סיכום בספרות על ביקור הגברת הזקנה

ז'אנר זה בנוי כך שלכאורה הגיבורים פועלים לפנינו וכל האירועים מתרחשים בזמן הווה ולא קיימת כאן עמדת מספר. כאשר אנחנו צופים או קוראים דרמה, אנחנו "חותמים על הסכם" שכל מה שמתרחש בדרמה הוא אמת.

בדרמה הקלאסית יש חלוקה ברורה לטרגדיה ולקומדיה, ושניהם שונים לחלוטין ומנוגדים זה לזה בסיום ובהתפתחות העלילה ואף באופי הדמויות ולשון הדיבור.

מסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, חלו שינויים גדולים באמנות, שכן היא משקפת את השינויים שהתרחשו במציאות. הדרמה המודרנית שונה במהותה מהדרמה הקלאסית. השוני מתבטא בין השאר במבנה 5 המערכות של הדרמה הקלאסית שנשבר.

"ביקור הגברת הזקנה" נכתב בשנות ה-50 בשוויץ ע"י מחזאי שוויצרי. דירנמט מגיע אל התיאטרון דווקא מן הציור וניתן לראות זאת ביצירה – בתלבושות, בתפאורה וכו'. ביצירה נראה את השילוב בין המבט המאוד חזותי של הציור לבין האמירה הפילוסופית.

ביקור הגברת הזקנה הוא ז'אנר חדש ומודרני – טרגיקומדיה, דבר שלא יכול היה להיווצר קודם לכן. באופן פרדוקסלי, הטרגדיה היא ז'אנר אופטימי שכן הערכים חוזרים להיות מאושרים בסיומה של הטרגדיה. הקומדיה, שוב באופן פרדוקסלי, היא ז'אנר מאוד פסימי – הקומדיה עוסקת בעיוותי החברה ובחולשות האנושיות. הקומדיה תמיד מסתיימת בטוב, אך היא לא אומרת דברים טובים על המין האנושי ומראה שאנו קטנים, לא טובים ובעלי ערכי מוסר מפוקפקים.

הטרגיקומדיה מחברת בין גיבורי הקומדיה הקטנים, הייצריים, המכוערים (נפשית), שאין בהם גדולה, ערכיות או מוסר – אלה הופכים לגיבורי הז'אנר, והסיום יהיה סיום של קטסטרופה, כמו בטרגדיה, אך לאורך היצירה אנחנו צוחקים – בעצם על עצמנו – אין גדולה באנושות ואין שמירה על ערכים – הם דבר זמני וחולף.

הטרגיקומדיה משלבת יסודות גרוטסקיים – חיבור של דברים שלא מתחברים. הדבר יוצר הקצנה והגזמה של דברים ויוצר אפקט של גיחוך. הגרוטסקה תמיד לועגת למי שהופך לגרוטסקי. הגרוטסקה מחברת דברים שאינם מתחברים ליצירת מצב נלעד ואף מביך. מעצם העניין שהיא מחברת דברים קשים לאווירה קלילה ומערבבת דמע וצחוק – היא מתאימה מאוד לטרגיקומדיה.

המחזה שלפנינו שואל שאלות רבות על החירות ועל יכולתו של האדם להיות חופשי ולהיות אחראי לבחירות שלו. היא תתעסק גם באשמתו של האדם ובכפרה (הרי המחזה נכתב לאחר מלחמת העולם השנייה). הטרגיקומדיה היא ז'אנר פילוסופי ותעסוק בשאלות האלה ובשאלת הצדק – צדק לא כל-כך פשוט ויכול להיות גם מאוד אכזרי.

העלילה במחזה מאוד מורכבת ומתארת באופן אכזרי (כיאה לדירנמט) תהליך שעוברת עיירה בדיונית בשם גילן, כשלעיירה מגיעה קלייר זחנסיאן, מולטי-מיליארדרית, שיש לה חשבון ארוך שנים עם אחד מתושבי העיירה (איל) והיא דורשת את הוצאתו להורג של אזרח חשוב ונכבד זה ובתמורה מבטיחה לעיירה סכומי כסף בלתי מוגבלים.

היצירה עוסקת בתהליך שעובר על תושבי העיר שבהתחלה מתנגדים ומצהירים הצהרות כאלה ואחרות ולבסוף מבצעים את גזר הדין. ברצח שותפים כל הגברים בקהילה ללא יוצא מן הכלל – אין אדם שיכול לצאת מזה.

התהליך מתאר את אובדן האחריות האישית של תושבי העיירה שהופכים לכלי שרת בידיה של הזקנה המיליארדרית.

קלייר משתלטת על כל מקורות ההכנסה של תושבי העיירה ומחכה שהם יבצעו את מה שהיא ביקשה שיתבצע. אנו עדים לתהליך שהולך ומתרחב של אנשים שנענים לבקשתה. הדבר לא קורה מיד, אלא זהו תהליך – לאט-לאט האנשים משתעבדים לכסף והעיירה עוברת את התהליך באופן מאוד-מאוד איטי.

* פרטי הלבוש והתפאורה הם בעלי משמעות רבה והדבר יוצר, מעמיק ומדגיש את האווירה והמסר של הטרגיקומדיה.

אנחנו נמצאים בעיר שמנותקת מכל משאביה הכלכליים וכולם מחכים לגברת קלייר זחנסיאן שמשמשת כ"משיח" של העיר ובהמשך גם תציע תמיכה כלכלית בתמורה להריגתו של איל, כיוון שבגד בה וכולם גירשו אותה מהיער כשהייתה במצב פגיע – נערה צעירה לא נשואה בהריון. איל בגד בה על מנת להתחתן עם עם ביתו של בעל המכולת (בחירה פרקטית – לביתו של בעל המכולת יש כסף). קלייר תגדיר את מצבה כך: "העולם הפך אותי לזונה, ואני אהפוך את העולם לבית זונות".

הסיפור מתחלק לשתי עלילות – העלילה הפנימית, שהיא סיפורה של קלייר, והעלילה החיצונית, שהיא סיפורה של העיר גילן ומה שנעשה עכשיו לאיל. בין שתי העלילות יש קשר של סיבה ותוצאה (המעגל הפנימי הוא הסיבה להתרחשותו של המעגל החיצוני). המעגל הפנימי הוא מטונימיה למעגל החיצוני ואף סינקדוכה (בעל משמעות מעבר ליצירה עצמה) למה שקורה בתרבות המערב). קלייר סבלנית ומוכנה להמתין לכך שלא תהיה לתושבי העיר ברירה אלא להיענות להצעתה.

כבר בהתחלה רואים שלקלייר מותר הכל ואין לה גבולות – למשל מותר לה למשוך בפעמון החירום, דבר שאסור בדר"כ. לכל דבר בחיים יש מחיר, אך היא תשלם אותו. לגבי קלייר אין כללים והיא מעל הכללים כי היא מחזיקה את הכסף והכסף הוא "אלוהים".

ליצירה יש אמירה חברתית מאוד גדולה והמסר מועבר בשתי דרכים – הסאטירה והאלגוריה. הסאטירה תוקפת תופעות של שחיתות ושל "טיפשות ציבורית" והמטרה שלה היא חוץ-ספרותית – ביקורת חברתית. הסאטירה מתקיפה באמצעות הפרזה, הגזמה והגחכה. הסאטירה כלל לא מתעניינת בבני אדם יחידים, אלא מתמקדת בתופעות. הדמויות שמופיעות בסאטירה הן סכמטיות וייצוגיות. כל שאר הדמויות במחזה הן דמויות ייצוגיות למוסדות המערב – כומר, מורה, צייר וכו'. המאבק שמתרחש כאן הוא בין התופעה לבין המוסדות. התופעה מדוברת כאן היא הכסף – האליל החדש של העולם המערבי – הגלובאליזציה, הכלכלה העולמית. בדרך למימוש התופעה נפגעים חלשי החברה – הקהילה נרמסת, הפרטים נרמסים.

זהו מחזה סמלי – אלגורי, סוג של משל – אנו מחליפים דמויות ממשיות בדמויות ייצוגיות. המטרה של האלגוריה היא חוץ-ספרותית – להעביר ביקורת על החברה. לא מדברים כאן על אנשים מסוימים, אלא על תפקידים שמייצגים ממסדים ומוסדות מסוימים. המחזה גם מותאם למקום שבו הוא מוצג – דירנמט מורה בהוראות הבימוי למשל לעצב את תחנת הרכבת כפי שמקובל באותו מקום בכדי שהאנשים יתחברו לסיפור. מצד אחד דירנמט כותב אלגוריה ומצד שני מבקש לעצב את המחזה בצורה ריאליסטית.

קלייר מייצגת את תופעת הכלכלה העולמית – הכל נעשה למען הכסף. בהתנגשות בין המוסדות החברתיים של המערב לתופעה הזו – המערב נכשל. הכוחות המערביים הם לא רעים, הם פשוט חלשים.

בתקופת ימי הביניים היו מקובלים מחזות מוסר – תיאטרון לא הועלה כמעט אז כיוון שהוא היה מקושר לעולם האלילי ולכן הנצרות נלחמה בתיאטרון. גם המחזה הזה הוא מחזה מוסר שיש בו התמודדות בין כוחות מנוגדים – טוב ורע. בימי הביניים תמיד הטוב ניצח, אך במחנה המודרני שלפנינו – הרע (הכסף) מנצח את הטוב (הערכים), כי זו המציאות. אך ניצחונו של הרע אינו נובע מרשעותם לכאורה של תושבי העיר, אלא מחולשתם.

ברשימת האורחים בולט מוטיב הכפילות: טובי, רובי, קובי, לובי – לכולם שם דומה והם גם מופיעים בזוגות ואף העיוורים חוזרים אחד על דברי השני. מוטיב הכפילות מדגיש אובדן האופי האישי – כך גם יקרה לאנשי גילן שיאבדו את המצפון והאחריות האישית שלהם – הם יאבדו את האנושיות והייחוד שבהם ויהפכו להיות אותו הדבר. המיוחד באדם הוא שהוא ייחודי ואין לו תחליף – כאשר אנחנו אותו הדבר, איבדנו את האנושיות שבנו. מה שמאפיין את כל האורחים הוא החזרתיות שלהם וגם העיוותים שלהם: למשל לועסי המסטיק, שכל מה שהם עושים זה ללעוס מסטיק – התנהגות אוטומטית – אין להם הרבה שכל או חוכמה.

בעלי תפקידים ובהמשך ידורגו על פי מידת קרבתם לאיל.

הטרדנים הם העיתונות וזוהי אמירה מאוד ברורה – אנו מצפים שהעיתונות תהיה כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך לאורך המחזה הם יפספסו את ההתרחשויות האמיתיות וידווחו מה שירצו לדווח. הם תמיד יגיעו מאוחר מדי, אחרי שהכל כבר התרחש וידווחו מה שיגידו להם לדווח. לעולם המערבי יש ציפיות גדולות מהתקשורת – כלב השמירה של הדמוקרטיה, אך הכלב נרדם.

בעצם הופעתה הייחודית של רשימת הנפשות, מדגיש דירנמט שצריך לקרוא את המחזה לפני שרואים את ההצגה – המטרה היא לא שהוא יהיה דרמטי או מותח, בדומה לקלאסיקה היוונית.

יש לזכור שזהו שילוב של שני הז'אנרים הקלאסיים – טרגדיה וקומדיה, ואכן משולבים כאן דברים מן הטרגדיה היוונית הקלאסית:

בטרגדיה הקלאסית ההתחלה היא תמיד במצוקה – משהו בסדר הטבעי של החיים משתבש ולאורך הטרגדיה מתרחש תהליך של גילוי שגם הגיבור הטרגי לא מודע לו, גילוי של החטא שגרם להפרת הסדר הטבעי. בסופה של הטרגדיה חוזרים ומתאששים הערכים הנעלים – חוזרים להכרה מחודשת. בטרגדיה הקלאסית המקהלה היא תמיד מספר נעלה יודע-כל שמייצג את הערכים.

המחזה שלנו נפתח כשגילן בפשיטת רגל (שזו סוג של מגיפה), אך כאן מתברר די מהר מה מקור המצוקה הכלכלית (קלייר) וכולם יודעים מה החטא ומי החוטא. כמו בטרגדיה, יש כאן קורבן אדם – איל – קלייר לא תוותר ולא תסלח ורק דבר אחד יכבה את חמתה הבוערת – הוצאתו להורג של איל. בסוף העלילה חוזר ומתאשר העיקרון שהכסף קונה הכל – זוהי חברה שאין בה ערכים נעלים והכסף קונה בה הכל.

גם כאן יש מקהלה – אזרחי גילן זו המקהלה ולפעמים אף מתפקדים כמקהלה של ממש – אנשים משחקים עצים וציפורים במקום תפאורה של ממש. אך בטרגדיה היוונית המקהלה מאשרת ערכים נעלים, אך כאן אזרחי גילן נהנים מהכסף ומאשרים ערכים נחותים. כמו כן, למקהלה בטרגדיה יש לשון מליצית גבוהה ואילו כאן יש לשון מצחיקה – לשונם של מתעשרים חדשים שמתמשים בלשון הגבוהה מפני שקיבלו כסף. בעולם המודרני אנחנו משמשים תפאורה לתוכניות של הממשלה – אנחנו לא חשובים, וכך גם דברי המקהלה נקטעים ע"י רעש הרכבת.

קלייר מעמידה לדין את כל מי שפגע בה – השופט ששפט במשפט הופך לרב-משרתים, אדם שאין לו עצמאות (בניגוד לשופט). שני עדי השקר – עוורו וסורסו על-ידה (הרי הם העידו ששכבו איתה) – מידה כנגד מידה – כל אחד מקבל מה שמגיע לו. עכשיו היא דורשת את מותו של איל. הזמן שעבר כלל לא משנה לה והיא דורשת את הצדק שמגיע לה. היא מנפצת להם את כל האשליות כבר מההתחלה – היא מודה שהיא לא אוהבת בריות ולא מבקשת שייחסו לה נימוקים נעלים – היא מנמיכה את כל הציפיות ממנה.

יש כאן מדרש שם – קלייר=צלול. יש כאן רמיזה לאופייה של קלייר – היא רואה את העתיד וצופה את המתרחש. היא לא מתרגשת מהתנגדות תושבי העיירה.

יש צד מזוויע בדמות שלה – השימוש בפרוטזות, השיער – יש החצנה מאוד ברורה של כל המומים הפיזיים והמומים הפיזיים מטונימיים למומים שבנפש. קלייר, במהלך חייה, איבדה את היכולת להרגיש והשימוש בפרוטזות (שמתפקדות מצוין, לדבריה) מדגיש את אובדן היכולת לחוש ואת אובדן האנושיות שבה.

הדבר האירוני בקלייר, הוא שהיא היחידה שרואה את האמת בעצמה, בחברה ובבני האדם האחרים. כשכולם אומרים שלא יהרגו את איל, היא צוחקת ומחכה, כמו כן כשמהדרים את אביה, היא אומרת שהוא רק בנה את בית השימוש. היא גם מנפצת את כל מה שאומרים עליה במערכה הראשונה. מי שאיבד את האנושיות יכול לומר את האמת בלי שום בעיה, כי לאדם האנושי יש יכולת לייפות ולכסות את האמת המרה במידת מה.

איל הוא כל אדם – יכול להיות כל אחד, הוא אינו דמות ספציפית, כולם יכולים להזדהות איתו, וככל אדם, הוא לוקה בחולשות האנושיות של כל אדם. איל הוא דגם של המוסר הבורגני, הוא לא חש אשם כי הוא נהג כמקובל – מבחינתו (ומבחינת המוסר הבורגני החדש) זה בסדר שהוא הכניס את קלייר להריון ולא התחתן איתה. אנו גם מצפים מבן המעמד הבורגני שיתחתן ויסתדר, והוא אכן העדיף את בת בעל המכולת – סידור מושלם. איל אינו מרושע, ויתרה מזאת – הוא מכיר היטב את החברה שבה הוא חי – ברור לו לחלוטין שאף אחד לא יעמוד בפיתוי הכלכלי שמציעה קלייר. די מהר מתברר שהפופולריות שלו לא תעזור לו מול פיתוייה הכלכליים של הזקנה.

דירנמט מראה איך בפועל אנשים מתפתים לפיתוייה של קלייר – הם קונים בהקפה ("פעם יהיה לי איך לשלם") – הם מופיעים על הבמה עם נעליים צהובות. איל ישים לב לכל זה וינסה גם לברוח.

מעצם הגדרתם כ"בעלי תפקידים", מייצגים אנשים אלה את הפן הציבורי בעיירה. כמעט כולם לא מצטיינים במוסר רב, פרט לרופא ולכומר – שניהם מאוד מודעים להתדרדרות המוסרית; הם אמנם נסחפים עם הזרם, אבל הם מאוד מודעים לכך (בניגוד לשאר התושבים). השאלה היא האם העובדה שהם מודעים למה שקורה זה יתרון או חיסרון? הם מודעים למה שקורה אך לא מנסים לעצור את התהליך. המקסימום שהם עושים זה להמליץ לאיל לברוח. המחזאי מראה כאן את כישלון החברה האזרחית שהייתה אמורה לתת הגנה לאדם – כולם נכשלים והכשלון של המורה והכומר הוא כישלון אחר, לא ברור אם הוא חמור יותר או חמור פחות.

לתפאורה חשיבות רבה ביצירה זו. אחת הדרכים ליצירת האווירה בטרגיקומדיה היא התפאורה שיוצרת אווירה מיוחדת. התפאורה היא גיבור ביצירה כיוון שרואים אותה והיא יוצרת אווירה ואף מאפיינת אנשים בצורה מאוד ברורה.

ארון הקבורה והפנתר השחור: שני דברים לא רגילים שמושכים המון תשומת לב. הם ממחישים את האווירה הגרוטסקית ובאים להאיר באור מבקר את תופעת הצריכה שמאפיינת את המאה ה-20 – אנשים קונים, לא משנה אם צריך או לא צריך. תופעה זו מאוד מאפיינת את קלייר, שהיא עשירה חדשה שמנסה להפגין את עושרה – גם באמצעות עצמים אלה וגם באמצעות הבעלים – צריכת הבעלים. היא אובססיבית לחתונות, כנראה מכיוון שעם מי שהיא באמת רצתה להתחתן (איל) היא לא הצליחה. ארון הקבורה הוא רמז מטרים – ארון שנכנס ריק במערכה הראשונה יצא מלא במערכה האחרונה. הפנתר השחור (כך גם כינתה קלייר בעבר את איל) ניצוד במהלך כל העלילה וברור שהכוונה כאן היא לאיל.

הנעליים הצהובות: ברור שכל מי שמתחיל לקנות בהקפה נתפתה לפיתוייה של קלייר והפך ל"משתף פעולה", וכל מי שמתחיל לקנות בהקפה, נועל נעליים צהובות, ומספר האנשים האלה הולך וגובר. תסמונת הנעליים הצהובות היא מדד לרמת ההתפתות של תושבי העיירה. בהמשך גם ברור לאיל מה קורה – הוא מכיר את עצמו ואת תושבי העיירה. הוא אף יודע שהיא מתנהג כמוהם אם היה במקומם.

גם בני משפחתו של איל נועלים את הנעליים הצהובות – אפילו מוסד המשפחה לא עומד בלחץ – הם די מהר, יחסית, נועלים את הנעליים וברור לו שגם משפחתו לא תעמוד לצידו. יש כאן ביקורת חריפה על המוסדות האזרחיים שלא עומדים בפרץ וגם ביקורת חריפה לא פחות כלפי מוסד המשפחה – אי אפשר לבטוח באף אחד בעת מצוקה – כל איש לעצמו, אפילו המשפחה לא תעמוד לצידך. המחזה נכתב בשנות ה-50, אחרי מלחה"ע השנייה, כשהזיכרון היה מאוד טרי – המלחמה הייתה הוכחה חיה לטענה של "אדם לאדם זאב".

האלמנטים הויזואליים באים לידי ביטוי גם בשינויים החיצוניים שעוברים על העיר – השינויים מעידים על כך שהאנשים יודעים שהרצח יתבצע והרווחה ששוררת בעיר מעידה על הזמן הקצר שייקח עד שהכסף יזרום לכיסם.

ניסיון הבריחה של איל נכשל כיוון שכנראה הוא לא נחוש מספיק לברוח משם וברור לו שקלייר תרדוף אותו בכל מקום, כפי שעשתה לשאר השותפים במשפט. דבר נוסף שמונע ממנו לברוח הוא שהוא בן 70, לא יצא לעולם מגילן, ונסיעה לאוסטרליה דורשת התארגנות רבה.

יש כאן חזרתיות של דברי כולם – כולם כאן מאוגדים בדעה אחת ואף אחד לא יעז להגיד או לעשות משהו אחר- חריזה וחזרתיות יוצרים פזמון חוזר שמאחד את כולם וככל שהתופעה מתפשטת יותר ויותר, זה ברור שהמעגל הולך ונסגר על איל (ואכן הוא גם יהרג ע"י טבעת של אנשים שתיסגר עליו).

הפנתר כבר נהרג, והפנתר מסמל את איל, ומרגע שניסיון הבריחה נכשל, ברור שהגורל נחרץ ושהכל עניין של מעט זמן עד שירצחו את איל.

בולטת כאן גם עמדתו המאוד צבועה של הכומר (כומר עם רובה, הוא בין הציידים – מעמד תמוה לאיש דת) – זוהי ביקורת על הכנסייה שהעלימה עין ואף שיתפה פעולה במלחה"ע השנייה.

ניסיון הבריחה של איל, כצפוי, נכשל, וכעת אנו מצפים לקטסטרופה שמאפיינת את ז'אנר הטרגדייה. כמו שהפתיחה הייתה בקללה, הסיום יהיה קטסטורפה – היצירה שומרת על המימד הטרגי שבה, אך בצורה קומית (כמו שבהתחלה האנשים מזיזים את הראש באותו כיוון, מתבטלים ושאר דברים קומיים). בטרגדיה הגיבורים הם נעלים, אך כאן הם מאוד נחותים – בטלנים, לא נלחמים, לא בוחרים, שיח נמוך, שפת גוף נמוכה, בחרו בשבילהם כבר מזמן – המימד הקומי נוצר באמצעות ההנמכה.

עצם העובדה שהתפאורה מורכבת מאנשים מחופשים יוצרת מימד קומי מגוחך. אין כאן ניסיון להיות מציאות, כל הזמן נשמרת ונאמרת האמירה שזהו תיאטרון ולא מציאות. האנשים שמתפקדים כעצים יוצרים את פחיתות ערך האדם – אין הבדל גדול בין עץ לאדם. האנשים הם בולי עץ ואין מהם ציפייה גדולה.

בעמוד 86, המורה משתכר והופך לשתיין. המורה מודע לתהליך שמתרחש ויודע שלאט-לאט גם הוא הופך לרוצח ולכן הופך לשתיין.

האפיריון (המתקן שבו נושאים את קלייר) לא הולם את רוח תקופת המאה ה-20 ומחזיר אותנו לתקופה קדומה יותר שבה היו מטיילים באפיריון. הדבר יוצר מפגש מגוחך – הכל מודרני ורק היא באה על אפיריון – קלייר מקבלת מימד עוצמתי – היא אוניברסאלית ולא שייכת לאף זמן, היא אלילה – נושאים אותה כמו מלכה. הדבר מוציא אותה מהאנושיות שלה, היא משהו על-זמני – רודפת אנשים גם מעבר לגבולות הזמן. הכל שייך לה, הכסף שלה – יש כאן תחושה כאילו היא אל קדום.

יש כאן שיחה כמעט בארבע עיניים בין איל לקלייר ודמותו של איל מתפתחת – הוא מתעניין בילדה שהייתה לשניהם בעוד שקלייר – שהיינו מצפים שנקשרה לילדה – נשארת נטולת רגש לחלוטין. הנכות הכי נוראה של קלייר היא הנכות הנפשית, איל מגלה אנושיות והיא לא. בטרם מותו הוא מגלה אנושיות ומתעניין בביתם המשותפת, לעומת קלייר שהיא נטולת רגש לחלוטין. "הכל קפא בי" – אין בה שום רגש, ליבה קפא. היד והרגל התותבות הם רק אמצעים מטונימיים למה שקרה ברגש. הלב הוא מה שמבדיל בינינו לבין בובות וכלים תותבים. היא תקועה – הנישואין לאיל לא התגשמו ושם היא קפואה במקום והאובססיה שלה לחתונות היא פיצוי על החתונה של התקיימה.

בעל מס' 9 הוא מדען – גם מדענים ויוצרים דגולים הם כלי משחק בידיו של הכסף הגדול – היא פוקדת עליו להפסיק לחשוב והוא מפסיק.

מתרחש כאן טקס מאוד מכובד ואף פולחני – שבועה שכזו. חוזרים על הערכים בדומה למקהלה בטרגדיה היוונית. בכינוס זה נקבעת ההחלטה להוציא את איל להורג. הקורבן, איל, מקבל על עצמו להיות מוצא להורג "למען הקהילה" – כך זה מוצג. הטקס בנוי בשני רבדים: מצד אחד מאוד מכובד-טקסי, פולחני – כל גברי העיירה מתכנסים ונושאים שבועה לערכים – נשבעים על טקסט מאוד גבוה שמדבר על צדק, יושר, הקרבה – ערכים מאוד נעלים. כל הנוכחים שותפים בנדר הקדוש. לכאורה זהו אירוע מאוד גבוה, נשגב ולא-מודרני. לצד אדרתו של האירוע, יש גם הגחכה של הדברים שנעשית ע"י החזרה על הדברים בשביל העיתונות וברגע שחוזרים עליו פעם שנייה, כל האירוע הופך למגוחך; כשחוזרים על זה פעם נוספת – כל ההדר והתפארת נעלמים. זה מגוחך גם מהיבט העיתונות והטלוויזיה – הם לא מדווחים אמת, אלא נותנים איזושהי הופעה – הצגה.

השילוב של ההגבהה וההנמכה גם יחד ב"טקס הפולחני" יוצר את הגרוטסקה (חיבור דברים שאינם תואמים אחד לשני).

לכל אורך המחזה יש שילוב של מערכות שונות. בדר"כ צריכה להיות התאמה בין המערכות (ראייה ושמיעה). דירנמט משתמש בכל האפקטים בבת אחת (התרחשות, תפאורה, אביזרים, טקסט, מוזיקה ואפקטים קוליים) ויוצר לפעמים בכוונה חוסר התאמה בין המערכות השונות. למשל בהתחלה, כאשר ראש העיר נואם, ישנו רעש הרכבת – חוסר התיאום מכוון ויש בו אמירה – דברי ראש העיר לא חשובים וחסרי כל משמעות וחשיבות. לכל אורך היצירה דברים חשובים לכאורה נבלעים ברעשים מכיוון שהם אומרים דבר אך מתכוונים לדברים אחרים. דוגמא נוספת היא שכולם אומרים שלא יתנו להרוג את איל ובמקביל מתפשטות הנעליים הצהובות ומוצרי היוקרה – יש חוסר תיאום מוחלט והמציאות חזקה יותר מכל הצהרה מילולית. דירנמט יוצר בכוונה חוסר התאמה בין הטקסט לאביזרים – כל אחד אומר משהו אחר. הוא עושה זאת בכדי ליצור את הפער שבין הדיבור למציאות.

לאחר שאיל נכשל בניסיון הבריחה שלו, הוא מקבל את הדין על עצמו ואומר שגם הוא היה עושה זאת. הוא מבין שאין מפלט – אם הוא יישאר הוא ייהרג וגם אם הוא יברח – כוחה של קלייר בלתי מוגבל, כמו כוחו של הכסף בעולם המודרני. הכסף הוא השולט בעולם (ואכן קלייר מעוצבת כאלילה – האפיריון, האיברים המלאכותיים שלא כבולים לכללי הטבע ונמצאים רק בשליטתה). איל אפילו עובר תהליך של הכרה במעשה שעשה – במפגש האחרון הוא אף מגלה עניין בגורל התינוקת שהייתה להם בעוד שקלייר נשארת אדישה ולא אנושית – היא חסרת כל רגש פרט לרגש הנקמה.

יש כאן רמיזה פוליטית – בשנות ה-50 נערכו המשפטים הפומביים במזרח אירופה והנאשמים תמיד הודו בכל פשעיהם – כולם מבכירי השלטון, קומוניסטים הדוקים שמודים בכל פשע שהשלטון מטיח בהם. האמירה כאן היא שבאמצעות לחץ (במקרה של המשפטים – העובדה שהם פומביים מאוד מלחיצה) – נאשמים יודו כמעט בהכל.

דירנמט שואל את עצמו מהו אדם ומה הכוח שלו במלחמה כנגד אותם כוחות שסחפו אותנו כבר מספר פעמים למערבולת של דמים. הדבר היחיד שיכול למנוע היסחפות הוא עמידה על המשמר. המאה ה-20 לימדה אותנו שכל בני האדם מסוגלים לרוע – בכולנו זה נמצא והשאלה היא כיצד מתמודדים עם זה. צריך להיות מודעים לכך שזה טמון בכל אחד מאיתנו – להיות מודעים, חשדנים, לעמוד על המשמר. צריך כל הזמן לשאול, לחשוב ולהיות עם היד על הדופק – כל אחד כלפי עצמו וגם כלפי הממסד.

ברור לנו שיש כאן מוות שנעשה ע"י המון – אין אשם אחד למוות – אין רוצח אחד כיוון שאז צריך משפט, אבל כשכולם מעורבים – אי אפשר לשפוט – אין מי שיקיים משפט. כל אנשי גילן שותפים ברצח כמו שכולם יהיו שותפים לשימוש בכסף.

הסיבה למוות – שמחה שגרמה לשבץ לב – אוקסימורון – מרוב שהוא שמח למות – הוא מת. כל מוסדות העיר שותפים ולכן אין את מי להאשים ואין מי שינהל חקירה.

העיתונות כרגיל מגיעה באיחור ומפסידה את האירוע כיוון שהם אכלו בקרון המסעדה של קלייר – גם העיתונות קנוייה.

דירנמט משחק בכל המוסכמות התיאטרליות – העיתונות אוכלת בהתחלה ובסוף, הארון הריק מההתחלה מתמלא בסוף, הפנתר השחור שברח בהתחלה – ניצוד בסוף. שתי השורות שבתוכן איל מוצא להורג הן שוב נתון פולחני – את המוצאים להורג נהגו להוביל בין שתי שורות של בוז, אבל כאן העומדים בשורות הקלון הם גם התליינים.

מיד אחרי ביצוע פסק הדין מגיעה גם ההמחאה – שהוכנה מראש.

לעומת האודות שבטרגדיה היוונית שחוזרות ומאשרות את הערכים הנעלים, כאן המקהלה שבה לשבח את הכסף ואף מפרטת מה הוא קונה – מה שיוצר עוד יותר גיחוך. העוני לא עושה את האנשים טובים יותר, אך כשמדברים על מה שהכסף קונה – אנחנו יודעים במחיר מה הוא נקנה, וזה כמובן מפרק את הדבר הגדול לחלקיו הקטנים – השלם אינו מגוחך, אבל החלקים יוצרים גרוטסקה – חייו של איל נמכרו בשביל מגרש טניס או מכונית יוקרה. בהמשך ממשיכה הצביעות – כולם מלווים את קלייר עם משאה היקר (תרתי משמע).