ניתוח הסיפור "סיפור בלי כתובת" / יהודית הנדל

"סיפור בלי כתובת" מאת יהודית הנדל הוא יצירה ספרותית יוצאת דופן ומטלטלת, אשר צוללת אל מעמקי הנפש האנושית בשעה שהיא פוגשת באבל, בכאב ובבדידות הנלווים לאובדן בלתי נתפס. זהו סיפור שאינו מספר על מקרה בודד בלבד, אלא משרטט במדויק את מסע ההתמודדות של אדם עם המוות, עם החסר שנותר אחריו, ועם הזיכרונות והרגשות הסוערים הממשיכים ללוות אותנו גם שנים רבות לאחר האירוע הטראומטי.

כבר מקריאת השורות הראשונות ברור לקורא כי אינו עומד בפני סיפור בעל עלילה רגילה ורציפה, אלא לפני יצירה שכולה זרם תודעה אסוציאטיבי — כמו מחשבות המתגלגלות בראשנו ברגעים של סערה רגשית. הדמות המספרת, שהיא גם הגיבורה, אינה מנסה לבנות רצף אירועים חיצוני, אלא מוליכה אותנו בעקבות תחושותיה, זיכרונותיה ודמיונותיה, כאשר כל פרט במציאות הנוכחית מזכיר לה דבר-מה מן העבר — ובעיקר את חוויית ההתייתמות מאמה בילדותה.

היצירה עוסקת לא רק בכאב הפרטי של הגיבורה, אלא נוגעת בשאלה אוניברסלית: כיצד אדם חי בצל האובדן? מה קורה כאשר מוות של אדם אהוב נותר חבוי בתוכנו, ללא עיבוד רגשי אמיתי? הסיפור מראה כיצד מוות שאינו זוכה לעיבוד רגשי הולם הופך להיות פצע פעור — כזה שאינו מגליד עם השנים, אלא ממשיך לדמם ולהכאיב, ומוציא את האדם מגבולות השגרה והתפקוד התקין.

הקורא פוגש בסיפור תמונות עזות וחזקות: דמותה של אישה צעירה המגיבה בכעס פראי לנוכח גופת אישה ברחוב; דימויים מיתולוגיים של כלב השאול צרברוס, הממחישים את תחושת הגיבורה שהיא כלואה בין החיים למוות; והבנה כואבת כי לא ניתן להימלט מהתמודדות עם האובדן. אין בסיפור זה נחמות קלות או פתרונות קסם — להפך: הוא מציע עימות כואב אך כנה עם שאלות של אשמה, כעס, בדידות וזיכרון.

בתוך העצב שמהדהד ביצירה מתגלה גם שביל צר של תקווה — ההכרה שאף שאין דרך למחוק את הכאב, יש דרכים לחיות לצידו, להבין אותו, ולעיתים אף להפוך אותו ליצירה. הסיפור רומז לכך שהכתיבה עצמה, האמנות, היא אחת הדרכים בהן אדם יכול לתת צורה לחוויה חסרת כתובת — לחוויה שאין לה מילים — ולמצוא נתיב צר, אך ממשי, להמשכיות ולחיים לצד הזיכרון.

אנו נמצאים בסיפור שיש בו חוויה אמיתית שיוצרת מעגלים (גלים) בנפש. התהליך שנוצר בנפש הוא תהליך לא-רצוי שגורם לסערות רגשיות לא-רצויות. יש כאן השתלבויות רבות של דברים ריאליסטיים פשוטים לדברים מורכבים הרבה יותר (ריאליסטיים גם כן) – המציאות מורכבת, אך לא באותה רמה כל הזמן. המציאות מעורבת ברגשות אישיים.

הסיפור בנוי משלוש מעגלים. המעגל הפנימי ביותר הוא האירוע האמיתי בחנות העיתונים, המעגל השני הוא המפגש בבית החולים והמעגל השלישי הוא בשדרה ובבית.

 

המעגל השני הוא סיפור בית החולים. הוא מורכב מפרטים מציאותיים-טריוויאליים (השיחה עם הפקידה והשיחה עם רופא). הפקידה והרופא מתייחסים למותה של האישה בצורה אדישה (חיים ומוות הם עניין יומיומי בעיניהם). התייחסותם מאוד מנוכרת, ומאחר והם אדישים ומנוכרים הם לא שמים לב לפרטים (הפרטים הם אלו שהופכים אותנו לשונים).

בחלק זה גם הכלב הריאלי יוצא מן המציאות שלו והופך למשהו אחר – הכלב הוא אנושי יותר מכל בני האדם. מההתחלה הוא חש שדבר לא טוב עומד להתרחש והוא מגן על גברתו. הכלב המציאותי מתחיל לקבל משמעות שהיא מעבר למשמעות המציאותית שלו – הכלב בולט באנושיות שלו משאר האנשים האחרים שנמצאים שם. הכלב הוא סמל – כלב מסמל מוות ("כלבים נובחים בעיר, מלאך המוות משוטט בה") בתרבות היהודית ובמיתולוגיה היוונית (במיתולוגיה הכלב שומר על השאול). במעגל השני הכלב מקבל משמעויות שחורגות מהמציאות ונקשר לעולם המתים.

הכלב כאן הוא סמלי לחלוטין ולא קיים באמת. הכלב הוא גם גדול וגם קטן – אוקסימורון (דבר והיפוכו) והיצירה בנויה על אוקסימורונים רבים. גופו של הכלב היה קטן אך משמעותו גדולה מאוד.

 

היא הולכת בשדרה ופוגשת את האיש עם הווקמן – דבר שמנתק אותו מן העולם: הוא מדבר על החומה הסינית, שאותה ניתן לראות מהחלל, אך הוא לא רואה מה שמתרחש סביבו. כל פגישה מהפגישות המנוכרות שביציה מדגישה את הניכור האנושי. בני האדם הם בודדים – כל אחד לעצמו. האיש מדבר על הלוויתן, שמסמל את הים הגדול שכולנו מנסים לנווט בו.

האישה ממשיכה והולכת הביתה והכלב הולך אחריה ומגרד את העיניים. היא נזכרת שכך היה נהוג לעשות בתרבות המוות של המצרים. המומיות הן מסכות שמלבישים למת והדבר מסמל את הפחד של האדם מפני המוות. המצרים מומחים בהתחמקות מהסופיות של המוות.

בבית היא מדליקה טלוויזיה – דבר מאוד טריוויאלי, וזוהי דרך טובה להתחמק מן המציאות, אך גם הטלוויזיה מביאה את המציאות – ריסוס הארבה (מוות רחוק), הבחור שמת ממוקש בלבנון (מוות מאוד חד-משמעי שלא ניתן להתחמק ממנו). בהלווית הבחור בלבנון יש התייחסות שבלונית ורגילה של הרב (המוות הוא עניין יומיומי בשבילו) ובהתייחסות של המכובדים – משקפי שמש שחורים שיוצרים הפרדה ביניהם לבין מה שמתרחש. היחידה שמגיבה היא האם. היא היחידה שאיכפת לה.

 

הסיפור בנוי מרצף של אפיזודות שלא קשורות זו לזו. הסיפור קטוע מאוד ומעורר שאלות בסיסיות (מה היא רוצה?, מה פשר ההתעניינות באישה הזרה? מה הסיבה לביקורים הנוספים בביה"ח? מה משמעות ההתעניינות המוזרה בכלב? הכלב אמיתי או לא?). היצירה עוסקת במוות והשפעתו על הסביבה.

ככל שהמערבולות גדולות יותר, אנחנו מתוודעים למתחולל בנפש המספרת (הגיבורה היא מספרת לא מהימנה). זהו סיפור לא ריאליסטי; הוא עוסק בנפשנו, בהתרחשות פנימית – דבר סובייקטיבי שלא אמור להיות שייך לשום מהימנות חיצונית.

 

הלווית החייל, הארבה (מכת טבע שגורמת לרעב, אך יש כאלה שגם נהנים ממנה), שחרור האסירים בפיליפינים, סיפור ההלוויה החוזר – כל אלו מדגישים את הניכור (הרבה שמספיד בניכור, המכובדים עם המשקפיים – מסתירים את הנפש). היחידה שאמיתית בהלוויה ומגיבה בסערה היא האם – אבל גלוי, חשוף.

 

פול צלאן הוא משורר חשוב שחווה את חווית השואה והתאבד בסוונה בפאריז. הזיכרון החוזר של האישה מחזיר אותה למוות רחוק יותר – למוות מבחירה – התאבדות. מוות זה מעורר אצלה מחשבה (ניצול שואה שמתאבד) – ההתאבדות מעוררת כעס מבחינתה, מוות מעורר כעס פסיכולוגית.

 

עם החזרה לבית החולים, זיכרון הילדות מתעורר – חווית הליבה, התשתית – מות האם של הדוברת. נוצרת אנלוגיה בין שתי המיתות – מות האישה הזרה ומות האם (הזרה לבושה בלבן לעומת המראה הלבנה של האם. כמו כן גם שתי הנשים מתו בצורה פתאומית). המשך שנים, מות האם היה מודחק ומות האישה הזרה מעורר את הזיכרון – יש אנלוגיה ברורה בין שתי הנשים ובין שתי המיתות. זוהי הסיבה להתעסקות במוות של האישה.

על אימה של הדוברת נאמר – "היא לא מתה, היא רק הלכה" – מותה היה מודחק ולא עסקו או התמודדו איתו.

האנלוגיה כאן היא אנלוגיה משלימה – שני הצדדים מאירים זה על זה כתוספת ולא כניגוד.

מות אם הוא תמיד דבר טעון וכאוב מאוד – חוויה שמסמנת את האדם – יתמות היא חוויה מאוד קשה. מות האם הוא חוויה מודחקת. הדחקת המוות (לפעמים כהגנה על ילדים מחווית המוות) גורמת לפעמים לכך שאין אפשרות לפריקת רגשות. הדחקה גורמת לרגשות אשם – בעיקר אצל ילדים. בגלל הדחקה יכול לעיתים להיווצר עומס שעתיד להתפוצץ.

מותה של האישה בלבן (בשתי הסיטואציות – האם והאישה הזרה) מאיר ומעורר את הזיכרון האחר. הסיטואציה הריאליסטית מעלה את החוויה שלא טיפלו בה ומכריח את הגיבורה להתמודד סוף-סוף עם האם.

כל הסצנות בטלוויזיה הן סצנות שנוגעות במוות. אחד הטריגרים המשמעותיים ביותר הוא הלווית החייל, שבה האם מאוד מקצינה את אבלה. אז רואה הדוברת שיש דרך התמודדות בריאה יותר עם המוות. ההלוויה בלבנון מציגה דגם אחר של אבל – היא מבינה שאבל צריך להיות דבר מטופל. חיים עם מצב של "אין נחמה" הם מאוד קשים וקשה לחיות אותם.

 

הכותרת טעונה ומתייחסת ליותר מאשר משמעות אחת:

 

הסיפור מתמקד באופן שבו הגיבורה מתמודדת עם חוויית המוות. הדמות הראשית, שהיא גם המספרת, מציגה את העלילה באמצעות רצף אסוציאציות. נקודת המוצא לרצף זה היא התרחשות ריאליסטית שבה היא נוכחת כמתבוננת. מאותו רגע מתעוררים בה רגשות ותחושות שנראים תחילה תמוהים ובלתי מובנים. רק כאשר העלילה מגיעה לסיומה, מתברר לקורא מדוע היא פעלה כפי שפעלה — מתברר שהמספרת התייתמה מאמה כשהייתה צעירה מאוד. את מות האם לא הצליחה לעבד רגשית, בין היתר משום שהסביבה הקרובה נטתה להשתיק ולהדחיק את האירוע, וגם משום שהיא עצמה כנראה לא הייתה מסוגלת לעמוד בעוצמת הכאב. רק בהווה של העלילה, שנים רבות אחרי מות האם, היא שבה ומתעמתת עם החוויה שנדחקה אל שולי זיכרונה. היא מגלה עד כמה ההדחקה עלולה להזיק. כעת היא מבינה שהתעלמות מאבל עלולה להוביל את האדם למעשים קיצוניים, והיא מהרהרת בדמותו של פול צלאן, משורר שהתאבד. בעיניה, הניסיון להדחיק את המוות יוצר תחושת ניכור וריחוק אצל בני אדם. היא מגלה שמוות שלא זכה לעיבוד רגשי מעורר אצל הנותרים בחיים רגשות קשים של כעס ושל אשמה.

מותה של האישה בתחילת העלילה, והתגובה החריפה כלפיה מצד האישה השנייה, מבטאים באופן מוקצן את הכעס שהמספרת חשה בעצמה לאחר מות אמה. הצעירה המתוארת בראשית הסיפור מאבדת את הצביון האנושי שלה; רגליה כבר אינן דומות לרגלי אדם, ואופן סיבוב ראשה לכל עבר מזכיר את דמותו של צרברוס – כלב השאול המיתולוגי, אשר מקבל את פני הנכנסים לעולם המתים.

לקראת סיום העלילה, המספרת נעשית מודעת לנזק שהסבה לה הדחקת מות האם: היא סובלת מכעס שמעולם לא התמודדה איתו, תחושות אשמה לא מוסברות ונפגעת יכולתה להקרין מעצמה ולהעניק לאחרים. הפגיעה באנרגיה הנפשית הזו מודגשת דרך הדימוי של השמש בשנות הכתם — השנים שבהן ה"הילה" שלה נבלעת ב"חורים השחורים". המסר העולה הוא שכאשר אדם אינו מתמודד עם רגשותיו העמוקים, נפגמת בו היכולת להאיר, להקרין ולתת לאחרים. המספרת מגיעה להכרה כי ישנם אובדנים שאין עבורם נחמה מלאה. אובדן אדם קרוב ויקר הוא חוויה שאין בה תיקון מוחלט, אך עם הזמן לומד האדם לחיות עם תחושת החסר ולמצוא בה נחמה חלקית. היצירה — על סוגיה השונים כמו כתיבה, ציור ומוזיקה — מציעה דרך להתמודד עם כאב האובדן. בסיפור היא מזכירה את דברי אמה על כך שעץ יבש הוא המתאים ביותר לבניית כלי נגינה, ובכך רומזת לקשר בין המוות לבין אפשרות ליצירה מחודשת. הברוש, עץ הנשתל בבתי עלמין, מסמל גם את חומר הגלם שממנו ניתן ליצור מוזיקה. העלילה נחתמת במראה של שביל צר ולבן שמופיע מעל לצמרות הברושים בשדרה — מסמל את הדרך הצרה אך האפשרית שבאמצעותה יכול האדם להתמודד עם נוכחות המוות בחייו.