שורשים תל אביביים: חיים בין עולמות
עידית יולזרי נולדה בראשון בנובמבר 1956 בתל אביב, האמצעית בין שלושה ילדים, לתוך משפחה שגילמה בתוכה את המפגש והמתח בין עולמות. אביה, חיים ברקוביץ, היה יליד גרמניה, יקה שהקים בית קפה בעיר; אמה, בת שבע לבית דאי, ילידת ישראל, צמחה ממשפחה ממוצא פרסי. השילוב הזה, בין ייקיות מסודרת למזרחיות חבויה, לא היה מובן מאליו. האב, כך מספרת יולזרי, הסתיר את מוצאה הפרסי של אמה, ובכך נטע בלבה תחושת ניכור מוקדמת. יולזרי גדלה ברחוב בר אילן שבתל אביב, שכונה שאכלסה בה ניצולי שואה רבים. בדיעבד היא מתארת את סביבתה כמרחב של דחיקה והתנשאות, שבו חשה לעיתים "כמו אפריקאית" בין שכניה. תחושת השוליות הזו, של מי שאינה שייכת באופן מלא לשום קטגוריה מוגדרת, תהפוך בהמשך לאחד הנושאים המרכזיים ביצירתה.
יולזרי למדה בבית הספר היסודי בלפור ולאחר מכן בתיכון עירוני א' בתל אביב. לאחר שירות צבאי מלא ביחידת ממר"ם, פנתה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת תל אביב, שם למדה פילוסופיה ותולדות האומנות. הבחירה הכפולה הזו, בין החשיבה המופשטת של הפילוסופיה לבין המבט החזותי של תולדות האמנות, סימנה כבר אז את הדואליות שתלווה את דרכה היוצרת. בהמשך למדה אמנות במדרשה לאמנות של בית ברל, שם השתתפה בקורס בהנחיית רפי לביא, אחד מאבות האמנות הישראלית העכשווית. במקביל, ואולי בתנועה משלימה, פנתה גם ללימודי שירה בבית אריאלה בתל אביב, שם למדה אצל מאיר ויזלטיר, אהרן שבתאי ומאיה בז'ראנו, שלושה מקולות השירה הישראלית המובהקים של המחצית השנייה של המאה העשרים.
יולזרי, גרושה ואם לשניים, מתגוררת בנווה צדק שבתל אביב. היא חברה באגודת הסופרים העברים במדינת ישראל ובאקו"ם. במשך שלוש שנים הפיקה והנחתה ערבי שירה שבועיים בקפה מישל בנווה צדק, ובכך הפכה את הפינה הקטנה בשכונה ההיסטורית למעין סלון ספרותי חי ופועם, מקום מפגש לקולות שיריים מגוונים.
זהות יוצרת: בין שדות היצירה
מעטים היוצרים הישראליים שנעים בחופשיות כזו בין תחומי יצירה שונים. עידית יולזרי היא סופרת, משוררת ואמנית פלסטית, ושלושת הפנים הללו אינם מנותקים זה מזה אלא מזינים זה את זה בדיאלוג מתמשך. היא אינה סופרת שגם מציירת, או אמנית שגם כותבת. היא יוצרת שהחומר שלה הוא המציאות עצמה, והיא בוחרת בכל פעם את הכלי המתאים לעיבוד אותו חומר: לעיתים מילה, לעיתים צילום, לעיתים פיסול, ולעיתים שילוב של כולם במיצב אחד.
את הקשר בין אביה לבין דמותה כיוצרת, יולזרי אינה מסתירה. בראיון לעיתון מעריב סיפרה על אביה שהיה "אמן מתוסכל. סופר. כל היום הוא היה מסוגר בתוך ביתו, בתוך עצמו, כשהמוח שלו צריך לשלם לו על זה." אובדנו הותיר בה חותם עמוק ותחושת הזדהות, ואפשר לשער שהנחישות שלה ליצור בכל המדיומים האפשריים היא גם מעין שחרור של אותה יצירתיות שנכלאה אצל אביה.
האמנות הפלסטית: עשור של חומר ומרחב
בין השנים 1993 ל-2004 פעלה יולזרי באופן אינטנסיבי בשדה האמנות הפלסטית, ויצרה בעיקר בתחומי הפיסול, הצילום והמיצב. הקריירה האמנותית שלה בתחום זה התאפיינה בנוכחות עקבית ורחבת היקף בגלריות ובמוזיאונים ברחבי הארץ, עם השתתפות בתערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד כאחד.
תערוכתה הראשונה הידועה התקיימה בשנת 1993 בגלריית לימבוס בתל אביב, בתערוכה קבוצתית שאצר אייל בן דב. יולזרי הציגה שלוש עבודות שעסקו בנושא האיידס, נושא שהיה באותה תקופה טעון במיוחד ונשא עמו הד של פחד, סטיגמה ומוות. הבחירה לעסוק בנושא כה כואב ופוליטי כבר ביציאה הראשונה לזירה האמנותית חשפה את נטייתה של יולזרי לאמנות שאינה מתחמקת מהקשיים ומהכאבים של המציאות.
בשנת 1994 השתתפה בתערוכת פיסול ארצית בגן הפסלים בקיבוץ פרוד, שם הציגה מיצב וזכתה בפרס. הפיסול של יולזרי לא היה מסורתי במובן הקלאסי; היא נמשכה למיצב, לעבודה שמשלבת חומרים שונים ויוצרת מרחב חווייתי שלם. באותה שנה הציגה גם בתערוכת "Out of Focus" בארוס. בשנת 1995 לקחה חלק בשתי תערוכות משמעותיות: בבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב, ובתערוכת הבאוהאוס ברוטשילד, שם הציגה עבודה בשם "הצורה בעקבות הפונקציה" (F.F.F Form Follows Function), שם שמגלם בתוכו את המתח שבין הפורמליסטי לתפקודי, בין האסתטי ליומיומי.
מוזיאון ארץ ישראל היה בית נוסף לעבודותיה: בשנת 1996 השתתפה בתערוכה "אמנים שולחים שלום" שאצר דורון פולק, ובשנת 1997 בתערוכה "קואופ 60" באוצרותו של אותו פולק. יולזרי לא הסתפקה בהצגת עבודות; בשנת 1997 גם אצרה תערוכה בגלריית נחמה שבע, ובמקביל הציגה עבודה במרכז סוזאן דאלל בפסטיבל גוונים, שם שילבה פיסול חוץ עם מיצג רקדנים, חציית גבולות נוספת בין דיסציפלינות.
בשנים שלאחר מכן המשיכה להציג בהיקף נרחב. בשנת 1996 יצאה גם אל מעבר לגבולות הארץ והשתתפה בתערוכה "Mini Artura" באיטליה, שהציגה אמנות מישראל בפורמט קטן. בשנת 1999 הציגה צילום בתערוכת "אסיף רימונים" במוזיאון אשדוד. בשנת 2000 הציגה תערוכת יחיד בשם "ביטוח לאומי לאהבה" בבית העם בתל אביב, שם עצם שמגלם בתוכו אירוניה נוקבת, ערבוב מכוון של הבירוקרטי והאינטימי. בשנת 2002 הציגה בתערוכה "ללא חדירה" במוזיאון בר דוד, באוצרותו של עדי בן חורין.
תערוכה מיוחדת במינה היתה "אהובי ישמעאל" בשנת 2008, תערוכת חלון בפלורנטין 10, שכללה מיצב המשלב צילום, אובייקט ושיר. עבודה זו מייצגת את הנקודה שבה האמנות הפלסטית של יולזרי נפגשה עם הספרות באופן הישיר ביותר, והיא מהווה מעין גשר בין תקופת האמנות הפלסטית לתקופת הכתיבה הספרותית. בשנת 2013 השתתפה בתערוכה "100 אמניות בתל אביב" בקום איל פו בנמל תל אביב, שאצרה גליה יהב.
השירה: כנות שאינה מבקשת רשות
שירתה של עידית יולזרי אינה שירה שמבקשת לרצות. היא לא מתעטפת באליטיסטיות ספרותית ולא מנסה להרשים במורכבות טכנית. היא פונה ישירות, לעיתים בבוטות, תמיד בכנות, אל לב העניין. ספרה הראשון, "אהובי ישמעאל" (הוצאת נשמה, 2013), שנערך בידי דורון קורן, הוא רומן שירה בן 128 עמודים שמספר את סיפור אהבתה של יולזרי למהגר אפריקאי מחוף השנהב ששמו האמיתי היה קולימני סולימאן.
הספר נע בין שירה לפרוזה, בין מכתבי אהבה לקטעים אירוניים, ומגולל רומן של כשלוש שנים שנולד מתוך התערבות עם חברה והסתיים בעוגמת נפש כאשר סולימאן נתפס על ידי משטרת ההגירה ונשלח חזרה לארצו. יולזרי כותבת על הרומן הזה בשפה פשוטה אך מרתקת, חפה ממניירות ספרותיות. היא אינה מתחמקת מן הבוטות ואינה חוששת מהגדרות שנויות במחלוקת. הכתיבה שלה מתריסה, פרובוקטיבית, ומבקשת להתמודד עם שאלות של גזענות, תשוקה, זרות ואהבה בלתי אפשרית בחברה שאינה מוכנה לקבל אותה.
ספרה השני למבוגרים, "שטויות מהאייפון" (ספרי עיתון 77, 2017), שנערך בידי יובל גלעד, מייצג מפנה פואטי אחר. השירים בספר זה נכתבו, כשמם, בטלפון הסלולרי, ובכך הם מגלמים את רוח הזמן: שירה שנולדת מתוך רגע, מתוך התבוננות חטופה במציאות. גלעד כתב על הספר שמדובר בספר שירה "אמיץ וכן", ששיריו הם "קפסולות אמת קטנות ומרוכזות". הוא תיאר את השירים כפתקים ליריים ובוטים גם יחד, שנכתבו מתוך התבוננות קיומית בעולם המשתנה במהירות.
הנושאים ב"שטויות מהאייפון" מגוונים ונוגעים בנקודות רגישות ביותר: הזדקנות, עולם השירה ושטחיותו, מחנק אורבני, קנאה בין חברות, מיניות בוטה. על כולם, כך נכתב, שורה רוח חתרנית שמבקשת לחשוף את פרצופם האמיתי של העולם ושל המין האנושי. המבקרת חגית בת אליעזר כתבה על הספר באתר יקום תרבות תחת הכותרת "הכול פרט לשטויות מהאיפון", ובכך רמזה שדווקא מאחורי הכותרת הזלזלנית לכאורה מסתתרת שירה רצינית ומשמעותית.
ספרות ילדים: עולמות קטנים, מסרים גדולים
במקביל לכתיבתה למבוגרים, יולזרי כתבה ארבעה ספרי ילדים שראו אור כולם בהוצאת נשמה בשנים 2013 ו-2014. ספרי הילדים שלה אינם נכתבים מלמעלה למטה; הם אינם מטיפים אלא מזמינים חשיבה. כל אחד מהם מתמודד עם נושא מהותי בעולמו של הילד, אך עושה זאת בדרך שאינה מתנשאת.
"יונתן התמנון המתמהמה" (2014, איור: אילונה גבעון) מספר על תמנון צעיר הכרוך בזרועות אמו ומפחד מעצמאות. יום אחד הוא יוצא לשחות בים לבדו, מתיידד עם יצורים חדשים ומגלה את השמחה שבעצמאות. הספר מטפל בנושא ההיפרדות מההורה, אחד הנושאים הכואבים והחשובים ביותר בעולמו של ילד קטן, ועושה זאת באמצעות עולם הים, סביבה שמאפשרת ליולזרי לשלב את אהבתה לטבע עם רגישותה הפסיכולוגית. הבחירה בתמנון, יצור בעל זרועות רבות שנאחזות וחובקות, היא דימוי מוצלח במיוחד להיצמדות ולקושי לשחרר.
"מה שחשוב לי הוא לא הדבר החשוב בעולם" (2014, איור: שרונה גונן), ספר המיועד לגילאי 6 עד 60, עוסק ב"אני" של הילד. גיבורו הוא ילד אמן מלידה, שאינו מתעניין בתערוכות ובפרסום כפי שאמו רוצה עבורו. כל מה שחשוב לו הוא הגשמה עצמית, מילים, ציורים ועולמו הדמיוני. הספר מציע מבט לא שגרתי על השאלה מהי הצלחה ומהו ערך עצמי, ומבקש ללמד את הילד הקורא (ואולי גם את ההורה) שמה שנראה חסר חשיבות בעיני העולם עשוי להיות המשמעותי ביותר עבור האדם עצמו.
"סוסנת הים הורודה והירקים" (2014, איור: אמיר פולק) מציע מבט אקולוגי המתאים לגילאי 5 עד 12. סוסני הים מחפשים פתרון לזיהום מי הים שנגרם על ידי מפעלי בני האדם. הם עורכים הפגנה, מביעים מחאה, ולבסוף מוצאים פתרון באמצעות נתינת תמורה ליצורים האמפיביים שעוזרים להם. הספר מלמד ילדים על אקטיביזם, על נקיטת עמדה ועל פתרון בעיות באמצעות שיתוף פעולה ומשא ומתן, ערכים שיולזרי מטמיעה בסיפור באלגנטיות ובלי להכביד.
הגות ועמדות: חתרנות כדרך חיים
לאורך כל יצירתה, ניכרת אצל יולזרי גישה חתרנית עקבית. היא אינה מקבלת מוסכמות באופן אוטומטי ואינה מתיישרת עם הנורמות של עולם האמנות או עולם הספרות. כבר בתערוכתה הראשונה, שעסקה באיידס, סימנה את עצמה כיוצרת שאינה חוששת מנושאים שנחשבים לא נוחים. בספרה "אהובי ישמעאל" היא פרצה טאבו נוסף בכך שכתבה ללא מסננים על רומן עם מהגר אפריקאי, סיפור שנגע בשאלות עמוקות של גזענות, של שליטה וכוח ביחסים, ושל מקומה של האהבה בעולם מחולק.
תערוכת "ביטוח לאומי לאהבה" (2000) ממחישה את הגישה האירונית והביקורתית שלה: עצם הכותרת מציבה את הבירוקרטי מול הרומנטי, את המנגנון מול הרגש, ומבקשת לשאול האם אפשר להגן על אהבה כפי שמגנים על פנסיה. גם עבודתה "הצורה בעקבות הפונקציה" בתערוכת הבאוהאוס מעידה על עיסוק מתמשך ביחסים בין צורה לתוכן, בין פנים לחוץ, בין מה שנראה לעין לבין מה שמסתתר מאחורי המשטח.
גם בספרי הילדים שלה מסתמנת תפיסת עולם ברורה: ערך העצמאות ב"יונתן התמנון", ערך האותנטיות ב"מה שחשוב לי", וערך האקטיביזם ו"נקיטת עמדה" ב"סוסנת הים". יולזרי אינה כותבת לילדים כדי לפייס אותם או לשעשע אותם בלבד; היא כותבת כדי לחנך אותם לחשוב אחרת, לא לקבל את מה שמוגש להם כמובן מאליו.
ביקורת והתקבלות: בשולי המיינסטרים, במרכז העניין
יצירתה של עידית יולזרי לא זכתה לסיקור תקשורתי נרחב מסוג זה שמלווה יוצרים שנמצאים במרכז הקנון הספרותי או האמנותי הישראלי, אולם דווקא מיקומה בשוליים העניק לה חופש יצירתי שלא תמיד זמין ליוצרים שנתפסים כ"ממוסדים". הביקורות שנכתבו על עבודתה נוטות להדגיש את הכנות הלא מתפשרת כתכונתה המרכזית ואת הנכונות שלה לגעת במקומות שיוצרים אחרים נמנעים מהם.
הסופר והמשורר יובל גלעד, שערך את "שטויות מהאייפון" וכתב ביקורת על "אהובי ישמעאל" באתר יקום תרבות תחת הכותרת "לאהוב מהגר שחור", התייחס לשירתה כיצירה שנובעת ממקום אותנטי ובלתי מתווך. העיתונאית עינת אוליבייר כתבה על "אהובי ישמעאל" במעריב כתבה ארוכה בשם "רומן אמיתי: סיפור האהבה של ישראלית ומהגר מחוף השנהב", שבה תיארה את יולזרי כמי שכותבת "בשפה פשוטה, אך מרתקת ומרעננת בכנותה הנשית". אוליבייר ציינה את התשוקה והאהבה המתוארות בספר על רקע של גזענות ופרנויה, ותיארה את הספר כחיבור שנע בין שירים למכתבים אסורים.
המבקרת חגית בת אליעזר כתבה על "שטויות מהאייפון" באתר יקום תרבות ביקורת שכותרתה "הכול פרט לשטויות מהאיפון", כותרת שכבר בעצמה מהווה קריאת כיוון: מה שיולזרי מכנה "שטויות" הוא למעשה הכול חוץ מכך. הביקורת הדגישה את החידוש שבכתיבת שירה על גבי טלפון סלולרי, פרקטיקה המתאימה לעידן של קשב מופרע, ואת היכולת של יולזרי לזקק רגעי אמת קצרצרים לכדי שירה.
בתחום האמנות הפלסטית, עבודותיה הוצגו במוסדות מוכרים ומשמעותיים כמו מוזיאון ארץ ישראל, מוזיאון תל אביב (בתערוכת הפינגווין הצבעוני של קראו סאיטקס, באוצרות דפנה נאור), מוזיאון אשדוד ומוזיאון בר דוד. הזכייה בפרס בתערוכת הפיסול הארצית בקיבוץ פרוד בשנת 1994 העידה על הכרה מוסדית ביכולתה. העובדה שפעלה גם כאוצרת, ולא רק כאמנית מציגה, מוסיפה ממד נוסף להבנתה את שדה האמנות ומקומה בתוכו.
נקודות מפגש: כשהמדיומים מתלכדים
אחד ההיבטים המרתקים ביצירתה של יולזרי הוא הנקודות שבהן המדיומים השונים נפגשים. מיצב "אהובי ישמעאל" בפלורנטין (2008), שכלל צילום, אובייקט ושיר, הוא דוגמה מובהקת. חמש שנים לאחר מכן הפך אותו הנושא לספר שלם. התנועה הזו, מאמנות חזותית לטקסט ספרותי, אינה סתם מעבר בין מדיומים; היא עדות ליוצרת שמבינה שלכל סיפור יש צורה מתאימה, ושלעיתים נדרש זמן עד שהצורה הנכונה מתגלה.
גם המיצג בפסטיבל גוונים במרכז סוזאן דאלל (1997), ששילב פיסול חוץ עם מיצג רקדנים, מלמד על הנטייה שלה לטשטש גבולות. יולזרי לא ראתה מעולם את הפיסול כאובייקט סטטי; היא ראתה אותו כחלק מסביבה חיה, כדבר שנמצא בדיאלוג עם גופים נעים, עם מרחב, עם זמן.
ערבי השירה שהנחתה בקפה מישל בנווה צדק הם ביטוי נוסף לאותה גישה: השירה אצלה אינה רק טקסט על דף אלא אירוע חי, מפגש אנושי, חוויה שמתרחשת בזמן ובמקום מסוימים. ההפקה של ערבים אלה במשך שלוש שנים, באופן שבועי, מעידה על מחויבות עמוקה לתפיסה שהשירה צריכה להיות נגישה, חיה ושייכת למרחב הציבורי.
סיכום: פורטרט של יוצרת בלתי מסווגת
עידית יולזרי היא יוצרת שקשה לסווג, ואולי דווקא בכך טמון כוחה. היא אינה רק משוררת, אינה רק אמנית פלסטית, אינה רק סופרת ילדים. היא כל אלה יחד, ומשהו נוסף שאינו ניתן להגדרה פשוטה. יצירתה צמחה מתוך ביוגרפיה אישית עשירה ומורכבת, מתוך תחושת שוליות שהפכה למנוע יצירה, מתוך סקרנות בלתי נלאית כלפי העולם ומתוך אומץ לגעת בנושאים שרבים מעדיפים לעקוף. בין צילום ופיסול, בין שיר אהבה למהגר אפריקאי לבין סיפור על תמנון שלומד לשחות לבד, בין מיצב בגלריה לבין שיר שנכתב בטלפון הנייד, עידית יולזרי טווה יצירה עקבית בחוסר עקביותה לכאורה, יצירה שהקו המאחד שלה הוא הכנות הבוטה, הסירוב להתפשר על אמת פנימית, וההכרה שלכל רגע ולכל חוויה יש צורה אמנותית שמחכה לה.
