מלכים
החומר בסיכום זה:
– מלכים א' כ"ב 1-40: העימות בין הנביאים.
– מלכים ב' ב' 1-22: הקדשת אלישע ועליית אליהו השמיימה.
– מלכים ב' ה': סיפור צרעת נעמן.
– מלכים ב' י"ז: חורבן ממלכת ישראל.
יש לקרוא את הפסוקים לפני קריאת הסיכום!!
חומר שאינו מסוכם אך נדרש
מקורות חוץ מקראיים
– המונולית מכורח – קרב כרכר.
– כתובת סרגון.
סיכום למבחן בתנ"ך
העימות בין הנביאים (מל"א כ"ב 1-40)
פס' 1-4
אחאב, מלך ישראל, מבקש מיהושפט שישתתף עימו במלחמה על רמות גלעד.
כרגע המצב המדיני בין ישראל לבין ארם הוא מצב של "אין לוחמה" – לאחר שאחאב נלחם בארם והביס אותה, הם לא תקפו את ישראל.
רקע היסטורי: ארם חייבת להחזיר לישראל מתוקף הסכם את רמות גלעד – עיר בעלת חשיבות אסטרטגית לישראל על גבול ארם. מלך ישראל פתאום נזכר ואומר לעבדיו: "הידעתם כי לנו רמות גלעד ואנחנו מחשים (=נמנעים) מקחת אותה מיד מלך ארם"?
מלך ישראל פונה ליהושפט ומבקש ממנו לצאת איתו למלחמה. עצם העובדה שיהושפט נמצא בישראל מלמדת שהיו יחסי שלום עם יהודה . עקב יחסי הברית הם מחויבים גם צבאית אחד לשני. מלך ישראל פונה ליהושפט ומבקש ממנו לבוא איתו למלחמה. הוא בעצם מזכיר לו את חובותיו מהברית. יהושפט מסכים בלי בכלל לערער על היציאה הזאת למלחמה. תשובת יהושפט מראה על קיומה של הברית: "כמוני כמוך,כעמי, כעמך, כסוסי, כסוסיך"
לפני מלחמה היו מבקשים מנביא שינבא את תוצאת המלחמה.
פס' 6: "ויקבל מלך ישראל את הנביאים כ-400 איש"
קיים קושי בפסוק זה – איזבל הרגה את הנביאים של ה' בתקופתה, אז איך יש כל כך הרבה?
אפשרות אחת: יכול להיות שקיימת הגזמה – מספר טיפולוגי.
אפשרות אחרת: אחרי המעמד על הכרמל וניצחון אליהו (רצח נביאי הבעל) הצטרפו ל"תנועה" הנביאית של ה' נביאים רבים אחרים. הנביאים הללו הם נביאי ה'.
פס' 5-12: נבואתם של ארבע מאות הנביאים על המלחמה ברמות גלעד
תשובתם היא פה אחד:"יתן ה' ביד המלך" – המלך ינצח – אישור ליציאה למלחמה.
יהושפט אומר לאחאב, "האין עוד נביא לה' עוד" – יהושפט חושד בנבואה הקולקטיבית הזאת. זאת ממספר סיבות: סיבה ראשונה היא "סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחר" סגנון אחד זה אלוהים. אלוהים מראה את אותו חזון לכמה נביאים אבל כל נביא אומר את תוכן החזון בדרכו : ה' אומר את המה ולא את האיך. סיבה שנייה היא שאולי הם רוצים לרצות אותו ואת אחאב. לכן יהושפט מבקש עוד נביא – מהשאלה שלו עולה גם שלא נוח לו עם התנבאות הקולקטיבית ומעדיף נביא נוסף בודד. סיבה שלישית הגיונית היא שאולי הנבואה מתוזמנת – צדקיהו בן כנענה היה המנהיג של ארבע מאות הנביאים. הוא עושה מעשה סמלי – לוקח קרני ברזל, סמל לכוח, ואומר: "באלה תנגח את ארם עד כלותם". משמעות המעשה הסמלי הנו שהמלך יעלה וינצח.
פס' 7: אחאב מכנה את מיכיהו "איש אחד" – מערכת הכינויים מראה על מערכת היחסים בינו לבין מיכיהו, לא אוהב אותו או מכבד אותו. הוא לא קורא לו נביא. אחאב אומר כי הוא שונא אותו , בנוסף לכך , מפני שניבא עליו רעות.
פס' 10: הנביאים "מתנבאים" – הנביאים הללו שייכים לתקופה שבה הנביאים מתנבאים בעזרת שירים, ריקודים, פעולות וכדומה – אקסטטית – כמו נביאי הבעל. הם שייכים לתקופת נבואות קדומה.
פס' 13: קיימת החמצה של מוסד הנביאות בידי השליח . השליח אינו מבין את משמעות הנביא ואומר למיכיהו שינבא נבואה טובה במקום להבין שאין הנביא שולט על נבואתו.
פס' 13-23: "נבואת" מכיהו על המלחמה בארם
פס' 15 – "הנלך אל רמות גלעד למלחמה אם נחדל?" – לשון רבים.
פס' 6 – "האלך על רמות גלעד למלחמה אם אחדל?" – לשון יחיד.
ישנם שני הסברים אפשריים להבדל בגרסאות הפנייה של המלך:
- ל-400 הנביאים פנה בלשון יחיד כי הם נביאים בישראל, הם מכירים את אחאב והם לא מכירים את יהושפט, הם מחויבים רק לאחאב.
- אחאב יודע שמיכיהו מנבא רק רע עליו אז הוא משתף בשאלה גם את יהושפט כי יהושפט ידוע כעושה טוב בעיני ה'.
פס' 15 – התשובה של מיכיהו
"ויאמר אליו
עלה והצלח
ונתן ה' ביד המלך"
פס' 6 – התשובה של 400 הנביאים
"עלה
ויתן ה' ביד המלך"
תשובת מיכיהו זהה לתשובת 400 הנביאים וזה מעורר אצל אחאב חשד. חשדו של אחאב נובע משני דברים:
- מיכיהו מנבא תמיד רעה על אחאב, אך הפעם הוא מנבא טוב.
- "נבואת" מיכיהו הייתה זהה לנבואת 400 הנביאים.
אחאב כועס על מיכיהו ואז מיכיהו אומר את האמת:
פס' 17-18: נבואת מיכיהו
"ראיתי את כל ישראל נפוצים אל ההרים,
כצאן אשר אין להם רועה; (אחאב ימות)
ויאמר ה':
לא אדונים לאלה (רמז למותו של אחאב)
ישובו איש לביתו בשלום"
נבואתו של מיכיהו מתבססת על ראייה ושמיעה (חזון). לעומת זאת, נבואת 400 הנביאים מתבססת על השראה אלוהית שנכנסה אליהם (רוח).
פס' 19-23: מיכיהו מספר לאחאב מה ראה בשמיים – מראה אלוהים וצבא השמיים
"ה' יושב
ומסביבו כל צבא השמיים" (כל המלאכים)
ה' שואל מי יפתה את אחאב לצאת למלחמה. כל אחד נתן עצה ואז הרוח הציע להיות לרוח שקר בפי כל נביאיו. זו הרוח שחדרה לנביאים – רוח שקר.
כיצד נדע מי מהנביאים צודק? עפ"י חוק הנביא (דברים י"ח 18-23)
הקריטריון להבדיל בין נביא אמת לשקר הוא במבחן ההתגשמות. לפי חוק הנביא, אם נבואה תתגשם, היא נבואת אמת. קריטריון זה מעורר קשיים:
- אנו זקוקים לזמן כדי לבחון אם הנבואה היא נבואת אמת.
- לעיתים, נבואת אמת היא מותנית. נבואת פורענות מותנית בהתנהגות העם – אם העם יחזור בתשובה, הנבואה לא תתגשם ובכל זאת היא נבואת אמת.
סיכום העימות בין שתי הנבואות
|
400 נביאים ה'
|
מיכיהו בן ימלה
|
|
|
מספר המתנבאים
|
כ-400
|
נביא בודד
|
|
האם היו נביאי ה'?
|
מפס' 6,11,12,24 – שימוש בשם ה' וגם הזכרת נבואת מיכיהו.
|
|
|
דרך ההתנבאות
|
השראה נבואית, באמצעות רוח.
|
ראייה, שמיעה – חזון.
|
|
תוכן הנבואה
|
עלה, ויתן אדוני בידי המלך.
|
נבואת פורענות, כל ישראל נפוצים אל ההרים.
|
|
האם זאת נבואת אמת?
|
נביאי אמת שה' שם בפיהם נבואת שקר.
|
כן. אף אחד לא יודע שהוא נביא אמת – גם לא 400 נביאי ה'.
|
|
הערות נוספות
|
נבואה קולקטיבית, באמצעות רוח ה' (לא שמיעה או ראייה). נבואה טרום קלאסית.
|
נבואה קלאסית:
– הנביאים – נביאי הכתב, נביאי הספר.
– הנביאים הם נביאים מטיפים, נואמים – נבואותיהם רוכזו ונערכו לספר שנושא את שמם.
– הם התנבאו באמצעות חזון.
– בדר"כ מדובר בנביא בודד, יחיד, לא בהתנבאות קולקטיבית.
נבואה טרום קלאסית:
– לא נביאי הכתב, לא נאמו – נביאי הפעולה, נביאי המעשה.
– עסקו במעשי ניסים באמצעות רוח אלוהים.
במוסד הנבואה יש התפתחות מנבואה טרום קלאסית לנבואה קלאסית.
פס' 26-29: תגובת אחאב לנבואת מיכה
לאחאב יש זכות בחירה – או לשמוע ל-400 הנביאים או לשמוע למיכיהו בן ימלה. אחאב בוחר בנבואת 400 הנביאים.
נביאי אמת בדר"כ מנבאים נבואות שקיים בהן יסוד של פורענות. לכן נביאי האמת בדר"כ לא זכו לאהדת הציבור. נבואותיהם לא תמיד התממשו מכיוון שנבואותיהם מותנות – אם העם יחזור בו מהתנהגותו, הנבואה לא תתגשם. זהו הפרדוקס הנבואי.
מיכיהו נכלא ע"י אחאב עם לחם ומים לחץ עד לשובו של אחאב בשלום מהמלחמה. אם אחאב אכן ישוב בשלום מן המלחמה – דינו של מיכיהו יהיה מוות. מיכיהו אומר בפס' 28 "אם שוב תשוב בשלום – לא דיבר ה' בי, שמעו עמים כולם" – מיכיהו כל כך בטוח באמיתות נבואתו שאין הוא חושש לעמוד בפני אחאב, 400 הנביאים, מנהיגם (צדקיהו בן כנענה) וכל צבא ישראל וצבא יהודה שמוכנים ליציאה למלחמה. נחישותו ואומץ ליבו מול קהל רב של נביאים ומלך עוין ראויים לציון.
פס' 29-38: תבוסת צבא ישראל ומות אחאב במלחמה בארם
אחאב אומר ליהושפט "התחפש ובוא למלחמה" – הכוונה היא שהוא (אחאב) יתחפש ולא ילבש את בגדי מלכותו כדי שלא יזהו אותו. אחאב קיבל מידע מוקדם שמלך ארם הורה למפקדי צבאו שלא להילחם ולהרוג, אלא את אחאב בלבד: "ומלך ארם ציווה את שרי הרכב… שלושים ושניים… לאמור לא תילחמו את קטון ואת גדול כי אם במלך לבדו" (פס' 31). לכן אחאב התחפש כדי שלא יזהו אותו.
מיהושפט ביקש אחאב: "ואתה לבש בגדיך" – יהושפט כן ילבש את בגדי הקרב של המלך. (נשאלת השאלה האם אחאב בגד ביהושפט)
האירוניה היא שדווקא יהושפט ניצל ממוות ואילו אחאב נהרג בדרך מקרית לחלוטין: המקריות מודגשת במילים "ואיש משך בקשת לפי תומו" – הוא כיוון את החץ סתם כך ופגע באחאב במקריות. החץ פגע "בין הדבקים ובין השריון" – ביטוי שמראה על המקריות. אבל למעשה ה"מקריות" כוונה ע"י אלוהים כי אלוהים רצה במותו של אחאב במלחמה זו.
מה עם יהושפט?: חיילי ארם תפסו אותו כי חשבו, בגלל לבושו, שמדובר באחאב, אולם יהושפט צעק לחייליו ואז חיילי ארם הבינו וזיהו שמדובר במלך יהודה ושחררו אותו.
אחאב מבקש מר?כ??בו להפוך את כיוון הנסיעה ולחזור לשומרון. "והמלך היה מעמד (העמידו אותו) במרכבה נוכח (מול) ארם" – כדי שהמלחמה לא תוכרע וארם יחשבו שהמלך עדיין מתפקד. המרכבה הגיעה לשומרון ובתוכה אחאב שמת מפציעתו ובשומרון שוטפים את המרכבה מהדם והכלבים ליקקו את דמו, בדיוק כפי שאליהו ניבא בפרק כ"א, פס' 19: "במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילוקו הכלבים את דמך אתה", כלומר, מודגשת כאן התממשותה של הנבואה של אליהו.
ספר מלכים הוא ספר היסטוריוגראפי – נבואי – ספר שמדגיש את תפקיד הנביאים ואת נבואותיהם המתגשמות.
פס' 39-40: נוסחת סיום
בכל פעם שמלך מסיים את חייו ועולה במקומו מלך אחר, מופיעה נוסחת סיום. בנוסחת הסיום מופיעה תמיד הפנייה ביבליוגרפית; במקרה אל אחאב, ההיסטוריוגרף השתמש בספר "דברי הימים למלכי ישראל". מנוסחת סיום זו, אנו מתוודעים לאחאב אחר ממה שתואר בתנ"ך – אחאב שממלכתו משגשגת, ארמון השן (שנהב) שבנה, הערים שבנה; אולם בכל אלה לא התמקד ההיסטוריוגרף שלנו, כי מה שעניין אותו היה התנהגותו הדתית של אחאב.
הקדשת אלישע לנביא ועליית אליהו השמיימה (מל"ב, ב' 1-22)
פס' 1: מיהו אלישע?
פס' 1: פסוקית זמן – הסיפור מתרחש מתי שאליהו עולה השמיימה. הסיפור מתמקד בפרידה מאלישע. נוסחת הפתיחה הזו מעידה שמוקד הסיפור לא יהיה עלייתו של אליהו השמיימה.
מיהו אלישע?
אלישע מוזכר לראשונה במל"א, י"ט 15-16 19-21: "ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשך לנביא תחתיך". בכך שאליהו זורק אליו את האדרת (אדרת – לבוש טיפוסי לנביאים), הוא מעביר אליו את התפקיד. כדי להראות שהוא באמת מחויב לתפקידו החדש, הוא שחט את השוורים שעליהם הוא היה אחראי וזבח אותם לה'. הוא נפרד מכל משפחתו ומכריו והולך אחרי אליהו.
פס' 2-6: הליכתם המשותפת של אליהו ואלישע
עיצוב הפרידה מאליהו כתהליך הבנוי ממספר שלבים הבנויים בצורה דומה על מנת ליצור השהייה המעוררת מתח. אותו מבנה סיפורי חוזר שלוש פעמים – אליהו אומר לאלישע שהוא הולך ומבקש ממנו להישאר, אלישע מסרב להישאר ובסוף הם הולכים יחדיו.
מסלול ההליכה – מהגלגל לבית אל, מבית אל ליריחו, מיריחו לירדן. הפעלים "וירדו", "ויבואו", "וילכו", "ויחצו" מורים על ההליכה יחדיו.
"שב נא פה כי ה' שלחני" – פרשנויות שונות:
רש"י: "חפץ היה לדחותו מחמת ענווה, שלא יראה בהלקחו".
רלב"ג: "אמר לו זה כדי שלא יחרד בהיפרד אליהו ממנו, אם יראה שיינשא בסערה השמיימה".
אחרים: ניסיון לבדוק את דבקותו של אלישע באדוניו, אליהו.
מילה מנחה – א.מ.ר
דו השיח בין אליהו לאלישע, דו השיח בין אלישע לבני הנביאים.
בני הנביאים: קבוצה של אנשים שנחשבו תלמידים של מנהיג נבואי (ממאפייני הנבואה הטרום קלאסית).
האדרת: מסימני ההיכר של נביאים בישראל. אליהו השליך את האדרת לעבר אלישע או בפגישתם הראשונה.
פס' 7-13: עלייתו של אליהו בסערה השמיימה
"ושניהם עמדו על הירדן. ויקח אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים, ויחצו הנה והנה; ויעברו שניהם, בחרבה". (פס' 7-8)
חציית הירדן מעוררת קונוטציה ספרותית לשני מנהיגים גדולים אחרים בתולדות ישראל: משה – חציית ים סוף וכן יהושע בן נון שחצה את מימי הירדן על מנת שבני ישראל יעברו לצד המערבי. מטרת הקונוטציות היא להעלות את חשיבותו של אליהו.
* בקטע חוזרת המילה ל.ק.ח 4 פעמים – זו מילה מנחה.
"ויאמר אלישע, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" – פרשנויות:
חז"ל: כפליים ממה שהיה באליהו.
רד"ק: שני חלקי נכסים, כי הבכור נוטל שני חלקים מן הנכסים עפ"י חוק ירושת הבכור.
רלב"ג: רוצה לומר במה שאצלת מרוחך על כל בני הנביאים, יהיה הנאצל לי מרוחך פי שניים, על הנאצל ממנה על כל אחד מהם.
"ויאמר הקשית לשאול; אם תראה אותי ל?קח מאיתך, יהי לך כן, ואם אין, לא יהיה" – פרשנויות:
רש"י: איך אפשר לי לתת לך יותר ממש שיש בידי?
רלב"ג: אם תראה אותי לוקח מאיתך – אם יהיה בך כוח אלוהים שתוכל לראותי כשאלקח ממך.
פס' 12: אלישע רואה את עלייתו של אליהו השמיימה, מה שמעיד שרוחו של אליהו עבר לאלישע. הוא מכנה את אליהו "אבי אבי" מה שמעיד על רגשות הכאב שחש כלפי אליהו.
"רכב ישראל ופרשיו" – אלישע רואה את אליהו כאילו לישראל רכב ופרשים (מטפורה להגנה ולהצלה).
בפסוקים 7-8 ובפסוק 14 מתוארות אותן הפעולות שבפעם הראשונה אליהו מבצע אותן ופעם השנייה אלישע. מטרת ההשוואה היא להמחיש כי רוח האלוהים ששרתה על אליהו עברה גם לאלישע. אם כן, גם אלישע מושווה בטקסט למשה וליהושע בן נון.
פס' 14-18: הקדשתו של אלישע בעיני בני הנביאים
בפסוק 14 ישנה סגירת מעגל – במל"א י"ט 19 אליהו משליך לעברו של אלישע את האדרת כסמל להעברת התפקיד וכאן אלישע מרים אותה כסמל לקבלת התפקיד.
"ויכה את המים" רלב"ג: "ואחשוב כי לא הכה אותם אלא פעם אחת, ובפעם ההיא אמר "איה ה'" וסידר הכתוב שגם אלישע הגיע לזאת המעלה שהגיע אליהו."
תפקידי בני הנביאים
- לבשר על הפרידה המתקרבת – "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך מעל ראשך"
- להיות עדי ראייה ולאשר מעבר רוח אליהו אל אלישע: "נחה רוח אליהו על אלישע"
- להראות שקיבלו מנהיגותו הנבואית של אלישע לאחר הסתלקותו של אליהו: "ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה".
בפסוקים הבאים (16-18) מציעים בני הנביאים ללכת לחפש את אליהו ואלישע אומר להם כי הם לא ימצאו אותו, אך הם מתעקשים ולאחר זמן מה חוזרים ואומרים שלא מצאו אותו.
פס' 19-22: אלישע מרפא את מי יריחו בעשיית נס – נס ריפוי המים
סיפור זה בא להראות כי מנהיגותו הנבואית של אלישע מתקבלת גם בקרב בני העיר יריחו. אלישע מבצע ביריחו את נס ריפוי המים המשכלים וכך מנהיגותו הנבואית מתקבלת גם ע"י בני העיר יריחו. מעשי נסיים של נביאים טרום-קלאסיים בדר"כ כרוכים בפעולה מאגית וכנראה שבנס ריפוי המים, הצלוחית החדשה היא מסמלת את הפעולה המאגית. המלח שזורק אלישע במוצא המים, לכאורה מעורר שאלה – מלח בדר"כ גורם למים להיות לא ראויים לשתייה, ואילו כאן דווקא השימו במלח מרפא את המים והופך אותם לראויים לשתייה. יש כאן נס על נס.
סיפור צרעת נעמן (מל"ב, ה')
סיכום ההתרחשות עד כה
את אלישע הכרנו בכמה נקודות:
– מל"א י"ט: הפגישה הראשונה עם אליהו.
– מל"ב ב': הקדשתו לנביא ß בני הנביאים מכירים באלישע כיורש אליהו.
– מל"ב ב' 17-22: המים המשכלים ביריחו ß אנשי העיר יריחו מכירים בו.
– מל"ב ה' 1-19: סיפור צרעת נעמן ß נעמן מייצג את הכרתם של עמים אחרים באלישע. המטרה של הסיפור היא להראות שאדם נוכרי קיבל את אלוהותו של ה' ובלעדיותו.
פס' 1: מצג
נעמן הוא גיבור הסיפור:
– שר צבא מלך ארם.
– איש גדול לפני אדוניו.
– נשוא פנים (מאוד מכובד).
– גיבור חייל.
– בו נתן ה' תשועה לארם על ישראל (ישראל כפופה לארם) ß ה' אל אוניברסלי.
– מצורע – רמז לבעיה המרכזית של הסיפור – צרעת היא מחלה חשוכת מרפא.
פס' 2
הנערה היא דמות משנית שתפקידה לשפוך אור על הדמות הראשית וכמו כן לקדם את העלילה, בזכותה נודע לנעמן על אלישע. יש כאן טכניקה של פלשבק – כשארם פלשו לישראל, הם שבו את הנערה.
יש כאן אירוניה – הנערה הקטנה, המשרתת, יודעת דבר שנעמן הדגול אינו יודע.
"ויאסוף מצרעתו" – ריפוי מהצרעת, יש כאן סתירה פנימית שהיא רמז שיהיה פה נס ß תהליך על-טבעי.
מערכת הכפיפויות בסיפור
בסיפור זה יש מערכת של כפיפויות
מלך ארם ומתחתיו נעמן ומלך ישראל.
מתחת לנעמן נמצאת אשת נעמן ומתחתיה עבדיו והנערה הקטנה מישראל.
אלישע אינו כפוף לאף אחד.
"הנערה הקטנה" – "הקטנה" יכול להיות בגיל או במעמד.
פס' 6
יש כאן דיבור של מלך ארם למלך ישראל בלשון ציווי, מה שמראה לנו שוב שמלך ישראל כפוף למלך ארם.
פס' 7
"ויהי כקרוא – ויקרע בגדיו" – לשון נופל על לשון שבתוכו יש גם מצלול שיוצר אירוניה.
"מתאנה לי" – מלך ישראל אומר שמלך ארם מחפש תואנה למלך ישראל – תירוץ לתקוף את ישראל.
יחסו של מלך ישראל למלך ארם הוא יחס מזלזל – משתמש בכינוי רומז.
פס' 8
בפסוקים 7-8 מוזכרת קריעת הבגדים שלוש פעמים והמטרה היא לעורר רחמים על מלך ישראל.
תגובת אלישע:
"יבוא נא אליי ß נעמן
וידע כי יש נביא בישראל"
הכוונה כאן היא להכרה בנביא. נעמן יכיר בו ומלך ישראל לא מכיר בו.
פס' 9-10: הגעת נעמן לאלישע
ישנו כאן מאבק כוח בין אלישע לבין נעמן. נעמן מגיע עם סוסים ורכב ומצפה שאלישע יצא אליו והוא לא יכנס אליו. אך אלישע שולח לנעמן שליח ואומר לו ללכת לטבול בירדן שבע פעמים (מספר טיפולוגי) וכך הוא יירפא.
פס' 11-13: תגובת נעמן
נעמן מגיב פעמיים בכעס על הדבר. הוא אומר שהוא ציפה שאלישע יצא אליו, יקרא בשם אלוהיו, יגע בצרעת וכך הוא יתרפא מהצרעת. הוא אומר שנהרות דמשק טובים יותר מנהרות ישראל והוא לא מבין למה לו ללכת לנהר הירדן.
עבדי נעמן (דמות משנית קולקטיבית שתפקידה לקדם את העלילה) אומרים לו שאם הנביא היה מבקש ממנו משהו גדול, הוא היה עושה אותו, אז שיעשה את הדבר הקטן הזה שהוא אמר לו לעשות.
פס' 14: ריפויו של נעמן
נקודת המפנה – נעמן טובל בירדן ועורו נרפא והופך לעור של תינור, עור נער. האיזון משתנה: ה' ß הנביא אלישע ß נעמן ("עבדך" מופיע 5 פעמים – לאלישע ולה').
פס' 15-20: נעמן עובר לעבוד את ה'
נעמן חוזר לאלישע ועומד לפניו (מראה את כפיפותו אליו). הוא מציע לו תשלום אבל אלישע נשבע שהוא לא ייקח את הכסף. אלישע מסרב למרות ההפצרות לקחת תשלום מנעמן מכיוון שאת מטרתו הוא השיג – הכרתו של נעמן בבלעדיות של ה' אלוהי ישראל. אלישע לא ריפא את נעמן למען בצע כסף, אלא למען המטרה הנעלה של הכרת ה'.
נעמן מבקש מאלישע לא לכעוס עליו כאשר הוא משתחווה לאל רימון (האל הארמי) בגלל מלך ארם, שאליו הוא מתלווה. דיבורו של נעמן מבולבל, הוא במבוכה – הוא לא יודע כיצד להסביר את הליכתו למקדש רימון ולכן הוא חוזר שלוש פעמים על כך שהוא משתחווה לאל רימון, הוא אומר כי השתחוות זו מזויפת.
אלישע "נותן לנעמן אישור" לעבוד את ה'. אדמת ישראל היא אדמת הקודש ולכן לה' אפשר להקריב ולזבוח רק על אדמת ישראל, כל אדמה אחרת היא טמאה. יכול להיות שאלישע מאשר לו כי נעמן יעבוד על אדמת ישראל שהוא לוקח איתו. אלישע מכיר ב-ה' כאל אוניברסלי שאותו ניתן לעבוד בכל מקום – גם מחוץ לאדמת הקודש.
פס' 20-27: חמדנותו של גיחזי (פירושים בלבד)
פס' 20
גיחזי – נערו של אלישע.
חשך – לא לקח.
נעמן הארמי הזה – כינוי רומז, זלזול.
חי ה' – נוסחת שבועה.
מאומה – דבר מה.
פס' 21
ויפול מעל מרכבתו – השתחוות לאות כבוד (נעמן (!) משתחווה לנער אלישע).
פס' 23
הואל – בבקשה קח.
ויפרץ בו – ויפצר בו.
חריטים – ארנקים.
פס' 24
עופל – מצודה בסמוך לארמון המלך.
ויפקוד בבית – מסתיר.
פס' 25
כתיב וקרי (מאן מאין) – שאלה רטורית שנועדה לדובב את מצפונו של גיחזי.
פס' 26
לא לבי הלך – שאלה רטורית, האם לא ידעתי שהלכת לנעמן?
העת לקחת את הכסף – שאלה רטורית שנועדה להדגיש שגיחזי החמיץ את כל המטרה שבמעשה הנס – הבאתו של נעמן לידי הכרתו בה'.
פס' 27
עונש מידה כנגד מידה – גמול דורות.
סיכום ההכרה באלישע
– שלב I: אליהו מקדיש את אלישע לנביא.
– שלב II: אלישע מבין כי הוא נביא.
– שלב III: בני הנביאים.
– שלב IV: בני העיר יריחו.
– שלב V: נעמן הארמי.
חורבן ממלכת ישראל והגלות לאשור (מל"ב, י"ז)
שלבים בתקופת קיומה של ממלכת ישראל
- הקמתה:
בידי ירבעם בן-נבט. ירבעם ממסד עבודת אלוהים שונה מהמקובל ביהודה:
– עגלי זהב.
– כהנים שלא מבית לוי.
– שינוי תאריך החג (סוכות).
– פיזור הפולחן.
ההיסטוריוגרף של ספר מלכים רואה במעשיו אלה של ירבעם חטא ולכן מעשי ירבעם זוכים לכינוי "חטאת ירבעם בן-נבט".
- ישראל בתקופת אחאב
אחאב מחדיר לישראל עבודה אלילית (הבעל והאשרה). זוהי הסלמה בחטא ויצר מצב של סינקריטיזם (עבודת ה' יחד עם אלים נוספים).
המלכים ירבעם ואחאב הם שני מלכים מרכזיים בתולדות החטא בממלכת ישראל.
- חורבן ישראל והגלות לאשור (721 לפנה"ס – תאריך חובה לבגרות) בתקופת המלך הושע בן אלה.
הקדמה
חורבן ממלכת ישראל בתקופת הושע בן-אלה באה לאחר שחלה הסלמה בחטא ירבעם בן-נבט לאורך הדורות. תהליך זה הוביל לחורבן הבלתי-נמנע. גם כאן יש גמול דורות, עפ"י שיטת החטאים המצטברים מדור לדור. כשמכסת החטאים נסתיימה, ה' מעניש בחורבן ובגלות. ההיסטוריוגרף של ספר מלכים מסביר את חורבן ישראל והגלות לאשור. לחורבן יש הסבר דתי – הוא ארע בגלל חטאים שהצטברו. מבחינה היסטורית, ישראל חרבה בגלל סיבה מדינית, אך למעשה הסיבה היא דתית.
פס' 1
יש כאן שיטת תיאור סינכרוניסטית (בה זמנית) – המלך מלך בשנה ה-12 למלכות אחז על יהודה.
כמו כן יש כאן גם פרטים ביוגראפיים על הושע – בן-אלה, מלך בשומרון על ממלכת ישראל במשך 9 שנים.
פס' 2
הושע עשה הרע בעיני ה', אבל פחות ממלכי ישראל שהיו לפניו והוא לא חטא בחטאת ירבעם.
כבר משנת 733 לפנה"ס ישראל משועבדת לאימפריה האשורית. כתוב שהושע לא עבד את ה' באמצעות עגלי הזהב כיוון שבזמן כיבוש ישראל ע"י אשור, האשורים לקחו את עגלי הזהב – כך משערים.
העובדה שהושע עושה פחות רע אך דווקא בימיו נחרבה הממלכה מדגישה את העובדה שהסתיימה מכסת החטאים.
פס' 3-6: הרקע המדיני לחורבן ולגלות
מסתבר שהושע בן-אלה, שהיה משועבד למלך אשור, החליט למרוד באשור. הושע שלח שליחים למלך מצרים, סאוס (סוא) על מנת לכרות ברית צבאית נגד אשור. כמו כן הוא הפסיק לשלם מנחה (מיסים) למלך אשור. בתנ"ך כתוב שהוא קשר קשר (קונספירציה) נגד מלך אשור.
מלך אשור, שלמנאסר, החליט לבוא לשומרון ולדכא את המרד, שם מצור על שומרון והושע יוצא אליו ונכנע. שלמנאסר ממשיך במצור ובמהלכו שלמנאסר מת. בנו, סרגון השני, משלים את המצור וכעבור 3 שנים מיום התלת המצור, שומרון נחרבת ותושביה מוגלים לאשור.
מדיניות חילופי האוכלוסין של מלכי אשור
מלכי אשור נהגו להגלות את תושבי הממלכה המורדת (בעיקר את האליטות – השכבה השולטת), ולפזר אותם בכמה וכמה מדינות וזאת על מנת שיאבדו את זהותם והשתייכותם הלאומית. במקומם היו מביאים מלכי אשור תושבים מרחבי האימפריה ומושיבים אותם במקום שהאוכלוסייה הוחלפה. המטרה היא למנוע מרידות נוספות. פיזור האוכלוסייה גרם להתבוללותם בקרב האוכלוסייה המקומית.
תושבי שומרון שהוגלו איבדו את זהותם הישראלית והתבוללו בקרב האשורים. נהוג לכנותם "עשרת השבטים האבודים".
עפ"י העדות המקראית, פס' 22-23, ההגליה הייתה כלל-לאומית, כלומר, כל תושבי ישראל הוגלו לאשור. אך מעדויות חוץ-מקראיות (כתובת סרגון השני, המלך אשר החריב והגלה את תושביה של שומרון) מסופר כי הוא הגלה 27,290 תושבים משומרון. איך נדע אם זה כל התושבים? היו אומדנים מספריים לאוכלוסיית ממלכת ישראל שדיברו על מעל 100 אלף תושבים, מה שאומר שרק חלק מישראל הוגלו. המסקנה מכך היא שהוא הגלה את האליטות משומרון וכך ניטרל את ישראל מאפשרות של מרד, והשאיר בישראל רק את פשוטי העם. כלומר, יש סתירה בין העדות המקראית לכתובת סרגון. בעיה נוספת שמעוררת הכתובת היא שמצוין בתנ"ך שלא סרגון הגלה, אלא שלמנאסר, אך לפי כתובת סרגון מסתבר שזה היה סרגון.
מדוע כותב מלכים ב' י"ז יהיה מעוניין לתת עדות שההגליה הייתה כלל-לאומית?
בכדי לענות על שאלה זו יש לדעת את האירועים שהתרחשו גם לאחר הגליית ישראל:
721 לפנה"ס: חורבן שומרון והגלות לאשור.
586 לפנה"ס: חורבן יהודה והגלות לבבל.
538 לפנה"ס: הצהרת כורש – כל היהודאים שמעוניינים לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש שנהרס – רשאים לעשות כך. לאחר מכן הייתה שיבת ציון – צאצאי גולים מממלכת יהודה חוזרים לישראל.
מחבר פרק י"ז כנראה היה מאותם שבי ציון שהתנגדו להצטרפותם של צאצאי השומרונים שלא הוגלו ולכן הוא מספר שכל תושבי ישראל הוגלו ומי שישב בשומרון היו אותם הנוכריים שמלכי אשור הביאו לאזור.
מי הם השומרונים?
לדעת המקרא: צאצאי התושבים הנוכריים (כותיים) שהובאו מאשור במסגרת מדיניות חילופי האוכלוסין. התנ"ך טוען שכל הישראלים הוגלו.
לדעת ההיסטוריונים: צאצאי הישראלים/השומרונים שלא הוגלו בגלות אשור ונשארו בארץ ועבדו כל אותה העת את ה' ובתקופת שיבת ציון ביקשו להצטרף לשבי ציון לבניית המקדש (אך שבי ציון סירבו).
פס' 7-23: ההסבר הדתי לגלות ולחורבן שומרון
בפסוקים אלה המספר מסביר את גלות ישראל. הרקע המדיני איננו הסבר לדעתו אלא רק מימוש של התוכנית האלוהית. ה' הוא זה שהביא את מלך אשור כדי להעניש את ישראל החוטאים.
ההיסטוריוגרף מנתח את האירועים עפ"י נקודת מבטו. החורבן והגלות הם עונש לפי דעתו של ההיסטוריוגרף – עונש על חטאי ממלכת ישראל, הצטברות של חטאים – העונש לפי גמול דורות קולקטיבי.
פס' 7: כפיות הטובה של העם – אזכור יציאת מצרים – החסד האלוהי, והעם רואה אלוהים אחרים.
פס' 8-10: החטא: עבודת במות (פיזור פולחן – הקמת במות, מקדשים ומזבחות בהרבה מקומות על מנת לעבוד את ה'). ההיסטוריוגרף משל ספר מלכים דוגל בריכוז פולחן ורואה בעבודת במות חטא. "ויבנו להם במות בכל עריהם", "על כל גבעה גבוהה (חיקוי של עבודת אלילים – "וילכו בחוקות הגויים") ותחת עץ רענן (היו נוטעים עצים מקודשים ועבדו את ה' בדרכים אליליות)", "ממגדל נוצרים (מגדלי שמירה ביישובים חקלאיים) עד עיר מבצר".
הגוים (עמים) שעליהם מדובר הם העמים שה' לא בחר כעם סגולה. "הגוים אשר הוריש (השמיד ה' מפני בני ישראל". מדובר ב-7 עממי כנען שה' השמיד על מנת לאפשר לבני ישראל להיכנס לארץ. עמים אלה – "האמורי" – נחשבו לסמל החטא, הדבר הנורא ביותר.
מטרות ההשוואה לאמורי:
- להעצים את החטא.
- להדגיש את כפיות הטובה – ה' עזר להשמיד את האמורי אבל אתם כפויי טובה ועובדים את האלוהים שלהם.
- רמז מקדם – כפי שהאמורי הושמדו מהארץ בכלל חטאיהם, כך גם ישראל יוגלו.
"ויתפאו" – המציאו דברים על ה' – למשל שצריך במות בכל הארץ.
פס' 12: יש הסלמה – עבודת אלילים של ממש. "הגילולים" הם שם גנאי לאלילים (מהמילה גללים).
פס' 13-14: מעורבותם של הנביאים בתהליך של הניסיון להחזיר בתשובה, כל מעורבותם בחטא. כאן תפקידם של הנביאים הוא להזהיר את העם ולעודד את חזרתם בתשובה. ספפר מלכים מכונה "היסטוריוגרפיה נבואית" – הספר מדגיש את מעורבותם ותפקידם של הנביאים – האזהרה של הנביא והתממשותה. התפקיד של הנביאים הוא להראות שה' לא מעניש ללא אזהרה. המטרה היא להצדיק את ה'. הצדקת ה' מכונה תיאודיצאה.
פס' 23: תפקיד הנביאים הוא לבשר על העונש – הפורענות הקרבה.
פס' 16: רמיזה לשני מלכים: אחאב – עבד את הבעל והאשרה; וירבעם בן-נבט – מסיכה שניים עגלים. אלו שני מלכים חשובים מאוד בתולדות החטא – ירבעם מייסד את עבודת העגלים ואחאב הכניס את עבודת האלילים.
"עבודת צבא השמיים" – הפכו את השמש, הירח והמזלות לאלילים. זוהי עבודה אלילית שמקורה באשור. בישראל, למעשה, לא עבדו את צבא השמיים וכדי להצדיק את העונש הגדול – הוא מוסיף חטאים.
פס' 17: "ויעבירו את בניהם… באש" – הקרבת קורבן אדם – זהו חטא נוסף.
"ויקסמו קסמים וינחשו" – מנסים לחזות את העתיד באמצעות מאגיה (כישוף) – הקוסמים היו מנסים לתקשר עם האלים על מנת לחשוף את העתיד וניסיון לשנות את הגורל הצפוי לאדם. לפי דת ישראל, אין גורל. אם ה' רוצה לבשר על העתיד לבוא, הוא שולח את הנביאים.
פס' 18-19: רמז מקדם לקראת חורבנה הצפוי של יהודה: "גם יהודה לא שמר מצוות ה'… וילכו בחוקות ישראל".
פס' 21: עפ"י פסוק זה, יש הסבר שונה לפילוג הממלכה ממה שהכרנו במל"א י"א (בגלל חטאי שלמה). "כי קרע ישראל מעל בית דוד" – ההיסטוריוגרף תולה את האשמה לפילוג בישראל. מסתתר שספר מלכים הוא ספר שנערך במשך שנים רבות ע"י עורכים שונים והוא מלאכת צירוף של מקורות רבים. סביר להניח שהסופר שתלה את האשם לפילוג בישראל איננו אותו סופר שכתב על חטאי שלמה ותלה את אשמת הפילוג על שלמה.
סיכום הפסוקים: תיאודיצאה – להצדיק את עונשו של ה' על העם.
פס' 15+20: העונש הוא מידה כנגד מידה.
פס' 24-33 + 40
קטע זה מספר על קורותיהם של הכותיים שהובאו לשומרון במקום בני ישראל. הכותיים המשיכו לעבוד את אליליהם על אדמת ישראל. מכיוון שעל אדמת ישראל צריך לעבוד אך ורק את ה', ה' שולח אריות והם התחילו לתקוף את הכותיים ויועצי מלך אשור התייעצו כיצד להצילם. הוחלט לשלוח חזרה לשומרון כהן ישראלי שילמד את הכותיים איך עובדים את ה'; ואכן לפי המסופר, נשלח חזרה לישראל כהן שלימד את הכותיים כיצד לעבוד את ה'. אבל, הם החלו לעבוד את ה' מפחד האריות והמשיכו לעבוד את אליליהם כמו שנהגו עד כה. כלומר, בקטע מודגש שהתושבים שהובאו לארץ לא קיבלו עליהם את דת ישראל מתוך בחירה והכרה ב-ה' אלא מתוך חוסר ברירה ופחד מהאריות. בפסוקים 30-33 מובאת רשימה של העמים ורשימה של אליליהם, אותם עבדו ביחד עם ה'. אותם כותיים עבדו את אליליהם בבמות אשר הקימו ובזמנו הישראלים לה'.
לסיכום, הקטע למעשה הוא כתב השמצה של הכותיים וזאת לאחר שהודגש שלא נשארו בארץ ישראלים.
"משפט אלוהי הארץ" – מוזכר 3 פעמים. משקף תפיסה אלילית של אלוהות מקומית ("אלוהי המקום", "אלוהי הארץ"). הדבר מנוגד לתפיסה הישראלית המונותיאיסטית האוניברסאלית.
מטרת ההשמצה בפסוקים הוא להצדיק את דחייתם של השומרונים שביקשו לבנות עם שבי ציון את ביהמ"ק השני. הקטע מסתיים בהדגשה שגם צאצאיהם המשיכו לעבוד אלילים עד היום הזה (עד רגע כתיבת הסיפור שאנו משערים שהיה בתקופת שיבת ציון). הביטוי "עד עצם היום הזה" הוא ביטוי שנועד להקנות אמינות היסטורית לסיפור – הדברים נאמרים מעדות ראשונה.
פס' 34-40
בפסוקים אלו מובאות הוכחות שהקטע מדבר על הישראלים שחטאו ובגלל זה הוגלו:
"ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים"
"הברית אשר כרתי איתכם" (ברית סיני)
"ויכרות ה' איתם ברית"
"ואת החוקים אשר כתב לכם"