סיכום לבגרות בספרות בנושא המאהב / א.ב יהושע

–          הקדמה.

–          עמדת המספר, הדמויות המספרות ומשפט הפתיחה.

–          מערכת היחסים של אדם ואסיה.

–          דמותו של אדם ביצירה.

–          תפקידי המוסך ומכונית המוריס הכחולה.

–          דמותה של אסיה והחלומות שהיא חולמת.

–          דמותה של דאפי ביצירה.

–          דמותו של נעים ביצירה.

–          דמותה של ודוצ'ה ביצירה.

–          ההכרה של אסיה בהפרדה בין דאפי ויגאל והסטירה של אסיה לדאפי.

–          דמותו של גבריאל ביצירה.

–          הדמויות המשניות ביצירה.

הרומאן, בניגוד לסיפור הקצר, עוסק בפרטים רבים ובזמן רב. לכן, לרומאן יש נטייה "להתפרק". את התפרקות זו מונעת מערכת האמצעים האמנותיים שמאחדת את כל הסיפורים ברומאן.

"המאהב" הוא רומאן דידקטי ויש בו הסתכלות חינוכית.

מדובר בתקופה שבין השנים 1973-1974, תקופה של שינויים רבים בחברה הישראלית. מלחמת יום כיפור ניפצה את האשליה הגדולה שהייתה לנו לאחר מלחמת ששת הימים והתברר שהחברה הישראלית מאוד פגיעה ומאוד שבירה. לאחר המלחמה יש ערעור מוחלט של כמעט כל המוסכמות החברתיות שהיו עד אז. עניין הנעדרים הוא ערעור של כל המוסכמות – לפני כן לא היה דבר כזה בארץ. ישנה תחושה של מהפיכה פנימית.

עמדת המספר חשובה מאוד לקריאה כיוון שהיא מכתיבה את אופן הקריאה. ביצירה זו ישנם שישה מספרים שונים – הסופר וויתר על עמדת המספר. יש שישה מספרים שמספרים משש זוויות ראייה – זהו דבר שמאפיין את הספרות המודרנית. הסופר למעשה אומר שאין אמת אחת, או שאולי יש אמת אחת ואפילו הסופר לא יודע אותה; זוהי אמירה פוסט-מודרנית – יש יותר מאמת אחת. מדובר כאן בטכניקה שלקוחה מעולם הקולנוע, מהסרט ראשומון. ראשומון הוא סרט קולנוע יפני של אקירה קורסאה. בסרט זה מסופרת עלילה מסוימת ממספר זוויות ראייה. זהו לב הפוסט-מודרניזם – יש יותר מאמת אחת. הסופר בעצם נותן לנו אפשרות להחליט מה היא האמת וזוהי אמירה מאוד דידקטית ומאוד חינוכית – יש לנו אחריות בבחירה.

הדמויות המספרות – אדם, אסיה, דאפי, נעים, ודוצ'ה וגבריאל

סיפורי 5 הדמויות הראשונות שזורים אחד בשני ואילו סיפורו של גבריאל מובא בסוף היצירה בצורת מונולוג שלם ורצוף. למעשה, כל חמש הדמויות מריצות את היצירה יחד. ניתן גם להפריד בין 5 הדמויות: אדם ואסיה לעומת דאפי, נעים וודוצ'ה. הדמויות של אדם ואסיה הן הדמויות שנושאות את העלילה כולה – הראייה אצלם של מה שקורה היא הרחבה ביותר. ליצירה אין רצף זמן כרונולוגי כיוון שיש 6 דמויות שמספרות סיפורים שונים ולכן קשה להתקדם ברצף כרונולוגי.

אדם ואסיה נמצאים ביצירה מראשיתה ולכן הם דמויות הנושא – הן נושאות את היצירה ומגלגלות אותה.

ניתן לעשות הפרדה גם בין אדם ואסיה: ראייתו של אדם היא הראייה התקנית, הריאליסטית, המוסכמת והמקובלת. לעומתו, אסיה לכל אורך היצירה מדברת מרובד החלומות – כל דבריה של אסיה הם מתוך חלומות, כל הקטעים של אסיה הם קטעי תת-מודע שחושפים את אותם המקומות שאנו לא נותנים להם לעלות כשאנו ערים ומפוקסים.

זוהי אמירה מאוד מוזרה. "איבדנו" – המאהב הוא של שנינו, ושנינו השתמשנו בו. הבעל (אדם) מחפש את המאהב של אישתו, בעוד שבדרך כלל דבר שכזה לא קורה. מדוע? מה גורם לגבר שפוי וריאליסטי ללכת לחפש את המאהב של אישתו?

ממה נובע הצורך האובססיבי לחפש את המאהב? כנראה שהדבר נובע ממערכת היחסים שלו עם אישתו, אסיה.

לפנינו זוג ישראלי שגרתי, שנפגשו ב"שידוך" ישראלי טיפוסי – בית ספר יסודי. הזוג נמצא במשבר קלאסי של גיל העמידה – אמירה אוניברסאלית שאופיינית לא רק לזוגות ישראליים. הם הגיעו למצב שבו הם מבוססים כלכלית, ילדיהם בגרו ונשאלת השאלה לאן פני היחסים. זהו משבר קלאסי וידוע שהפסיכולוגיה מתעסקת בו.

מדובר כאן בזוג שחווה את חווית השכול, שהיא לא חוויה נורמטיבית ולא כולם עובדים אותה. צורת ההתמודדות עם השכול היא השמירה על המקרה בסוד. כדרכו של סוד, הוא יוצר סביבו כאב גדול מאוד כי הוא יוצר סביבו משהו שיותר גדול מהאמת. הסוד, כיוון שמעולם לא נדון העניין סביבו, גורם גם ליצירת רגשות אשם. לאדם יש רגשות אשם והוא גם בטוח שאסיה מאשימה אותו – מה שלא בהכרח נכון.

שני המשברים (השכול ומשבר גיל העמידה) עדיין אינם מסבירים את האמירה המוזרה "ואנחנו במלחמה איבדנו מאהב". חקירת הילדות המשותפת של שניהם בביה"ס היסודי אולי תסביר את המשפט המוזר שבתחילת היצירה.

מדובר כאן בשני אנשים שמבחינה השכלתית אינם שווים – האישה משכילה הרבה יותר מהבעל (אסיה אקדמאית ולאדם רק 10 שנות לימוד) והדבר אף קיצוני יותר שכן האישה היא המשכילה יותר מבין השניים.

–          באמצע שנות ה-40 לחייו, יליד הארץ – פרי החינוך הישראלי המשובח. דור מגש הכסף – מלחמת השחרור.

–          נשוי.

–          מזוקן.

–          אב לבת בגיל ההתבגרות.

–          אב שכול.

–          בעל מוסך שאותו ירש מאביו.

–          מבוסס מאוד.

–          השכלה: 10 שנות לימוד.

–          גר בחיפה, עיר מעורבת, שבה מתרחשת כל היצירה.

–          יש לו סגנון דיבור נעלה – עברית טובה, עשירה, קולחת ורהוטה. הוא מייצג דור שרואה וחש את המקום הזה כשלו. הוא מלח הארץ.

אדם היה תלמיד בינוני, חסר מוטיבציה מבית, אדם פסיבי – לא רוצה להתעסק ברגשות ולכן מתאהב במי שאינו יכול להשיג. הוא אדם כבוי ורגשותיו כבויים. הוא לא בולט בשום דבר, ילד מחוק, אסיה אפילו לא זוכרת אותו מהיסודי. הוא מתאהב תמיד או במלכות הכיתה או במי שיש להן חבר – הן בלתי מושגות ולכן זה פותר אותו מלעשות משהו. הוא מאוהב כי "צריך" להיות מאוהב.

ההתאהבות באסיה היא "תאונה" – הוא היה בטוח שיש לה חבר (יצחק), אך לא היה לה חבר. הוא תכנן להתאהב בה כי היא הייתה לכאורה תפוסה, אך הוא טעה וקרה הבלתי צפוי.

אדם יוצר מערכות יחסים בדגם של משולש, הוא זקוק לצלע (דמות) נוספת במערכת היחסים. בביה"ס היסודי למשל היה המשולש אדם-אסיה-יצחק – משולש זה היה טעות ויצחק יצא ממנו וכך מתפתחת מערכת יחסים בין אדם ואסיה. רק לאחר שצלע אחת נעלמה היחסים יצאו לפועל.

הקשר בין אדם לאסיה נמשך והופך לקשר נישואין שמחזיק מעמד זמן רב. היחסים עולים על שרטון עם מותו של בנם, יגאל. אדם סבור שאסיה מאשימה אותו במותו של יגאל. מאחר והנישואים עולים על שרטון, אדם חוזר לדגם ההתנהגות המוכר לו שהצליח בעבר – דגם המשולש – הוא מחפש צלע שלישית ליחסים כדי שיזיז אותם. לכן, הוא מחפש מאהב כדי שאולי כך יהיה אפשר לפתור את משבר הנישואין.

יש כאן דפוס פסיכולוגי חוזר – בכל מקום שבו יש תקלה במערכת היחסים, הוא מביא צלע שלישית בדומה למה שעשה בעבר.

בתחילת היצירה נכתב "ואנחנו במלחמה איבדנו מאהב" – ואכן לכל אורך היצירה הוא מחפש את אותו מאהב אבוד שיסיים את עבודתו.

לפני שאדם חיפש מאהב, הוא ניסה לפעול לפי המוסכמות החברתיות והציע להביא ילד חדש. הבאת ילד חדש היא המלצה מאוד בעייתית כיוון שהילד משמש כ"תחליף" או "ממלא מקום" של הילד שנהרג. זו תחושה לא פשוטה לילד וגם להורים – שחשים בגידה – האם הם מחליפים את הילד שמת? האם יצליחו לתת לו אותו חינוך? אך בכל זאת, ה"פתרון" הנורמטיבי לשכול הוא לידת ילד חדש – פתרון מאוד בעייתי, קשה, מורכב וטעון.

שנה לאחר מותו של יגאל נולדה דאפי, מה שאומר שהרו (הכנסת אסיה להריון) 3 חודשים לאחר המוות. באופן מפתיע, אסיה, שהייתה אם מאוד נפלאה ליגאל (שהיה ילד עם מום), מאוד אדישה לדאפי – מאוד קרה וכמעט ולא מתפקדת ובאופן טבעי האבא צריך למלא את תפקידה. במשך שנים רבות אדם ממלא את תפקיד האם בהצלחה – הוא אב חם, אוהב, דואג ופעיל – חם ומאוד משמעותי. ה"סידור" הזה מתנהל בהצלחה שנים לא מעטות. אך כשדאפי מגיעה לגיל ההתבגרות, היא צריכה דמות של אם כדי להזדהות איתה וללמוד ממנה את תפקיד המין שלה. אך האם אדישה ולא מתפקדת ואף מתברר לדאפי שאסיה מלאת גרש, אך היא אדישה רק לדאפי – בכיתה היא מלהיבה את כולם ורק לדאפי היא לא נותנת לדבר – "רק אותה היא לא אוהבת". חיפוש דמות האם של דאפי מחדש את המשבר בחיי הנישואין של אדם ואסיה. לאורך כל היצירה דאפי מחפשת את דמות אימה ואת תשומת הלב שלה.

ואכן, עם חידוש המשבר, אדם מביא את המאהב למשפחה, אך בעצם רק מחריף ומגדיל את הבעיה ומביא את כל המשפחה למצב משברי. המאהב, והיעלמותו בפרט, מקצינה את כל הבעיות ומשברים.

חשוב לציין שאדם לא מודע לנזק שהוא גורם.

הקושי שחווה יגאל מקרב את אדם ואסיה, שתורמים כל אחד מהם בגידולו בתחום ההתמחות שלו.

אדם אומר שאין לו רגשות אשם בהקשר לתאונה, אך יש לו הרגשה שאסיה מאשימה אותו. אך במה? בתאונה?

אסיה מדחיקה את מותו של יגאל ועוסקת בפעולות יומיומיות – זהו חלק מתהליך קבלת עובדת השכול בשבילה. היא גם לא ישנה בלילה כיוון שאז היא לבד עם עצמה ולכן היא עוסקת בפעילויות אלו גם בלילה.

בלילה שלאחר האסון אדם מתחנן לאסיה שיעשו עוד ילד והיא לא רוצה ולבסוף הוא אונס אותה. אסיה הייתה באבל ולכן לא רצתה לעשות עכשיו עוד ילד ואילו אדם קיים איתה יחסים בכפייה. כאן טמונה האשמה – היא מאשימה את אדם בכך שהוא לא נתן לה לעבור את תהליך האבל. אדם גם גזל ממנה את חווית ההורות המתקנת כיוון שהוא כפה עליה את הלידה לפני שסיימה את תהליך האבל.

הרובד הלשוני עוזר לנו לאבחן את דמותו של אדם. יש לו לשון עברית תקנית והיא מלמדת אותנו על טיבו – הוא בוגר החינוך העברי הטוב, למרות שלא סיים תיכון. הוא מחונך כהלכה.

–          המוסך ממוקם בחיפה תחתית. כל העובדים במוסך הם ערבים מכפר מסוים בגליל למעט אדם (הבעלים) וארליך (מנהל החשבונות). אדם ירש את המוסך מאביו. לאביו היה שותף שעזב. משנת 1967 המוסך הלך ושגשג (החל ממלחמת ששת הימים). חמיד הוא מנהל העבודה.

–          המוסך היה בהתחלה עסק משפחתי קטן של 3 אנשים שניהלו אותו אביו של אדם וארליך בשותפות, בהמשך אדם ירש את המוסך, ההשתתפות פורקה וארליך נשאר כמנהל החשבונות. חמיד הוא העובד היחיד שהיה במוסך מראשיתו. בשנת 1967 משתנה המוסך לעסק ענקי שמגיעות אליו מכוניות רבות וככל שהעסק גדל, אדם ממעט בעבודה פיזית. כל מה שהוחזק קודם ע"י עבודה עברית מוחזק כעת בידי עבודה ערבית, מי שמנהל בפועל את המוסך הוא חמיד.

–          המוסך הוא מטונימיה (קטן במקום גדול – עולם קטן שמייצג עולם גדול) למדינת ישראל. באמצעות המוסך מתאר א. ב. יהושע את השינויים בכל התחומים במדינת ישראל לאורך השנים.

–          העבודה העברית היא ערך והיא אחד היסודות החשובים במהפכה הציונית. אדם העובד במקום הוא אדם שרוכש לעצמו את הזכות על המקום. משנת 1967 אנחנו בנסיגה מהתחומים הללו מכל היבט, למעט הצבא – שגם בו חלים שינויים למרות שהוא עדיין עברי. א. ב. יהושע אומר שהמוסך שייך לעובדיו, והאדם שמנהל את המוסך בפועל הוא חמיד.

–          אדם היה בעל מקצוע מעולה אך הוא התרחק מעצם העשייה – יש כאן אירוניה. יש מישהו שעושה זאת במקומו והוא נסוג מדברים שעליהם היה לו זכות. ההישג הזה (המוסך) נשמט מידו בקלות. המוסך מטונימי למדינת ישראל ולהתרחשויות שקורות בה בין 1967 ל-1974, אחרי סיומה של מלחמת יום כיפור.

–          המוסך הוא גם סמל ומוטיב, שכן הוא עובר לאורך כל היצירה. הוא סמל כיוון שהוא מסמל את מדינת ישראל והוא מוטיב כיוון שהוא עובר לכל אורך היצירה ונטען במשמעויות שונות.

–          לרומאן יש נטייה להתפרק, ולכן הוא צריך "חבלים" שיקשרו עניין לעניין. המוסך שנמצא לאורך כל היצירה הוא אחד האמצעים המאפשרים לנו לקשור את חלקי היצירה ואת כל זוויות הראייה של המספרים.

–          גם המכונית מופיעה לכל אורך היצירה. גבריאל והמכונית צמודים זה לזה. החיפושים אחרי גבריאל נעשים ע"י החיפושים אחר המכונית.

–          מאפייני המכונית: מכונית אנגלית משנת 1947 – סוף המנדט הבריטי. תוכנית החלוקה מסיימת את שלטון המנדט בארץ. המכונית נוצרה בשנה האחרונה של המנדט הבריטי וצבעה הכחול רומז למדינה הציונית.

–          ודוצ'ה קונה את המכונית על מנת לטייל עם גבריאל בארץ – מטרה ציונית, מטרת הטיולים היא הכרת הארץ ויצירת קשר אליה. ודוצ'ה קונה את המכונית כדי לחנך את נכדה חינוך ציוני.

–          כאשר המכונית נופלת לידיו של גבריאל היא מתקלקלת. גם המכונית היא מטונימיה – לציונות. המכונית מסמל את הערכים הציוניים. גבריאל הוא "היורד" שחוזר לארץ לקבל את ירושת סבתו – ירושה מקולקלת. הקלקול של המכונית מסמל את המשבר הגדול של הציונות – השינוי של מדינת ישראל ממדינה צנועה עם עבודה עברית למדינה גדולה שבה העבודה העברית הולכת ופוחתת. גבריאל הוא ההיפך מהציונות – הוא לא רוצה להיות בארץ, הוא רק רוצה לקחת את הירושה.

–          בהמשך פוגשים שוב את המוריס, שנצבעה ע"י גבריאל לשחור והפכה למונית של החרדים מירושלים לבני ברק ובחזרה. ברור לנו שהחרדים אינם חלק מהתנועה הציונית. המכונית שנועדה להיות קשר עם הציונות הופכת למונית שירות שמובילה חרדים (שהם ההיפך מציונות) משני מרכזים גדולים.

–          תופעת החזרה בתשובה היא תופעה המוכרת בארץ החל משנת 1974 (וזו גם השנה שגבריאל חוזר, לכאורה, בתשובה).

–          המוריס מתגלה בתאונה כשהיא פוגעת במכונית החדשה של שוורץ המנהל. למכונית הישנה לא קורה כמעט כלום ואילו מכוניתו של שוורץ נהרסת לגמרי. המכונית של שוורץ מסמלת את הציונות המקובלת החדשה. יש כאן התנגשות בין ערכי הציונים לערכים החרדיים. בהתנגשות ניזוקה המדינה החדשה ואילו המוריס, הערכים החרדיים, ניזוקה נזק קל בלבד. החל מ-1967 יש יתרון למערכת הערכים החרדית – היא יותר יציבה ויותר חזקה והיא ניזוקה פחות.

–          המוכנית, כמו המוסך, היא מוטיב שקושר את חלקי היצירה.

–          בגילו של אדם.

–          מורה להיסטוריה בתיכון הריאלי בחיפה – תיכון יוקרתי, היא מורה מעולה.

–          אקדמאית בעלת השכלה גבוהה והיא עושה כעת את המאסטר שלה לתואר השני.

–          חולמנית ואוהבת לישון.

–          אישה לא מטופחת מתוך עיקרון.

–          צנועה.

–          יש לה מערכת יחסים מורכבת עם אביה.

אסיה, כמו אדם, היא דמות מוליכה ולכל אורך היצירה מספרת לנו את חלומותיה, ופרקיה באים תמיד בצמוד לפרקיו של אדם.

החלומות שונים במהותם ויוצרים שפה ספרותית ייחודית בעלת משמעויות פסיכולוגיות שונות. בחלומות האינטלקט ישן והרגש הלא מבוקר יוצא החוצה ובא לידי ביטוי.

לכל בני האדם יש חלומות וישנם חלומות ארכיטפיים, שהם חלומות טיפוסיים שכולם חולמים בשלב זה או אחר.

בתנ"ך לחלומות היה כושר ניבוי והיה צורך לפענחם כדי לחזות בעתיד.

זיגמונד פרויד, אבי הפסיכולוגיה המודרנית, הפך את הפסיכולוגיה למדע. תחום הופך להיות מדעי כאשר מגיעים למסקנות שנובעות מניסיונות ובדיקות רבות. במדע התשובות הן חד-משמעויות. שיטת הטיפול שפרויד עיצב היא הפסיכואנליזה – ניתוח נפשו של האדם. פרויד אוסף חלומות רבים מאנשים רבים ושם לב שניתן למצוא כמה דפוסי חלומות חוזרים שכל אדם חווה אותם בסיטואציה או משמעות דומה. פרויד שם לב שאביזרים שונים שחוזרים בחלומות מסמלים דברים דומים אצל אנשים שונים. פרויד גם אמר שהיצר המיני הוא מפעיל מרכזי אצל כל אדם. הוא שם לב שצורות מסוימות נקשרות לרובד המיני – אביזרים חודרניים, ארוכים וישרים למשל, תמיד יסמלו איברי מין זכריים. אביזרים עגולים ורכים יסמלו איברי מין נשיים.

יש לזכור שפרויד ערך את מחקרו רק על אירופאים בתקופה מסוימת וייתכן שבתרבויות שונות היו מופיעים חלומות ארכיטיפיים אחרים.

עד תקופתו של פרויד נטו לא לייחס ליצר האירוטי משמעות גדולה. מתקופתו של פרויד אנו יודעים שכל יצור אנושי הוא יצור מיני מיום היוולדו.

הילדים בחלום נולדים ללא אם ואסיה יודעת שיש בהם פגם – ילד שנולד ללא אהבת שני ההורים הוא ילד שבא עם פגם. אסיה מרגישה שקרה דבר איום – אדם ילד לעצמו ילדים לבד. היא אומרת שהוא אהב אותה ועכשיו היא מרגישה תחושת עזיבות, שכן הוא הביא ילד לבד; אדם אוהב לא עושה דבר כזה לאדם אהוב עליו.

דאפי אכן נושאת איתה את זה שהיא לא נולדה מאהבה אלא מנסיבות אחרות.

* בחלום זה הילדים לבושים כמו חיילים – הם נולדו כדי לשרת בצבא וכדי לכפר על הבעיה הדמוגרפית.

–          בחלום זה מאשימה אסיה את אדם בכך שהוא לא נתן לה להתגבר על מותו של יגאל וכפה עליה את הולדתה של דאפי. בכך שאסיה מחזירה את דאפי לגיל של יגאל, אנו רואים שאסיה לא מפסיקה לראות בדאפי ה"תחליף" של יגאל – היא עוד לא נפרדה מיגאל, והיא מאשימה את אדם בכך. אדם לא מבין את זה – הוא מאושר, מחייך.

–          מתחת למיטת התינוק מונחת גוויה כבדה מכוסה – זו גווית האשמה – האשמה בכך שהוא כפה את הולדת דאפי על אסיה – אשמה שלא תעזוב אותם.

–          הרצח בחלום זה הוא למעשה יחסי המין שהם קיימו וגם אדם אומר בסוף הרצח – "נגמר" – הקשר מיני.

–          בחלום אין הפרדה בין זמן למקום – היא מחברת ביחד את שתי הדירות, היא מחברת ביחד את שני הילדים – נוצר כאן משהו לא מציאותי, אבל בחלום הכל יכול להיות.

–          בחלום זה מתגלה האשמה האמיתית שמאשימה אסיה את אדם – ילידת דאפי בטרם עת.

* אסיה אוהבת לישון כיוון שרק בשינה היא מתמודדת עם מה שמעסיק אותה באמת.

–          אדם מחביא את המברג בין הצעצועים – בכך שהם יולדים ילד חדש, הם כאילו מחביאים את הנעשה – הילד נולד מכלי הרצח שנמצא בארגז הצעצועים שבו הוא משחק.

–          החלום מוכיח לנו שאסיה מודעת, ולעומק, למה שמתרחש במשפחה וליחסיה המקולקלים עם אדם.

–          המכונית הגדולה והכבדה מסמלת את אדם. מי שמניע את מערכת היחסים הזו היא אסיה, אבל בקושי רב – היא מתקשה לשלוט במכונית – היא לא רואה, בדרך כלל זו לא המכונית שלה – היא נוהגת, אבל לא טוב – אבל היא אומרת שזה לא נורא. היא יודעת שההתנהלות של מערכת היחסים פוגעת באדם, אבל היא חושבת שזה לא נורא – היא לא מייחסת לפגיעות משמעות גדולה – אדם מספיק גדול ומספיק חזק.

–          היא מגיעה הביתה ויושבים שם שבעה ישראלים אופיינית (שהיא אפילו מפגש חברתי). היא נכנסת ואומרת לאדם לצאת לאנשים ורואה שמשהו השתנה בו. אז רואים אדם ואסיה שהמוכנית הפוכה לחלוטין כמו רמש, ג'וק (ג'וק הפוך אינו יכול להתהפך חזרה והוא ימות) – נגרם לאדם נזק גדול והוא לא יוכל לתקן את הנזק בעצמו – הוא צריך מישהו ש"יעזור לו להפוך את המכונית".

–          אדם גידל את זקנו בשבעה ואז אסיה רואה שאדם תלש את הזקן שלו – על מנת לצאת מן האבל הוא תולש את הזקן, דבר שפוגע בו, אבל גם בה. תלישת הזקן היא משהו מאוד אלים שמשאיר גם סימנים. כאן לא היה זמן לאבל להסתיים. אדם תלש את זקנו באגרסיביות ובכך סיים את האבל ולא נתן לה זמן לסיים את אבלה, הוא הכריח אותה ללדת ילדה.

–          החלום הזה מאיר על מערכת היחסים ומראה שאסיה יודעת לעומק את כל מה שקורה והכל עובר דרך המבט של החלום.

–          בחלום זה מתואר המגע המיני הראשון עם גבריאל. הפה בחלום זה הוא תחליף לאיבר המין הנשי והסרגל הדק מסמל איבר מין זכרי.

–          יש לאסיה פחד גדול מיחסי מין בעקבות מה שקרה עם אדם וכאן מתרחשת חוויה מתקנת. יש כאן אנלוגיה לביקור אצל רופא שיניים – דבר שאף אחד לא מעוניין בו. אסיה מפחדת (היא מתייחסת למין כאל דבר רפואי), אך במרפאה זו קורה משהו אחר – היא נעימה, כפרית, יש בה אור נעים. הרופא ישן (הרופא הישן שהיה אמור לבצע את הטיפול מסמל את אדם) ומישהו אחר מטפל, בכורסה רגילה – כורסת חדר העבודה (שם היה המפגש המיני הראשון עם גבריאל – בחדר העבודה).

–          החוויה של גבריאל שונה – היא נעימה, ויש אור – אין זריקה – יש נוזל. היא מדברת על כניסה נעימה ואיטית של הסרגל לפיה.

–          בחלום א. ב. יהושע משתמש במונחים ספרותיים שהספרות העברית הקלאסית משתמשת כדי לתאר אירועים אירוטיים. נשאר מקום לדמיון כתוצאה מהתפיסה השמרנית. הוא גם מדבר על כפל הפנים של התחושה המינית – החרדה והעונג, הכאב והעונג – אוקסימורון, דבר והיפוכו. "מכאוב העונג הערב" – ציטוט משירו של ביאליק. יש כאן התייחסות למורכבות של המפגש האירוטי.

–          הדבר מסביר למה אסיה לא מתלבשת יפה – היא רוצה להסתיר את מיניותה שגרמה לה עד כה רק סבל ולכן היא עכשיו מאוד נזהרת ומנסה לטשטש כל נשיות, ועושה כך גם לדאפי – היא מפחדת שזה יקרה גם לה.

–          יש כאן התייחסות של אסיה דרך החלום להיעלמו של גבריאל. אסיה לכאורה מחזירה את החיים לשגרה. היא לכאורה אישה שלא מרגישה בכאב. אך זה לא נכון – את כל חוויות הנפש היא חווה דרך החלום (ולכן הצורך הגדול שלה בשינה). אובדן אחד מתקשר לאובדן אחר – אובדנו של גבריאל מזכיר את אובדנו של יגאל.

–          החלום מסתיים ב"קמה לתחייה" – מערכת היחסים עם גבריאל מקימה אותה לתחייה. מין הוא כוח החיים והוא גורם לנו לחיות – מין יוצר חיים.

–          יגאל מתערבב בחלום עם גבריאל. גם מערכת היחסים עם גבריאל וגם עם יגאל נתנו לה כוח לחיות.

–          יש כאן את החוויה המשותפת של ההיעלמות – גם גבריאל וגם יגאל נעלמו – היא מעניקה בחלומה את האופניים ומכשיר השמיעה לגבריאל. ה"תחליף", גבריאל, נעלם. הוא היווה תחליף כדבר שנותן לה את כוח החיים. יגאל נתן לה את כוח החיים ונעלם וגבריאל החליף אותו ונעלם גם הוא.

דאפי היא הקודקוד השלישי במערך המשפחתי. היא הבת המתבגרת להורים בגיל העמידה. אנו נמצאים במשפחה שיש בה סוד שהוא גורם ממאיר – "סרטן מטפורי" שמכרסם את המשפחה מבפנים כיוון שהוא לא מטופל וכנראה מופרז במימדיו ממה שהוא באמת. גיל ההתבגרות הוא גיל שבו דברים מקבלים משמעות חדשה ואנו נאלצים להתמודד עם גילויים על כך שדברים הם לא בדיוק מה שחשבנו.

דאפי היא הדמות של המתבגרת ונקודת המבט שלה על המתרחש במשפחה מאוד מורכבת. ראשית, המתבגר עומד על פרשת דרכים – מצד אחד מאבד את התמימות (מבין שהמשפחה לא מושלמת) ומצד שני לא חווה את החיים כדי להבין שהתנהגותם של ההורים היא תוצר מציאות ולכן אף הורה הוא לא אידיאל עבורו. האדם המבוגר סולח, אך הצעירים לא סולחים – שם דאפי נמצאת, במשבר חמור של גיל ההתבגרות; זהו משבר נורמטיבי (מקובל) והוא קורה לכולם. העובדה שדאפי סובלת מנדודי שינה היא סימן למשבר קשה ולמצב נפשי קשה. במשפחות שיש בהן פגם (למשל שכול), תהיה התבגרות מאוד קשה.

דאפי לפתע מתחילה לראות את הפגמים בהוריה. למתבגר יש גם אפשרות להשוות – המתבגר הוא אדם עצמאי – הוא מסתכל על משפחות אחרות והוא מסוגל לעשות השוואה. היא לפתע שמה לב (בעקבות ההשוואה שהיא יכולה לעשות – היא רואה את ההורים של חברות שלה ומבינה שדברים יכולים להיות אחרת) שמה שקורה במשפחתה הוא לא בהכרח תקין.

התבגרותה של דאפי נופלת על מלחמת יום כיפור, תקופה שמנפצת אשליות אחרי תקופת הביטחון שהייתה אחרי מלחמת ששת הימים. מלחמת יום כיפור גם מביאה להקמתה של ועדה שבודקת מה קרה ולמה נהרגו כל כך הרבה אנשים. לאחר מלחמת יום כיפור נכתב גם מכתב השמיניסטים שמציג אלטרנטיבה. דאפי רואה את כל זה ורואה שיש כאן עיוות. בית הספר הוא דגם קטן של חברה ודאפי שואלת את עצמה – איפה האמת?! אפילו אסיה מדברת על שוורץ שמלמד לפי התוכנית הישנה – שכבר לא מתאימה. דאפי מסתכלת על עצמה – מי היא, לאן היא הולכת, היחס לבני המין האחר, אח"כ על חוג המשפחה (היא מגלה את משפחתה הבעייתית – סוד, שכול, זיוף) ואחר כך על החברה הישראלית המזויפת. דאפי גם מחפשת דמות הזדהות נשית – היא רואה את אמא של טלי לעומת אמא שלה.

מאפיין נוסף של ההתבגרות הוא "ילד הורי" – ילד שנוטל על עצמו אחריות שלא לו, אלא של ההורים. הילד לוקח על עצמו תפקידים מטעם זה שהוא ילד בוגר ואחראי. הילד ההורי הוא ילד איכותי וילד אחראי והוא מוצא עצמו אחראי על משפחתו. הוא בודק מה מצבם של כל בני המשפחה, המצב הכלכלי וכו'. דאפי היא ילדה הורית, היא מחכה בלילה שהוריה יחזרו במקום שיקרה המצב ההפוך, היא "משכיבה" את אביה לישון. דאפי לוקחת על עצמה את ה"תפקיד הקלאסי" של הורים.

אפיונה של דמות נעשה גם באמצעות סגנון הדיבור שלה. השפה של אדם היא עברית תקנית, פרי החינוך העברי, השפה של אסיה היא שפת החלומות – שפה עשירה, מטפורית ועשירת נפש. לדאפי יש שפה עתירת מטפורות והסתכלות בוגרת על החיים.

* מוטיבים וסמלים חושפים אמת. דוגמא לכך היא המונולוג של דאפי בעמודים 13-14 – אוכל מסמל מין. ממונולוג זה גם ברור שמדובר כאן בילדה נבונה, אינטליגנטית, בעלת שפה עתירת מטפורות, הסתכלות בוגרת על החיים. במונולוג זה אנו רואים שדאפי מבינה שהתפקוד במשפחתה לא נורמטיבי – היא מכנה זאת בשם "חיי נישואין שקטים מאוד". היא מבינה שלא מתרחש מגע בין הוריה.

זהו קטע מאוד משמעותי וקושר את הדברים זה לזה. דאפי מספרת על נדודי השינה, מתייחסת אל האיש המתקתק – הסופר שמציץ מהיצירה, כאילו נתן את הסמכויות לדמויות – טכניקה עגנונית – הסופר קיים. דאפי מדגישה שזוהי יצירה ספרותית שאיננה מציאות.

דאפי מתארת תהליך אותנטי של נדודי שינה. אסיה מרגישה בשנתה את היציאה של דאפי מהבית, הלבושה בבגדים של אבא שלה.

מקצוע המתמטיקה הוא המקצוע המטריד ביותר בעיני דאפי. זהו המקצוע הקשה והעמוק ביותר. המורה למתמטיקה נהרג במלחמה וכאן דאפי נפגשת עם השכול, בגיל מאוד רגיש. מדובר גם במורה צעיר והדבר שוב מתקשר אל מותו של יגאל.

מתמטיקה היא מקצוע הגיוני, ברור, נוסחאות ברורות – יחד עם המורה למתמטיקה נהרג גם ההיגיון. החיים שהיו ברורים וחד-משמעיים כבר אינם כאלה – ההורים, מעמדם ותפקידיהם, מערכות היחסים וכו'. הכל שונה וחסר היגיון ברובד האישי וברובד הלאומי. אנחנו מושפעים מהתקופה שאנחנו חיים בה. הכל פתאום לא חד-משמעי, צריך להתחיל לשאול שאלות. כל יסודות היקום מתערערים בשני הרבדים ואחד מעצים את השני. הכל יוצר תחושה של חוסר ביטחון כללי. אין שום עוגן – הכל מתנדנד, נופל ומשתנה.

הדבר מסביר מדוע דאפי אינה ישנה – אם יש כזה חוסר ביטחון, איך אפשר לישון? מי ישמור עליך בזמן שאתה ישן? מה יקרה בזמן שתישן? אפילו ההורים ישנים ולא משגיחים. אף אחד לא שומר עליה – אסור לה לישון. אפשר להרשות לעצמך להירדם בבוקר, בכיתה. מקורם של נדודי השינה הוא בתחושת חוסר הביטחון ובילדות ההורית – מישהו צריך להשיח, לשמור שלא יקרו דברים איומים, שאכן קורים. בכיתה דאפי ישנה טובה, שם היא רגועה – מישהו שומר ומשגיח, ער – המורה המבוגר וגם הילדים הערים. יש לה מידה של רגשות אשם כלפי המורה למתמטיקה שנהרג – הם לא דאגו לו ולא חשבו עליו וכעת הוא מת. היא צריכה לחשוב כל הזמן, לספור את הקרובים לה, להגן עליהם ע"י המחשבה עליהם. זוהי הפסיכולוגיה שלנו והדבר מאפיין בעיקר אנשים צעירים.

דאפי רדופת רגשי אחריות ואשמה והיא ילדה מאוד אחראית ובוגרת – דאפי יודעת שהחיים מתנהלים טוב רק כהסוואה ושמתחת מתנהלים דברים נוראיים.

מדרש השם: דפנה – זר עלי דפנה לראש המנצח, הניצחון על השכול. דאפי – כינוי מאוד ישראלי.

היצירה מספרת את הסיפור האישי של כל דמות ומצד שני מסמל את הסיפור של קבוצה שלמה. דאפי מסמלת את תקופת הצעירים של מלחמת יום כיפור, דור שמסתכל על ניפוץ האשליות והדברים שהיו כל כך ברורים קודם לכן. היא מעלה שאלות שלא נשאלו לפני זה. לעומתה, אדם ואסיה מייצגים את דור המדינה – "מגש הכסף" – הם נושאי האידיאלים המרכזיים של המדינה.

בין דאפי ואדם ואסיה יש מתח שהוא בחלקו נורמטיבי (מתח רגיל בין הורים לילדים) – זהו שלב בהתנתקות של הילדים מההורים והמעבר לאישיות עצמאית. זהו משבר חשוב, נורמטיבי וטוב. אך יש כאן משבר גם בין ערכים – בעיני אדם ואסיה המדינה נתפסת עדיין כנס וכמשהו גדול ואגדי – החוויה של הקמת המדינה היא מרכזית בתפיסתם (למשל כשפורצת המלחמה הדבר הראשון שעולה לאדם הוא שצריך להתגייס ולכן הוא מגייס את גבריאל. גם אסיה חולמת על דברים שקשורים בצבע והורי תלמידים שהולכים לצבא). לעומתם, דאפי לא מבינה על מה הם מדברים – האם אפשר אחרת? לאן הדור המבוגר לוקח אותנו בכלל? – זוהי פעם ראשונה שהתפיסה של הדור הישן מועמדת בספק (היא בזה לשוורצי ולמה שהוא אומר בטקס הזיכרון ובזה לכך שכל המורות נתלות במורה לספורט שלא עשה כלום ועל המורה למתמטיקה שמת) – זהו משבר שמתלווה לכל מערכת המשברים שכבר יש בין דאפי להורים שלה. דאפי לא יכולה לסמוך עליהם כי הם לא בהכרח מבינים את המציאות והם גם לא סיפרו לה את כל האמת (למשל, מות יגאל, אחיה). בהקשר של המלחמה, הדור הישן ידבר על מחדל ואילו הדור החדש ידבר על בעיה בבסיס – אולי יש כאן בעיה עם הציונות. אולי דו-הקיום זו הדרך (מערכת היחסים דאפי-נעים). יש כאן פער בין-דורי פוליטי מהותי – מה משמעות הציונות ולאן היא מוליכה אותנו.

בקטע זה דאפי מספרת על משפחתה. היא נוגעת בנקודות מרכזיות בחיי המשפחה. היא מדברת על אסיה כאישה שמעסיקה את עצמה עד כדי התשת כוחות – הדרך שלה להדחיק את האבל ולא להתעסק במצוקה הזו. לכאורה אסיה היא אשת עקרונות – לא מבזבזת כסף, צנועה ולא מתאפרת – הכל מתוך עיקרון. אבל למעשה היא עושה את זה כי היא מפחדת מהקטע המיני – היא מטשטשת את המיניות שלה. דאפי מפרשת את כל זה כ"אמא איננה" – התנכרות כלפי דאפי – כך היא מרגישה, אך זה לא נכון, אבל אם רגשות אי-אפשר להתווכח.

דאפי שואלת שאלות של מתבגר – "למה שני האנשים האלה התחתנו?! זאת אהבה?!" – הם כמו זרים ואין ביניהם כל קשר בעיניה. הדגם שממנו דאפי אמורה ללמוד הוא דגם רע מאוד. ברור לה גם שהם לא מקיימים יחסי מין – הם לא ישנים קרוב אחד לשני – גב לגב. היא שואלת שאלות על למה הם התחתנו – אבל היא לא רוצה שיתגרשו ומפחדת מזה – ילדים רוצים את המצב כמו שהוא, למרות שמקרה זה הגירושין הם הדבר הנכון.

דאפי מדברת גם על הבישול הטפל ובשעות הלא מקובלות של אסיה. היא מבשלת אוכל שמעורר דחייה (עוף מכובס). אוכל הוא סמל למין – כל הדברים שאמורים ליצור כיף נוצרים בצורה ההפוכה.

במונולוג זה מתגלה שלאסיה אין אמא והאדם הדומיננטי בחייה היה האבא. אסיה היא אישה שגדלה תחת ידו של אב ודמות מטושטשת של אם. לאסיה, מסתבר, לא היה ממי ללמוד כיצד להיות הורה. חוסר באם הוא ליקוי גדול מאוד, במיוחד כלפי בת – זהו דגם חוזר – גם לאסיה וגם לדאפי אין אמא.

מבלי להכיר את יגאל, היא נמשכת למשהו שמזכיר אותו, נעים – משיכה בלתי מוסברת לאח שלא היה לה. עוד גורם למשיכה הוא היותו משכיל והיותו ערבי – דבר מיוחד ואף אסור. בנוסף לכל אלו, הוא גם יפה.

שמו של נעים בעל משמעות דומה גם בעברית וגם בערבית. דמותו של נעים ידועה ומבוססת על דמותו של המשורר הדרוזי נעים עריידי.

נעים הוא ה"אחר" ביצירה. הוא לא שייך מבחינות מסוימות לשאר הדמויות ויש לו נקודת ראות שונה על מה שמתרחש. מדובר פה על ערבי-ישראלי מכפר בגליל ולא בפלשתינאי. נעים מייצג את קבוצת הערבים-ישראליים תוך כדי שהוא מספר את סיפורו האישי.

באופן מאוד אירוני, נעים הוא ה"התלוש" – הוא חי בין שתי תקופות – הוא תלוש כמעט מכל היבט. לא סתם הוא מצטט את ביאליק – המשורר הלאומי הישראלי – לא סתם מראים לנו שהוא מזדהה עם חוויותיו של ביאליק ושדאפי לא.

נעים חי בין שני עולמות – מצד אחד העולם המסורתי של החברה הערבית הכפרית ומצד שני הוא "נתלש" משם אל החברה הישראלית (בכדי לעבוד) שבה יש יחס אחר לכל אחד – ערכים שונים ביחס לזקן, לאב ולאישה.

נעים היה חלק מחברה מוסלמית בתהליכי חזרה בתשובה וממנה הוא עובר לחברה ישראלית חילונית. הוא בא מחברה ענייה ומגיעה לחברה העשירה, החילונית והאשכנזית. נעים חי גם בין שפות שונות – יש לו שתי שפות אם – ערבית ועברית, שהיא שפת הלימוד שלו שעם שיריה הוא מזדהה.

כל סיפורו של נעים הוא כמו סיפורו של ביאליק, שניהם היו "תלושים" בצורה דומה – נולד בחברה דתית וחי בחברה חילונית שאת ערכיה לא מצליח להפנים. נעים חווה את יצירה ביאליק. דאפי לעומת זאת לא מזדהה עם ביאליק.

תמיד אומרים שהיהודי הוא התלוש, אבל כאן, נעים הערבי הוא התלוש. א. ב. יהושע בוחר להראות שדווקא הערבי הוא התלוש כדי להראות את המציאות בצורה אירונית – ביאליק הוא המשורר הלאומי של התנועה הציונית, אך דווקא לנעים ביאליק חסר – מי שחי כבר במדינת ישראל לא מזדהה עם ביאליק. נעים, שאין לו ממש מדינה, כן מתקשר לביאליק. יש כאן אמירה גם על ההתייחסות למיעוטים – במקום שהערבים ילמדו תרבות ערבית, הם לומדים תרבות עברית.

נעים הוא בן האישה השנייה של אביו. שני אחיו מאשתו הראשונה של אביו זוכים להשכלה אקדמית. נעים הוא ילד מוכשר שרוצה ללמוד ולדעת, ואפילו המורה מנסה לשכנע את אביו לאפשר לו ללמוד. האב קשור בהבטחה לאשתו הראשונה לתת לבניה השכלה גבוהה. הערבים מתייחסים להשכלה כקרש קפיצה ליציאה מה"הסגר" שבו הם נמצאים – ההשכלה חשובה מאוד למיעוטים.

נעים הוא הבן המקופח במשפחתו למרות כישרונותיו ולמרות שאביו אוהב אותו. אביו קבע שנעים יעזור לפרנסת הבית כדי לאפשר לבניו ללמוד, בדומה לדאפי – שגם היא מקופחת והיא בכורה אבל לא בכורה – היא לא מקבל את היחס המגיע לה. סיפור חייהם של דאפי ונעים מאוד דומה ולכן הם גם התחברו.

באמצעות מערכת היחסים בין נעים לדאפי, אומר הסופר שניתן לגשר על הפערים בין הערבים ליהודים – קשר בין שני העמים אפשרי. כמו שיש דמיון בין סיפוריהם של דאפי ונעים – כך יש גם דמיון רב בין הסיפור של העם היהודי לסיפור של הערבי. התרבות הישראלית וגם הערבית שאפו זו מזו דברים רבים ואכן יש קשר בין העמים. אין ספק שהחברה הערבית-ישראלית היא חברה ייחודית – הם נחשפו לאורחות החיים הישראלים ולדמוקרטיה – היא רוצה להיות חלק מהחוויה הישראלית.

לו ידענו לבנות קשרים טובים ואמיתיים עם האוכלוסייה הערבית שחיה בקרבנו, הייתה אפשרות ליצור גשר לשלום – שהוחמץ. צריך לזכור שבמוסך של אדם עובדים ערבים והמנהל בפועל של המוסך הוא חמיד – ערבי. אלו גשרים שיכלו להיות גשר לשלום. ברגע שזה לא קורה ודלתות (הזדמנויות) נסגרות בפני אנשים – נוצר כעס והתמרמרות – חמיד למשל חוזר בתשובה – החזרה בתשובה היא אפיק שאליו פונים כששאר האפיקים נחסמים – ולא רק הערבים, זהו פתרונם של כל המקופחים. א. ב. יהושע רואה ואף חוזה את המהפך של הסכסוך מסכסוך פוליטי לסכסוך דתי – לסכסוך פוליטי יש פתרון ולסכסוך דתי קשה מאוד למצאו פתרון. לא סתם שותל א. ב. יהושע את היצירה שלו בחיפה – מקום שבו יש דו-קיום פורה בין יהודים לערבים – כך היה צריך להיות בכל הארץ, אבל לא קרה. במידה מרובה ניתן לומר שהחמצנו את ההזדמנות ליצור קשר פורה עם הערבים, אפשר היה "להשתמש" בערבים הישראלים כגשר לשלום ולעולם הערבי. היו אפשרויות ליצור קשר ודו-שיח ולחסוך את המלחמה.

"ודוצ'ה" בלדינו משמעו חיים קטנים. דוברי הלדינו הם יהודים שיש להם שורשים ביהדות ספרד (ה"ס.טים") שגורשה ב-1492. קבוצה גדולה מיהודים אלה ישבו בתקופת הכיבוש התורכי באזור ירושלים. ודוצ'ה מייצגת את ה-ס.ט (ספרדים טהורים) והתנועה הציונית.

ודוצ'ה נולדה בשנת 1881, בתוך העיר העתיקה. 1881 היא ראשית התנועה הציונית ולא סתם נבחר תאריך זה להיוולדה של ודוצ'ה. כל תחנות חייה של ודוצ'ה הן תחנות מקבילות לתחנותיה של עלייתה וירידתה של התנועה הציונית. ודוצ'ה היא סוג של פרסוניפיקציה לתנועה הציונית – מהיציאה מהחומות, דרך השואה, המעבר לחיפה והענקה לנכד חינוך ציוני. ב-1881-2 מקימים חובבי ציון, ובראשם הביל"וים, את המושבות הראשונות בארץ. במקביל להקמת המושבות, מתחילה היציאה של אנשי היישוב הישן מחוץ לחומות ירושלים. עד אז הם חיו בתוך חומות העיר העתיקה וכעת מתחילה הפריחה של הישוב היהודי בארץ. התנועה הציונית באה במקביל ל"אביב העמים" באירופה – ודוצ'ה עוברת את אותו התהליך שהציונות עוברת.

מקורה של התנועה הציונית באירופה והיא נובעת מהתהליכים של ההתעוררות הלאומית באירופה. בתקופה זו מתפרקות האימפריות וקמות מדינות לאום וכך מתפתח הרעיון הלאומי היהודי. היהודים שמפוזרים בכל אירופה חשופים לכל הרעיונות החדשים ואך מנסים להשתלב בתנועות הלאומיות שקמות. הרעיון הציוני הוא תשובתו של היהודי החילוני שרוצה להישאר יהודי. (לפני מלחמת יום כיפור הציונות אובדת עצות – היא בקומה, כמו ודוצ'ה).

ודוצ'ה יוצאת מהעיר העתיקה ומאמצת לה את התנועה הציונית, מגדלת את נכדה ונותנת לו את החינוך הציוני ובאמצעות מכונית המוריס הכחולה (סמל ציוני מובהק) מראה לו את הארץ ועוברת לחיפה – עיר ציונית חדשה. חיפה היא יצירה ציונית.

בתקופת מלחמת יום כיפור נכנסת ודוצ'ה לקומה – סוג של מוות מוחי ולכן גבריאל חוזר לארץ – כדי לרשת את ודוצ'ה. באורח פלא, היא מתאוששת, חוזרת לחיים, חוזרת לביתה ומתפקדת כרגיל. כשהיא חוזרת לחיים, היא קוראת עיתונים ומשלימה את כל מה שהחסירה כשלא הייתה בהכרה. כמו כן, היא מארחת את נעים ובינה לבינו נתווית מערכת יחסים מורכבת – מצד אחד הוא מפחד ממנה (והיא ממנו) ומצד שני הוא מכבד אותה כי הוא בא מתרבות שמכבדת זקנים, ואף נמשך אליה (לא במובן המיני) – הוא מאוד אוהב את האוכל שלה. היא לעומת זאת מפחדת ממנו פחד מוות וממה שהוא יכול לעשות לה ומצד שני היא מאוד אוהבת אותו ואת זה שהוא אוהב את מאכליה – הוא מזכיר לה את הטיפוסים המזרחיים (גם היא מזרחית). זהו זוג מוזר – יש ביניהם פחד אך מצד שני משיכה וסקרנות אחד כלפי השני.

הקשר שלהם הוא סוג של גישור בין הערבים לישראלים. שוב יש כאן מצב של קבוצה (המזרחיים) שיכלו להיות גשר לעולם הערבי.

ודוצ'ה מסמל את ה-ס.ט, שנולדו כאן, חיים את המקום ואת השפה. אנחנו החמצנו את הקבוצה הזו, שיכולה הייתה להיות גשר לאוכלוסיה המקומית (הערבים) שיש לה איתה עבר משותף. בכלל, כל הרומאן מדבר על החמצה מאוד גדולה במישורי היצירה השונים. למרות שודוצ'ה מייצגת את הציונות, ה"ס.טים" לא קיבלו את הכבוד הראוי להם ולא ניצלו את יכולותיהם – הס.טים לא שותפו בהנהגה הציונית ודי נדחקו לשוליים – כל היישוב הישן נדחק לשוליים ולא קיבל את המקום שהיה ראוי לקבל.

רופאים אינם יודעים עד היום מה בדיוק אדם קולט בזמן שהוא בקומה ואילו כאן ביצירה יש ניסיון לתאר מה עובר ומה נקלט או לא נקלט אצל אדם שנמצא בתרדמת:

–          עמוד 21: אין כללי תחביר ואין סימני פיסוק מלבד הנקודה – מכל אמצעי הפיסוק נשארה רק הנקודה, שממוקמת די בשרירותיות ולא בהתאם לתחביר. הנקודה היא הפיסוק הפשוט, הבסיסי והראשוני ביותר. מכיוון שאין כאן כללים תחביריים, מדובר כאן כמעט בקטע שירי, כי יש לו מקצב. יש כאן תיאור של המעבר מהאבן אל הצמח. התחביר מסמל את ההיגיון (הכרה = היגיון) וכשאנחנו לא בהכרה, אין לנו היגיון ולכן התחביר אינו קיים. מה שמייצג את התחביר בכתיב הוא סימני הפיסוק וכאן קיימת רק הנקודה – הדבר הנמוך והפשוט ביותר.

–          עמוד 83: תחושת הגוף מתחילה לחזור – מקודם הגוף היה רק גוש גדול וכאן היא מתחילה להרגיש את הידיים והרגליים, ואך מתחילה להרגיש רגשות וקולות ואף מתחילה לראות. ככל שממשיכים לקרוא מתרבים סימני הפיסוק – ההיגיון מתגבר והיא עוברת לשלב חייתי.

–          עמוד 93: כאן רואים את המעבר וההכרה מתחילה להתעורר. מדובר כאן ב"חיית החיות" – בעל חיים לא מוגדר שלאט-לאט מגלה את ההכרה וההבנה והגילוי הגדול בסוף – השפה – הוא (בעל החיים) שומע ומבין! מופיעים הפסיקים והדבר מעיד על הבנה יותר מעמיקה – ברגע שיש שפה זו לא חיה, אלא אדם.

–          עמוד 124: החיפוש אחרי השפה – הדרך ליצור קשר עם אנשים. השפה היא מה שמבדיל את האדם מהחיה. השפה היא האנושיות וההיגיון. היא מזהה דמות מוכרת – קשר אנושי. מופיע גם הפחד משינה – סוג של מוות – ומי שהיה מת במשך כמה חודשים לא יכול להרשות לעצמו את זה.

תהליך ההתעוררות מהקומה של ודוצ'ה הוא אוניברסאלי – תהליך ההכרה הוא דבר שמאפיין את כל בני האדם, זה דבר אנושי. השאלה היא מה קורה כשמאבדים את ההכרה ואיך חוזרים אליה.

כבר בשנות ה-70 אנו רואים את "העובד הזר" בא לטפל בזקנה – בין אם היא ערירית ובין אם אין מישהו אחר שיטפל בה. החברה הישראלית משאירה ענפים של עבודה לטיפולם של אחרים.

בין נעים לודוצ'ה יש מערכת יחסים יותר מורכבת. ודוצ'ה בהכרה מלאה והיא חוזרת לתפקוד מלא. יש כאן מערכת יחסים בין הנער הצעיר וה"סבתא" הזקנה שיש לה נכד נעדר ואת כל אוצרות הנפש שיש לה היא מפנה לנעים. נעים מצד אחד נרתע ממנה מפני שצעירים נרתעים בדרך כלל מזקנים (זקנה היא דבר לא אסתטי ולא יפה) ומצד שני הוא בא מתרבות פטריארכאלית שיש בה כבוד כלפי הזקן. גם ודוצ'ה מפחדת ונמשכת אליו בעת ובעונה אחת.

יש כאן מפגש בין שתי קבוצות – הציונות (ודוצ'ה) והערבים-ישראלים (נעים). הערבים-ישראלים מסתכלים על הציונות בתימהון. הציונות יוצאת דופן – עם מפורר, מפוזר, שדובר שפות רבות, לפתע מתאחד ומפנה את פניו למקום לא מיושב במשך 2000 שנה ומחייה תרבות שלמה ושפה שלמה. מעולם לא קדם לזה דבר בתרבות העולמית – החייאת שפה שהייתה מתה אלפיים שנה לשפה מדוברת ושוקקת חיים. התנועה הערבית מסתכלת על ההתעוררות הציונית בתימהון אך גם בהערצה אדירה – הם לומדים מאיתנו דברים ומנסים לחקות אותנו וכנראה שבסופו של דבר גם יגיעו למדינה דמוקרטית. כמייצג של הערבים-ישראלים, עומד נעים ומסתכל על ודוצ'ה בפליאה ובתימהון – ברגע שודוצ'ה חוזרת לחיים הדבר בא על חשבון נעים – הם חולקים דירה; אך הוא מעריץ את הכוחות וההתאוששות המהירה והפלאית שלה – כמו ההתאוששות הפלאית של עם ישראל. נעים מסתכל על זה ומפחד פחד מוות מצד אחד אך מעריץ את הכוחות שלה. שום דבר לא מכניע אותה ולכן צריך להתפשר ולהתחלק איתה (כמו שהערבים והיהודים צריכים פשרה על שטח), והחלוקה הזו צריכה להיעשות מתוך כבוד והכרה הדדיים.

להבדיל ממצב הקומה, כאן הולך הגוף ונשארת ההכרה. הצלילות נשארת עד הסוף – הגוף מת והמחשבה נשארת – הציונות לא מתה, את הגוף צריך אולי להחליף, אבל ההכרה והרוח נשארים. (ודוצ'ה מתה כיוון שביצירה יש עלילה הגיונית ואנשים מתים)

יש כאן תהליך של פרידה מהעולם – למרות שהיא זקנה ו"מיצתה את תפקידה", היא עדיין לא רוצה ללכת – היא רוצה לדעת מה יהיה אחריה – היא באה מהמאה ה-19 ומאוד רוצה לראות גם את המאה ה-21. אף אחד מבין האנשים המפוכחים לא רוצה למות – כולם רוצים לחיות. היא סוקרת לעצמה את חייה ברגע האחרון – מי הכירה, מה עשתה, מה לא עשתה, המטפל האחרון שלה (נעים).

* הקשר בין נעים ודאפי איפשר לדאפי לפתור את הבעיה שיש לה במערכת היחסים עם אימה.

דאפי היא ממלאת מקומו של יגאל והיא ויגאל מופיעים בחלומותיה של אסיה כיישות אחת. ברגע שברור לאסיה שדאפי היא יישות בפני עצמה – היא עושה את ההפרדה, וזה קורה אחרי שמתגלה שנעים ודאפי שכבו והקשר שלהם נקטע. רק בסוף אסיה עומדת על רגליה ואומרת  שהבעיות ייפתרו. אחרי שדאפי אומרת לה כל מה שהיא חושבת, אסיה סוטרת לה – המגע הראשון ביניהן – סוף סוף היא מתגלה כאמא שומרת ורק אז דאפי סוף סוף נרדמת – האמא חזרה למלא את תפקידה! דאפי לא צריכה לשמור יותר על עצמה ועל אימה, אמא שלה עושה זאת והיא אוהבת אותה. במישור של יחסי אם-בת היצירה נפתרת טוב.

לסטירה שאסיה נתנה לדאפי יש היסטוריה ספרותית – משהו מאוד דרסטי ובלתי צפוי שובר דפוסים מסוימים ונותן אפשרות למשהו חדש להתקיים. הסטירה הזו לקוחה מיצירה ספרותית שהייתה מוכרת בתקופה הזו – "הפירמה הפדגוגית", שם מסופר על ילדים פליטי המהפכה הרוסית וקבוצה של מחנכים שמנסים להחזיר אותם לחיים נורמאליים ולהעניק להם חינוך – אך הילדים משתוללים וזה לא מצליח. אחרי מקרה אלימות כלשהו, ראש המעון של הילדים סוטר למנהיג חבורת הילדים ונמלא רגשות אשם. אך מכאן והילך נעשה סדר והתחילו להיות פירות למעשי המחנכים.

המונולוג של גבריאל הוא ריכוז של כל המונולוגים (שלו) למונולוג אחד.

הדמות של גבריאל היא דמות חדשה שהעיצוב שלה כושל וברור מאוד שהסופר לא אוהב את הדמות הזו. העיצוב של דמותו של גבריאל בעייתי – לכל דמות רובד לשוני מיוחד אך לא נוכל למצוא את זה אצל גבריאל – הוא חיוור וחסר אופי. כבר בשם שניתן לו יש מידה לא מבוטלת של אירוניה – מצד אחד הוא מלאך, אבל למעשה אין לו שום עוצמה וכוח של מלאך וגם אין לו את המוסר של מלאך. בנוסף, גבריאל (גבר) הוא דמות לא גברית, לא מושכת ולא מפתה. הוא דמות לא מוסרית – לא דואג לעצמו, לא דואג לסבתא שלו, אלא רק לירושה, הוא חוזר ולא חוזר בתשובה – הוא מאוד אגוצנטרי ואנוכי. הדמות של גבריאל נובעת מהדימוי שניתן ליורדים מהארץ – "נפולת של נמושות" (ציטוט של יצחק רבין ז"ל) וכך מעוצבת דמותו של גבריאל.

"המאהב" היא יצירה מאוד ציונית על אף הביקורת והאמירות שיש בה. אך בסופו של דבר האמירה המרכזית היא שמקומו של האדם היהודי בארץ-ישראל ולא בשום מקום אחר בעולם. הבריחה איננה פתרון לבעיות והאדם הבורח/עורק/עוזב אינו מתקבל והיצירה אינה אוהבת אותו. מהותה של חברה דמוקרטית היא הביקורת, אך היא אינה "מבטלת את העסקה כולה".

–          מתוארת כאן האווירה של הימים הראשונים של מלחמת יום-כיפור. בהתחלה הרגשה טובה ובלבול – לא יודעים מה קורה אך בכל זאת יש אופוריה בגלל מלחמת ששת הימים. אבל ככל שהזמן עובר, מבינים שמשהו השתבש – קצב החיול גובר, צריכים כל חיים ומביאים קצינים מהעבר שאולי יעזרו, תחושה גדולה ומאיימת של חורבן הבית השלישי. לאט-לאט מביים שמדובר באסון.

–          גבריאל הוא אדם זר – הוא לא רוצה להשתתף בניצחונות ובוודאי שלא במפלחות. מה שמאפיין את גבריאל זה הזרות שלו. הזרות היא גם בעיה וגם מין כוח משיכה בשבילו – זו גם חולשה וגם הקסם שלו. הוא מביא נקודת מבט אחרת על המציאות – הזר מביא איתו מבט חדש – הוא רואה מה שאנחנו לא רואים.

–          גבריאל נמצא בעקבות תאונה עם שוורצי שבה נתגלית מכונית המוריס הכחולה שנצבעה בשחור והפכה למונית שירות של החרדים. המוכנית החרדית המדומה מתנגשת במכונית הציונית וגורמת למכונית הציונית נזק כבד בעוד שהמוריס נפגעת בצורה קוסמטית בלבד – מתקלף הצבע שחושף את האמת – מכונית ציונית התנגשה במכונית ציונית. האמירה שהערכים החרקים מנצחים את הערכים הציונים מתבררת כלא נכונה – כי הרי המוריס היא ציונית (כיוון שהייתה שייכת לודוצ'ה). בתוך הציונות יש התנגשות ערכים – מתנגשים הערכים של שוורצי (ציונות מאוחרת ושטחית יותר – מודרנית לכאורה) עם הערכים השורשיים של הציונות (ההתיישבות בארץ וטיפוחה) של ודוצ'ה והערכים של א"י הישנה מנצחים את הערכים השטחיים והמתייפים, אך  לא אמיתיים, של הציונות החדשה. הציונות צריכה לעבור טלטלה, היא לא פשטה את הרגל אך היא צריכה ניעור גדול כדי לחזור לשורשים האמיתיים – מה באמת משמעו להיות ציוני? להופיע בכיתה עם אקדח? לשאת נאומים מתיפייפים? הציונות של שוורצי מלאת מליצות, של טקסים, ומעבר למליצות היא לא אמת. צריך להחזיר את הערכים הבסיסיים – עם ישראל צריך לחיות בא"י, להכיר אותה ואת תושביה, להיקשר לשורשים, להיות צנועים יותר וכו'. המדינה היהודית היא ציונית ודמוקרטית – צריך להיות שניהם בכדי להיות ציוני. לכן חרדים לא בהכרח מתאימים לערכי הציונות.

–          הדמות של היורד היא דמות נטולת שורשים. מי שלא חי בשלום עם עברו, ואף מנסה לסלק את עברו (גבריאל מנסה לסלק את ודוצ'ה), הוא נטול שורשים ולכן הוא תלוש. בכדי להיות "נטועים" איפשהו, צריך להשלים עם העבר.  הדבר נכון גם בנוגע לעם שלם, שחייב להשלים עם עברו. עם, כמו אדם, חייב לחיות בשלום עם עברו כדי לבנות עתיד, אך אם יש לו רק עבר – הוא גם פגום. גבריאל לא מצליח ליצור קשרים, אין לו עבר, אין לו עתיד והוא חי רק את ההווה. הנכד של ודוצ'ה (הציונות) הוא "נפולת של נמושות". בשביל לחיות בשלום נפשי חייבים להשלים עם עברנו – גם אצל האדם וגם אצל עם. לגבריאל אין עבר ואין עתיד (אין לו עבר כי הוא רוצה שודוצ'ה תמות) – הדבר מייצג את קבוצת היורדים – שהתנתקה מעברה ואין לה עתיד. הדבר מסביר מדוע היורדים הם תלושים, עקרים ופסולים. אפשר לומר שאסיה בוחרת בגבריאל כיוון שהוא זמני – אין לו עתיד איתה או בכלל.

לדמויות המשניות יש תפקיד בעיצוב העלילה והמציאות של היצירה ובחידוד דילמות של היצירה:

חמיד: מעלה את שאלת הערבים ומחדד את הבעיה.

שוורצי: מחדד את רעיונות מלחמת הדורות בציונית.

ארליך, רואה החשבון המחושב והישר (ארליך = ישר): היצירה מדברת על כישלון החשבונות ההגיוניים (גם המורה למתמטיקה שמת) – ההיגיון מת עם המורה למתמטיקה – ההיגיון שלפיו אנחנו חזקים, שולטים ובלתי-מנוצחים. הכל התנפץ לנו בפרצוף.

הסיפור של טלי עם אדם הוא קונוטציה מקראית לסיפור דוד ואבישג השונמית – אבישג הובאה לדוד בסוף ימיו, אך הוא לא ידע אותה, והיא רק חיממה אותו ולבסוף אדוניה, שטען לכתר, לקח אותה.

בדומה לדוד המלך, אדם (דור המדינה), מגיע למבוי סתום (הקים את המדינה, הרחיב את גבולותיה וכו') וחש ש"האימפריה" עומדת לקרוס. אדם חש שהמצב לא יציב וכמו שדוד מנסה לחדש את כוחו באמצעות הנערה הצעירה, ונכשל, כך גם אדם מנסה להוכיח את גבריותו באמצעות הקשר הנלעג והפגום שלו עם טלי. מערכת היחסים אדם-טלי היא מערכת חולה שלא עוזרת לאדם. אין כאן ניסיון לתאר מצב פדופילי, אלא תיאור של קשר שבא לבסס תזה פוליטית. אפשר לומר שבקטע זה של היצירה "המסרים השתלטו על היוצר" והוא עושה כבר הכל כדי להעביר את המסר ולכן הקטע הזה לא נבנה טוב ספרותית ואין לסצינה הזו צידוק, פרט לפן האידיאולוגי. הקשר הזה לא חשוב ולא נובע מהיצירה. המסר שא. ב. יהושע מנסה להעביר הוא שאימפריה היא מצב מסוכן וכך גם חילופי דורות (השלטון הישן מתחלף בשלטון הצעיר). נוצרת כאן הקבלה בין סוף תקופת דוד לסוף האימפריה הישראלית במלחמת יום כיפור. החברה הישראלית נמצאת ערב פירוק פנימי – יהודים, חרדים, חילוניים, ערבים, אשכנזים, ספרדים