סיכום לבגרות בספרות בנושא עוד חוזר הניגון / אלתרמן

לשיר חריזה מסורגת ומושלמת, מבנה מושלם – שלושה בתים עם 4 שורות.

השיר כולו מדבר על "הדרך" על שלושה סוגיה:

הדרך הפיזית – בין חורשות, בין כפרים וכו'. ההלך (גיבור השיר) יוצא אל הדרך וקודם כל הדרך היא פיזית.

הדרך הנפשית – כל אחד מאיתנו הוא הלך וכל אחד הולך במסע בחייו.

הדרך של האמן – לפי השורה הראשונה אנחנו מבינים שההלך הוא אמן והוא הולך בדרכו של אמן. כל אמן הוא אדם, אך לא כל אדם הוא אמן.

"הדרך נפקחת" – מטפורה. הדרך תלויה בעיניו של המסתכל – היא לא נפתחת, היא נפקחת. כל אחד רואה את הדרך מעיניו שלו ולא כולם רואים את אותה הדרך. כל אחד ישים לב לדברים אחרים בדרך הפיזית.

ההלך רואה את הענן, האילן: "ענן בשמיו ואילן בגשמיו" – יש כאן הצלבה – הגשם אמור להיות בענן ואילו האילן אמור להזדקר לשמיים. כמו כן יש גם רוח, נדנדות, ברקים (אור זמני), כבשה ואיילת (בע"ח פסיביים – נשיים).

יש גם עיר רחוקה – לעולם לא נגיע אליה – לדרך אין סוף והוא לעולם לא יגיע לעיר הרחוקה – אל סיום המסע. המסע הוא החשוב ולא הסיום – אנחנו לא רוצים לסיים את דרכנו – אנחנו רוצים להמשיך בתחנות החיים. ההתמקדות היא בדרך (החיים) ולא בסיום (המוות).

יש גם חורשה ירוקה, אישה צוחקת וצמרת בוכייה גשומת עפעפיים (שוב מטפורה שנקשרת לעיניים – עין היא חלון לנפש). העין מופיעה לאורך הדרך באופן מטפורי – העין, החלון לנפש, מראה לנו דברים שונים ולוקחת אותנו לכל מקום.

ההלך לא נשאר בשום מקום, הוא עובר ממקום למקום.

מזג האוויר בדרך הוא חורף ישראלי ומתון – הנוף של החורף הישראלי הוא נוף נקי (ירוק) ורחוץ אחרי הגשם – כל מה שהוא פוגש בדרך מאוד נקי ומאוד רענן.

ההלך הולך לבדו – הוא ניסה לזנוח זאת אך לבסוף הוא קיבל את זה שהבדידות היא חלק ממצבו הקיומי.

–          ההלך לא לגמרי לבדו – הניגון מלווה אותו (מדובר בהלך חילוני – אין לו אלוהים ולכן אין לו לאן להגיע – אין גן-עדן, אין לו מטרה).

–          ההלך הוא ללא אלוהים. אלוהים לא מופיע כלל בשירת אלתרמן. החילוניים בוחרים את דרכם – לטוב ולרע. זוהי תפיסה אקזיסטנציאליסטית (קיומית) חילונית – למעט הלידה והמוות, אנו קובעים את חיינו.

–          בדידותו של ההלך היא מבחירה – בדידותו של האדם החילוני. האדם החילוני הוא חופשי – חופשי לבחור, חופשי מהכוח שמלווה את האדם הדתי. האדם הדתי מופעל ע"י תורת הגמול ואילו האדם החילוני יודע שאין על מעשיו תגמול – לטוב ולרע. אין אלוהים ולכן אין מי שיתגמל אותו.

–          הדרך שבה הולך ההלך היא אישית – כל אחד רואה משהו שונה בדרך.

ההלך מלווה ע"י הניגון. הניגון כאן הוא בעייתי – היה מאבק עם הניגון ("עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא") – הניגון הוא האמנות ונשאלת השאלה – מדוע מישהו ירצה לזנוח את האמנות שהיא דבר כל כך נפלא? האמנות היא דבר לא קל ובדר"כ מקורה בכאב, בסבל – אלו הם מקורות היצירה. תהליך הכתיבה הוא תהליך מיוסר – השיר נובע מהלב ומהנפש הכואבת והמיוסרת. השיר נפתח באותו משפט של קבלת הדין- עוד חוזר הניגון. יש פה איזו הצהרה של המשורר- הודאה שניסה לברוח, אבל ידיעה שאין דרך לחמוק. הצהרה של האמן לגבי אומנותו. תהליך הכתיבה מחזיר אותנו למקומות הכואבים בנפש. בנוסף, יש גם תהליך החשיפה של אותם סודות כמוסים שנחשפים לקהל הקורא את השיר. לפעמים האמן מתייאש מזה ומנסה להתחמק מה"גורל" של להיות אמן. חייו של אמן הם לא פשוטים – הם לא רוצים בבדידות והייאוש שגורמת היצירה. כמו שהנביא התנ"כי לא יצליח לברוח מייעודו, כך גם האמן.

השיר נפתח בקבלת הדין – "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" – יש כאן הצהרה של ה"אני מאמין" של המשורר – ניסיתי לחמוק מגורלי כאמן, אבל כעת אני יודע שאין דרך לחמוק. הוא מדבר כאן על מקורות השיר – הטבע, אנשים, נשים (הנשיות פסיבית, ירודה וכנועה), מפגשים, העיר הרחוקה (כמטרה שלעולם לא נגשים) והרגש (צחוקה של אישה, צמרת גשומת עפעפיים – הדמע).

הטבע, המפגשים האנושיים, הצחוק והבכי, המטרה ואי היכולת להגשמתה (העיר הרחוקה), מפגשים בין המינים, הבדידות (הידיים הריקות).

הנדנדות- סמל לתנודות הרגשיות, הנפשיות, בלעדיהן היוצר אינו יוצר. הטלטול של מעלה מטה. הנדנדות הן סמל ידוע לקיצוניות נפש האדם. האדם הרגיל לא אוהב את הנדנדות, וגם לא את הסערה- הוא מעדיף שגרה וביטחון. אך האמן לא חפץ בשגרה. זהו עוד מקור של יצירה. הנדנדות הן ילדותיות, גם אצל הילדים יש תנודות רבות במצבי הרוח. האדם הנורמלי מעדיף מישור. אצל האמן מתרחש משחק בין שפיות לטירוף, כשהוא לא רוצה שיגרה מרדימה.

הברקים-אור פתאומי- חושף ומגלה, מקורו לא באור השמש, ומצד שני- הוא מסוכן מאוד. הוא עלול להרוג. יש הסתובבות על סף סכנה- גילוי וסכנה בין הברקים. זהו עולמו של היוצר.

אלו בע"ח נשיים, פסיביים, יפים, מרמז על הנשים בחייו. המפגשים איתן מהווים חלק ממקור היצירה, מפגשים חטופים וזמניים, שכן הוא הוסיף ללכת.

ההבנה שתמיד יישארו ידיו ריקות, ועולם לא יגיע אל המטרה. זוהי הבנה מרחיקת-לכת, שכן רק המוות מביא את העיר הרחוקה. האמן הוא נייד, לעולם הולך ולעולם לא מגיע.

שלושה בתים, ארבע שורות, חריזה דייקנית ונעימה. המקפים יוצרים תחושה של דרך. בשורה השלישית בבית הראשון ובשורה השלישית בבית השלישי יש חריזה פנימית, פטנט שתפקידו להדגיש ולמשוך את העין לשורות האלה. הדבר יוצר גם מנגינה שכן שיר חייב שתהייה לו מנגינה פנימית.