ילד מקירקלדי שאביו לא הספיק לראות
אדם סמית נולד בקירקלדי, עיירת נמל קטנה בפייף שבסקוטלנד, והוטבל בה ב-5 ביוני 1723. אביו, שנשא בדיוק את אותו שם ושימש פקיד מכס, מת כחצי שנה לפני הלידה. את הילד גידלה אמו, מרגרט דאגלס, ובין השניים נוצר קשר שנמשך כל חייה, אחד הקווים היציבים הבודדים בביוגרפיה שלו.
על ילדותו מסופר גם סיפור אחד שחוזר בכל הביוגרפיות, אף שאי אפשר לאמת אותו: לפי המסופר, כשהיה כבן שלוש נלקח מבית סבו בידי קבוצת נוודים, ונמצא זמן קצר אחר כך. אחד מכותבי תולדותיו העיר על כך בציניות שהוא היה עושה נווד גרוע.
קירקלדי של אותם ימים הייתה מקום מתאים לגדול בו למי שעתיד לכתוב על סחר. בנמל נכנסו ויצאו סחורות, חוקי המכס נאכפו או הועקפו, והברחה הייתה חלק משגרת החיים. הילד שראה את כל זה מקרוב כתב בבגרותו על מכסים אחרת לגמרי ממי שפגש אותם רק בספרים.
גלזגו, ואחריה אכזבה בשם אוקספורד
בסביבות גיל ארבע עשרה הגיע סמית לאוניברסיטת גלזגו, ושם פגש את מי שהשפיע עליו יותר מכל מורה אחר: פרנסיס האצ'יסון, פילוסוף מוסר שלימד בשפה חיה ולא בלטינית, וראה בפילוסופיה עניין שנוגע לחיים. לימים כינה אותו סמית "האצ'יסון הבלתי נשכח".
משם המשיך במלגה לקולג' באליול שבאוקספורד, ושהה בו שש שנים. הוא ציפה לתחנה גדולה במסלולו, אך קיבל את ההפך. סמית מצא מוסד שמרני, מנומנם ועשיר, שבו המשכורות שולמו בלי קשר להוראה, ולכן גם ההוראה דעכה. בחיבורו המאוחר יכתוב על אוניברסיטאות שבהן המורים זנחו לגמרי אפילו את העמדת הפנים שהם מלמדים, ולא קשה להבין למי כיוון.
את השנים ההן ניצל לקריאה עצמאית. קוראים נלהבים יעריכו את הפרט הבא: לפי המסופר, הוא נתפס בקריאת ספר של דיוויד יום, שנחשב אז למסוכן, והספר הוחרם ממנו.
מרצה עצמאי, ואחר כך פרופסור
כשחזר לסקוטלנד, ללא משרה, בחר סמית במהלך מעשי: הוא החל להעביר באדינבורו הרצאות ציבוריות ברטוריקה ובספרות, וגבה תשלום מן המאזינים. ההרצאות זכו להצלחה, ומהן באה ההזדמנות הבאה.
ב-1751 קיבל את הקתדרה ללוגיקה בגלזגו, ושנה אחר כך עבר לקתדרה לפילוסופיה של המוסר, אותה משרה שבה החזיק מורו. אלה היו, לדבריו, השנים המאושרות בחייו. הוא לימד קורס רחב שכלל תיאולוגיה טבעית, אתיקה, משפט וכלכלה מדינית, ומתוך החלק האחרון עתיד היה לצמוח החיבור שעשה לו שם.
ב-1759 פרסם את ספרו הראשון, תורת הרגשות המוסריים. הספר בוחן כיצד בני אדם שופטים את מעשיהם ואת מעשי זולתם, ובמרכזו רעיון הסימפתיה והמשקיף הבלתי משוחד, אותו צופה מדומיין שבעיניו אנחנו בוחנים את עצמנו. הספר הצליח מאוד, ובעקבותיו הגיעה ההצעה ששינתה את מסלולו.
הספר שנולד משעמום בטולוז
ההצעה הייתה לשמש מורה פרטי לדוכס הצעיר מבאקלו ולנסוע איתו ברחבי אירופה. התנאים היו טובים בהרבה מהשכר האקדמי, וכללו קצבה לכל ימי חייו. סמית התפטר מהאוניברסיטה, החזיר לסטודנטים את שכר הלימוד שלא ניצלו, ויצא לדרך.
הנסיעה הזאת הייתה אחת מנקודות המפנה בתולדות הכלכלה, אך לא מפני שהייתה מרתקת. להפך. במכתב לדיוויד יום מ-5 ביולי 1764, שנכתב מטולוז, סמית מתלונן על שעמום, ומוסיף שהתחיל לכתוב ספר כדי להעביר את הזמן. הספר הזה הוא עושר העמים.
בהמשך המסע הגיע לפריז, ושם פגש אנשים שעסקו באותן שאלות: פרנסואה קנה, רופאו של המלך ומנהיגם של הפיזיוקרטים, ואן-רובר-ז'אק טורגו. הפיזיוקרטים טענו שהעושר האמיתי נובע מן הקרקע. סמית חלק עליהם, אבל הדיון איתם חידד את מחשבתו. הוא העריך את קנה עד כדי כך שתכנן להקדיש לו את הספר, ורק מותו של קנה מנע זאת.
1776
עושר העמים ראה אור ב-9 במרס 1776, באותה שנה שבה הוכרזה עצמאותה של ארצות הברית. החיבור מחולק לחמישה ספרים, והעבודה עליו נמשכה כתריסר שנים.
מה שהפתיע את הקוראים אז, וממשיך להפתיע גם היום, הוא עד כמה הספר רחוק מן הסיסמאות שנקשרו בו. הביטוי "היד הנעלמה" מופיע בו פעם אחת בלבד. מנגד, הוא מלא ביקורת על מונופולים, על זיכיונות בלעדיים ועל חקיקה שנכתבה לטובת סוחרים, וקובע שחברה שרוב חבריה עניים ואומללים אינה יכולה להיחשב משגשגת.
המהדורה הראשונה אזלה בתוך חצי שנה. סמית המשיך לתקן ולהרחיב את ספריו לאורך חייו, וגם בתורת הרגשות המוסריים הכניס שינויים עד המהדורה השישית, שיצאה בשנת מותו.
מחבר הספר על סחר חופשי, פקיד מכס
ב-1778 מונה סמית לנציב המכס בסקוטלנד, משרה מכובדת ומכניסה באדינבורו. כך יצא שהאיש שניסח את הביקורת החריפה ביותר על מכסים בתולדות המחשבה הכלכלית העביר את שנותיו האחרונות דווקא באכיפתם.
האירוניה לא חמקה ממנו. לפי המסופר, הוא עבר על בגדיו שלו מול רשימת הסחורות האסורות בייבוא, גילה שכמה מהם הוברחו, ושרף אותם.
באותן שנים התגורר בבית פנמיור באדינבורו, עם אמו ועם בת דודתו. הוא לא נישא מעולם.
האיש שמאחורי הספר
בני זמנו תיארו אותו כאדם מפוזר במיוחד. נקשרו בו לא מעט סיפורים: במהלך סיור במפעל שקע במחשבות ונפל לבור לעיבוד עורות; כשהכין תה, הכניס לקומקום פרוסת לחם וחמאה; ולפי הסיפור המוכר מכולם, יצא לטיול בוקר בחלוק בית והמשיך ללכת עד שמצא את עצמו בדנפרמלין, קילומטרים מביתו, ורק שעון הכנסייה העיר אותו.
ידידותו עם הפילוסוף דיוויד יום תפסה מקום מרכזי בחייו, והייתה הגדולה בידידויות של הנאורות הסקוטית. כשיום מת ב-1776 פרסם סמית מכתב פומבי שתיאר את רגעיו האחרונים, ובו כתב שידידו התקרב לאידיאל של אדם חכם ובעל מידות טובות ככל שאפשר לאדם בן תמותה. המכתב עורר סערה גדולה בהרבה מזו שעורר הספר שפרסם באותה שנה, מפני שיום היה ספקן מוצהר והציבור ציפה לתיאור של חרטה.
ימים ספורים לפני מותו ביקש סמית מידידיו לשרוף את כתבי היד שלא פרסם, והם עשו זאת. לא ידוע מה אבד שם. הוא מת ב-17 ביולי 1790 ונקבר בבית הקברות של קנונגייט באדינבורו.
מה נשאר
סמית הוא כנראה אחד ההוגים המצוטטים ביותר בידי אנשים שלא קראו אותו. שמו עולה כמעט בכל ויכוח על מסים, רגולציה וסחר, לרוב כשלוש מילים או כמשפט בודד.
הפער הזה אינו רק בעיה של דיוק היסטורי. הוא משנה את הדיון עצמו: סמית המצוטט הוא דמות שטוחה שמחזיקה בעמדה אחת, ואילו סמית שבטקסט הוא פילוסוף מוסר הבוחן את השוק לצד גבולותיו.
מי שרוצה לבדוק בעצמו יכול לעשות זאת. עושר העמים ראה אור בתרגום עברי מלא, הכולל לראשונה את כל חמשת הספרים. עד לתרגום הזה היו זמינים בעברית רק שלושת הספרים הראשונים, והחלקים העוסקים במכסים, במושבות, במיסוי ובחוב הלאומי לא היו נגישים לקוראי עברית.