בין מזרח למערב, בין דת לחילוניות: שורשים תל אביביים
יעל ישראל נולדה ב-17 במאי 1960 בתל אביב, וגדלה בצפון העיר, בלב סביבה אשכנזית וחילונית, כבת למשפחה מזרחית ודתית. הניגוד הזה, בין הזהות הביתית לבין הסביבה החברתית, חרת את עצמו עמוק בתודעתה ובכתיבתה. ישראל למדה בגימנסיה הרצליה, מוסד חינוכי שנחשב לסמל של האליטה התל אביבית הוותיקה, ולאחר השירות הצבאי פנתה למסלול רב תחומי: למדה קולנוע בבית צבי, אמנות פלסטית במדרשה לאמנות ברמת השרון וצילום בקמרה אובסקורה. בשנים 1982 עד 1983 השתתפה בסדנת כתיבה בבית אריאלה בהנחיית הסופרים עמליה כהנא כרמון ויורם קניוק, שני קולות מרכזיים בפרוזה הישראלית. המפגש עם קניוק וכהנא כרמון, יוצרים שאף הם לא נרתעו מהחשיפה הבוטה של מציאויות אנושיות כואבות, הותיר בה חותם ברור.
תל אביב אינה רק הרקע לחייה של ישראל; היא הגיבורה הנוספת של כל ספריה. כל יצירותיה, ללא יוצא מן הכלל, מתרחשות בעיר שבה נולדה וגדלה. ישראל רואה בתל אביב לא רק מרחב גאוגרפי אלא נוף נפשי, זירה שבה מתגלים המתחים בין הפנים לחוץ, בין מה שהעיר מבטיחה לבין מה שהיא מספקת בפועל. סיפוריה ורומניה נעים בין שכונות העיר ותקופותיה: מצפון תל אביב של שנות השבעים ועד לתל אביב עתידנית ואפוקליפטית, מנווה צדק של ימינו ועד לרמת אביב גימל.
ראשית הדרך הספרותית: מסיפור ראשון ועד הכבשה השחורה
סיפורה הראשון של ישראל, "הסיפור של טיה דודו", פורסם במוסף הספרותי של מעריב בנובמבר 1983, כשהיא בת 23 בלבד. מאז ועד היום, לאורך למעלה מארבעה עשורים, היא פועלת ללא הפסקה בשדה הספרות העברית. סיפוריה התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת מרכזיים: מעריב, ידיעות אחרונות, דבר, על המשמר, מאזניים, עיתון 77, פרוזה, אפיריון ועוד.
ישראל היתה שותפה להקמת ירחון הספרות "שופרא", שיצא לאור בעריכת המשורר אילן שיינפלד בין 1984 ל-1988, ושימשה כעורכת הפרוזה של כתב העת. הירחון היווה במה משמעותית לכתיבה חדשה באותן שנים, ותפקידה בו העיד כבר אז על יכולתה לשלב בין יצירה לעריכה, בין כתיבה למבט ביקורתי.
ספרה הראשון, קובץ הסיפורים "יצאתי לחפש מחסה", ראה אור בשנת 1993 בהוצאת עם עובד, בסדרה הלבנה שנערכה בידי פרופ' חנן חבר וד"ר משה רון. העובדה ששני החוקרים הללו, מבכירי חוקרי הספרות בישראל, הם שפנו אליה והציעו לה לפרסם, מעידה על ההערכה שרכשה לעצמה עוד לפני שפרסמה ספר ראשון. הקובץ עורר הדים רבים והציג מבחר גיבורים בגילאים שונים, שכולם חשים אבודים בעיר, ומתמודדים עם שאלות של זהות קיומית, מינית ועדתית.
הרומנים: תל אביב כמפת נפש
רומן הבכורה שלה, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד, סדרת הכבשה השחורה, 1997), שנערך אף הוא בידי חנן חבר ומשה רון, הוא רומן התבגרות המספר על שתי ילדות בצפון תל אביב בראשית שנות השבעים. חבר כתב על הספר שמדובר ברומן עדין, החושף עולם פרטי אינטנסיבי ופנטסטי, שאליו נמלטות הילדות ממציאות חייהן העוינת. אולם, כפי שציין, הלשון שבה כתוב הסיור המרתק הזה בתוככי הפסיכיקה הנשית הילדית מערבת בתוכה נקודות תצפית בלתי מתיישבות, שחותרות תחת מראית העין של סיפור נעורים ומגלות בו תובנות מפתיעות. המבקר רן יגיל כתב שיופיו של הספר נעוץ ביכולת הזיכרון המדויק של המספרת, שזוכרת פרטים וניואנסים מן הילדות. הספר נלמד מאז 1998 באוניברסיטת תל אביב במסגרת קורס על ספרות נשים ישראלית שמנחה ד"ר רוני הלפרן, ובשנת 2013 הקדישה הלפרן את המאמר הפותח בספרה "גוף בלא נחת" לרומן זה, מחקר שבחן את הספרות שנכתבה בידי נשים בישראל בין 1985 ל-2005.
הרומן השני, "סוף סוף רומן" (הוצאת חרגול, 2000), שנערך בידי המשורר אלי הירש, הוא יצירה שונה לחלוטין: דיסטופיה המתרחשת בתל אביב עתידנית ואפוקליפטית. גיבורתו, מאיה, אלמנה צעירה בת שלושים שאיבדה את כל משפחתה במגפות, חיה בעיר גוועת שבה נאסר השימוש בנייר ופקחים עוברים מבית לבית לאסוף ולהשמיד כל דבר כתוב. מאיה מתקיימת על כתיבה גנובה של יומן סתרים ויוצאת למסע בעקבות הכתיבה, התקווה והאהבה. בספר זה ביטאה ישראל בצורה הקיצונית ביותר את העיסוק שמלווה את כל יצירתה: מלאכת הכתיבה עצמה כמעשה הישרדות, כפעולה קיומית שבלעדיה אין חיים.
ברומן "אני ואמא בבית המשוגעות" (הוצאת ספרא, 2010), ספרה החמישי, הגיעה ישראל לשיא ההכרה. הספר, שנכתב על פני כעשור (1988 עד 1997), מספר על אם חד הורית המגדלת ילד שהיא רואה בו מפלצת, בדירה ברמת אביב גימל, כשהעלילה נעה בין מציאות לדמיון, בין שנות התשעים לשנות השבעים ואף לירושלים המנדטורית ולגרמניה הנאצית. הרומן מתמודד עם מיתוס הנשיות והאימהות, עם שאלות של שפיות ושיגעון, ועם מיתוסים ישראליים שחוקים כגון האתוס הציוני והשואה.
ספר זה זכה בפרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009. בנימוקי השופטים, פרופ' זיוה שמיר, פרופ' אביבה דורון וד"ר חיים נגיד, נכתב כי מדובר בספר מלא תשוקות, הכתוב בלהט, המערב דימויים מפתיעים בשפת סיפור ישירה ודיבורית. השופטים הדגישו שכתיבתה של ישראל בורחת מן הבנאליות, מלאת סקרנות, רבת תובנות וחפה מכל זיוף. בשנת 2013 זכה הספר במענק תרגום מטעם קרן "עם הספר" של קרן רבינוביץ, ותורגם לאנגלית.
הספר הרביעי, "יקירנט" (2007), הוא רומן רשת שכתבה ישראל יחד עם נולי עומר, ופורסם בהמשכים יומיים במשך חודשיים באתר YNET. זו היתה הפעם הראשונה בספרות העברית שרומן רשת ראה אור בהמשכים באתר אינטרנט גדול. הרומן סיפר על שתי נשים מבולבלות המקיימות ביניהן קשר מוזר באמצעות הודעות דואר אלקטרוני, ובכך ביטא את העניין המתמשך של ישראל בצורות סיפור חדשות ובזיקה בין ספרות לטכנולוגיה.
סגנון כתיבה: הגוף, העיר והמילה
כתיבתה של יעל ישראל מסומנת בכמה תכונות יסוד שחוזרות לאורך כל יצירתה. ראשית, העיסוק בגופניות. ישראל אינה מתחמקת מתיאורים פיזיים קשים ולא מחמיאים; גופם של הגיבורים אינו מוסתר או מיופה אלא נחשף על כל פגמיו ומצוקותיו. שנית, ההתעסקות המתמשכת במצוקות נפשיות ובבעיות קיומיות: שכול, בדידות, מצבים קשים במשפחה, יחסים שנידונים מראש לכישלון. שלישית, ואולי באופן הייחודי ביותר, בכל ספריה משתלבת מלאכת כתיבת הסיפור עצמה כחלק מהעלילה. הכתיבה אצלה אינה רק מדיום אלא נושא: גיבוריה כותבים, מנסים לכתוב, נאבקים על הזכות לכתוב.
המבקרת רבקה קרן תיארה בהארץ את כתיבתה כ"צונאמי של מלל אירוני שנון, מושחז וחף מהתנחמדות, שסוחף אל תהומות האבסורד". קרן ציינה את הקול השוצף ומלא החיות, את הסלנג העכשווי וההומור השחור, ואת היסוד האוטוביוגרפי המעניק לספר ממד של חוזק ואמינות. המבקר רן יגיל הגדיר אותה כ"הסופרת הפוסטמודרנית המעולה של שנות התשעים", ומאתר יקום תרבות נכתב עליה שהיא "מהסופרות המקוריות והמבריקות שפועלות בארץ".
מבקרת קולנוע וספרות: עין חדה ועט בלתי מתפשר
במשך אחת עשרה שנים, מ-1984 עד 1995, שימשה ישראל כמבקרת הקולנוע הקבועה של עיתון "על המשמר". במסגרת תפקידה מונתה כשופטת מטעם תא מבקרי הקולנוע הבינלאומי בפסטיבלים באירופה. במקביל כתבה ביקורת קולנוע גם ב"כל העיר", "צפון העיר" ו"ירחון נעמ"ת", ובהמשך, בין 1995 ל-2003, פרסמה ביקורות קולנוע וטלוויזיה ב"העיר" ו"עיתון תל אביב".
לצד ביקורת הקולנוע, פרסמה ישראל מאות ביקורות ספרים לאורך כשני עשורים, בין 1985 ל-2003, בעיתונים ובכתבי עת מגוונים: מעריב, העיר, זמן תל אביב, ידיעות אחרונות, הארץ, מאזניים, עיתון 77, על המשמר, שופרא, דבר ועוד. בין 1993 ל-1995 שימשה גם כמבקרת המסעדות של "על המשמר", עובדה שמעידה על סקרנותה הרחבה ועל היכולת שלה לנוע בין שדות תוכן שונים. בשנת 2006 הגישה פינת המלצות ספרים בתוכנית הטלוויזיה "מומחים ברשת" בערוץ 2, ובהמשך היתה מבקרת הספרים של ערוץ התרבות באתר nrg. במהלך השנים כתבה גם ביקורת ספרים עבור מגזין טיים אאוט.
העריכה: מאחורי הקלעים של הספרות
מאז שנת 2000 עוסקת ישראל בעריכת ספרי מקור ותרגום עבור הוצאות ספרים מובילות, ביניהן כתר, ידיעות אחרונות, מודן וכנרת. היא ערכה למעלה משבעים ספרים, במגוון רחב של ז'אנרים: מספרות יפה דרך ספרות פופולרית ועד ספרי עיון. כמו כן ערכה טקסטים עבור מוסדות כמו מוזיאון תל אביב, עבור לקוחות פרטיים וסופרים שונים, ועבור אתרי אינטרנט. פעילות העריכה מהווה צד משלים של עשייתה הספרותית: אם בכתיבה היא בוחנת את העולם מבפנים, בעריכה היא מסייעת ליוצרים אחרים לחדד ולעצב את קולם.
חלוצה בעולם הספרות הדיגיטלית
ישראל היתה מראשוני הסופרים הישראליים שזיהו את הפוטנציאל של הרשת עבור הספרות. ביולי 2007 ייסדה את "בננות בלוגס", הבלוגיה הראשונה בישראל לסופרים ומשוררים. הפלטפורמה הפכה למרחב מפגש לכותבים ישראליים, מעין סלון ספרותי דיגיטלי שאיפשר פרסום ישיר ודיאלוג בין יוצרים. כמו כן לימדה כתיבה לרשת בקמרה אובסקורה ובסדנת אמני הקיבוץ, והיתה היחידה בארץ ששילבה בהוראתה לימודי כתיבה לבלוגים, שפת הרשת, והמהפכה התרבותית שיצרה הטכנולוגיה הדיגיטלית.
רומן הרשת "יקירנט", שפורסם ב-YNET בהמשכים יומיים בשנת 2007, היה מעשה חלוצי בספרות העברית. ישראל הבינה שהרשת אינה רק אמצעי הפצה אלא מדיום בפני עצמו, המשנה את אופי הכתיבה עצמה ואת היחסים בין סופר לקורא. העובדה שגם ברומן "סוף סוף רומן", שנכתב עוד בשנת 2000, מופיע עיסוק בנייר ובכתיבה כאובייקטים מאוימים, מעידה על חשיבה עמוקה ומוקדמת על עתיד הטקסט בעידן הדיגיטלי.
אנתולוגיות ותרגום: מעגלים מתרחבים
סיפוריה של ישראל פורסמו ביותר מחמש עשרה אנתולוגיות בעברית, ביניהן "50 ישראלים קצרצרים" בהוצאת הספריה החדשה (בעריכת חנן חבר ומשה רון), "אבות ובנות" בהוצאת מודן, "טעם החיים" ו"בואי כלה" בהוצאת כרמל (בעריכת רן יגיל וירון אביטוב), "הקשב!" בהוצאת כרמל, "אחד אלוהינו" בהוצאת כרמל, ו"עקלקלות" בהוצאת ספרא. שמות האנתולוגיות עצמם מרמזים על המגוון התמטי של כתיבתה: מסיפורי חתונה דרך סיפורי אוכל ועד לסיפורי צבא ואמונה.
יצירתה חצתה גם גבולות שפה. סיפורה "הנזר של ישוע" תורגם לספרדית ופורסם באנתולוגיה "El Pueblo del Libro" שראתה אור באקוודור בשנת 2008. סיפורים נוספים שלה תורגמו ופורסמו באנתולוגיות בדרום אמריקה, בארגנטינה ובאקוודור. התרגום לספרדית, דווקא לדרום אמריקה ולא לאירופה או לצפון אמריקה, מציב את כתיבתה בהקשר תרבותי מעניין ומעיד על עניין ביצירה ישראלית גם במרחבים שאינם המוקדים הרגילים של תרגום ספרות עברית.
הנחיית סדנאות כתיבה: להעביר את הלהבה
ישראל מלמדת כתיבה יוצרת מזה שנים, ופעלה בין היתר בקמרה אובסקורה ובסדנת אמני הקיבוץ. הסדנאות שלה מייצגות את אותה גישה בלתי מתפשרת שמאפיינת את כתיבתה: דרישה לכנות, לדיוק, ולהעזה. הניסיון הרב שצברה כסופרת, כעורכת וכמבקרת מאפשר לה להעניק למשתתפי הסדנאות מבט רב ממדי על תהליך היצירה, מבט שכולל לא רק את הכתיבה עצמה אלא גם את ההקשר הספרותי, העריכתי והביקורתי שבו היא מתקיימת.
ביקורת והתקבלות: הכרה שבאה בהדרגה
ההכרה ביצירתה של ישראל באה בהדרגה, ולא תמיד באופן שתאם את איכות כתיבתה. קובץ הסיפורים הראשון עורר הדים, אך הספרים שבאו אחריו לא תמיד זכו לתשומת לב ביקורתית מספקת. "סוף סוף רומן" היה, בלשונו של אחד המבקרים, ספר שכמעט איש לא קרא בזמנו, למרות שמדובר בדיסטופיה מקורית ומרשימה. דווקא הרומן "אני ואמא בבית המשוגעות" הביא את ההכרה המוסדית, עם הזכייה בפרס אס"י.
הביקורת הספרותית שנכתבה על ישראל נטתה להדגיש מספר תכונות חוזרות. המבקרים זיהו ביצירתה קצב ודינמיות, משפטים קצרים, פרטים מדויקים ודימויים מעשירים. רבקה קרן בהארץ ציינה את הסלנג העכשווי, ההומור השחור והיסוד האוטוביוגרפי. רן יגיל ראה בה סופרת פוסטמודרנית מעולה. ד"ר רוני הלפרן, שלמדה את ספריה באוניברסיטה, כתבה שהספר "רואות מכאן את כל העולם" כותב פרק בהיסטוריה המצונזרת של נשים. העובדה שספרה נלמד באקדמיה כבר משנת 1998, כשנה בלבד לאחר פרסומו, מעידה על ההכרה המוקדמת בחשיבותו מצד חוקרי ספרות, גם אם ההכרה הציבורית הרחבה הגיעה מאוחר יותר.
סיכום: סופרת של העיר, של הגוף, של הכתיבה
יעל ישראל היא דמות ייחודית בנוף הספרות הישראלית. היא סופרת שכותבת ללא מסננים על המציאות הישראלית, אך גם עורכת שמסייעת ליוצרים אחרים למצוא את קולם, מבקרת שבוחנת בעין חדה את יצירתם של אחרים, מנחת סדנאות שמעבירה את המלאכה הלאה, וחלוצה דיגיטלית שהבינה מוקדם שהרשת תשנה את פני הספרות. בכל תפקידיה הללו, ובכל ספריה, חוזר קו אחד עקבי: הסירוב לייפות, הנכונות להביט ישירות במציאות גם כשהיא כואבת או מכוערת, והאמונה שהכתיבה עצמה היא פעולת הישרדות. בין שהגיבורות שלה הן ילדות בצפון תל אביב של שנות השבעים, אלמנה בעיר אפוקליפטית, אם למפלצת, או שתי נשים המתכתבות ברשת, הן תמיד נשים שמנסות לכתוב את עצמן אל תוך הקיום, למצוא מחסה בתוך המילים. ובכך, יעל ישראל אינה רק מספרת סיפורים אלא מגנה על עצם הזכות לספר אותם.
