סיכום לבגרות בספרות על נקמה של תיבת זמרה / גרשום שופמן

–          מוזכרים הצבעים אדום, לבן ושחור. משה ריין מסביר לעיוור שלבן מסמל אנשים טובים ואילו העיוור אומר שגם פושעים יכולים להיות לבני עור – הוא מטיל ספק בתפיסות מוסכמות – למשה ריין (ריין = נקי) תפיסה שטחית של החיים. העובדה ש"לבן זה טוב" היא קלישאה. משחק הצבעים מקבל משמעות אירונית בהקשר של העיוור, שכן העיוור לא רואה צבעים.

–          פרט חשוב שמוזכר באקספוזיציה הוא שהעיוורון של משה ריין הוא מגיל 9. בילדותו הוא לא היה עיוור. יש כאן אירוניה, שכן העיוור מלידה מבין את טבע האדם טוב יותר מעיוור שלא מלידה.

–          מדובר כאן בפרשת יחסים: מערכת היחסים ה"רומנטית" עם הנערה העיוורת. נחשף כאן פגם נפשי – משה ריין לא מבין מה הנערה רוצה ממנו.

–          מדרש שם: ריין = נקי. משה ה"נקי" – הוא משדר סטריליות.

–          משה עוזב את חברתו העיוורת ומתחיל ללמד את רגינה, הנערה האינטיליגנטית בעיירה, ולבסוף הוא מתחתן איתה על אף התנגדות הוריה – זהו זיווג של אינטיליגנט עם אינטיליגנטית.

–          האהבה המתוארת כאן היא אהבה מאוד נקייה ומאוד חזקה, אך זוהי אהבה אמהית ואהבה של שכל. מכיוון שמשה עיוור, היא מרגישה חובה אצילית ואף רחמים עליו ולכן האהבה שלה היא אהבה אימהית. משה לעומת זאת התחתן איתה כיוון שהיא רואה (דבר פרקטי) וכיוון שהיא אינטיליגנטית. יש כאן מערכת יחסים מספקת – כל אחד משלים אצל השני את התחומים החסרים – בני הזוג משלימים זה את זה.

–          כשהיא מתארת לו דברים הוא רואה אותם כפי שראה אותם בגיל 9. משה נשאר מבחינה רגשית (ולא אינטלקטואלית) עדיין איפשהו בגיל 9. הוא נאטם כמעט לגמרי מאז שקיבל את עיוורונו.

–          משה הוא אדם דקדקן מאוד שכן הוא מבחין בכל שגיאה קטנה שעושה התזמורת באופרה.

–          מתואר כאן יופיה המהמם והמרשים של רגינה שמטשטש את הדמויות האחרונות בחדר – זהו פן נוסף של רגינה שלא ראינו עד כה.

–          נוצר כאן משולש רומנטי: ליונק-רגינה-משה ריין. ליונק, תלמידו של משה, מתואר גם הוא כעלם יפה תואר. לאחר שמתואר ליונק מופיע תיאורה של רגינה – ברגע שיש מישהו שרואה את רגינה, מופיע התיאור שלה.

–          הערה: משה לא מבחין שהמנורה דולקת, הדבר מראה לנו על כך שעיוורונו מוחלט.

–          ניתן להבחין בכך שמשה ילדותי בצורה שבה הוא מספר – הוא מתלהב ומדבר בקול רם כי הוא לא יודע אם מקשיבים לו או לא. הוא מחכך את כפות ידיו ונוגע בשולי המעיל – תנועות מאוד ילדותיות, יש לו שפת גוף שמתארת אדם מאוד ילדותי. שפת הגוף היא תמיד רמז מטרים וחלום הוא רמז לחיי הנפש.

–          משה חולם חלום מפחיד (חלום הוא רמז לחיי הנפש – צף הרגש ועולה על השכל) – חלום שבו הכל פרוץ – גדר שבורה (שיוצרת חוסר ביטחון) שאליה מגיח זאב. לזאב יש משמעות מינית, כנראה שהכוונה היא לליונק. השלג מסמל את משה – נקי ולבן, והזאב (ליונק) עומד לחדור פנימה. למשה יש תחושה שיש סכנה אורבת. הגדר היא שחורה על מנת שנוכל לראות אותה בשלג הלבן.

–          לזאב יש משמעות מינית כיוון שהוא ידוע מאגדות הילדים כחיה ערמומית. הזאב שייך למשפחת הכלביים ובתרבות העברית כלב מסמל תאווה מינית חסרת גבולות, בלתי מרוסנת וכמו כן הוא מסמל גם מוות.

–          הצבעים הם מוטיב ביצירה וכל הזמן משחקים בעניין הצבעים בהקשר של טוב ורע. בסיפור עולה השאלה האם יש קשר בין הצבע לבין טוב ורע – באמצעות דמות העיוור בודקים את נכונות הקלישאה שטוב זה לבן ורע זה שחור. כמו כן, מוטיב הצבעים יוצר אווירה ותמונה.

תיבת זמרה היא מוזיקה שחוזרת על עצמה, מוזיקה מאוד פשוטה – עממית, קליטה, רומנטית. תיבת הזמרה מרגיזה את משה.

תיבת הזמרה נקשרת לפן נוסף של היצירה – המוזיקה, שהיא חלק מחייו של משה. תיבת הזמרה היא כלי מכני שמנגן מוזיקה פשוטה להמונים. תיבת הזמרה מרגיזה את משה ברובד הפשטני – היא מפריעה לו ללמד, ואילו ברובד העמוק יותר היא מפריעה לו כיוון שזוהי מוזיקה שאין לה אפילו מבצע והדבר מזעזע אותו כיוון שהוא לוקח את המוזיקה למשמעויות שונות וגבוהות יותר. תיבת הזמרה היא מוטיב ביצירה זאת.

בהמשך, מגיע קבצן עיוור עם תיבת זמרה. אנו מצפים שמשה יזדהה עם הקבצן, אך להיפך – הוא סולד ממנו ונועל את הדלת (הנעילה היא אקט ברור, שכן הוא לא סוגר אותה, הוא נועל אותה) מפני הפלישה של הקבצן ותיבת הזמרה וכך נוצרת אינטימיות בין ליונק ורגינה (היא נוצרת בין ליונק ורגינה כיוון שמשה עצמו לא יכול להגיע למצב של אינטימיות), בייחוד עם המוזיקה הרומנטית שמבעד לדלת וכשמשה לא יכול לראות אותם. ליונק רואה ברגינה מבט חדש ושונה, נוצר ביניהם קשר עין ועיניה של רגינה מבקשות אהבה.

* יש בכותרת חוסר התאמה לכאורה. תיבת הזמרה היא כלי נגינה ואילו נקמה היא פעולה אנושית.

–          לפרק זה מבנה מיוחד: הוא נחלק לשני חלקים שונים. החלק הראשון מתרחש באולם נשפים בו עובד משה ריין ואילו החלק השני מתרחש בבית (רגינה, ליונק וליולה התינוקת).

–          בחלק הראשון מדובר על הפסנתר, שהוא כלי שמפיק מוזיקה מורכבת – כלי נעלה. אך בכל זאת, הוא כלי – ולא יותר מזה. הוא דורש את "העבודה השחורה" של המוזיקה – הכיוון. הפסנתר מנגן מוזיקה קלילה, בדומה לתיבת הזמרה. המאזינים למוזיקה הם "הוללים" – יש כאן בעיני משה ריין, לכאורה, שימוש בזוי בכלי – ביזיון המוזיקה.

–          מהי אמנות ומה תפקידה?: שאלה זו מופיעה לאורך כל היצירה – האם אמנות היא יצירות שפונות אל האינטלקטואל או שתפקידן לבדר. בכל דבר באמנות יש צדדים טכניים שבלעדיהם אין אמנות.

–          בחלק השני, אנו עוברים אל הבית ואל ליונק ורכינה ולסיטואציה אינטימית ביניהם. היצירה נכתבה בתקופה של ספרות מאוד שמרנית (תחילת המאה ה-20) ולכן יש בעיה – איך לתאר את הסיטואציה האינטימית. לכן יש כאן מטונימיה (תיאור משהו גדול באמצעות משהו קטן). הסופר לא מתאר שום מגע, לכאורה, בין ליונק ורגינה, אך יש תיאור של התינוקת (שהיא חלק מהאם). רגינה לבושה בחלוק, מה שמראה שיש יחסים שונים בין רגינה לליונק מאשר יחסים רגילים. נוצרת כאן סיטואציה ביתית – ליונק שוכב על הספה ורגינה בחלוק הביתי. בסצינת האמבטיה שניהם רוחצים יחד את התינוקת. זוהי דרך לתאר את הקשרים האינטימיים בין ליונק ורגינה – בתוך המים מתערבבות הידיים ונוצר מגע מאוד אינטימי והקורא לבד משלים את מה שקורה שם. המטונימיה באה ליצור כאן אינטימיות. המטונימיה מתארת את מערכת היחסים בין ליונק ורגינה דרך התינוקת. האהבה בין רגינה ומשה היא כמו בין אם לילד. עכשיו יש לרגינה ילדה ואהבה מסוג זה מועברת אליה ואהבה למשה הופכת לנטל. רגינה מבינה מה זאת אהבה. משה ריין מעולם לא ידע מה היא אהבה אמיתית – הוא עדיין נמצא בגיל 9. ליונק רואה את רגינה והאהבה בינו לבינה היא אמיתית לעומת משה שאינו רואה אותה והאהבה בינו לבינה היא כמו אהבת אם לילד.

–          פרק ג' ופרק ב' מסתיימים באותה צורה – נעילת הדלת, לכאורה גם מאותה סיבה. ליונק "למד" ממשה וכך מצא לעצמו תירוץ מושלם לנעילה – תיבת הנגינה.

היצירה לא בנויה על קו כרונולוגי. לא ידוע למשל אם נעילת הדלת מגיעה לפני סצינת האמבטיה. ישנם גם אירועים שמתרחשים בו זמנית.

"זרם החשיבה האנושית" – האדם יכול לטייל במחשבתו באירועים שקרו בעבר. זרם החשיבה האנושית מאפשר לנו להבין ששני האירועים מתרחשים בה זמניה.

–          המגבעת: המגבעת הינה אביזר סמלי – בהתחלה רגינה חוצה את הדרך באלכסון, ואז היא מרוחקת מכל הגברים ובלתי ניתנת להשגה. בפעם השנייה שהיא מתוארת, אחרי שמס' גברים תוארו שנגעו במגבעת (שמסמלת את רגינה – נגישה) והרימו אותה – כעת היא מושגת – היא גילתה שיש עוד אהבה חוץ ממשה. אותה שאלה ששואלים על המוזיקה שואלים גם על האהבה – האם היא חד פעמית ונצחית? או שהיא משתנה ולא נצחית?

–          רגינה לומדת שבחיים לא לכל שאלה יש תשובה אחת – מי קבע שרק הפסנתר והכינור (כלים נשגבים – אך בכל זאת דורשים עבודה שחורה, ואולי הם לא כל כך נעלים) הם כה נשגבים ולא תיבת הזמרה (האהבה הפשוטה) – לכל דבר יש שני פנים.

–          הנקמה של תיבת הזמרה: משה רצה לגרש את תיבת הנגינה (שהיא סמל למוזיקה הפשוטה והעממית), ובסוף ליונק אומר שהוא אוהב את תיבת הזמרה, שבצם בזכותה יש את פרשת האהבים בינו לבין רגינה (שכן תיבת הזמרה היא זו שגרמה למשה לנעול את הדלת). התיבה היא סמל לאהבה פשוטה. אי-אפשר לברוח מהרגש הפשוט – "מה שמוציאים מהדלת יבוא מהחלון".

–          משה כל הזמן מחמיץ – הוא לא מנצח את האהבה, ובמקום להביט אל השקיעה, הוא מביט לתוך יער שחור.

עמדת המספר היא חשובה ועקרונית ומכתיבה לנו את אופן הקריאה.

עמדת המספר ביצירה זאת היא עמדה של מספר כל-יודע וברור לנו שהמספר יודע את עברן של הדמויות ובמידה מרובה גם את עתידן, הוא שולט במחשבותיהן והרהוריהן, הוא אובייקטיבי, הוא מכיר את החלומות. אך למרות זאת, הוא לא כל-מוסר – הוא לא מספק את כל האינפורמציה ונשארים לנו פערי מידע, כמו למשל – מי הם הוריה של ליולה. יש כאן ניסיון ליצור מצב ריאליסטי, כי גם במציאות איננו יודעים הכל ותמיד בחיים יש מצבים של מסתורין.

כמו כן, מדובר כאן גם במספר דידקטי ומטרתו שנצא מקריאת הסיפור עם לקח: אי אפשר ואף אסור להתכחש לאינסטינקטים ולרגש הפשוט – מין, אהבה פשוטה. כל ניסיון של האדם, ולו המתוחכם ביותר, להדחיק את הרגשות הפשוטים יגרמו לכך שהם ינקמו בו. אדם שמדחיק רגשות בסיסיים הוא נכה נפשית – שזה דבר שקשה יותר מנכות פיזית וללא תקנה. העוורים האחרים בסיפור הם נכים פיזית, אך לא נפשית. הנכות הנפשית קשה יותר מהפיזית – משה ריין עיוור יותר נפשית מאשר פיזית וכנגד העיוורון הנפשי קשה להילחם.

תיבת הזמרה "נצחה" בסוף היצירה. תיבת הזמרה היא סמל לרגש הבסיסי – והוא ניצח. אהבה פשוטה היא מקור החיים ואי-אפשר לצאת נגד החיים.

מספר דידקטי כל-יודע מאפיין את הספרות של החלק הראשון של המאה ה-20, כשסופרים ואמנים רבים חושבים שהם יכולים לאף צריכים לחנך את קהל הקוראים. האמנות אינה כלואה במגדל שן – יש לה השפעה על החברה והיא מעורבת בעיצובה.

ליצירה זו יש שני מסרים עיקריים:

1.        עניין האהבה הפשוטה – לכל דבר יששני פנים. הדברים אינם חד-משמעיים וברורים כפי שמשה ריין עושה הבחנה ברורה ביןשחור ללבן ובין מוזיקה טובה לבין מוזיקה לא טובה. רגינה מגלה את האהבה ונוכחתלדעת שאהבתה למשה ריין אינה אהבה אמיתית.

2.        האמנות אינה רק לאינטלקטואל – היאמשמשת גם לבידור