סיכום לבגרות בספרות בנושא גבעולי אשתקד / ביאליק

גם בשיר זה מופיעה מטפורת הטבע לאדם. כמו כן השיר מופנה לדמות מסוימת – חמדת נפשי.

השיר עוסק בעבר שאותו חייבים לפנות. העבר חייב לפנות את מקומו על מנת שהגן יפרח וישגשג. אם העבר יישאר, הוא לא יתן למשהו חדש לצמוח. למרות שיש בעבר מידה לא מבוטלת של חיים, בכל זאת נגזר דינו וצריך לפנותו, ואף די באכזריות, גם אם הוא לא נבול לגמרי.

בבית השלישי יש שימוש במונח "לקצץ בנטיעות" – יש כאן קיצוץ אכזרי. "לקצץ בנטיעות" הוא ביטוי שלקוח מהמשנה ונקשר לדמות אלישע בן-אבויה, בן דורו של רבי עקיבא, גדול בתורה שעזב את הדת והפך לכופר הראשון, וכמובן שהקשר בינו לבין ביאליק נובע מאליו. עליו היה נאמר שהוא היה מקצץ בנטיעות בפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד – 4 דרכי למידת תורה).

מתואר כאן תהליך של חילופי דורות – דור התלושים הוא דור שהנסיבות מחייבות אותו לפנות את מקומו לדור אחר.

בבית הראשון מתואר האביב המרקד. הוא אינו צוהל ושמח, אלא לועג לחורף שנגמר וצוחק עליו שהוא צריך ללכת.

בבית השני יותר ויותר מתברר לנו שמה שנעשה כאן הוא מעבר לעבודה פשוטה בגינה, אלא מתרחש כאן תהליך קבורה – "ועפר בעפר" – ביטוי שלקוח מהתנ"ך שפירושו לזרוק רגבים (אבנים) – זהו תהליך של קבורה משפילה ומבזה – העבר מושפל ומגורש מחיינו.

בבית השני מתואר לכאורה האביב שמגיע והוא נהדר. הגדר בשירת ביאליק היא מושג טעון – לעובר את הגדר זה לצאת מן הכלל. הגדר היא החיץ בין תפיסות הדור החדש לתפיסות הדור הישן. תרבות שבנויה מ"קפיצות" ומדורות שנמחקים היא תרבות קלוקלת.

מזמרת הגנן קופצת בעליזות רבה ומקצצת בנטיעות. ההתלהבות שבה נעשה חילוף הדורות אינה טובה – צריך לתת לעבר לגווע – ההתלהבות הזו מקוממת שכן מוחקים את העבר מבלי שהוא נגמר לבד.

השיר הוא שיר אוניברסאלי כי הוא מדבר על דבר שמוכר לנו בהיבטים שונים – סילוק העבר הוא דבר לא נכון, שכן גם הדור שמסלק את העבר יסולק ע"י אחרים, וזאת למרות שתרבות צריכה להיות בנויה נדבך על נדבך.

בבית השלישי נכתב שהמת מלחך עבר – זהו תיאור מבזה של הקבורה. הדבר משפיל את המת שחוזר להיות עפר – כלום. הזקנים ילחכו והצעירים ישגשגו. השמחה הגדולה והביזוי הם מוגזמים ולא נכונים.

הבית הרביעי נותן מבט יפה ואופטימי. מדובר על הפרדס (מונח של תרבות עברית) שמלבלב ופורח. התרבות העברית שהייתה "לא חיה", הפכה להיות חיה ונושמת – זו הצלחה שאין שנית לה בעולם. יש כאן לבלוב של תרבות ולא סתם נבחרה מטפורת הפרדס, שמסמל יותר מכל את התרבות העברית.

"שבטים" הם ענפים, אך גם קבוצות של אנשים – הפרדס פורח בכל ענפיו, אך גם בכל הקבוצות האנושיות שנמצאות כאן. זהו פרדס מגוון ופלורליסטי – יש ייצוג לקבוצות שונות בעם ישראל.

הבית האחרון מסיים שוב בנימה עצובה – הילדה התמימה בת הדור הצעיר, אוספת את כל מי שנקצץ, גבעולי אשתקד, אוספת לערימה אחת ושורפת – הדור סולק לעד. כל גבעולי אשתקד נשרפו. תפקידה של הילדה נעשה בתמימות.

מבין השורות מציצה דמותו השייקספירית של המלט – סצינת בית הקברות עם הליצן והקברנים – כל סצינת הקבורה רומזת אל סצינת בית הקברות הידועה בהמלט, שהוא התלוש הקלאסי שעומד בין הדורות.

–          הקינה כאן יותר כללית על העבר המתפנה מפני העתיד. הנימה כאן יותר מרוככת מ"צנח לו זלזל" כיוון שזוהי דרכו של עולם. אך בכל זאת יש כאן צער על העבר שלא סיים את תפקידו, אך בכל זאת חייב לסיימו.

–          מבנה השיר הוא מבנה קלאסי מדוקדק, כיאה לביאליק וכמו כן יש כאן גם מצלול חורק.

–          השיר נכתב לאיזושהי נמענת, דבר שיוצר מימד של ריכוך.

–          זהו אינו שיר טבע – הטבע משמש בשיר מטפורה למצב אנושי.

–          השיר עמוס בקונוטציות מסוגים שונים – לקצץ בנטיעות, פרדס, המלט וכו'.