. אך בדרך כלל, אין לו לקדם את הציבור בנטישת שיח מוסרי. גורל המשפחה באמריקה הוא, בסופו של חשבון, עניין חברתי יותר מאשר משפטי: מה שיקבע את עתידה הם תהליכי שינוי חברתי, ולא בהכרח הוראות חוק.

מקור

Schneider, C. E. (1994). Marriage, morals, and the law: No-fault divorce and moral discourse. Utah L. Rev., 503.‏