סיכום לבגרות בספרות על עמיחי, רביקוביץ' וש"י עגנון

–          אל מלא רחמים / יהודה עמיחי.

–          בובה ממוכנת / דליה רביקוביץ'.

–          זיכרונות חמים / דליה רביקוביץ'.

–          פרנהיים / ש"י עגנון.

–          "אל מלא רחמים" – יש כאן משחק מילים: אל מלא ו"אלמלא".

–          הביטוי "אל מלא רחמים" מקורו מהקדיש. בתפילה נאמר כי האל מלא רחמים ונעשה כאן שימוש בביטוי זה בהיפוך משמעות – כיוון ש"כל הרחמים נמצאים אצל האל", לא נשארו בעולם רחמים.

–          הטענה שהעולם ריק מרחמים היא השערה בלבד – צריך להוכיח אותה. עמיחי מוכיח טענה זאת בשיר בצורה לוגית – כמו הוכחה בגיאומטריה: טענה ורשימה של הוכחות שבסופה מוכחת הטענה.

–          מילה שחוזרת מספר רב של פעמים בשיר היא "אני" – הופכת את השיר לסובייקטיבית. הוא איננו מתיימר לדעת את כל האמת – אצלו זה ככה, לאו דווקא אצל כולם.

–          השיר נכתב בעקבות מלחמת העצמאות שעמיחי השתתף בה כחייל קרבי.

 

"מלך המלח" – ים, דמעות – ים דמעות. זוהי מטפורה שחוקה. מלח מאוד נפוץ בטבע – הוא חשוב. בלי מלח הדברים הם תפלים ואין להם טעם ומשמעות. במטפורה זו, עמיחי אומר שיש המון אנשים כמוהו, אך בכל זאת הוא חשוב ("מלך"). מלא הארץ – האצולה, המיטב שבמיטב.

גם כאן וגם לכל אורך היצירה יש לשון נופל על לשון – אל מלא-אלמלא, גוויות-גבעות, מלך-מלח. נוצר כאן גם מצלול ייחודי.

"מרים משקולות בתחרויות הנוראיות": המנצח הוא מי שהכי סובל. אז למה להשתתף בכלל בתחרות הזאת? זוהי מטפורה ייחודית. יש כאן גם אירוניה – מי מנצח בתחרויות הנוראות? מי שהכי סובל.

מתוך כל הניסיון האנושי העשיר, הוא יכול להגיד שהעולם ריק מרחמים.

 

חייו של הדובר לא מלאות בהרבה חוויות טובות ולכן הוא לא משתמש במילים לתיאור חוויות אלו (חוויות טובות) ולכן הוא משתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילים. הוא משתמש רק במילים שמתארות את חוויות חייו, שהן אינן טובות. עמיחי יודע שבמילון יש מילים שמתארות אושר, אך לא יוצא לו להשתמש בהן.

הוא לא מדבר כאן על חוויה אישית שלו, אלא אומר פה אמירות כלליות. השירה היא שירת אישית.

בשיר יש פנייה אל מהות אלוהית – איפה אלוהים בעולם חסר הרחמים?!

 

חווית התלמיד – חידה הינה סוג של שאלה מתחכמת – שאלה עם מכשול. שאלה היא דבר הוגן וחידה לא. הדובר מוצא את עצמו פותר חידות (כמובן ברובד הלא-פשטני ולא חידות במשמעות המילולית של המילה) ולא שאלות.

 

לסוף השיר יש מבנה מסגרתי. ההתחלה חוזרת על עצמה – במבנה שונה. בהתחלה יש מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למעלה ובסוף מבנה של טרפז שבסיסו הקצר למטה. זהו מבנה גיאומטרי – משחק לעיניים ומראה שזהו שיר שלא רק שומעים, אלא גם קוראים.

חוזרים כאן על תחילת השיר כדי שנסתכל עליו – ישר או הפוך.

השירה המודרנית לא חייבת להיות חסרת מבנה, אבל היא מאמצת מבנים אחרים.

 

מצלול – מקבץ צלילים מסוג מסוים.

יש מצלול של אותיות שורקות וחורקות. המצלולים מבליטים אחד את השני – כל צד מקבל משמעות יותר חזקה.

זהו שיר שדורש ניתוח מאוד שכלתני. הוא פונה אל השכל ואל החושים גם יחד.

 

–          חריזה דייקנית.

–          אנפורה – חזרה על הברות בראשית השורות השיריות.

–          מבנה של סונאטה – שיר זהב, מבנה של בתים: 4 שורות-4 שורות-3 שורות-3 שורות, כאשר בין שני הבתים הראשונים לשני הבתים השניים יש שינוי משמעותי כלשהו.

 

השיר "בובה ממוכנת" מתאר עולם טעון ועמוס במשמעויות, כבר מתוך כותרתו. הבובה היא מושא חלומותיהן של ילדות רבות, לפחות כפי שהיה נהוג בעבר. זוהי בובה שמסוגלת לבצע רק מגוון מצומצם של פעולות, והיא תלויה לחלוטין באחרים, חסרת עצמאות ויכולת לפעול בכוחות עצמה. הכותרת מעוררת ציפיות ראשוניות הקשורות בילדות, משחק ותמימות, אך הקריאה בשיר עצמה שוברת ציפיות אלו ומציגה מציאות מורכבת יותר. מושג הבובה הוא מושג טעון – מצד אחד הוא מעלה אסוציאציות של ילדות ותום, אך מצד שני הוא מזכיר גם את שבירותה של הבובה ואת היותה חסרת חיות. בנוסף, קיים במושג "בובה" גם מתח מיני מסוים, המשקף את היחס של החברה לדמות הנשית.

כבר בבית הראשון מתגלה שהבובה בשיר איננה בובה רגילה, אלא בובה שבורה – בובה "מסוג שני" – שנשאה עמה פגם נפשי וצלקת גם לאחר שתוקנה מבחוץ. הבובה אמנם תוקנה חיצונית, אך נותרה מצולקת בנפשה. צלקת זו הופכת אותה לממושמעת ומחושבת יתר על המידה – היא מאבדת את היכולת לפעול באופן ספונטני, הן לטובה והן לרעה. במובן זה, השיר משרטט דמות של נערה או אישה שאיבדה את חירותה הפנימית בעקבות פגיעות העבר.

הבובה היא סמל ברור לנערה או אישה – סמל שבו מוחשי מחליף את המופשט. אם מציבים את השיר על ציר זמן, ניתן לראות כי שני הבתים הראשונים מתארים את העבר הרחוק, את האירועים הראשוניים שיצרו את הפגיעה, בעוד ששאר השיר מתאר את העבר הקרוב – כלומר את התוצאות של אותו פגם ראשוני, את ההשלכות שנמשכות אל תוך ההווה.

כדי להמחיש את קיומה השברירי של הבובה ואת העובדה שתיקונה היה חיצוני בלבד, מופיע דימוי של זמורה אחוזה בקנוקנת – דימוי עדין ושברירי של גפן, פרי המזוהה עם נשיות. זהו דימוי ותיק שבו האדם נמשל לצמח, דימוי השואב השראה ממסורות קדומות (כגון "כי האדם עץ השדה"). הבובה-נערה נמשלת כאן לזמורה התלויה בקנוקנת, תלותית, רופפת, כמעט נושרת ממקומה. הדימוי תורם לאפיון האמנותי של השיר כיצירה המבטאת נקודת מבט נשית, ומחדד את השבריריות והבדידות של הדמות המרכזית.

בהמשך השיר מתוארת הגעתה של הבובה ל**"נשף המחולות"**, סמל לטקס התבגרות מסורתי, המזכיר את נשפי החברה הגבוהה במאה ה-19. הבובה מצפה לחוויה אלגנטית ומכובדת, אך במציאות היא נקלעת למקום בו שוררת מהומה של כלבים וחתולים – יצורים יצריים, פראיים וספונטניים. היא תיארה לעצמה נשף מלא באבירים וג'נטלמנים, אך מצאה את עצמה בלב סיטואציה מביכה וחסרת שליטה. הניגוד החריף בין הציפייה לבין המציאות הופך את האירוע לטרגי ומחדד את הפער בין החינוך שקיבלה לבין המציאות שאליה נקלעה.

בבית הרביעי מתברר כי הבובה הגיעה אל הנשף כשהיא מצוידת בכל מה שנדרש, אך דווקא ההכנות הפכו למכשול עבורה – הכלבים והחתולים עלולים להשחית את שמלתה ולקפוץ על כובעה. הבגדים והאביזרים, שהיו אמורים לסייע לה להשתלב, הופכים לסמל של חוסר ההתאמה שלה לעולם שבו היא נמצאת כעת.

השיר מסתיים בהכרה כואבת: "אין לי כלום" – חינוכי הכין אותי לדבר אחד, אך מציאות חיי הובילה אותי למקום אחר לגמרי שבו איני מסוגלת להצליח. כאן מגלה השיר ביקורת חברתית נוקבת כלפי חינוך הנשים – החברה יוצרת עבור הנשים ציפיות שאינן עומדות במבחן המציאות ומתנפצות מול עיניהן.

בסופו של דבר, השיר מחבר בין אמירה אישית – חווייתה של הבובה השבירה – לבין אמירה כללית על עולם משתנה ומטלטל. גם המבנה החיצוני של השיר מחזק את הרעיון הזה: השיר בנוי במבנה של שירה קלאסית ומדויקת, אך דווקא הצורה המאורגנת והמדויקת הזאת מתנגשת עם התוכן הכואב והכאוטי של השיר. הניגוד החריף בין הצורה לתוכן מדגיש את הצעקה ואת המחאה הטמונה במילות השיר, ומבליט את הפערים בין הציפיות החברתיות לבין המציאות הרגשית של הדוברת.

 

מחשבות נוספות על השיר והיבטים צורניים בו

אחת הבעיות המרתקות שעולות מתוך עיון בשיר "בובה ממוכנת" קשורה לטבעו של חומר היצירה הספרותית עצמו. המילים, שהן החומר הבסיסי של השיר ושל כל יצירה ספרותית, הן למעשה כלים שבהם כולנו עושים שימוש יום-יומי. אנחנו משתמשים במילים כדי לדבר, לכתוב, להסביר את עצמנו – הן מלוות אותנו בכל היבט של חיינו. האתגר הגדול של היוצר הספרותי הוא להפוך את החומר השגרתי והיומיומי הזה ליצירה אמנותית ייחודית ובעלת ערך – להפוך את המילים המוכרות לכלי ביטוי שמעורר מחשבה, רגש ותובנה. עולה השאלה כיצד מבדילים בין שימוש רגיל במילים לבין שפה אמנותית היוצרת שיר – בין דיבור לבין יצירה.

בנוסף, בולטת בשיר השימוש באנפורה – חזרה על מילים או ביטויים בתחילת שורות או בתים. האנפורה תורמת רבות ליצירת התחושה ההדוקה והמאורגנת של השיר, והיא מקנה לו מקצב ברור ועקבי. החזרות הללו יוצרות השפעה גם על אוזני הקורא או המאזין – הן מחזקות את המסרים המרכזיים בשיר ומעמיקות את תחושת הלכידות הפנימית שלו, על אף שהנושא המרכזי הוא שבריריות ופירוק. האנפורה מדגישה את המתח שבין הצורה המסודרת לתוכן הטעון והכאוב.

 

–          תחושות העולות מן השיר: יתמות, קנאה בנורמלי כביכול ברגיל שגרתי, קיפוח.

–          משך הזמן של השיר הוא מילדות לבגרות.

–          מטפורה בשיר: שלבי חיים כעונות שנה – מטפורה שחוקה.

–          המלווה – האבק, יוצר תחושות: מחנק, לכלוך, מוות, גועל, חספוס, חום, שממה, אפרורי, מטשטש כל צבע. האבק הוא מטפורה, סמל לכל אלו. הניגוד לאבק הוא מים, רטיבות. "רטובים מאהבה" – תחושת לחות ורטיבות. לכן אבק מתחבר לחוסר אהבה.

–          כיצד מתמודדים עם מצבים של חוסר אהבה? – בעזרת הדמיון – ליצור עולם חליפי. אדם שיותר ויותר מסתגר בעולם הדמיון ומנתק את עצמו מהחיים המציאותיים מגיע למצב מסוכן – מצב של טירוף. יש כאן מאבק בין מציאות לדמיון, בין שפיות לטירוף – הכל עניין של מינוך. אם האבק הוא חוסר האהבה המציאותית, ההיפוך (מה שיש בדמיון) הוא "עיר בירתם של הלווייתנים" – דימוי לאוקיינוסים הגדולים והעמוקים. יש שם הכי הרבה מים וחיים – עיר הבירה של האהבה. אך אין בריה וכדי לא לאבד את הדעת, חייבים לחזור למציאות, אז המציאות היא כעורב – שחור, מבשר מוות.

–          בבית האחרון ישנה קונוטציה סמויה לסיפור חז"ל על העורב שניסה להפוך צבעו ללבן. כשהיא חוזרת מעולם הדמיון למציאות, היא לא שייכת לכאן, רק האבק מלווה אותה – רק האבק נאמן לה.

–          שם השיר, "זיכרונות חמים" – זיכרונות צורבים, חמים זאת למרות שבפעם הראשונה שקוראים את כותרת השיר חושבים על משהו טוב ונוסטלגי.

–          החוויה המרכזית בשיר היא חווית הבדידות, העובדה שהאדם חווה את עצמו כשונה, מנותק מאהבה.

–         אמנות היא שילוב של תוכן וצורה – מה נאמר ואיך נאמר.

 

–          מבנה בתים לא אחיד – אופייני לשירה המודרנית.

–         יש חזרות בשיר – "תאר לך" חוזר לאורך השיר. ה.י.ה בנטיותיו…

–         אין חריזה (אך יש חרוזים).

–         מבנה של מונולוג שבו פונה הדוברת לאיזשהו מאזין סמוי. הדבר מוסיף אווירה מסתורית (למי הדוברת מדברת), פעולה המשתפת את הקורא. הדבר גורם להדגשת הבדידות והקיפוח.

–         היא רוצה אהבה בכל צורותיה – אהבה היא מילה אחת למערכת גדולה של רגשות.

–         מצלול – מצלול אותיות שורקות וחורקות – ש, ס, ח, ו, ב… המצלול יוצר תחושה לא נעימה.

 

–          עיקר סיפוריו של עגנון עוסקים בהחמצה – ציפיות שלא נתגשמו.

–          עגנון שותל את סיפוריו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בין 1919 ל-1939.

–          עגנון הוא לא שמו האמיתי, אלא פסבדונים – שם ספרותי.

–          היצירה מתרחשת בוינה, אוסטריה. אח"כ בכפר בשם ליקנבך. פרנהיים הוא יהודי.

 

לאקספוזיציה תפקיד רב חשיבות – רקע, דמויות, אמצעים אמנותיים.

פרנהיים בא לביתו והבית נעול. הוא פוגש בשוערת שמבשרת לו כי אישתו עזבה ובנו מת. הוא מתעכב שלושה ימים ונוסע לאישתו לבית הכפר, וזאת לאחר שהוא ממשכן את המתנה שקנה לה כדי שיהיה לו כסף לכרטיס הלוך-חזור לכפר לינקבך.

–          מתוך העובדה שהוא ממשכן את המתנה כדי לקנות כרטיס, ניתן להבין שפרנהיים עני. הוא נשוי כנראה לאישה עשירה כי יש לו בית גדול ואישתו לקחה את המפתחות.

–          עולה השאלה איפה היה פרנהיים כל הזמן הזה, כי הרי הוא לא יודע מה התרחש. האקספוזיציה פותחת פערי מידע – חלקם יתמלאו בהמשך וחלקם לא.

–          השוערת, שהיא ממעמד נמוך, מתייחסת לפרנהיים ("אדון הבית") בצורה מזלזלת אך למרה ההפתעה הוא לא מתייחס לכף ואף נותן לה טיפ. ניתן ללמוד מכך שהוא איש חסר ביטחון.

–          ע"י תיאור מצב, ניתן להסיק מסקנות – זהו אפיון עקיף.

–          פערי המידע יוצרים סקרנות.

 

כמו כן, יש גם רמזים מטרימים הרומזים על ההמשך, כמו העובדה שהוא קנה כרטיס הלוך-חזור, כי הוא כנראה יודע שהוא הולך לחזור לבד. הוא חושש שהפגישה לא תעלה יפה, זהו רמז מטרים לעתיד להתרחש.

 

–          נסגר פער מידע – נודע לנו שהוא חזר מהשבי הארוך במלחמת העולם הראשונה.

–          הוא מגיע לבית הנופש של הורי אישתו, שם נמצאת גם אישתו ושם הוא נפגש עם בני משפחת שטיינר – גרטרוד, זיגי והיינץ.

–          יש כאן מדרש שם, השם מראה על אופי הדמויות:

שטיינר = אבן, משפחת שטיינר הם אנשי אבן.

פרנהיים = בית זר, אדם שחוזר לביתו וביתו זר לו.

נייס = נחמד, קרל נייס הוא נחמד.

–          גרטרוד קיבלה את פרנהיים בנימוס, אבל לא בשמחה. אנחנו פוגשים את גרטרוד מקפלת כביסה, עיסוק נשי קלאסי – עקרת בית. היא מכבדת את פרנהיים במיץ פטל – כיבוד דל ועלוב. היא מעמידה אותו על מקומו.

–          המיטה – חפץ טעון כיוון שהוא חוזר הרבה פעמים. מיטה מסמלת זוגיות ומיניות. יש כאן רמז מטרים לכך שלא צריכים להיות יחסים בין פרנהיים לאינגה – הרמז בהזזת המיטה.

–          הריון במעיים – גרטרוד דיברה על עוברה ש"מנצנץ במעיה" – דבר דוחה למדי. גרטרוד היא עקרת בית נמוכה שמתעניינת בדברים שטחיים ונמוכים.

–          זיגי לא זוכר ואף מזלזל בפרנהיים ואחרי שהוא מנשק אותו, זיגי מנגב את הנשיקה. פרנהיים מתייחס לזיגי התינוק ביראת כבוד, דבר שמראה על חוסר הביטחון הגדול של פרנהיים.

–          מהדיבור של גרטרוד על הכביסה אנו למדים שהיא אישה קטנונית. אנו נמצאים באירוע דרמטי, אך מה שמעניין אותה זה הכביסה. משימותיה במשק הבית הם הדבר הכי חשוב בעיניה. אצלה יש שוויון מוחלט בין כל הדברים.

–          כל הזמן מנסים למנוע מפרנהיים להיכנס למשפחה:

הבית הנעול – השוערת מונעת ממנו להיכנס.

חדר חיצוני – גרטרוד מונעת ממנו להיכנס.

המיטה של זיגי – מונעת ממנו להגיע לאינגה.

יש כאן מבנה מאוד ידוע של אגדות ילדים – הנסיך שמנסה להגיע לנסיכה, אך פרנהיים לא מתכוון לוותר.

–          קרל נייס הוא דמות מוכרת שהפגישה בעבר בין פרנהיים לאינגה.

–          ארוחת הצהריים היא סמל חשוב – טקס משפחתי ואף מחייב שבו יקבלו את פרנהיים למשפחה, לכן ישנה התלבטות אם להזמין אותו לארוחה או לא. (בעיקרון היא לא רוצה להזמין אותו) קרל נייס כן מוזמן לארוחה, לכן הוא נחשב חלק מהמשפחה והוא מקובל על בני משפחתה של אינגה.

 

כבר במשפט הראשון אנחנו פוגשים את היינץ שטיינר עם סיגרייה טובה בפיו (לעומת הסיגרייה העלובה של פרנהיים), יש לו הרבה נוכחות. כמו כן יש כאן סינסתזה (בלבול חושים) שכן סיגריה לא ניתן לשמוע.

יש כאן אפיון עקיף של היינץ שטיינר – הוא מאפר את הסיגרייה שלו לתוך כוס המיץ של פרנהיים, דבר המראה על זלזול גדול – שבירת הכלל הגדול ביותר של הנימוס. כמו כן רואים את הזלזולל גם בדו-השיח הלא נעים שבינו לבין פרנהיים. גם עצם הדיבור בעייתי (דיבור זועף ובחצי פה). כמו כן פרנהיים בא ללחוץ את ידו של היינץ ומושיט את שתי ידיו, אך היינץ מושיט רק שתי אצבעות. שפת גופו של היינץ מראה את האמת, לעומת הדיבור.

בהמשך נודעים לנו פרטים נוספים על עברו של פרנהיים – שפך את דמו במלחמה, היה שבוי. אך הוא הודיע במכתב בדיוק מתי ואיך הוא יחזור, אך אף אחד לא קיבל את פניו. הוא אומר שתחנת הרכבת הייתה מלאת אנשים אך אף אחד לא בא לקבל את פניו.

יש כאן אנלוגיה ניגודית בין היינץ לפרנהיים:

 

היינץ שטיינר	פרנהים וורנר
– פטור מן הצבא. – עשיר ומבוסס. – משפחה – אישה, ילד וילד בדרך. – תקיף. – שולט ביד רמה ובחוסר רגישות.	– חייל שנלחם ונפל בשבי. – עני, חסר כל. – לא ידוע אם יש לו אישה, הבן מת. – כנוע וביישן.

 

תפקידה של האנלוגיה הניגודית היא הדגשה. העמדת אישים אלה זה לצד רעהו מבליטה את הניגודים.

–          ככל שהיינץ יותר תקיף, כך אישתו, גרטרוד, יותר כנועה ומעריצה אותו.

–          היינץ אומר לפרנהיים שהעולם השתנה, אך העולם של היינץ כלל לא השתנה, העולם השתנה רק בשביל פרנהיים.

–          בהמשך מתגלה שאינגה הייתה מאורסת לקרל נייס. קרל הכיר בין פרנהיים לאינגה. קרל נייס נעלם, ופרנהיים חיזר אחר אינגה, נישואיהם של נייס ואינגה התבטלו ואילו הנישואין בין פרנהיים ואינגה התקיימו. פרנהיים נתפס כתחליף זול שלא רצו בו.

–          קרל נייס נעלם וחשבו שהוא מת, שנים לא שמעו עליו ופרנהיים לא מאמין שהוא חי, הוא ראה במו עיניו שהוא מת.

–          מתברר שהם לא היו נגדו (המשפחה) בגלל מצבו, אלא גם בגלל מעילת כספים וחילול שם הפירמה (עסק) – משהו שקשור בערכים – אנו לומדים שהחברה (פירמה) היא כמו דת בשביל שטיינר. אנו לא יודעים אם באמת פרנהיים מעל או לא – פער תמידי. כנראה לאחר שהתחתן עם אינגה, שילבו אותו בעסק ולא נדע אם הוא אכן מעל.

–          היינץ מציע שוחד לפרנהיים בתמורה לכך שהוא יעזוב את אינגה ויסתלק. הוא עדיין לא החליט איזה סכום, כלומר שהוא פתוח למשא ומתן. הגישה של שטיינר היא שהכסף יפתור את כל הבעיות ולכן על מנת לסלק את פרנהיים מהמשפחה הוא מציע את השוחד. פרנהיים מסרב להיכנס למו"מ על אהבתו לאינגה והוא עדיין דורש להיפגש איתה.

 

זהו מוטיב עתיק יומין שאנו פוגשים לראשונה באודיסיאה והוא מספר על שיבה מאוחרת מושלמת – הכל חוזר לקדמותו. זהו מצב שהוא כמעט בלתי אפשרי. באגדות יש שיבה מאוחרת ואילו במציאות זו אפשרות קלושה.

שיבה מאוחרת היא חזרה הביתה לאחר זמן ארוך של היעדרות. ביצירה זו יש שיבה מאוחרת של פרנהיים שאינה מושלמת ושל קרל נייס, שהיא מושלמת. בין שתי השיבות יש אנלוגיה ניגודית.

 

–          יש דמיון בין שפת הגוף של אינגה לבין שפת הגוף של גרטרוד. אם אנו אומרים שיש דמיון בין השתיים, השאלה היא האם גם אינגה קרה, קטנה, תלותי וגסה. אך מתברר שהיא הרבה יותר עצמאית מגרטרוד

–          פרנהיים אוהב את אינגה אהבה עצומה, השאלה היא האם מגיעה לה אהבה כזאת?!

–          עולה השאלה האם אינגה אוהבת את פרנהיים. אינגה היא אישה שכבר סבלה – בנה מת והיא איבדה את ארוסה, קרל נייס. אינגה היא אישה במצוקה. היא אישה על פרשת דרכיים.

–          אינגה כל פעם בוכה בהזכרת מות בנה. הבן הוא סמל ליחסיהם של אינגה ופרנהיים. כמו כן ניתן לראות בשפת גופה שהיא מסמיקה. אינגה סוגרת את עצמה בפניו בכך שהיא כל הזמן חושבת שהיא רוצה ללכת אחרי שפרנהיים לא עוזב.

–          אינגה ש?מנה, היא יפה ויש לה תספורת מהודרת – היא יפה לפי מוסכמות.

–          אינגה התחתנה עם פרנהיים נגד רצון המשפחה – זוהי יציאה נגד המוסכמות.

–          אינגה קיצצה את שיערה לשיער קצר, מה שמראה על חופש נשי.

–          פרנהיים מציע לאינגה הצעת נישואין שנייה. הוא מבקש ממנה לחזור ולהיות שלו.

 

פרנהיים אומר שבפעם הראשונה שהוא הציע לה נישואין, היא עצמה את עיניה, כמו שהוא עושה עכשיו.

העיניים הם מוטיב ידוע בספרות. העיניים הם חלון לנפש.

בהצעה הראשונה, בעצימת עיניה התעלמה אינגה מהמציאות והמשפחה והתמכרה לתחושותיה.

בהצעה השנייה, פרנהיים מתעלם מהמציאות. אינגה משאירה את עיניה פקוחות. כל זמן שעיניו פקוחות, היא לא יכולה ללכת. אך כשעיניו נסגרות – היא קמה ויוצאת.

 

–          פרק זה הוא פרק מאוד טעון.

–          יש כאן שני רבדים של התנהלות – רובד עליון – ההתנהגות של אינגה (מה שמבינים בקריאה ראשונה), מאבק בין שני בני הזוג. אינגה רוצה שפרנהיים ילך ופרנהיים רוצה להישאר. הרובד העמוק – ברובד זה מתגלים רגשות סמויים ואנו נוכחים לדעת שמערכת הרגשות מאוד מורכבת. יש כאן בני זוג שלמרות שיש להם עבר משותף, הם עסוקים בבעיות ההווה ופרנהיים רוצה לחזור לעבר (הוא נשאר בעבר) ואינגה לא מעוניינת. יש ברובד הזה מערכת של מוטיבים: השיבה המאוחרת, העיניים שחושפות את האמת, מוטיב הנעליים (פרנהיים אומר שהוא הולך בנעליו הישנות שמאוד נוחות לו – אך בסוף הן מאוד לא נוחות לו. הוא מתאר אותן כיוקדות – האש יוקדת – האהבה היא אש יוקדת. מסתבר לפרנהיים שנעליו יוקדות ולא נעימות).

–          מוטיב הזמן: פרנהיים מדבר פעם אחת על הזמן בגרמנית ופעם בעברית. פעם אחת הוא אומר שהמאושרים אינם חשים בזמן, אבל אח"כ הוא אומר שגם האומללים אינם חשים בזמן. זמן הוא מימד גמיש, במישור הנפשי. כששמחים, זה נראה כאילו הזמן עובר מהר, אך כשאומללים לא שמים לב לזמן, כי "המצב הנורא" לא ייגמר ולא יהיה טוב. אך לבני האדם החיים הזמן הוא תמיד משמעותי מפני שאותה דקה שעברה – לא תחזור שנית לעולם, יום שבוזבז גם הוא לא יחזור. רק המתים פטורים מאימת הזמן.

–          בסוף היצירה פרנהיים אומר שגם האומללים למעלה מן הזמן. הוא אומר (למעשה) על עצמו שהוא מת. הוא חזר רק בשביל אינגה, אבל היא יוצאת וסוגרת את הדלת ופתאום כל הסיבות לחזרה לא קיימות. זהו מוטיב החי המת – אדם שחי פיזית אך מת נפשית. הסיבה לחיים, למאבק, לחזרה – לא קיימת יותר. מוטיב זה חוזר בכל סיפורי עגנון, שסיגל לעצמו לשון אמנותית – סמלים, מוטיבים, תפיסות עולם. עגנון מדגיש גם את ההחמצה – משהו שיכול להיות ולא מומש. ביצירה זו ההחמצה היא האהבה בין פרנהיים לאינגה.

–          מבנה מסגרתי: רבות מיצירותיו של עגנון מתחילות ונסגרות בצורה דומה. היצירה מתחילה בכך שהדלת נעולה ומסתיימת בסגירת הדלת.

–          בסוף היצירה פרנהיים "משקיף" על החדר – דבר המאפיין מתים, משקיפים מלמעלה.

–          הסיום הוא סיום סגור, בסוף היצירה הוא "מת" לגמרי.

 

המספר הוא מספר יודע-כל, הוא אובייקטיבי, אך הוא לא מספר הכל ויוצר פערים (לא ידוע מה עלה בגורל קרל נייס, האם פרנהיים באמת מעל וכו'). יש לנו כאן מספר אירוני – אנו מצפים שלאחר שפרנהיים מצליח לעבור את כל המעגלים סביב אינגה, הוא יגיע אליה ויחיה איתה באושר ועושר, אך הדבר בכלל לא כך! המספר אומר שבאגדות זה ככה, אבל בחיים זה לא. כך קורה גם עם מוטיב השיבה המאוחרת – בסיפור אודיסיאוס הוא מתקבל, אבל במציאות אין שיבה מאוחרת.

 

המוסכמות החברתיות מיוצגות ע"י משפחתה של אינגה – המשפחה הבורגנית בעלת התפיסות הברורות. פרנהיים אינו מתאים לה והמשפחה מתגייסת כדי להוקיע אותו. המשפחה מקבלת בברכה את קרל נייס. ניתן לראות זאת עפ"י העובדה שפרנהיים מקבל מיץ פטל ונייס מקבל ארוחת צהריים. יש כאן אמירה כללית על המשפחה הבורגנית.

היצירה היא בין שתי מלחמות העולם, תקופה שבה ערכים אמורים להשתנות – אך דבר לא נשתנה. זוהי ביקורת על אותה התקופה.