סיכום לבגרות בהיסטוריה בנושא הנאציפיקציה של גרמניה ונושאים נוספים

–          בעיות יסוד.

–          דרכי ההתמודדות עימן.

–          מאפייני החברה היהודית והתמורות שחלו בה.

–          המעמד החוקי של היהודים ומדיניות השלטון כלפיהם.

–          דרכי ההתארגנות של היהודים כמיעוט.

–          סיבות ומהלכים עיקריים בהתמוטטות הרפובליקה.

–          צמיחת המפלגה הנאצית.

–          המהפך השלטוני – 1933.

–          האידיאולוגיה של המפלגה הנאצית.

–          תהליך התבססות הנאצים ברייך השלישי (1933-1939).

בעיצוב גבולותיה של פולין הייתה בעייתיות רבה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, נקבעה עצמאותה של פולין בהסכמי ורסאי. בהסכם נכתב כי שטחי פולין יהיו השטחים "המיושבים לדעת הכל בתושבים פולניים". הבעיה הייתה של"תושבים הפולניים" לא הייתה זהות מוגדרת ולכן הייתה בעיה בקביעת גבולותיה של פולין.

בניסוחו של ווילסון ב-14 הנקודות ובהסכמי הפסקת האש הובטח שתוקם מדינת פולין עצמאית אך גבולותיה לא היו ברורים. פולנים רבים דיברו על "הגבולות ההיסטוריים" מן המאות ה-17,18 שכללו את אוקראינה, ליטא, שלזיה וכו'; שטחים שאוכלוסייתם בוודאי לא הייתה פולנית במאה האחוזים.

גבולה הצפון-מערבי של פולין נקבע במספר דרכים:

העיר דנציג שרוב תושביה גרמנים וחשיבותה הכלכלית מכרעת, הייתה נתונה לקונפליקט – הפרוזדור הגרמני חילק את גרמניה לשניים וניתק אותה מדנציג, שהייתה עיר נמל חשובה.

הגבול המזרחי היה אף יותר בעייתי מהגבול הצפון מערבי. בפתיחת ועידת השלום טען הנציג הפולני כי התנועה הלאומית בליטא ובאוקראינה היא יחסית חדשה ולכן זכותה עדיפה.

הצעה נוספת שלא זכתה לגיבוי הייתה הצעתו של הלורד קרזון, שר החוץ הבריטי, שהציע שקו הגבול (אשר עובר בתוך החלק המערבי של רוסיה) ייקבע עפ"י עקרון ההגדרה העצמית.

תוך מספר חודשים החל הצבא הפולני לנוע מזרחה במטרה להגשים את חזון פולין גדולה, אך תוך מספר חודשים הפך "הצבא האדום" (רוסיה) את המצב והגיע עד וורשה ושם נעצר בהתערבות צרפתית. בסופו של דבר נקבע הגבול המזרחי למעלה מ-200 ק"מ מקו קרזון.

המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד) שזכו לעצמאות נשארו אומנם עצמאיות, אך על חשבונה של ליטא ביצעה פולין מחטף של אזור וילנה (פולין כבשה את אזור וילנה שהיה מיועד להיות חלק מליטא). כך נוצר לאורך גבול זה מצב הדומה למצב שהיה בגבולותיה האחרים של פולין – המדינות השונות שאפו לתיקונים או לנקמה וראו בהסדר שהגיעו אליו כהסדר זמני בלבד. פולין, ליטא, ברית המועצות וגרמניה חיכו לשעת כושר.

פולין נמצאת בין שתי מדינות (גרמניה וברית המועצות) שיש להן פוטנציאל להתחזק ולמדינות אלו תביעות טריטוריאליות מפולין ולכן פולין מפחדת שהן יתקפו אותה או ילחמו נגדה בשטחה.

ב-1920 פולין עדיין לא צריכה להיות מודאגת מבחינה גיאו-אסטרטגית כיוון שצרפת ואנגליה משליטות באירופה את "שלום ורסאי" – את מערכת הסכמי השלום.

בנוסף, בתקופה זו גם מצבן של גרמניה ושל רוסיה לא היה כל כך טוב.

–          כוח צבאי קטן.

–          חוזה השלום "חותך" את גרמניה מכל הכיוונים – היא הוגבלה בנשק וצבא, טריטוריאלית וכלכלית.

–          עברה מהפכה קומוניסטית, מלחמת אזרחים.

–          עם מפגר ביותר (50% איכרים). אך יש להם פוטנציאל. אומנם ב-1920 המצב נורא, אבל יש פוטנציאל.

לפולין יש שטחים של המדינות הללו (גרמניה ורוסיה) ותושבים ממדינות אלו עדיין יושבים שם ויש להם תביעות טריטוריאליות על פולין.

פולין השקיעה חלק ניכר מתקציביה בפיתוח צבא גדול בכדי להגן על עצמה מפני שכנותיה שכן במקרה של מלחמה הופכת פולין לשדה הקרב.

כדי לחזק את בטחונה, חתמה פולין בתחילת שנות ה-20 על סדרה של בריתות שצרפת עמדה במרכזן.

צרפת מנסה ליצור משקל נגד צבאי מול גרמניה בגבול המזרחי. כמו כן, פולין מעוניינת שמישהו יגן עליה מפני הגרמנים. אלו למעשה האינטרסים של שני הצדדים לחתום על הברית.

לצרפת היה אינטרס חזק בברית עם פולין – לחץ פולני ממזרח על גרמניה (לצרפת יש גבול עם גרמניה והיא מחפש לסחוט את גרמניה מכל הכיוונים האפשריים, לכן טוב להם להיות בברית עם פולין כי היא יוצרת לחץ על גרמניה).

ככל שהתברר לפולנים שצרפת מצמצמת את צבאה, נטו להישען על בריתות אחרות.

צרפת חיפשה קשרים גם עם מדינות נוספות פרט לפולין. הבאות בתור היו שלוש מדינות "ההסכמה הקטנה" – יוגוסלביה, רומניה וצ'כוסלובקיה, שבדומה לצרפת ולפולין, היו מעוניינות לשמור את המצב הקיים. במהלך השנים חתמה צרפת הסכמים מדיניים וצבאיים עם כל אחת מחברות ברית זו ויצרה מערכת בריתות שעליה קיוותה להסתמך בבוא העת.

פולין מקבלת הגנה מברית זו בכך שקיימת ה"הסכמה הקטנה" והברית מאיימת על גרמניה, דבר המשרת את האינטרס הפולני.

פולין הייתה ארץ חקלאית מובהקת. כ-70 אחוז מאוכלוסייתה עסקו בחקלאות. חלק גדול מן האדמות היה בידי מספר קטן של בעלים. רוב האיכרים נאלצו להתקיים מחלקות קטנות שלא הספיקו לצורכי המשפחה, נדרשה רפורמה אגררית, כלומר – שינוי הבעלות על הקרקעות, והיא בוצעה בסדרת חוקים שהעבירו קרקעות לאיכרים ופיצו את הבעלים, אך שיטות העיבוד היו נכשלות, המיכון היה רק בראשיתו, ורבים מן האיכרים היו במצוקה כלכלית.

לבעלי האחוזות יש אינטרס להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא מכיוון שהדבר השתלם להם מבחינה כלכלית.

התעשייה, שהחלה להתפתח בשנות ה-20, נשענה על העובדה שפולין התברכה באוצרות טבע רבים (מכרות פחם, אבץ, ברזל ונחושת). למרות זאת, לא היו הכנסות המדינה גדולות וזאת מכיוון שרוב ההשקעות באוצרות הטבע באו מארצות חוץ, ולכן גם חלק גדול מהרווחים עבר למשקיעים החיצוניים. בשל התלות הזאת, כאשר היה המשבר הכלכלי בשנת 1929, המצב הפך לרע יותר.

התמורות (שינויים) שפולין ניסה לכונן בתחום החקלאות לא היו אפקטיביים משום שהאיכרות הייתה מאוד מפגרת בטכנולוגיה, בשיטות הייצור והאיכר היה בור ועם הארץ.

בתחום התעשייה, פולין ניסתה להנהיג משק אוטרקי (משק לתצרוכת עצמית) ע"י הטלת מכסי מגן על סחורה מחו"ל.

פתרון נוסף שננקט לשיפור מצבה הכלכלי של פולין היה הקמתו של נמל פולני, ללא תלות בעובדי הנמל והשירותים הגרמניים שבדנציג. לכן פיתחו לא הרחק משם כפר קטן בן כמה מאות תושבים, גדיניה, לעיר נמל גדולה, ובסוף שנות ה-30 כבר עברו דרך נמל זה 80% מכל המוצרים אל פולין וממנה.

10 מיליון (שליש מכל אוכלוסיית פולין) מבני האוכלוסייה הפולנית היו בני מיעוטים לאומיים – אוקראיניים, גרמנים, יהודים ורוסים שלא רצו להיטמע בעם הפולני.

– במערב פולין שכנו הגרמנים, באזור שלזיה (קרוב לגבול עם גרמניה).

– במזרח שכנו אוקראיניים, רוסים ובילורוסים.

– בצפון שכנו הליטאים.

– היהודים שכנו בכל רחבי פולין, בעיקר בערים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה חשש לפגיעה במיעוטים הלאומיים בפולין. לכן, חויבה פולין לחתום על "חוזה המיעוטים" (שנחתם בינה לבין ארבע המעצמות הגדולות) המבטיח למיעוטים הלאומיים בפולין את הזכויות הבאות:

חוזה המיעוטים היה התערבות של חבר הלאומים בענייניה הפנימיים של פולין. ראשי המדינה הפולנית והציבור הפולני לא קיבלו בהבנה הסדר זה, שהגן בעיקר על המיעוט היהודי ועל המיעוט הגרמני, שכן הסכם מקביל לגבי מיעוטים פולניים בגרמניה לא נחתם. אולם היה זה המחיר ששילמו הפולנים כדי לקבל את העצמאות בגבולות שנקבעו בסיסמת ההגדרה העצמית.

הממשלה ניסתה להפחית בכוחם של המיעוטים ע"י מדיניות כלכלית מפלה, כלומר – היא ניסתה להורידם ממעמדם הכלכלי. כמו כן, היא חתרה תחת האוטונומיה התרבותית-חברתית שהוענקה להם במסגרת חוזה המיעוטים. המיעוטים היוו גוש אופוזיציוני לשלטון והם לקחו חלק מהפעילות הפרלמנטרית.

ב-1921 התקבלה חוקת המדינה ושיטת הבחירות שהונהגה הייתה שיטת הבחירות היחסית, שגרמה לחוסר יציבות פוליטית-מדינית בשלטון וזאת עקב ריבוי המפלגות שלא איפשר הקמת קואליציה יציבה שתוכל לתפקד כראוי במדינה דמוקרטית.

ב-1926, לאחר 4 שנות זעזועים שלטוניים, ביצע פילסודסקי הפיכה ותפס את השלטון בעזרת הצבא. למרות שנבחר ע"י הסיים (הפרלמנט) לנשיא, ויתר על התפקיד והעדיף לכהן כשר ביטחון, תפקיד בו החזיק עד מותו, תשע שנים לאחר מכן.

פילסודסקי שלח את יריביו לכלא, אך מדיניות היד החזקה שלו הייתה מוגבלת – מפלגות לא פוזרו והעצורים שוחררו כעבור זמן מה. שלטונו נשען על ה"קולונלים" (הקצינים שלחמו לצידו למען עצמאות פולין). מפעם לפעם בוצעו שינויים בחוקה שצמצמו את סמכויות הפרלמנט וחיזקו את מעמד הרשות המבצעת שבראשה עמד פילסודסקי, הנשיא. לאחר מותו של פילסודסקי נחלשה הדמוקרטיה והלכה והגיע לשלטון "שלטון הקולונלים".

מספרם של היהודים היה כ-3 מיליון בין שתי מלחמות העולם בין שתי מלחמות העולם והם היוו כ-10 אחוזים מהאכולוסיה. היהודים הפולנים מתחלקים בין יהודי פולין הקונגרסאית, יהודי גליציה והיהודים הליטאים.

	פולין קונגרסאית	גליציה	ליטא
מיקום	לב פולין, וורשה, לודג'	דרום פולין – שטחים שבעבר השתייכו לאימפריה האוסטרו-הונגרית	אזורים רוסיים יותר מזרחיים וצפוניים – "ליטבקים"
דמוגרפיה	היוו כ-60% מיהודי פולין	כ-15% אחוז מיהודי פולין	כ-25% אחוז מיהודי פולין
עיור	80% מהם התרכזו בוורשה ובלודג'	עירוניים	עירוניים (התרכזו בעיקר בוילנה)
חברה	בגלל שהיו רוב, הם הפכו לדובריה המרכזיים של יהדות פולין		זלזלו בנטיות החברתיות-תרבותיות של יהודי וורשה וגליציה. אלה היו היהדות החרדית ביותר
כלכלה	עד המשבר הכלכלי ב-1928 מצבם היה טוב. הם עסקו בעיקר במסחר, מקצועות חופשיים, תעשייה ובעלי חנויות – המעמד הבינוני	מסחר, תעשייה קלה, מקצועות חופשיים – אך יש מרכיב דתי חזק	מסחר זעיר, עיסוקים ייחודיים יהודיים – שוחטים, חייטים, גבאים, רבנים וכו'
תרבות	רקע יהודי חזק, לאו דווקא דתי – עוברים תהליכי חילון	נטיות תרבותיות אוסטרו-הונגריות, תרבות מודרנית, מחשיבים את עצמם	מעוז של היהדות החרדית

–          יהדות בעלת מורשת יהודית חזקה. (בפולין הקונגרסאית יש יותר חילוניים)

–          עיור.

–          שמירה על זהות – אין התבוללות.

–          מבחינה מקצועית, הפרנסות של היהודים דומות.

מספר עניינים שבהם היו נבדלים היהודים מבני המיעוטים האחרים היו:

כוחו היחסי של המיעוט היהודי התבטא בכך שהם שלטו ברוב התפקידים במקצועות החופשיים (רפואה, משפטים, עיתונאים וכו') ורמת חייהם עלתה מאוד.

בעקבות כוחם העולה של היהודים, הם קיבלו מהממשל יחס מפלה לרעה ביחס לשאר המיעוטים – יהודים לא התקבלו לשירות הציבורי, לבנקים, לתחבורה הציבורית והופלו בתחומים נוספים.

יהודי פולין עוסקים בעיקר במלאכה ובמסחר. אין חלוקה למקצועות שונים, דבר המאפיין אוכלוסיה עירונית, מעמד בינוני. היהודים עסקו בעיקר בתעשייה קלה ומצומצמת – צורפות, סנדלרייה, מסחר קטן.

המקצועות העיקריים שבהם עסקו היהודים העירוניים היו מקצועות המסחר, שבו היו מעורים בעבר וכמו כן בתעשייה הזעירה והמלאכה וזאת בשל הנגישות הקלה יחסית לחומרי גלם, הצורך בהון מועט לפתיחת עסק והיכולת לפתוח בתי מלאכה במקומות קטנים, בבתים ובשעות נוחות. כמו כן, המדינה גם לא נתנה ליהודים להגיע לתעשייה הכבדה, כיוון שהיא הפלתה את היהודים לרעה.

–          ההבדל בין מסחר ותעשייה לא גדול מבחינת היהודים, לא מדובר בפרנסות בעלות התמחות גדולה ולכן קיימת הרבה ניידות.

–          80% מיהודים פולין עוסקים בתעשייה קלה, מלאכה ומסחר.

–          יהודים, מאז ומתמיד, כמעט ולא עסקו בחקלאות, כי היא מחייבת את היקבעותם במקום מסוים וכאשר יגרשו אותם, הם יישארו בלי כלום (היהודים).

–          יהודים רבים עסקו במקצועות החופשיים, וביניהם היו: רופאים (56% מכלל הרופאים היו יהודים), עורכי דין (35% מכלל עורכי הדין היו יהודים), עיתונאים (22%), מורים (43.3%), רוקחים ועובדי מעבדות (24.1%).

בין השנים 1921-1931 חלו שינויים מסוימים במקורות הפרנסה של יהודי פולין:

מדיניות הממשלה הפולנית	ההשפעה על היהודים
ארגון הכפר בקואופרציות, תמיכה כלכלית בהן ודרישה להשקעות עצמיות.	מתחרה בעסקים היהודים הזעירים המרוכזים בכלכלה חקלאית ("כלכלה יהודית" – תיווך בין האיכר היצרן לבין השוק).
"חוקי גרבסקי" – מיסוי מעמדות הביניים – המסחר והתעשייה הזעירים במטרה לתמוך כספית ולעודד את התעשייה המודרנית (תעשיית הנשק)	פגיעה ביהודים, המהווים את מעמד הביניים. היהודים לא יכולים להשתלב בתעשיות מודרניות.
1934, חוק התעשייה – סטנדרטיזציה של כישורים, איסור פתיחת חנויות ביום א'.	נישול היהודים מעסקי המזון, צמצום כושר התחרות של הסוחרים היהודיים, מקשה על השתלבות יהודים במפעלים.

עפ"י י. גרינבוים, בעבר היו שולחים יהודי פולין הקונגרסאית ויהודי ארצות הספר את תוצרתם ואת הסחורות שעברו מן המערב דרך פולין על השוק הרוסי הגדול. שוק זה אבד עתה לחלוטין והדבר גרם להידלדלותם וסתימת מקורות הפרנסה והעבודה שלהם. לכן, נשאר ליהודים רק השוק הפנימי, שבו המלאכה היהודית והתעשייה הזעירה מותקפות מכל צד, מוקפות ונדחקות ובכל צעד נתקלות במכשולים ובתחרות קשה.

למרות ששוויון הזכויות למיעוטים הובטח בחוקות המדינות השונות ובחוזי המיעוטים, בפולין הייתה מדיניות ממשלתית מכוונת להפליית היהודים לרעה משאר התושבים מבחינה אזרחית וכלכלית. ניתן להוכיח טענה זאת בהתבסס על חוקים ותקנות שהונהגו במדינות מזרח אירופה באותה התקופה, וגם בפולין:

התוצאות של המדיניות הכלכלית הפולנית כלפי היהודים היו שהמבנה המקצועי של היהודים לא משתנה (הם עוסקים רק במסחר ומלאכה), מה שגורם להתרוששות עצומה של יהודי פולין. כמו כן, ישנה גם אבטלה גדולה בקרב היהודים. (בתקופה זאת פורחות בקרב היהודים התנועות הציוניות והקומוניסטיות)

א.      שינוי במעמד החוקי של היהודים – אמנציפציה.

ב.      הכרה בזכויות היהודים כקבוצת מיעוט וחובת השלטון לסייע להם.

ג.        מחויבות פולין לחבר הלאומים בכל הנוגע לשמירת זכויות המיעוטים.

א.      אוכלוסיה יהודית גדולה ביותר, כ-9.8%.

ב.      ריכוז גבוה ביותר של יהודים בשטחי פולין המזרחית ובערים.

חלק גדול מיהודי פולין השתייך ל"תחום המושב", משמע, מדובר בקהילה יהודית ששמרה על אופייה ותבקש לפתח אותו גם בעתיד במסגרות יהודיות-דתיות ובמסגרות ציוניות.

פרנסות דומות – עוסקים בעיקר במסחר ובתעשייה: מסחר קמעונאי (שיווק תוצרת חקלאית מהכפרים לערים) ותעשייה קלה (מזון, עץ, טקסטיל). לא הייתה תעשייה מודרנית – ברזל, נשק, שמפותחת יותר במערב פולין.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו ברוב ארצות אירופה מפלגות יהודיות למפעילות מדינית נרחבת וביניהן היו: "אגודת ישראל" (האגודה), "המזרחי", הציונים, "פועלי ציון", ה"בונדאים" (יהדות אנטי-ציונית ואנטי-חרדית. שמאל חצי-קומוניסטי) וה"פולקיסטים".

ראשית פעילותן היה ב"מועצות הלאומיות", אך במקומות שבהן לא היו מועצות לאומיות, ניהלו רוב המפלגות היהודים מדיניות עצמית.

כבר בסוף דצמבר 1918 הקימו הציונים ואנשי "המזרחי" "מועצה לאומית זמנית" שהשתתפה בבחירות לאסיפה המכוננת הפולנית ומבין 300 ציריה היהודים נבחרו 11, שהקימו בתוכה סיעה יהודית לאומית. דוברה העיקרי היה יצחק גרינבוים.

המועצה הלאומית הזמנית ערכה מלחמה פרלמנטרית קשה, בכדי להכביד את הממשלה במאמציה לקפח את נציגות המיעוטים ע"י הכנסת שינויים בחוקי הבחירות. היא נקטה בדרך של שיתוף פעולה עם מיעוטים אחרים.

"בלוק המיעוטים" (שיתוף הפעולה בין היהודים למיעוטים האחרים) הפך במשך השנים לגורם חשוב במדיניות הפולנית. עם הזמן הוא זכה גם להצלחה גדולה יותר בבחירות. היהודים למעשה מנסים להקים קואליציה של כל המפלגות היהודיות. "גוש המיעוטים" היה תיאום עמדות בפרלמנט של כל המיעוטים – כיצד לפעול ואיך לממש את זכויות המיעוטים. כיוון אחד היה בעימות לוחמני עם השלטון ואילו הכיוון השני היה ב"אוגודה". הממשלה ניסתה לפזר את בלוק המיעוטים, תחילה ע"י הענקת ויתורים מסוימים לאוקראיניים וביולי 1925 ע"י ניסיון התפשרות ("אוגודה") עם הצירים היהודים. לפי הצעת הפשרה, הייתה צריכה הממשלה:

בנוסף גם עוד הקלות נוספות.

הממשלה הפולנית לא ניסתה להגשים את סעיפיה של ההצעה ואף בעקבות לחץ כלכלי ושיטות אכזריות של גביית המיסים, יהודים רבים היגרו מפולין. חלקם הגיעו לארץ ישראל בעלייה שכונתה "עליית גרבסקי", על שמו של ראש הממשלה הפולני של אז.

במהלך המאה ה-20 עבר חלק גדול מיהודי פולין תהליכי חילון מואצים. כעת יכלו היהודים גם לבחור את בית הספר המתאים לילדיהם, גם אם זה לא היה כפוף למערכת החינוך המסורתית.

כתגובת נגד, התרחבה ללא הכר מערכת החינוך האורתודוקסית ובראשה הישיבות הגדולות שבהן התפרסמה פולין בעבר. לצידן התפתחו גם ה"חדרים", ישיבות ותלמודי תורה חדשים של "אגודת ישראל" ו"המזרחי". אך בד בבד נפתחו ברחבי המדינה מסגרות חינוך חדשות עבור ילדים יהודים. בחלקם אומנם נשאר עדיין העיקרון המסורתי, ולפיו רוב שעות הלימודי הוקדשו ללימודי הקודש, אך גם הונהגו לימודים כלליים (היסטוריה יהודית, לימוד שפות וכו').

הנטייה הבולטת בתקופה זו היא של יהודים להיקלט במסגרות היהודיות החדשות שנפתחו אז על ידי "אגודת ישראל", "תרבות", "ציש"א" וכו'.

כתגובת נגד לחילון בקרב היהודים, התרחבה מערכת החינוך האורתודוקסית ובראשה הישיבות הגדולות שבהן התפרסמה פולין בעבר. לצידן התפתחו גם ה"חדרים", ישיבות ותלמודי תורה חדשים של "אגודת ישראל" ו"המזרחי".

במספר ארצות הסתעפה בקצב מהיר רשת בתי הספר העבריים של "תרבות", מיסודה של התנועה הציונית. כמו כן נפתחו גם בתי מדרש ללימודי מורים עבריים. מספר הלומדים בבתי ספר אלה בפולין לבדה הגיע לרבבות.

בתי הספר ביידיש של "ציש"א" בפולין היו קשורות למפלות השמאל ("בונד" ו"פועלי ציון") ואילו בליטא – ביידישיסטיים, מספר התלמידים היה קטן יותר.

ממשלת פולין לא הכירה בבתי הספר היהודיים בעברית וביידיש כבעלי רמה מספקת ללימודים גבוהים יותר ולא ראתה בהם בתי ספר היכולים להכשיר לעבודה במוסדות הממשלתיים. לקראת המחצית השנייה של שנות ה-30 כבר למדו יותר ילדים יהודים במוסדות חינוך פולניים מאשר במוסדות חינוך יהודיים.

אחת ההתפתחויות החשובות בתולדות הציונות מאז מלחמת העולם הראשונה הייתה הקמתן של תנועות נוער מגשימות: "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ותנועות אחרות. התופעה בלטה מאוד בפולין, שבה הצטרפו רבבות בני נוער לתנועות אלה והפכו אותן לכוח פוליטי חשוב. במרכז מצען עמדה השאיפה להגשמה לאומית יהודית. בין היתר הן קיימו עשרות רבות של "הכשרות", שנועדו להדריך את חברי התנועות ולכוונם לקראת צאתם להתיישבות בארץ ישראל.

הסיבות העיקריות להתפתחותן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בשנות ה-30 היו בהחרפת האנטישמיות ובגלל המחסור במקורות פרנסה.

בעקבות השפל הכלכלי בעולם, גידול האבטלה בגרמניה, המיתון העמוק וצמצום הייצור, נוצר משבר כלכלי שהוביל למשבר חברתי ופסיכולוגי ולהרס האמונה בסדר הקיים, שתורגם לכישלון מוחלט של הרפובליקה הוויאמרית. המשבר הכלכלי חיזק את הקצוות הפוליטיים והכמיהה לגורם חזק אנטי-רפובליקני שיחלץ את גרמניה מהמשבר יצרו רקע ציבורי נוח לתמיכה בנאציזם, שהבטיח מוצא מההשפלה הלאומית ומהשפל הכלכלי.

עוד לפני "המשבר הגדול", אך במיוחד מאז שהוא התחיל להשפיע, זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות ואלה גדלו ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה. בשנת 1930 זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכה להיות לשנייה בגודלה. אפשר היה להבחין כי אין מדובר בהצלחה מקרית או חד-פעמית. בבחירות מקומיות או בבחירות לאיגודים שונים, הצליחו הנאצים הצלחה ניכרת. כאשר המשבר המשיך להעמיק והאבטלה צמחה, ההצלחה גברה עוד יותר ובשנת 1932 זכה היטלר למעלה משליש הקולות למשרת הנשיא ואילו הנאצים זכו ל-37.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה שמוטב לנסות להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. השיקול הוכיח את עצמו.

המפלגות של המרכז הפוליטי, המחזיק את הפוליטיקה, הולכות ומתרסקות ואילו השמאל (המפלגה הקומוניסטית) והימין הקיצוני (המפלגה הנאצית) מתחזקים והם מעוניינים לחסל את הרפובליקה. הם רוצים להשתמש במערכת הדמוקרטית כדי לחסל את הדמוקרטיה.

הממשלה, שנשענה בעיקר על מפלגות השמאל המתון ומפלגות המרכז, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את הגרמנים מהמשבר וכוחה הלך וירד. בשנת 1932 כבר היה רוב ברייכסטאג למתנגדי הרפובליקה ולמעשה המשטר הדמוקרטי חדל מלהתקיים כבר ב-1930.

הנאצים ניצלו זאת טוב יותר וגם השליטו טרור, וכך, באמצעות הדמוקרטיה יחד עם כוח הזרוע, זכו בשלטון. אין לדמוקרטים רוב בפרלמנט והם לא יכלו להעביר חוקים. הייתה אנרכיה פוליטית.

הנשיא מפעיל את המערכת הפוליטית באמצעות צווי חירום. כך למשל הוסמך הנשיא לפזר את הפרלמנט, להכריז על בחירות חדשות ולמנות ראשי ממשלה במטרה להבטיח שהמדינה תתפקד.

–          היו מערכות בחירות תכופות.

–          חוסר שיתוף פעולה בין הסוציאליסטים והמרכז לבין הקומוניסטים להצלת הרפובליקה.

–          חילופי שלטון מהירים וחוסר יציבות.

–          אנרכיה מתמשכת שבסופה מסמיך הנשיא את אדולף היטלר להקים ממשלה בראשותו.

"מפלגת הפועלים הגרמנית לאומית-סוציאליסטית" (המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית), נטלה על עצמה את התפקיד לערער את יסודות הרפובליקה החדשה. היא גייסה חברים להילחם ב"השפעות הזרות" על טוהר הגזע (כולל ה"השפעה היהודית"), במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה למפלגת אצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעמד הנמוך יותר. השם "מפלגת הפועלים" ניתן לה בהמשך וגרם לכך שהיא הבטיחה לאחוז בשני הקצוות- הלאומי והסוציאליסטי". בשנת 1920 נערכה אסיפה מיוחדת שבה התקבלה תוכנית המפלגה בת 25 הנקודות וביניהן היו איחוד כל הגרמנים בגרמניה גדולה בהתאם לזכותם של כל העמים להגדרה עצמית ,ביטול חוזי ורסאי וסן ז'רמן, רק בני העם הגרמני יחשבו לאזרחים, היהודים לא יכולים להיות בני העם וכו'.

ככל שהמצב התדרדר, כך התחזק כוחה של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית (הנאצים).

ככל שהאבטלה גדלה והמשבר הכלכלי-פוליטי העמיק, כך גדל כוחה של המפלגה הנאצית.  כמו כן, נעשה שימו בתעמולה רב-צדדית לקעקוע הרפובליקה (בין השאר באמצעות הפצת העיתון "דער שטירמר" ("המסתער") שבו הופיעו תמונות של היהודים ובהן הובלטו הדחייה, הכיעור ובעיקר ההשתוקקות של היהודי לנערות גרמניות בהירות-שיער) וגם שימוש באלימות וטרור (פלוגות הסער (S.A) שהי ומופקדות על שמירת הסדר באסיפות המפלגה והיו מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. הם נלחמו ברחוב נגד יחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטילו פחד על יריביהם. כמו כן הוקמה גם תנועת נוער, הנוער ההיטלראי).

עוד לפני "המשבר הגדול", זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות. אך ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה, כך כוחה של המפלגה הנאצית גבר. בשנת 1930, זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג. ההצלחה המשיכה לגבור. ביולי 1932 זכו הנאצים ב-37.3% מקולות הבוחרים והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה כי מוטב להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. שיקול זה הוכיח את עצמו.

למפלגה הקומוניסטית היו כוונות לשנות את המשטר ולהקים דיקטטורה מן הסוג שכבר היה קיים בברית המועצות. בבחירות 1930 זכתה המפלגה ב-13.1% ואילו ביולי 1932 היא זכתה ב-14.3% מן הקולות. עלייתה של מפלגה זו לא הייתה גדולה כמו של המפלגה הנאצית, אך היא הייתה ניכרת.

עלייתן של המפלגות הקיצוניות (המתנגדות לרפובליקה ולדמוקרטיה) על חשבון המפלגות המתונות יותר יצרה דינאמיקה משלה – יותר ויותר בוחרים בחרו בצד הקיצוני ביותר על מנת למנוע מהצד הקיצוני השני לעלות בכוחו. הממשלה, שנשענה על מפלגות המרכז והשמאל המתון, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את גרמניה מהמשבר – כוחה הלך וירד. ברייכסטאג שהתכנס באוגוסט 1932 כבר היה רוב למתנגדי הרפובליקה והמשטר הדמוקרטי חדל להתקיים כבר למעשה משנת 1930. באותו זמן לא נהנתה הממשלה מתמיכת רוב צירי הרייכסטאג והחלטותיה אושרו באמצעות צווי חירום של הנשיא. לאחר בחירות יולי 1932 הייתה הדמוקרטיה בגרמניה כבר "פגר מת".

המפלגות הקיצוניות, הקומוניסטית והנאצית, שמו לעצמן שתי מטרות עיקריות – להפיל את הדמוקרטיה והרפובליקה ולהילחם ב"חרפת ורסאי". הסכמי ורסאי פגעו בגרמניה מבחינות רבות (כלכלית, צבאית, מדינית וכו') והדבר יצר מרירות בעם. המפלגות ניצלו מרירות אלה והבטיחו להחזיר את כבודה האבוד של גרמניה ולבטל את חוזה ורסאי. "חרפת ורסאי" יצרה רקע נוח להפלת הדמוקרטיה ולהשתלטות המפלגות הקיצוניות על השלטון.

באוגוסט 1932 היה צריך נשיא הרפובליקה להטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר (המפלגה הנאצית) – היטלר – את תפקיד הקמת הממשלה. אך הנשיא, כמו הכוחות הדמוקרטיים, ראה בכך התאבדות שכן הנשיא ראה במפלגה הנאצית מפלגת אספסוף. הוא מינה ראש ממשלה שזכה לתמיכת הצבא והשמרנים, אך לא ניתן היה להמשיך כך כיוון שלא היה לא רוב. הרייכסטאג פוזר ושלושה חודשים לאחר הבחירות נערכו בחירות נוספות שבישרו, לכאורה, על המפנה – המפלגה הנאצית ירדה בכוחה ל-33.1% והקומוניסטים עלו ל-16.8%. עתה מינה הנשיא את הגנרל שלייכר לראש הממשלה (גם הוא זכה לתמיכת השמרנים והצבא) אבל אי-הסדר נמשך. בקרב הימין גבר החשש מהקומוניזם בעוד שבמפלגה הנאצית פרץ משבר על דרכה של המפלגה. לזמן מה היה נראה שהמפלגה עומדת בפני פילוג. בשנת 1934 חוסל שטראסר, שהיה מהגורמים לפילוג במפלדה ודווקא בשלב זה נפלה ההחלטה להטיל על היטלר להקים את הממשלה הבאה בשותפות עם "הגרמנים הלאומיים". השיקול ליצור ממשלת ימין שמרנית בתמיכת הימין הקיצוני החדש, הנאצי, התקבל על ידי הנשיא ועל ידי נציגי הימין המסורתי משום שהם האמינו שהיטלר חסר הניסיון ישמש בובה בידי השמרנים ומי שבאמת ינהלו את הממשלה יהיו סגן הקאנצלר ושר הכספים. אלא שחישוב זה התברר כמוטעה – היטלר ומפלגתו הפכו תוך זמן קצר לשליטים האמיתיים של גרמני ולקברני הרפובליקה. ב-30 בינואר 1933 זומן היטלר אל הנשיא הינדנבורג וזה מינה אותו לקאנצלר. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו.

המפלגה הנאצית נולדה בתפקיד המפלגה שתערער את יסודות הרפובליקה החדשה. "מפלגת העם הלאומית גרמנית" גייסה חברים להילחם ב"השפעות זרות", במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה בתחילת דרכה כמפלגה של האצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעד היותר נמוך. עבור הצבא, הייתה המפלגה עוד מטרה למעקב, ולמטרת מעקב זאת נשלח אדולף היטלר, שלבסוף הפך לראש המפלגה. בכדי להגדיל את מספר חבריה, שינה את שמה ל"מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית (נאציונל סוציאליסטית)", מפלגה שמבטיחה לאחוז בשני הקצוות – הלאומי והסוציאליסטי. אך סוציאליזם זה היה לאומי, גרמני.

בפברואר 1920 הוקמה המפלגה והתקבלה תוכנית בת 25 נקודות על האידיאולוגיה של המפלגה. במשך כשלוש שנים פעלה המפלגה בבוואריה, אחת ממדינות גרמניה, בהצלחה מוגבלת. היטלר כתב ספר בשם "מאבקי" (מיין קאמפף), שמתאר את דעותיו בעניינים פוליטיים, את דרכו הפוליטית עד למרד ואת תוכניתו לעתיד. השקפותיו של היטלר בספר זה הפכו יותר מאוחר למצע של מפלגתו.

עפ"י תורת הגזע, העולם נחלק לגזעים. עפ"י תורה זו, בראש פירמידת הגזעים עומד הגזע הארי שהוא מקור כל הטוב בעולם. תורת הגזע מבוססת על התיאוריה של צ'רלס דרווין שעל פיה החזק שורד. תיאוריה זו נכתבה בכלל על בעלי חיים. היטלר יישם את תורת הגזע על החברה – דרוויניזם חברתי. כל אחד נולד לגזע מסוים ומבחינה ביולוגית הוא שייך לגזע שאליו הוא נולד. פותחו תיאוריות נוספות בהתבסס על הצד הביולוגי. עפ"י תורה זו, הגזעים הנחותים מפריעים לעולם לממש את עצמו.

הנאצים טוענים שהם יכולים לחלק את העולם בצורה ברורה לגזעים: ארים, שמים, צוענים, הגזע הצהוב וכו'.

ניתן מבחינה הגיונית לקבל את החלוקה לגזעים, אך השאלה היא האם הם שווים או לא.

רעיונה של תורת הגזע הוא שהאדם הוא תוצאה של תורשה בלבד – אדם ניכר בדמו. זאת בניגוד לאמונה שאומרת שאישיותו של אדם מורכבת מתורשה ומסביבה.

עפ"י תורת הגזע, הנישואין הם המשכיות הגזע – המרכיב התורשתי של הגזע נשמר.

בתורת הגזע יש לכאורה היבט מדעי – בדיקת עצמות, דם וכו'. עפ"י תורת הגזע, הגזע הארי נראה כאילו נוצר ע"י פ?ס?ל ואילו היהודים, למשל, מעוותים, אינם מוכשרים לעבודה וכו'.

מה שמשתמע מתורת הגזע הוא שהגזע הארי מתכונן מפני הגזעים האחרים שמנסים להרוס אותו באמצעות ערבוב גזעים. עפ"י תורת הגזע, הגזע הנחות מנצח בערבוב וכך הגזע הארי, "העליון", מתקלקל. הדרך להרוס את הגזע הארי פשוטה – להתערבב בציבור הגרמני. למשל ע"י שימוש בשפה הארית, שמיעת אמנות ארית – אלה הם המסוכנים ביותר לגזע הארי.

הגזע הארי חייב לשמור על טוהרתו. הפתרון לכך הוא שאת הגזעים הנחותים צריך (לפחות) לבודד מהחברה. הפתרון הקיצוני ביותר המשתמע מתורה זו הוא הפתרון הסופי – השמדה.

תורת הגזע היא למעשה גם אנטי-נוצרית (אנטי דתית). ההתנגדות היא לא רק על בסיס הומאניסטי, אלא גם על בסיס דתי.

מרחב מחיה אמור להיות חלק מהטריטוריה של המדינה הגרמנית הגדולה. מרחב המחיה אמור להיות בשטחי הרייך שהוא כל שטח שיש עליו תביעה גרמנית היסטורית ועפ"י הגרמנים הם חלק אינטגראלי מגרמניה.

הנאצים אף מתכננים מצב של התפוצצות אוכלוסין ולכן מועלה הצורך בעתודות (רזרבות) של קרקע ליישוב התושבים. המדינה הגרמנית לא מורכבת רק מ"גרמניה הגדולה" ההיסטורית, אלא גם מטריטוריות שיספחו לרייך השלישי שיספקו אותם מבחינה פיזית. שטחים אלה מצויים במזרח אירופה (שטחי פולין וברית המועצות). גרמניה לוטשת עין לשטחי פולין ורוסיה כחלק ממרחב המחייה שלה. שטחים אלו הם מעבר לתביעות ההיסטוריות של הגרמנים על שטחים פולנים. אלו שטחי "מרחב המחיה". אם יהיו בשטחים אלה בני גזע נמוך, הם ישרתו את הגזע הגרמני. מרחב המחייה לא מתייחס לשטחים שלגרמניה יש תביעה עליהם, אלא רק על השטחים הנוספים שגרמניה מעוניינת לספח לרייך השלישי.

עפ"י השקפותיו של היטלר, המלחמה היא נצחית והחזקים הם השורדים. לא היה כל ספק לגבי הדרך שבה רצה להגשים את חלומו ל"גרמניה הגדולה והטהורה" – מלחמה.

תפקיד המדינה הלאומית הוא לדאוג לשימור הגזע ואף להשביחו. מכאן גם החשיבות הרבה של המדינה, שהיא חזות הכל. ובאשר למשטר – האידיאולוגיה הנאצית שללה מראשית ימיה את הליברליזם והדמוקרטיה. היא ראתה בהם מוסר עבדים, שנועד להשליט את הגזעים הנחותים והחלשים על אלה העליונים. בתפיסה הנאצית, כמו בתפיסות פאשיסטיות וטוטליטריות אחרות, אין ליחיד רצון וזכות הכרעה משלו אל מול השאיפות והיעדים האידיאולוגיים.

למנהיג בנאציזם יש תפקיד מאוד מרכזי – מנהיג טוטאליטרי ששליטתו מוחלטת. המנהיג הוא "אדם חזק" ש"עושה סדר" במדינה. המנהיג הוא העליון שבגני הגזע; בגזע הנאצי-הארי – אין שוויון, המנהיג הוא מספר אחת – העליון שבגני הגזע. הדבר לא מתבטא רק בכוח הפוליטי שיש לו, אלא גם בתכונות משיחיות – יודע העתיד. למנהיג יש "פיוז" מיוחד במוח – המנהיג הוא הפרשן הבלעדי של צורכי הגזע הארי. המנהיג יודע את האמת האחת והיחידה, שההמונים מבני הגזע הארי אינם יודעים אותה ומכאן נובעת יכולתו להנהיג. מאחר שקיימת רק אמרת – אי אפשר להתנגד למנהיג.

לפני שניתן יהיה לפרוץ מזרחה, יש להחזיר לגרמניה את השטחים שנגזלו ממנה בורסאי. לאחר מכן יש לאחד את כל הגרמנים האחרים היושבים בארצות השכנות. יש להחזיר לגרמניה את השטחים והכבוד שאבד לה בחוזה ורסאי.

הזרים שאליהם התייחסו הנאצים היו בראש ובראשונה היהודים המשתייכים לגזע השמי הנחות שכל התערבבות בו פוגעת בטוהר הגזע הארי ומנוונת אותו. שנאתו של היטלר ליהודים הייתה מאבני היסוד של השקפתו. הוא האמין כי בניגוד לגרמנים, היהודים מייצגים את כל הרע והשטני שבעולם. זוהי דת בינלאומית ובתור כזו, היא שולטת בהון העולמי ואת השפעתה ניתן למצוא בקרב הבולשוויקים ובין הקפיטליסטים במערב. הם אלו שגררו את גרמניה לתוך המלחמה, בגדו בה, ולבסוף אף גרמו להשפלתה.

ב-30 בינואר 1938, קיבל היטלר מידי הנשיא הינדנבורג את השלטון. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו. תוך זמן קצר קבע היטלר בחירות חדשות בראשית חודש מרץ והחל להטיל הגבלות שונות על פעולתן של המפלגות היריבות. בשבוע שלפני הבחירות, פרצה אש בבניין הרייכסטאג שבברלין. היטלר האשים את הקומוניסטים במעשה ובעזרת צו חירום שהוציא הנשיא, היטלר הורה להילחם בהם ובסוציאל דמוקרטים שהשמיעו רמזים רבים לכך שהנאצים עומדים מאחורי המעשה.

לאחר הבחירות, זכו הנאצים לניצחון גדול של 44% מהקולות. כעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך נתאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרץ 1933) ובו אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקאנצלר לקבל כל חוק. הנימוק לכך היה ששעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. כמו כן, החקיקה החדשה עדיפה על פני כל חקיקה קיימת – החקיקה הנאצית מבטלת כל חוק קיים. משמעות חוק זה הייתה – ביטול הרייכסטאג ואיחוד הרשויות בגרמניה.

הנאצים הקפידו לבצע תהליך של "תיאום" בין העם לבין המפלגה והשקפותיה. ב-1933 התקבל חוק שאסר על קיום מפלגות נוספות. תהליך התאום התבצע ע"י שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם. במקום איגודים אלה הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ולבידור בשעות הפנאי. כמו כן, שביתות נאסרו לחלוטין, סגל המורים והמרצים באוניברסיטאות ובבתי הספר עברו "טיהור" יסודי, נערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות", עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, אמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס.

נגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השולטת. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלו הוקמו כוחות משטרה מיוחדים ובהם בלטה המשטרה החשאית – גסטאפו – ולצידה יחידות המשמר (S.S) שתפקידן היה לשמור על בטחון המדינה ומנהיגיה. יחידות אלו היו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה.

בתחילת דרכה של המפלגה, המפלגה אימצה לעצמה יחידות להפעלת כוח, יחידות כמו-צבאיות, שנקראו "פלוגות הסער" (ה-ס.א). אלה מילאו תפקיד של שומרי סדר באסיפות המפלגה ומפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. ה-ס.א נלחם ברחוב ביחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטיל פחד על יריביו.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה תסיסה גדולה בקרב פלוגות הסער. כוחות אלו, בראשות מפקדם רהם, טענו שיש לחולל "מהפכה שנייה" – חברתית, ולסלק מעמדותיהם את הקפיטליסטים ומפקדי הצבא השמרנים. רהם לחץ לשילוב כוחותיו בצבא ולמינויו לשר המלחמה. רבים ממנהיגי ה-ס.א ובהם מובטלים, האמינו כי לאחר עליית הנאצים לשלטון יזכו במשרות שמנות, על חשבון אלה שעימם "ייסגר חשבון".

התבטאויות אלה קוממו רבים בצמרת המפלגה והצבא. באותו זמן, נטה למות הנשיא הינדנבורג הישיש. היטלר ביקש לחסוך גם במשרה זו, שהמחזיק בה הוא גם מפקדו העליון של הצבא. כדי לממש כוונה זו הוא נזקק לתמיכת הגנרלים שדרשו מהיטלר לפעול.

ב-30 ביוני 1934 נקט היטלר צעד קיצוני – רהם ורבים ממנהיגי ה-ס.א נרצחו באותו הלילה ("ליל הסכינים הארוכות") ובהזדמנות זו חוסלו גם עוד כמה מן האנשים שהיטלר ראה בהם סיכון. פעולות אלה ביצרו את כוחו של היטלר בצמרת והרתיעו מתנגדים אפשריים במפלגה ומחוצה לה. כחודש לאחר מכן נפטר הנשיא והיטלר נטל גם את תפקיד הנשיא לעצמו והפך למעשה להיות ל"פיהרר" (המנהיג) של גרמניה והחיילים נשבעו לו אמונים אישית. בכך הוגשם עקרון המנהיג של האידיאולוגיה הנאצית והיטלר הפך להיות המפקד הראשי של הצבא.

בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות המשטר וכמו כן סגל המורים והמרצים עבר "טיהור יסודי". בנוסף, הוטלה צנזורה כבדה על ספרים ועיתונים וכמו כן הופץ העיתון הנאצי. כל אלה למעשה שירתו את הנאצים בהפצת והנחלת האידיאולוגיה שלהם בעם ובביטול כל אידיאולוגיה אחרת והתנגדות אחרת.