סיכום לבגרות בספרות בנושא התפסן בשדה השיפון

–          מאפייני ז'אנר הרומאן.

–          הרקע לסיפור.

–          עמדת המספר.

–          דמותו של הולדן קולפילד.

–          מערכת היחסים של הולדן עם ג'יין גאלאגר.

–          המין והאהבה בעיניו של הולדן.

–          מערכת היחסים של הולדן עם סאלי.

–          ההסתכלות של הולדן על סאני הזונה.

–          העיסוק של הולדן במוות ובמחלות.

–          מקורה של כותרת הספר.

–          המוטיבים בסיפור: הנפילה, הברווזים, כובע הציידים האדום, הפנים, היד והכפפה, העיוורון.

–          הביקור של הולדן במוזיאון הטבע.

–          המפגש עם פיבי.

–          לסיכום היצירה.

 

 

–          ארוך יותר מן הסיפור הקצר.

–          הרבה דמויות.

–          אירועים רבים.

–          מקומות רבים.

–          עלילות רבות.

–          תיאורים רבים.

–          חזרות.

–          פערים.

–          זמן ארוך יותר.

חשוב מאוד: בעיית הרומאן היא התפרקות – יש הרבה דברים לפרט עליהם. הבעיה תיפתר באמצעות האמצעים האמנותיים.

 

המאה ה-20 הייתה מאה בעלת שינויים גדולים בכל תפיסות העולם – האדם מבין שהטכנולוגיה יכולה לשמש גם נגד עצמו – האדם מסוגל להשמיד את העולם. סופרי אותה התקופה קרויים: "הדור האבוד" שמבטאים ביצירותיהם את התחושה של האדם שהולך לאיבוד בתוך המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה). הדור של שנות ה-50 (אחרי מלחמת העולם השנייה) נקרא "דור הפצצה" וביניהם נמצא סלינג'ר, מחבר התפסן בשדה השיפון.

 

הרומן התפסן בשדה השיפון מאת ג'.ד. סלינג'ר עוסק בחוויותיו של הנער הולדן קולפילד, נער אמריקאי בן 16, המגורש מפנימייה יוקרתית בפנסילבניה. בעקבות הגירוש, הולדן יוצא למסע שיטוטים בניו יורק במשך שלושה ימים בלבד — שלושה ימים שבהם הוא עובר מסע נפשי מטלטל, עמוק ומלא תהפוכות, אשר מתרחש בערב חג המולד. זהו מסע רצוף מחשבות, זיכרונות, תובנות, מפגשים ואכזבות, שבו הוא מנסה להבין את מקומו בעולם.

העלילה עצמה כתובה בצורה ייחודית: זהו רומן מסגרתי, שבו הפרק הראשון והפרק האחרון יוצרים את המסגרת העלילתית החיצונית לסיפור המרכזי. הולדן בן ה-17, הנמצא כעת באשפוז במוסד מרפא, משחזר את האירועים שהתרחשו שנה קודם לכן, כאשר היה בן 16. במהלך הסיפור הוא מספר על אותם ימים סוערים ועל תחושותיו בפני אחיו או בפני דמות מאזינה סמויה אחרת, כשלמעשה תהליך הכתיבה והסיפור הם חלק בלתי נפרד ממסע ההחלמה שלו ומהניסיון שלו להבין את שעבר עליו.

הרומן משתייך לז'אנר המכונה רומן התבגרות (Bildungsroman). ברומנים מסוג זה העלילה עוקבת אחר דמות צעירה המצויה בצומת דרכים בחייה, דמות שנדרשת להתמודד עם שאלות של זהות, ערכים ועתיד. גם הולדן מייצג את הדמות הזו: נער רגיש, כואב, המביט על עולם המבוגרים בעיניים ביקורתיות וחריפות במיוחד. הוא מבין כי בשלב כלשהו יצטרך להשתלב בחברה הבוגרת, אך הוא מתקשה להשלים עם הצביעות, השקר והשטחיות שהוא מוצא בה. לאורך מסעו, הולדן מחפש לעצמו דמות מורה דרך — דמות שתשמש לו מצפן מוסרי ותסייע לו לצלוח את גיל ההתבגרות ולמצוא משמעות בעולמו המבלבל.

סיפורו של הולדן נוגע ללב כי הוא חושף בכנות ובכאב את תחושת הבדידות, הבלבול והמרד הפנימי של נער מתבגר בעולם שאינו מבין אותו. הספר הפך לקולו של דור שלם של צעירים שניסו למצוא את מקומם בין ילדות לבגרות ובין חלום למציאות.

 

המספר הוא מאוד סובייקטיבי ומעורב. הסיפור מסופר בגוף ראשון. הייחוד של המספר הוא שהוא נער צעיר שנמצא במצב ייחודי. כיוון שהמספר הוא כזה, הסופר שם לנו מערכת של רמזים שתכוון אותנו ותעזור לנו להבין את מה שקרה. מערכת האמצעים האמנותיים תספק לנו אפשרות להבין דבר מתוך דבר. עלינו להיות קוראים מעורבים, וזאת מכיוון שהסיפור מסופר בצורה סובייקטיבית.

המספר בסיפור זה הוא "אנטי-גיבור" – הוא הגיבור של היצירה אבל יש לו תכונות שונות משל ה"גיבור".

 

בפרק הראשון כתוב כי הולדן מספר את מה שהוא סיפר לאח שלו בחג המולד של שנה שעברה. הפרק הראשון והאחרון יוצרים את מסגרת הזמן ובפרק האחרון מתברר לנו שהוא נמצא בתהליך ההחלמה והחזרה לשגרה – בספטמבר הוא חוזר ללימודים.

 

 

–          נער צעיר בן 16, גבוה ורזה עם בעיות אכילה.

–          מעשן ושותה.

–          יש לו "שיערות שיבה": הוא אפילו מגדיר את עצמו כזקן. הוא מרבה להזכיר את שיערות השיבה שיש לו בבלורית הכהה. מה שגרם לו לשיערות שיבה הוא אחת החוויות המרכזיות בעיצוב דמותו – מותו של עלי, אחיו, מסרטן הדם. עוד אירועים שיכלו לגרום להולדן ל"שיערות שיבה" הם התאבדות הילד בבית הספר הקודם שלו וכן העובדה שהוא כל הזמן מסולק מבתי ספר.

–          הולדן הוא נער מבית טוב, משפחה מבוססת מהמעמד הבינוני הגבוה.

–          הולדן מתאר התבגרות מהירה וקשה – בשנה האחרונה הוא גבה 13 ס"מ וכמו כן שיערות השיבה שלו – הדברים מעידים על התבגרות מהירה ופתאומית.

 

הולדן קולדפילד מכיר את ג'יין גאלגאגר כבר שנים רבות. הקשר ביניהם נרקם עוד בילדותם, כשנהגו לבלות יחד שעות ארוכות. הולדן זוכר את הזמן המשותף עם ג'יין כחוויה מיוחדת של חברות קרובה ואמיתית. הם חלקו תחומי עניין משותפים – בעיקר אהבתם לספרים ולעולם הרוח. בנוסף לכך, הם היו משחקים יחד משחקי ספורט שונים, כמו דמקה וגולף, שהוסיפו לעומק הקשר ביניהם.

ג'יין היא הדמות הקרובה ביותר להולדן בעולם כולו, והיא היחידה בפניו הוא מעז לחשוף את רגשותיו העמוקים ביותר ואת זיכרונותיו האישיים והכמוסים ביותר. אחד הסמלים לכך הוא הרגע שבו הולדן מראה לה את הזיכרון היקר ביותר שלו – כפפת הבייסבול של אחיו המנוח אלי, שעליה כתובים שירים. חשיפה כזו היא נדירה אצל הולדן, שכן הוא נוטה להסתיר את עולמו הפנימי מרוב האנשים שסביבו.

בעיני הולדן, ג'יין יפהפייה בדרכה הייחודית, אף על פי שלא כולם רואים בה יפה באותה המידה. הוא מתמקד בפרטים הקטנים שמייחדים אותה בעיניו – למשל, הוא שם לב לכך שהפה שלה אינו נסגר לגמרי, פגם חיצוני קל שבעיני הולדן רק מוסיף ליופיה וממחיש עד כמה הוא רואה אותה באור שונה, רגיש ומיוחד.

דמותה של ג'יין מייצגת בעיני הולדן עולם תמים, טהור וחסר תחרותיות. דוגמה לכך ניתן למצוא באופן שבו היא משחקת דמקה: ג'יין שומרת על המלכות שלה בסוף המשחק רק כי זה נראה לה יפה, ולא כדי לנצח או לגבור על היריב. בעיניו של הולדן, התנהגות זו מעידה על אופיה התמים והטהור, ועל העובדה שהיא מחפשת את היופי שבעולם ולא את הניצחון או השליטה.

כאשר הולדן מגלה שסטרדלטר, שותפו לחדר, מתכנן לצאת עם ג'יין לדייט, הוא נחרד. סטרדלטר ידוע כבחור שטחי ורודף שמלות, והולדן חרד שיפגע בג'יין התמימה והטהורה. הוא מבקש מסטרדלטר לשאול את ג'יין אם היא עדיין שומרת על המלכות שלה בסוף משחקי הדמקה. בקשה זו נראית תמימה, אך יש לה משמעות סמלית עמוקה מאוד עבור הולדן – הוא רואה במלכות הדמקה סמל לשמירה על תום ליבה וצניעותה של ג'יין. הדמקות מייצגות בעיניו את הייחוד שלה, את הנקיות שלה, את התמימות והעדינות שהוא כל כך מוקיר בה. בעומק ליבו, הולדן שולח לג'יין מסר של אזהרה – הוא מנסה להזכיר לה לשמור על תומתה ולהיזהר מהפגיעה האפשרית מצד סטרדלטר.

.

אחד הנושאים שמטרידים את הולדן הוא נושא האהבה והמין. הוא מודע לצורך שלו במין, אך הוא לא מוצא פתרון לכך במסע בן שלושת הימים שלו.

בעיניו של הולדן, מין נתפס כדבר השייך לעולם המבוגרים ועולם המבוגרים נתפס בעיניו כמשהו דוחה ומגעיל. אהבה נתפסת בעיניו כקשר רוחני, כשיתוף פעולה בין שני אנשים; אהבה נתפסת בעיניו של הולדן כחלוקה של עומס רגשי – השתתפות בכאב, בצער וברגשות אחרים.

אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים – אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. [פירוט נוסף ב"מוטיב הפנים" בהמשך הסיכום]

נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה – כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.

הולדן לא יודע איך לחבר את האהבה הטהורה, התמימה והרוחנית הזו עם מין. הולדן אומר שהוא לא יכול לקיים יחסי מין עם מישהי שהוא לא אוהב (לכן הוא לא מקיים יחסי מין עם סאני הזונה).

הולדן תופס את המין באותו המישור עם אלימות. בשני המקרים שבהם הולדן עסוק בפרשה בעלת אופי מיני – מתפתחת ממנה פרשה אלימה – בקטע עם מוריס וסאני ובקטע עם סטרדלטר והיחסים האפשריים שלו עם ג'יין. מקור הקטטה בשני המקרים נובע מהיבט מיני. בסוף הקטטות האלה הוא נופל ונפגע וחושב שהוא עומד למות. המין נתפס בעיניו כמשהו אלים שעלול לגרום למותו של אדם. אהבה ß מין ß אלימות ß מוות.

 

קיימת אנלוגיה ניגודית בין ג'יין לבין סאני הזונה. הקשר עם ג'יין הוא קשר של אהבה וההיפך הוא הקשר בינו לבין סאני וסאלי (קיים גם דמיון בשם).

מול הדמות האחת של ג'יין יש שתי דמויות – סאני וסאלי: סאלי היא נערה כמו ג'יין, דומה לה גם בעיסוקים, אך בכל זאת היא שונה ממנה. סאני היא ביטוי מוקצן מאוד של מין – היא זונה. גם סאני וגם סאלי גורמות להדגשה של הטוהר של ג'יין והיחסים אליה וזוהי מטרתה של האנלוגיה. סאני וסאלי הן שני צדדים של מערכות יחסים שהמין בהן חשוב. אם הולדן היה מביא רק את סאני, הדבר היה מראה כי המין הוא דבר נחות ונסחר. בקשר עם סאלי קיים צורך ביותר מרק מין ויש אפשרות שיחסים אלה יתקיימו.

 

מערכת היחסים בין הולדן לסאלי הייז מתוארת לאורך הרומן כשטחית וריקה מתוכן אמיתי. הקשר ביניהם מבוסס בעיקר על משיכה חיצונית ועל אינטראקציות שטחיות וחסרות עומק, בניגוד לקשר שלו עם ג'יין גאלגאגר. הולדן עצמו נמשך אל סאלי ברמה מסוימת, אך הוא חש כלפיה גם תסכול ומיאוס בשל אופייה הרדוד.

אחד הרגעים הממחישים את השטחיות שבקשר שלהם מתרחש כאשר הולדן, במהלך שיחה איתה, אומר לה שהוא אוהב אותה. אמירה כה טעונה רגשית, אשר קשה מאוד עבורו להוציא מפיו, נתקלת בתגובה שטחית ומקוממת מצד סאלי. במקום להתייחס לעומק הדברים, היא מחייכת בגיחוך ועוברת מיד לנושא חסר משמעות: היא מעירה על השערות שלו ומבקשת ממנו לגדל אותן. תגובה זו משקפת את חוסר היכולת שלה להתחבר לעולמו הפנימי של הולדן או להבין את מצוקותיו האמיתיות. סאלי מתוארת כדמות צבועה ושטחית, כזו שמעדיפה לעסוק בהופעה החיצונית ובנושאים סתמיים במקום להעמיק בשיחה אמיתית ומשמעותית.

חשוב לציין כי הולדן מעולם לא העז לומר לג'יין גאלגאגר שהוא אוהב אותה, אף על פי שתחושותיו כלפיה עמוקות בהרבה. הסיבה לכך נעוצה בכך שהקשר עם ג'יין מבוסס על כנות, אינטימיות ואמת רגשית. עבור הולדן, לומר לג'יין שהוא אוהב אותה לא יכול להיות סתם סיסמה ריקה או ביטוי נמהר – זה חייב להיות אמיתי, ולכן הוא נמנע מלהגיד לה דבר כה משמעותי בקלות דעת.

במהלך השיחה עם סאלי, כשהוא שומע את המילים יוצאות מפיו ומבחין בתגובתה הרדודה, הולדן מעיד על עצמו באירוניה ובכאב: "איזה משוגע אני". אמירה זו חושפת את מודעותו העצמית – הולדן מבין את הסתירה שבין רגשותיו האמיתיים לבין ההתנהגות שלו ברגעים של מצוקה. הוא אינו משוגע באמת, אלא נער שנמצא בעיצומו של משבר רגשי חריף, נאבק בתחושת הניכור שלו מהעולם ובחיפוש אחר קשרים כנים ואמיתיים

.

 

סאני בעיניו של הולדן מייצגת את המסחור של המין – היא מוכרת מה שיש לה למכור – מין. במהלך הפגישה עם הזונה, הוא לחוץ מכל הכיוונים – בסיטואציה, בכסף וכו'. בקטע של סאני המין מתקשר עם אלימות. סאני כופה את עצמה על הולדן – היא יושבת על הברכיים שלו ומורידה את השמלה.

 

העיסוק של הולדן במוות ובמחלות

עיסוקו הרב של הולדן במוות נובע ממספר סיבות:

קיים עיסוק רב במה שהמוות עושה לגופנו – הקטע שהכי מציק להולדן הוא הפנים והעיניים (כיוון שהן מייצגות את הנשמה). בחיבור שהוא כתב בהיסטוריה, הוא כתב על פרשת החניטה וכיצד המצרים שימרו את הגוף, הפנים והעיניים – זה חלק מהעיסוק במוות.

הולדן מרבה לדבר על מחלות קשות שפוקדות אותו (גידול בראש, בעיות גב וכו'). הוא הופך את הבעיות לדבר שגרתי ומגוחך. הדבר מעורר רחמים מצד הסובבים אותו וזה דרך לבטא שהוא מפחד (מפחד מהמוות). כשהוא מחכה לסאלי הוא מוצא עיתון – הוא מוצא בעצמו את כל הסימנים למחלות שונות. המחלה של עלי מערערת את כל סדרי הקיום.

 

מקורה של הכותרת היא במה שהולדן אומר (עמ' 206 בהוצאה החדשה של הספר) על כך שהוא רוצה להיות תפסן בשדה של שיפון כשיהיה גדול – הוא רוצה להיות המבוגר שעומד בצוק ותופס את הילדים שרצים בשדה שיפון. הולדן רוצה להציל את הילדים מליפול אל הבגרות.

בשיחתו עם פיבי, הולדן משבש את מילות השיר ומצטט אותו בצורה של: "אם אדם תופס אדם קרב בשדה השיפון" ופיבי מתקנת אותו ל:"… אדם פוגש אדם בשדה שיפון". הטעות של הולדן בציטוט השיר מעידה על כך שהוא טועה בדברים נוספים בחייו בגלל גילו, מצבו הנפשי, מצבו הפיזי וכד'.

 

–          הנפילה היא כמובן ירידה. על מנת שיהיה אפשר ליפול, צריכים להיות במקום גבוה. ירידה היא אובדן יתרון.

–          היציאה מפנסי היא ראשיתה של הנפילה של הולדן. בסוף הפרק השביעי, הוא מתאר איך הוא כמעט נופל במדרגות ושובר את הראש. בסוף הפרק ה-14 הוא קושר את הנפילה עם תשוקת המוות שלו. יש אנלוגיה בינו לבין הילד שהתאבד – הולדן יוצר את האנלוגיה הזו.

–          הולדן מפחד להיות מושפל. השפלה היא מילה נרדפת לנפילה ולירידה – הולדן מפחד "ליפול".

–          הולדן מפחד משינויים ומהיעלמות שבעקבות המוות. ההתבגרות היא השינוי. הולדן הוא ילדותי בחשיבתו וקשה לו להבין את הכללים הלא ברורים של המשחק. ישנם רמזים רבים ואזכורים רבים של משחק הבייסבול – הולדן מחפש חוקים וכללים ברורים, כמו בבייסבול. הוא רוצה להיות חלק ממשחק – חלק מקבוצה.

 

הברווזים הם סמל ומוטיב שחוזר על עצמו. מוטיב זה נקשר לרצון של הולדן בהגנה. הוא כל הזמן דואג מי שומר על הברווזים, שהם סמל לילדות ולטבע – דברים טהורים. האם יש מישהו שמגן על היצורים שבטבע? אם יש מישהו ששומר על הברווזים – יש מישהו ששומר גם עליו. הולדן תוהה מי יחלץ אותו מהמצוקה הקשה שאליה נקלע. מוטיב הברווזים יופי תמיד בעיתות מצוקה. בסוף יסתיים המוטיב כאשר תיפתר שאלת הברווזים.

 

אחד הסמלים הבולטים והמשמעותיים ביותר ברומן הוא כובע הציידים האדום של הולדן. הכובע מלווה את הולדן לאורך הרומן ומסמל את תחושותיו, את עולמו הפנימי ואת המאבק שהוא מנהל מול החברה שמסביבו. כובע הציידים הוא אמצעי דרכו הולדן מבטא את ייחודו, את נבדלותו ואת הצורך שלו בהגנה עצמית רגשית. מדובר בפריט יוצא דופן, צבעו אדום בוהק וצורתו חריגה — הולדן בוחר בו במכוון כדי להדגיש את שונותו, אך גם כדי להסתתר מאחורי חזות חיצונית שתגן עליו.

הכובע מהווה אמצעי להתגונן ולהסתיר את רגשותיו האמיתיים. ברגעים שבהם הולדן חש כי עולמו הפנימי מאוים — כאשר הוא חש דחוי, לא שייך או פגוע — הוא חובש את כובע הציידים. הפעולה הזו מספקת לו תחושת ביטחון זמנית, מעין מחסום סמלי בינו לבין העולם החיצון המאיים עליו. הכובע משמש מעין מגן רגשי שמאפשר להולדן להתמודד עם תחושת הזרות שלו בעולם המבוגרים.

אחת הנקודות המעניינות היא שכאשר הולדן חובש את הכובע לאחור — במעין תנוחה של צייד — הוא חש תחושת כוח ושליחות. באותם רגעים, הכובע מסמל את הרצון שלו להיות "צייד" — לא במובן המילולי של הרג, אלא במובן הרוחני והמטאפורי. הולדן רואה עצמו כמי שתפקידו לצוד ולהציל ילדים טרם ה"נפילה" לעולם המבוגרים, טרם ייפגעו על ידי הצביעות והשקר של החברה הבוגרת. זוהי שליחות שמבחינתו היא כמעט בלתי אפשרית, אך בעיניו היא הכרחית וחשובה.

הכובע האדום מתקשר גם לדמותו של עלי, אחיו המנוח של הולדן. עלי מייצג בעיני הולדן את אידיאל הילדות — הילד הנצחי. הדרך היחידה, על פי תפיסתו של הולדן, לשמר את הילדות ולמנוע את ההתבגרות היא המוות עצמו. הכובע האדום, בצבעו הבולט שמזכיר את צבע שערו של עלי, מסמל עבור הולדן את הניסיון הנואש להיאחז בתום ובטוהר הילדות.

יתרה מכך, יש בכובע הציידים האדום רמז לרובד דתי ורוחני: הולדן מזהה את עצמו עם תפקיד כמעט דתי או שליחות מוסרית, בדומה לדימוי שמופיע בברית החדשה שבו ישו מבקש מתלמידיו להיות "ציידי אנשים" כדי להובילם לדרך הישר ולהצילם מייסוריהם. הולדן חולם להיות "צייד אנשים" במובן זה — לתפוס את הילדים לפני שיפלו לתהום של עולם המבוגרים ולשמור על טוהר נפשם.

כל הרעיונות הללו מתרכזים באידיאליזציה של הילדות כפי שהולדן תופס אותה. בעיניו, הילד הוא יצור מושלם, תמים, חסר יצרים ורחוק מכל צביעות. הוא נאחז ברעיון הזה כמפלט מהעולם המסובך של המבוגרים. עם זאת, בהמשך הרומן, במיוחד במפגש המרגש עם אחותו פיבי — הדמות שמייצגת עבורו את הילד האולטימטיבי — הולדן עובר תהליך של התפכחות מסוימת. הוא מתחיל להבין שהשלמות שהוא מייחס לילדות אינה מושלמת באמת, ושהצורך ב"יקיצה" ובהתמודדות עם המציאות הוא בלתי נמנע

.

 

אהבה נקשרת אצל הולדן לפנים – אם הוא לא רואה את הפנים של אדם הוא לא יכול לחוש אהבה. הפנים בעיניו של הולדן הם גילוי האהבה. כשהוא מדבר על ג'יין, הפגיעה בפנים שלה נתפסת בעיניו כמשהו נורא. הוא מדבר על פנים כמשהו קדוש – לא אוהב להכות בפנים. מכות בפנים נתפסות בעיניו כמשהו שמחלל את הנשמה.

הפנים הם ביטוי, גילוי, של הנשמה – העיניים הם חלון לנפש ובשבילו כל הפנים הם גילוי של הנשמה.

נגיעה של פנים עם פנים הם גילוי לאהבה גדולה – כשהוא מנשק את ג'יין הוא לא מנשק אותה בפה, אלא בכל הפנים.

כשהולדן מגיע למלון בניו-יורק, הוא מדבר על שני אנשים שהשפריצו מים אחד על השני – על בחורה. הקטע של הפגיעה בפנים קשה לו – חשוב לו לכבד את הפנים.

 

היד והכפפה – בקשה לעזרה.

הכפפה של עלי היא החשובה ביותר להולדן ורק לג'יין הוא מראה אותה. כמו כן, עם מותו של עלי, הוא שבר את היד.

מוטיב היד אומר לנו שהולדן מחפש עזרה – הוא רוצה קשר. מוטיב היד בא לספר על הרצון האנושי לחפש עזרה וקשר. את היד הזאת הוא שובר ומנפץ על הזכוכית. יחד עם הזכוכית המתנפצת, מתנפצת גם אשליית הילדות – כשאנחנו ילדים אנחנו חיים באשליית הביטחון שהמוות רחוק מאיתנו ושאנחנו מוגנים. האשליה הזאת מתנפצת עם מותו של עלי וניפוץ הזכוכית. (בהמשך הולדן גם אומר שהוא רוצה להיות זה שיושיט את היד ויציל את הילדים – התפסן בשדה השיפון). שבירת היד היא זעקה גדולה לעזרה – הוא לא יכול להתמודד לבד עם הבגרות הפתאומית שפקדה אותו.

התבגרות היא המעבר בתחנות חיים שונות שאם לא סיימנו תחנה מסוימת – אנחנו תקועים בה. הולדן לא מסוגל לבקש עזרה ובאמצעות המוטיב הזה אנו למדים שהולדן רוצה ומחפש עזרה. בסוף הסיפור הולדן גם מקבל עזרה – הוא מאושפז.

כמו כן, קיימת למוטיב גם משמעות מקומית – יש כאב נפשי נוראי שהוא לא יודע להתמודד איתו ולכן הוא מעביר אותו לכאב פיזי. לכאב הנפשי מתלווה גם תחושה של אשמה. הוא מחפש אשמה בעצמו בנוגע לחייו של עלי. הכאב הנפשי לא נרפא אלא רק נדחה – הוא לא יכול להתמודד עם ההלוויה של עלי והוא נחסך ממנה – הוא מאושפז בבית החולים ולא צריך להתמודד עם המוות בהתחלה.

החיבור שהולדן כותב עבור סטרדלטר על הכפפה הוא בקשה לעזרה – אבל הוא מקבל תגובה מגעילה המתאימה לסטרדלטר.

 

הפחד מהמוות בא לידי ביטוי גם בעיוורון. העיוורון הוא חלק מההתמודדות עם המוות. במוות לא רואים – יש חושך.  מוטיב העיוורון מדגיש את המצב הנפשי שלו – הוא לא רואה איפה הוא – חוסר ביטחון. העיוור שולח יד למישהו שידריך אותו – הוא צריך עזרה.

זהו מוטיב שמדגיש את הבדידות של הולדן – את חוסר הקשר שלו לאנשים.

בעמ' 24 (במהדורה החדשה של הספר), הוא קורא לעזרה מהעיוורון שלו – זאת צעקה שלא נענתה כי אימו איננה שם.

העיוור מפחד מאוד מהנפילה – כאן מתקשר מוטיב העיוורון עם מוטיב הנפילה.

 

שאלה שנלווית לשאלת המוות היא שאלת הזמן – זמננו קצוב והדבר מורגש יותר כשגדלים. אחת השאלות המהותיות ביותר להולדן היא "איך עוצרים את הזמן?". במוזיאון הטבע  הוא הולך לראות את המומיות – המצרים עסקו הרבה בשאלת המוות ונתנו לה פתרון.

בשאלת הזמן, הולדן יכול לנצח את המוות אם הוא יעצור את הזמן – לא יתבגר. הוא לא רוצה לגדול, רוצה להישאר ילד ולשמר את חווית הילדות.

כאשר הוא הולך למוזיאון הטבע, הכל נראה אותו הדבר – הוא הולך לראות את המייצגים הקפואים והלא זזים. מוזיאון הטבע הוא מקום של ילדות – הוא הולך עם ילדים לשם. המוזיאון לטבע הוא דרך לעצור את הזמן.

–          פיבי מוצגת כילדה האידיאלית. עד המפגש עם פיבי, הולדן בטוח בשליחותו. פיבי מסתכלת על הילדות כתהליך זמני והיא מבינה שאדם צריך לגדול. פיבי מבינה שאפשר ליפול ואפשר גם לקום – כל ההסתכלות שלה על הסביבה היא הרבה יותר מפוכחת משל הולדן.

–          פיבי כועסת על הולדן. היא מציגה בפני הולדן את תמונת כישלונותיו – הוא יכול לקבל זאת רק בזכות התכונות הטובות האחרות שלה. הוא מגלה אהבה מאוד גדולה ותמימות מאוד גדולה.

–          פיבי אומרת שהיא תבוא איתו ובכך היא יוצרת מצב שהוא חייב להתבגר. הולדן מבין בשלב הזה כי מה שהוא עושה משפיע על האנשים בסביבתו. יש לו אחריות סביבתית – דבר שמחייב אותו לעשות את הצעד הראשון לקראת ההתבגרות ולהבין בצורה יותר ברורה את מה שצריך לקרות. הולדן יוצר הפרדה בין עולם הבגרות לעולם הילדות ופיבי  אומרת לו שזה לא כך ושזהו כישלון אצלו.

–          פיבי משחקת בהצגה תפקיד של בוגד. הולדן חש שבמידה מסוימת היא בוגדת בו. היא לא ממלאת את תפקיד הדמות הטובה. פיבי, לכאורה, לא תומכת בו.

 

המסע מסתיים ומגיעה ההבנה שתהליך ההתבגרות הוא תהליך של נפילה וקימה. כשפיבי על הסחרחרה הוא אומר כי "צריך לתת להם לעשות את זה… אם הם נופלים, הם נופלים" – הילד שתופס את טבעת הזהב – אסור לתפוס אותו. אם הוא יפול הוא יקום. הולדן מתבגר ומבין שצריך ליפול על מנת לקום.

 

–          היצירה "התפסן בשדה השיפון" מדברת על החומריות של החברה האמריקאית ועל הזיוף שבה. הולדן אומר שכל מערכת החינוך היוקרתית של ארה"ב כולה שקר וזיוף.

–          כל סוגי הספורט שמוזכרים הם סוגים של תחרות – אלה הם משחקי החיים – יש מנצחים ויש מפסידים.

–          כבר בתחילת היצירה הולדן בועט בשתי מוסכמות חברתיות – הוא לא הולך למשחק הרוגבי וזוהי אמירה מאוד משמעותית.