יוליוס ולהאוזן

בן הכומר מהמלן

יוליוס ולהאוזן נולד ב-17 במאי 1844 בהמלן שבהנובר, העיירה ששמה נקשר באגדת מחלל החלילים. אביו היה כומר פרוטסטנטי, ובבית ילדותו היו כתבי הקודש נוכחים תמיד. כדאי לזכור את הפרט הזה לאורך הסיפור: האיש שעתיד היה להיזכר כמי שפירק את התורה לשכבות הגיע אליה מתוך אמונה, לא מתוך התנגדות.

כשהגיע לגטינגן ללמוד תיאולוגיה, פגש שם את המורה שקבע את כיוונו: היינריך אוולד, חוקר מקרא ובלשן של השפות השמיות, שנודע באופיו הסוער ובידענותו העצומה. אוולד לימד את תלמידיו לקרוא את המקרא כפי שקוראים כל טקסט עתיק אחר: להקשיב ללשון ולסגנון, לשים לב לסתירות ולזהות שכבות. ולהאוזן לקח את השיטה הזאת רחוק יותר מכפי שמורו היה מוכן לקבל, ולבסוף נפרדו דרכיהם בחריפות.

המהלך שהפך אותו לשם דבר

ב-1878 פרסם ולהאוזן את הכרך הראשון של תולדות ישראל, שבמהדורות הבאות נודע בשם פרולגומנה לתולדות ישראל. בספר הזה הוא לא הסתפק בזיהוי מקורות בתוך התורה. הוא עשה צעד נועז יותר: סידר אותם על פי סדר כרונולוגי, ומתוכם שרטט סיפור היסטורי של התפתחות דת ישראל.

הטענה שטלטלה את הקוראים הייתה שהמקור הכוהני, העוסק במשכן, בקורבנות ובסדרי הטומאה והטהרה, הוא המאוחר שבמקורות ולא הקדום שבהם. מכאן עלתה מסקנה מרחיקת לכת: הפולחן המסודר והמרוכז לא היה נקודת המוצא של דת ישראל, אלא תוצר מאוחר שלה. לפניו עמדה הדת החיה והספונטנית של תקופת השופטים והנביאים.

התגובות באו מיד, בחריפות, והוויכוח סביב הטענה הזאת נמשך במידה מסוימת עד היום.

ההתפטרות

הסערה הזאת הובילה לאחד הרגעים המעניינים בביוגרפיה שלו, ואולי גם המכובדים שבהם.

באותם ימים שימש ולהאוזן פרופסור לתיאולוגיה בגרייפסוואלד. ב-1882 כתב למשרד החינוך הפרוסי וביקש לוותר על הקתדרה. הוא הסביר שנעשה תיאולוג משום שנמשך אל העיסוק המדעי במקרא, ורק בהדרגה הבין שלפרופסור לתיאולוגיה יש גם תפקיד מעשי: להכשיר את תלמידיו לשרת ככמרים בכנסייה. את התפקיד הזה, כתב, הוא אינו ממלא. להפך, הוא מכשיר את שומעיו לאי כשירות לתפקיד.

זו הייתה הצהרה נדירה בכנותה של אדם המוותר על מעמדו. הוא הועבר לפקולטה לשפות שמיות בהאלה, ומשם המשיך למרבורג ב-1885 ולגטינגן ב-1892, שם נשאר עד פרישתו.

העבודה השקטה: חיבורם של התורה ונביאים ראשונים

בצל החיבור המפורסם עומד חיבור אחר, טכני יותר ושקט יותר, ובו נמצאת העבודה עצמה.

חיבורם של התורה ונביאים ראשונים נולד כסדרת מאמרים בכתב עת תיאולוגי בשנים 1876 ו-1877, כונס לספר ב-1885, והגיע לצורתו המורחבת במהדורה השלישית שיצאה בברלין ב-1899. כאן אין סיפור היסטורי גדול. יש קריאה צמודה, פסוק אחר פסוק, שמראה איפה עובר התפר בין שכבה לשכבה ולמה.

הדוגמאות שלו קטנות, והבדיקה יורדת לפרטים זעירים. בניתוח טבלת העמים שבבראשית י הוא מצביע על כך שמקור אחד נוקט בעקביות את הנוסחה "ובני", ואילו האחר נוקט את הפועל "ילד"; רק אחר כך הוא מוסיף סתירה עניינית ומסיק. מי שרוצה לחלוק עליו צריך להתמודד עם הפרטים האלה.

החלק השני של החיבור, שכמעט אינו נזכר בעברית, עוסק כלל לא בתורה אלא בשופטים, ברות, בשמואל ובמלכים.

הפנייה לאסלאם

בשנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 עשה ולהאוזן צעד שנראה כמעבר לתחום אחר, אך בעיניו היה המשך טבעי: הוא פנה לחקר הערבים והאסלאם הקדום.

ההיגיון היה פשוט. אם אפשר לקרוא מסורת דתית עתיקה דרך הטקסטים שלה, לזהות בהם שכבות ולשחזר מתוכן את ההיסטוריה שמאחוריהן, אפשר לעשות זאת גם כאן. הוא פרסם מחקר על שרידי האלילות הערבית, ספר גדול על הממלכה הערבית ונפילתה, וסדרת מחקרים נוספים. בשנות חייו האחרונות פנה למסורת שלישית ועסק בשלושת הבשורות הראשונות שבברית החדשה.

כך נוצרה קריירה שנעה בין שלוש מסורות דתיות, ובכולן הפעילה את אותם כלים.

הצל

אי אפשר לכתוב עליו בלי לעסוק גם בצד הבעייתי. בכתביו מופיעות אמירות המציגות את היהדות שלאחר הגלות כשלב של התאבנות, של התכנסות בתוך החוק ושל אובדן החיות הדתית. האמירות האלה צורמות היום, והן עוררו התנגדות גם בזמנו.

חוקרים יהודים בני דורו הגיבו עליהן בחריפות, ושלמה שכטר הוא המוכר שבהם. הביקורת הזאת מוצדקת, ועם זאת יש להפריד בין שני עניינים: בין תפיסתו ההיסטורית בדבר התפתחות הדת, עמדה שאפשר ואף צריך לחלוק עליה, ובין העבודה הפילולוגית של השוואת נוסחאות וספירת פסוקים, שנבחנת לפי הראיות שעליהן היא נשענת.

מה נשאר

ולהאוזן מת בגטינגן ב-7 בינואר 1918. בגרמניה הוא נחשב לא רק לחוקר, אלא גם לכותב בעל סגנון חד וברור, חריג למדי בכתיבה האקדמית של זמנו.

מורשתו אינה מערכת שהמחקר עוד מחזיק בה בשלמותה. ההסכמה הרחבה של אמצע המאה ה-20 התפוררה, וכיום יש אסכולות שחולקות כמעט על כל רכיב בטענה שלו. ובכל זאת, הוא נותר נקודת ייחוס: כמעט כל עמדה בחקר המקרא היום מגדירה את עצמה ביחס אליו, בהסכמה או בהתנגדות.

זו גם הסיבה שהקריאה בו במקור משנה את הדיון. חיבורם של התורה ונביאים ראשונים ראה אור לאחרונה בתרגום עברי, לראשונה אחרי 127 שנה, ובפעם הראשונה בהיסטוריה שהחיבור מופיע באותה שפה שבה כתוב הטקסט שהוא מנתח.