סיכום לבגרות בתנ"ך בנושא ירמיהו ויחזקאל

–          ירמיה פרק א': נבואת ההקדשה.

–          ירמיה פרק ב' פסוקים 1-13: האיוולת והנזק בכפיות הטובה של העם כלפי אלוהיו.

–          ירמיה פרק ז': נבואת המקדש.

–          ירמיה פרק כ"ו.

–          ירמיה פרק י"ב.

–          ירמיה פרק כ' פסוקים 7-18.

–          ירמיה פרק כ"ב.

–          ירמיה פרק כ"ח: עימות בין הנביאים.

–          יחזקאל א' פסוקים 1-3.

–          ירמיה כ"ט פסוקים 1-10.

–          יחזקאל י"ח פסוקים 1-10.

–          ירמיה פרק ל"א.

–          יחזקאל פרק י"ז פסוקים 1-21.

* על חומר זה ניתנו דפי שכפול.

הכותרת מכילה פרטים ביוגראפיים על ירמיהו:

–          שם הנביא.

–          שם אביו.

–          מקום מגוריו.

–          ייחוס.

–          שנות התנבאותו: מנבא מהשנה ה-13 ליאשיהו ועד השנה העשתי עשרה (11) לצדקיה (המלך האחרון של יהודה). ירמיהו מנבא מעל 40 שנה. הבנת התקופה שבה ניבא הנביא היא מפתח להבנת הנבואות שלו כיוון שנביא מגיב לתקופתו.

–          ירמיהו הוא כהן שבא מהעיר ענתות – אחת מ-48 ערי הלווים. יש חוקרים שטוענים שירמיהו היה מיוחד לצאצאים של אביתר הכהן (היה כהן גדול בתקופת דוד, מנאמניו של דוד אך תמך באדוניה ולכן גורש לענתות). ירמיה היא לאחד המתנגדים הגדולים של הפעילות הפולחנית בירושלים (כיוון שמשפחת הכהנים בירושלים – צדוק, מונתה לאחר שמשפחתו של אביתר גורשה).

–          הרפורמה של יאשיהו (622 לפנה"ס) זכתה ככל הנראה לתמיכתו של ירמיהו. בגלל תמיכתו בהריסת הבמות, אנשי ענתות כנראה ע?יינו אותו. אנשי העיר מגרשים אותו מענתות בגלל תמיכתו ביאשיהו והתנגדותו לממסד הדתי. ירמיה התחיל לנבא בירושלים.

נבואת ההקדשה היא אותו רגע שבו אדם מתבשר ע"י ה' על בחירתו להיות נביא. אחרי הבחירה נמצא אצל נביאים מסוימים את ההתנגדות. אחרי ההתנגדות קיימת דחיית ההתנגדות. בדר"כ בנבואות ההקדשה יופיע מוטיב של פה, כי הפה הוא הנאום.

מרגע הקדשת הנביא, חייו של האדם מוקדשים לה', לנבואה ולדבר ה'.

משה: שמות ד' – "אני אשים דברי בפיך".

ישעיהו: ישעיה ו' 7 – "ויגע על פי ויאמר – הנה נגע זה על שפתך".

יחזקאל: יחזקאל ג' 2 – "ואפתח את פי ויאכלינו את המגילה הזאת".

ירמיה: ירמיה א' – "הנני נתתי דברי בפיך".

ידעתיך = בחרתי אותך. הקדשתיך = יעדתי אותך לנבואה.

הדבר לא נתון לבחירת הנביא, הוא אינו יכול לחמוק מן השליחות ואינו יכול לסרב.

"נביא לגויים נתתיך" – התפקיד חורג מגבולות יהודה – מראה על האוניברסאליות של ה'.

ירמיהו דוחה את בקשתו של ה', אך ה' (כצפוי) דוחה את הסירוב.

הפסוק מראה על אלוהות אוניברסאלית, ה' או אל ההיסטוריה. הכסא בפסוק זה הוא סמל למלכות – ירושלים תשועבד ע"י ממלכות הצפון ואולי אף תחרב.

משמעות פסוק זה היא כי ה' ישפוט את העם על החטאים שלו – הזביחה לאלוהים אחרים וההשתחוות לפסלים.

" ואתה תאזור מתניך (אזור = חגורה ששם חייל לפני יציאה לקרב – רמז למלחמה הקרובה)

וקמת ודברת אליהם

את כל אשר אני אצווך ß אי אפשר לשנות את הנבואה

אל תחת (=תפחד) מפניהם

פן אחותך לפניהם ß שלא אשבור אותך לפניהם.

ואני הנה נתתיך היום

לעיר מבצר ß אני אהפוך לעיר מבוצרת

לעמוד ברזל ולחומות נחושת ß מתכות חזקות

על כל הארץ למלכי יהודה ושריה…

… נאום ה'" ß ביטוי למתן תוקף לדבריו.

פתיחה אופטימית – אידיאליזציה של העבר. הצגת תקופת הנדודים במדבר כתקופה האידיאלית בין העם לאלוהיו. ישאל מושווית כאן לכלה ואילו ה' לחתן.

ישראל מדומה לראשית התבואה – חייבים לתת את ראשית התבואה לבית המקדש! אסור לאכול אותה. אך מי שינסה לאכול ולפגוע בראשית התבואה – ה' יפגע בו. זוהי ההגנה המושלמת ("רעה תבוא אליהם, נאום ה'")

בפסוקים אלה הנמענים הם כל הצאצאים שיצאו מיעקב – כל 12 השבטים ולא רק יהודה. בפס' 5 ישנה שאלת תמיהה – מדוע העם בגד בה'?! הרי אין בה' אף פגם. בהמשך מדובר על כך שהעם הלך אחרי עבודת האלילים שהיא הבל – כלום, העם הופך את עצמו לאפסי. כפיות הטובה של העם מודגשת בפסוק 6בו מוזכר החסד הגדול של ה' כלפי העם – הוצאתו ממצרים. יש כן שימוש שני במוטיב המדבר – אבל כאן במשמעות החסד האלוהי. כמו כן ישנה כאן אנפורה (משפטים זה אחר זה שמתחילים באותה מילה) כדי להדגיש את הארץ הקשה – המדבר, שה' העביר אותם בבטחה ולמרות זאת הם בגדו בו.

יש ניגוד בין פסוקים 6 ו-7. בפסוק 7 מדובר על הארץ הפורייה ("הכרמל") שאליה ה' מביא את עמו. כמו כן בפסוק 7 ישנה תקבולת כיאסטית:

"ותבואו ותטמאו את ארצי

ונחלתי שמתם לתועבה" (נחלתי = ארצי, תועבה = טמא).

בדברים ו' מתוארת הכניסה לארץ העתידית והסכנות הכרוכות בכניסה הזאת:

"הכהנים לא אמרו איה ה' ותופשי התורה לא ידעוני ß אירוניה – תופשי התורה התכחשו אליו

והרועים פשעו בי והנביאים ניבאו בבעל ß נביאי השקר

ואחריי לא יועילו הלכו" ß לעג.

מדובר כאן בגמול דורות. ה' ישפוט את העם ואת בניו. בפס' 10 ישנה הזמנה של עמים מרוחקים לבדוק את הארץ וישנה שאלה רטורית בסוף הפסוק שמטרתה להבליט את המובן מעליו.

בפס' 11 שוב מופיעה שאלה רטורית – הייתכן שעם החליף את אלוהיו למשהו, חפץ, לא אלוהי?! בהמשך כתוב: "ועמי (אבל עמי) המיר כבודו (אלוהים) – בלא יועיל (האלילים)".

על המרת האלוהים בלא יועיל, יבוא העונש – סערה וחורבן.

פס' 13: "כי שתיים רעות (חטאים) עשה עמי":

ירמיהו מנבא בחצר בית המקדש. עובדה זו מצוינת כיוון שתוכן הנבואה נוגע למקדש, לפולחן ולגורל המקדש. כמו כן ירמיהו מנצל את האירוע ההמוני – "כל יהודה הבאים להשתחוות לה'" – אחת מהעליות לרגל (פולחן) – את זה הוא תוקף. לכאורה יש כאן התנהגות דתית שהיא לכאורה חיובית.

תנאי: היטיבו דרכיכם ומעלליכם

תוצאה: ואשכנה אתכם במקום הזה.

המקדש אינו מחוסן מפגיעה. המקדש יהיה קיים כל עוד תיטיבו דרכיכם. ירמיה תוקף אמונה עממית בדבר נצחיות וחסינות המקדש. ירושלים תתקיים כל עוד שוכן בה הצדק.

ירמיהו תוקף את ה"נביאים" המסתובבים בירושלים ומדברים על חסינות המקדש ועל חשיבות הפולחן.

"אל תבטחו" – הדבר אומר שהעם בוטח בדברי השקר. הוא מאשים את הנביאים בנבואת שקר שעונשה מוות.

–          אם היטב תיטיבו – הכלל.

–          אם עשה תעשו משפט בין איש ובין רעהו.

–          גר יתום ואלמנה (נחשלי החברה) לא תעשוקו.

–          ודם נקי (חף מפשע) אל תשפכו במקום הזה.

–          ואחרי אלוהים אחרים לא הלכו לרע לכם. – ההיבט הדתי, הנאמנות לה'.

המבנה של הפסוק מעיד על החשיבות שירמיהו מעניק למוסר. מצד שני, ניתן גם לחשוב שיש כאן מבנה של הדרגתיות עולה כאשר האחרון הוא הדבר החשוב ביותר.

כל עוד יהיה צדק בירושלים, הם יגורו בה.

התנהגותם המוסרית: הגנוב, רצוח, נאוף, והשבע לשקר ß הדהוד של עשרת הדברות.

התנהגותם הדתית: וקטור לבעל והלוך אחרי אלוהים אחרים ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו.

"המערת פריצים…." – מערת פריצים היא מקום מסתור של פושעים.

ירמיה מביא 2 תקדימים היסטוריים שארעו בעבר על מנת לחזק את טענותיו לגבי ההתרחשות העתידית:

–          המקום: "עומד בחצר בית ה' כל יהודה הבאים להשתחוות".

–          התנאי: ירמיה אומר שיש דרך חזרה בפר' ז' וכך גם בפרק כ"ו.

–          השוואת גורל המקדש בירושלים לגורל המקדש בשילה.

–          גלות עתידית ליושבי יהודה.

בפרק כ"ו מובאת רק תמצית הנבואה ולא כולה מכיוון שבפרק כ"ו המוקד הוא על המשפט ובפרק ז' המוקד הוא על הנבואה.

ירמיה כועס על הכהנים, על ה"נביאים" ועל העם ולבסוף הם מתגודדים סביבו – "משפט מוות לאיש הזה" – לטענתם הוא נביא שקר.

השרים – השופטים.

הכהנים והנביאים – התובעים.

ירמיהו – הנתבע.

האשמה – נבואת שקר.

האינטרס של הנביאים הוא בכך שירמיהו האשים אותם בנבואת שקר. האינטרס של הכהנים הוא בכך שירמיהו תוקף את הפולחן ואומר שהקורבנות לא מועילים ולא מכפרים על התנהגותם. הוא תוקף אישית את הכהנים – יוקרתם, פרנסתם…

השרים מאמינים לירמיהו, כנראה בגלל האומץ שהוא מגלה, נחישותו והדבקות שהוא מפגין שהצביעו על אמיתות דבריו. פסק הדין לא השביע את רצונם של התובעים ולכן המשפט ממשיך ועובר לשלב השני.

לבסוף אחיקם בן-שפן מחלץ את ירמיהו מן המשפט.

דברי ה' לירמיהו:

"אל תתפלל בעד העם הזה

ואל תישא בעדם רינה ותפילה

ואל תפגע בי."

ירמיהו נביא מתפלל.

"מלכת השמיים" (אשתר) – אלת הפריון. מדובר כאן על פולחן משפחתי – הבנים אוספים עצים, האבות מבעירים את האש והנשים לשות בצוק בכדי לעשות כוכבים לאלת השמיים.

העם חושב שהקרבת הקורבנות היא העיקר ואפשר לעבוד אלילים אחרים. תפיסה זו היא תפיסה אלילית מוטעית שמעידה על צביעות.

ירמיהו אומר שה' בכלל לא מעוניין בקורבנות. הוא רק צריך מוסר ונאמנות לאל אחד – עליונות המוסר על הפולחן.

העם יודע להבדיל בין הפולחן:

(שלמים) עולה – קורבן שנשרף כליל על המזבח.

זבח – שליש לה', שלישי לכהנים ושליש למשפחה.

ירמיהו אומר- לא חבל על הבשר?! – הרי ה' לא מעוניין בו בכלל. לפחות תפיקו תועלת מן הבשר- איכלו אותו. ירמיהו אומר זאת בצורה אירונית ולעגנית (כי הרי אסור לאכול בשר לפולחן).

פס' 22: "כי לא ציוויתי את אבותיכם על דברי עולה וזבח" – יש כאן קושי. ה' כן ציווה על דברי עולה וזבח, בניגוד לכתוב בפסוק זה. הפתרון לכך:

נשאלת כאן השאלה האם ירמיהו לגמרי מבטל את הקורבנות או שהוא אומר שהמוסריות קודמת להם. לפי הכתוב בפסוקים 21-22, נראה כאילו ירמיהו פוסל את עצם הפולחן במקדש. אולם יש חוקרים הטוענים שירמיה איננו מבטל את הקרבת הקורבנות אלא דורש נאמנות לאל לבדו והתנהגות מוסרית ורק אח"כ, כתוספת ולא כעיקר, פולחן קורבנות.

שורש מנחה – ש.מ.ע – חוזר 5 פעמים (מס' טיפולוגי).

הוא מראה על:

–          הדרך הרצויה.

–          החטא.

–          תוכחת הנביא – הכעס והטפת המוסר.

עד ירמיהו ראינו את הנביאים בגלימתם (בתפקיד שלהם) על רקע שליחותם הנבואית בלבד. לעומתם עומד ירמיהו לפנינו כאדם ולא כשליח בלבד. אצל הנביאים עד כה אין חשיבות להרגשות הפרטיות, לחוויות האישיות. הנביא הוא שליח והרגשתו לא רלוונטית. לא כך ירמיהו, שהלבטים האישיים שלו הפכו להיות חלק מנבואותיו. בספר ירמיה נמצא לא רק את הנביא מול העם אלא גם את מה שהתרחש בתוך נפשו בעקבות תפקידו. קיים מאבק בין האדם לנביא. האדם שבו מתקומם נגד הנביא שבו: "ואמרתי כי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותיי ולא אוכל" (ירמיה כ' 9). בקטעים האלה של וידוי, מצטייר ירמיהו כאדם רגיש שסובל מניכור חברתי ומרדיפות קשות בשל השליחות האלוהית שהוטלה עליו. ירמיהו מוצא פורקן מהסבל הזה ע"י הפנייה לאל.

בפרק י"א 18-22 מסופר על העימות שהיה בן ירמיהו לאנשי עירו (ענתות). בפרק י"ב 1-6 פונה ירמיהו בתלונה לה' כשופט צדק שמנהיג את העולם עפ"י אמות הצדק – איך יתכן שהרשעים, אנשי עירו, מבטיחים וטוב להם והוא, הצדיק, נרדף ורע לו? זו שאלה של רשע וטוב לו וצדיק ורע לו.

פס' 1: ירמיהו פותח בעובדה שה' הוא שופט צדק ואין על כך ויכוח – כשהוא ידון איתו על עניין משפטי כלשהו – ה' תמיד יהיה צודק. אבל למרות העובדה הזאת, ירמיהו בכל זאת רוצה לטעון כנגד ה'. הפנייה היא בגוף שני והדבר מראה על הקרבה שהוא חש לה'. הוא טוען נגד צורת הנהגתו של העולם:

"מדוע דרך רשעים צלחה?

שלו כל בוגדי בגד?" (שלו=שלווה) – תקבולת כיאסטית.

פס' 2: הרשעים מדומים כאן לעץ שמעמיק את השורשים שלו וכמו כן עצים שגם עושים פירות (יש להם המשכיות). המטפורה לעץ בדר"כ נהוגה לגבי הצדיקים. כאן יש היפוך למטפורה – ירמיהו מבקר את דרך שליטתו של ה' בעולם. מזכירים את ה' ומתפללים אליו אבל ה' רחוק מרגשותיהם. (הכליות = מקום מושב הרגשות והמחשבות)

פס' 3: בתחילת הפסוק ישנה ו' הניגוד. יש כאן קשר ניגודי בין פסוק 2 לפסוק 3. בפס' 2 מתוארים הרשעים ובפסוק זה ירמיהו – הצדיק. ה' מבחין בין רשע לבין צדיק ולכן ירמיהו מבקש ממנו:

"התיקח כצאן לטבחה והקדישם ליום הרגה" – ירמיה מבקש לנתק את הרשעים מהעם או מהחיים, כמו שמנתקים צאן מהעדר כשהוא מובל לשחיטה.

ירמיהו משתמש בדימוי של צאן שמובל לטבח כיוון שהוא מדמה את עצמו לכבש חסר אונים שמובל לטבח (י"א 19) – יש כאן עיקרון של ענישה של מידה כנגד מידה.

פס' 4: הרשעים מזיקים לארץ כולה. בעקבות חטאיהם ה' מעניש קולקטיבית את כולם ובגללם הארץ כולה סובלת.

האל לא מתנצל אלא רומז לירמיהו שצפויים לו ניסיונות וחוויות קשים יותר. ה' לא עונה לתלונה הנקודתית מדוע רשעים מצליחים והוא עצמו סובל ובמקום להבטיח לו שבקשתו תיענה, מגיב האל במשל שמבקר את חולשת הנביא. ה' אומר לו שהעימות עם אנשי ענתות הוא כעין וכאפס מול העימות שלו הצפוי להתחולל בירושלים מול המלך, הכהנים, האליתות וכו'. ה' משתמש במטפורה ושואל שאלה רטורית בדרך של "קל וחומר".

פס' 5: יש כאן מטפורה – אם עם אנשי ענתות לא יכל ירמיהו להתמודד, איך הוא יתמודד עם האליטות בירושלים?! מרדיפה ע"י פשוטי העם, ירמיהו יעבור לרדיפה ע"י בעלי השררה. מאיומי אנשי ענתות הוא יעבור לכליאה ממשית ולסכנת מוות בפועל.

אם נכשלת (ירמיהו) בארץ שלום (מטפורה לענתות), מה תעשה ב"גאון הירדן"? (אזור הסבך הצפוף המקיף את נהר הירדן משני עבריו. אזור זה מתואר כאזור של חיות טרף). חיות הטרף מדומות לאליטות – לשרים.

פס' 6: גם המקורבים אליו בגדו בו (בירמיהו), גם הם קראו בו קריאות גנאי – אל תאמין להם שידברו אליך טובות.

בפרק זה מתואר מצב של שבירה. ירמיה נשבר, הוא לא רוצה לנבא עוד אך מסתבר שהנבואה גוברת עליו. הוא לא יכול נגדה.

בפס' 1-6 מתואר העימות בין ירמיה לפשחור בן-אימר, הכהן שתפקידו היה לשמור על הסדר בבית המקדש. נבואות הפורענות של ירמיה כנראה עוררו תגובות חריפות וגרמו למהומות, ופשחור מכה את ירמיהו וכולא אותו במהפוכת (מתקן כליאה ועינויים) ל-24 שעות. כנראה זוהי הסיבה לשבירתו של ירמיה.

דימוי: "כאש בוערת – עצור בעצמותיי" – הנבואה מדומה לאש בוערת.

מצלול: אליטרציה – חזרה על האותיות ז,ש,פ,צ – אש.

לשון נופל על לשון: כאשר יש שימוש בשתי מילים עם צליל דומה והשימוש בשתי המילים זו ליד זו יוצר מצלול. פס' 10: "הגידו ונגידנו", פס' 9: "נלאיתי כלכל ולא אוכל".

יאשיהו מלך יהודה נהרג בקרב מגידו מול פרעה נכה ב-609 לפנה"ס ועם הארץ ממליך את בנו השני, יהואחז, אבל פרעה נכה הורידו מכס שלטונו כעבור שלושה חודשים. פרעה ממליך את יהויקים שמחליט למרוד בבבל. נבוכדנאצר מגיע ליהודה עם הצבאות שלו ובמהלך המצור יהויקים מת ואז מומלך בנו יהויכן. יהויכין מולך 3 חודשים ואז הוא נכנע לצבא הבבלי ומוגלה יחד עם כל משפחתו והאליטה. זוהי גלות יהויכין – 597 לפנה"ס.

ירמיהו אומר כאן לעם כי אין לו מה לבכות על המתים, אלא על אלה שהלכו לגלות ולא יחזרו. צריך לבכות על כך שיהודה משועבדת למצרים שעושה בה מה שהיא רוצה.

 ירמיהו הוא היחיד בתקופתו שמעז לצאת ולבקר את הממשל ואת יהויקים, המלך המושחת שממשיך לבנות בתים מפוארים על חשבון כספי העם.

יש כאן מספר טענות של ירמיהו כלפי הממשל:

"התמלוך כי אתה מתחרה בארץ?!" ß אתה חושב שלמלןך משמעותו להתחרות בראוותנות?!

לאחר מכן ירמיהו אומר כי לאביו של המלך היה טוב כיוון שהוא עשה משפט צדק ודן דין עני ואביון.

העונש שמוטל על יהויקים הוא שלא יספדו לו פשוטי העם וכמו כן לא יספדו לו גם כמו שסופדים לראשי העם. כמו כן, הוא ייקבר כמו בהמה רחוק משערי ירושלים – שיא ההשפלה.

לפי מלכים ב' כ"ד 6 ולפני יחזקאל י"ט 9 – נבואה זו לא מתממשת, לא כל דבר שנביא אמת אומר מתממש אחד לאחד.

בפסוק 20 חוזרת המילה "צעקי" שלוש פעמים. ירושלים מדומה לאישה שרוצה לצעוק למאהביה. יש האנשה של ירושלים. הוא מבקש ממנה לצעוק לכל כיוון, כיוון שכל בעלי בריתה נשברו.

בפסוק 21 יש גישה שונה ממה שנאמר בירמיהו פרק ב' – בפרק ב' דומתה ירושלים לאישה נאמנה, אך כאן יש אליה התייחסות הפוכה.

בפסוק 22 ישנה רמיזה לגלות יהויכין שאחריה תבוא החרטה – אך מאוחר מדי.

בפסוק 23 יש מטפורה לירושלים כציפור שמקוננת בקן שלה לחנינה.

בעלי הברית מדומים למאהבים ומנהיגיה לרועים אבודים.

פס' 24: יש כאן ביקורת שלילית על יהויכין – לא ראוי להיות מלך והוא יוותר ללא המשכיות.

פס' 25: כאן נאמר שה' יתן את ירושלים ביד כל מי שיבקשה. כמו כן יש כאן אנפורה של המילה "יד".

פס' 28: פסוק זה הוא ביטוי של אהדה כלפי יהויכין – מטפורה – האם הוא כמו כלי חסר שאין לו ערך שמנפצים אותו?!

יש כאן קושי – מהו שינוי היחס ליהויכין?:

נבואותיו של נביא אמת תמיד יכילו יסוד של פורענות כי תמיד העם שרוי במידה זו או אחרת בחטא – אחרת הנביא לא היה נשלח.

חנניה משתמש בפתיחות נבואיות, ביטויים נבואיים. הוא מנבא נבואה שהיא לכאורה מאוד אפשרית – ה' יפיל את בבל וכל גלות יהויכין תחזור. כלי ביהמ"ק שנבזזו נזכרים ראשונים כדי להראות על החשיבות העצומה שהעם ייחס להם. בפרק ז/, פס' 16, ירמיה מתפלל שה' יסלח לעם וה' אומר שהוא לא רוצה לשמוע לו. יכול להיות שירמיהו באמת רוצה שנבואת חנניה תתגשם. אך ישנה גם אפשרות שהוא מתייחס אליה בלעג.

באותה התקופה, צדקיהו ערך ברית עם עמי האזור כנגד בבל וביהודה היו שתי קבוצות:

יחזקאל היה כהן בירושלים שהוגלה עם האליטות בגלות יהויכין. 5 שנים לאחר הגיעו לבבל הוא החל לנבא. יחזקאל ניבא בבבל, אבל בנבואותיו התייחס גם למתרחש ביהודה. כלומר, באותה עת מנבאים גם ירמיה (ביהודה) וגם יחזקאל (בבבל) שמתייחס לאירועים ביהודה. היו קשרים בין גולי יהויכין לבין האוכלוסייה שנשארה ביהודה..

זוהי פתיחה המלמדת אותנו על הזמן והמקום שבו ניבא יחזקאל.

בפסוקים אלה מביע יחזקאל את דעתו כנגד המרד שמורד צדקיהו בבבבל. ככל הנראה יחזקאל, כמו ירמיה, חשב ששעבוד לבבל הוא רצון אלוהי ומרידה בבבל כמוה כמרידה בה' וסופו של המרד כישלון.

לאחר גלות יהויכין ולפני חורבן יהודה והגלות לבבל.

באותה התקופה קיימים נביאי שקר שמשלים את העם באשליית שיבת גולי יהויכין ארצה. נביאי שקר אלו נמצאים גם בירושלים וגם בבבל. ירמיה שולח איגרת (ספר) לגולי יהויכין ובה הוא מבשר להם שתקופת השעבוד לבבל תארך 70 שנה, לכן יש להשתקע, להתבסס בבבל ולהתפכח מהאשליות שנביאי השקר משלים אותם בנוגע לשיבה מהירה ליהודה.

פס' 4 – השתקעו והתבססו בבבל.

פס' 8 – אל תקשיבו לנביאי השקר שבקרבכם.

פס' 10 – עוד 70 שנה בבל תיפול והם יחזרו ליהודה.

פס' 1: למי מיועדת האיגרת – למנהיגי הגולים.

פס' 2: מתי – אחרי צאת יכניה (יהויכין) המלך – אחרי גלות בבל והאליטות.

פס' 3: ביד מי נשלחת האיגרת ובחסות מי – בחסות צדקיהו מלך יהודה שבאמצעות איגרת זאת ביקש להגיע את נבוכדנאצר שאין לו כוונות מרד.

פס' 4-7: הבקשה להתבססות בבבל +דוגמאות להתבססות ארוכת טווח. כמו כן, לדרוש בשלום בבל ולהתפלל בעדה כי בשלומה יהיה לכם שלום.

פס' 8-9: הבקשה שלא לשמוע לנביאי השקר שמשלים אותם.

פס' 10: פרק הזמן שהם יצטרכו לשהות בבבל שבסופו הגאולה.

זוהי תגובתו של ירמיהו לשמועות בדבר שיבתה של גלות יהויכין. יחזקאל, הנביא שניבא בבבל, מנבא נבואה שמופנית ליושבי ירושלים. יחזקאל מגיב לדעות שרווחו בעם שגלות יהויכין ארעה בשל חטאי העבר של אבותיהם (גמול דורות) וגורלם שלהם נחרץ וגם הם ייענשו בגלל חטאי אבותיהם.

יחזקאל יוצא כאן נגד הטענה של גמול הדורות ואומר כי מעתה רק מבצע הפשע ייענש – כמול אישי. הנימוק לכך הוא בכך שכולם שייכים לה' וכולם יקרים לו באותה מידה – הנפש החוטאת תמות.

זו הייתה תגובתו של יחזקאל לאמונה שרווחה בעם בנוגע לגמול דורות. יחזקאל מציע תפיסה של גמול אישי על מנת לעודד את העם לחזור בתשובה ולראות את עצמו כאחראי לגורלו: תחזרו בתשובה – הגאולה תבוא, לא תחזרו בתשובה – צפוי לנו גורל קשה יותר מגלות יהויכין.