תקווה כיכולת חוצה זמן
תקווה מתוארת ככוח המאפשר לאדם לא להיכנע למציאות הנתפסת בחושיו. היא פותחת את ההווה אל העתיד ומעניקה אפשרות לראות את המצוי כנתון פתוח ולא סגור. תקווה נובעת משילוב של אפשרות וטרנסצנדנציה ומבטאת את האמונה שהמציאות אינה ממצה את כל הפוטנציאל הגלום בה. לצד המבט אל העתיד, התקווה עשויה להישען גם על הזיכרון. העתיד מעניק אומץ לחרוג מן המצוקה הנוכחית, ואילו העבר מעניק דפוסים של משמעות המרחיבים את גבולות ההווה. שני ממדי הזמן הללו מציידים את האדם ביכולת להתעלות מעל נתוני המציאות.
שני סוגי תקווה
שני ממדים מובחנים של תקווה מתוארים כיסודות מרכזיים בחוויית האדם. האחד הוא אומץ הנשיאה באחריות האנושית, היכולת להתמיד בפתרונות חלקיים ולחתור באופן סבלני לשיפור המצב האנושי מבלי לצפות לשלמות. השני הוא כיסופין לעולם שלם, כמיהה לעתיד שבו האנושות תתעלה על מגבלותיה ותגיע למצב אידיאלי. שני הסוגים קשורים זה בזה, אך הם מניעים תודעות שונות של פשר ושל מעורבות היסטורית.
מגמות התקווה במסורת היהודית
בתוך המסורת היהודית מתגבשות שתי תפיסות יסוד של עתיד ושל גאולה. תפיסה אחת מדגישה את האפשרות לרגע של פריצה אלוהית הסותרת את הסדר ההיסטורי הרגיל. תפיסה זו מזהה את הגאולה כאירוע עליון שבו האל משנה את מסלול ההיסטוריה בבת אחת. התפיסה האחרת מדגישה את מחויבותו של האדם לתהליך היסטורי המבוסס על אחריות, שותפות ועמל מתמשך. הדגש הוא על המאמץ האנושי בתוך מסגרת של מצוות, מוסר וסדר נורמטיבי.
המודל של יציאת מצרים
יציאת מצרים מציגה את הגאולה כמעשה אלוהי מוחלט, בלתי צפוי ומטלטל. זוהי גאולה הנחווית כקריעה של הטבע ושל הסדר ההיסטורי, פריצה של האל המפנה את הדרך לעם הנגאל. זיכרון יציאת מצרים משריש תפיסה שלפיה המציאות האנושית אינה מגבילה את האפשרי, ושהאל עשוי להתערב בעולם ברגע של משבר ולהוביל מהפך כולל. מודל זה מטפח דמיון פוליטי ולפעמים גם נטייה ללקיחת סיכונים לא רציונליים מתוך אמונה שבחסות ההתערבות האלוהית יתהפך כל סדר.
המודל של מתן תורה
לעומת זאת, מעמד הר סיני יוצר דפוס גאולה אחר: גאולה המתממשת דרך מסגרת נורמטיבית קבועה, המחנכת לאחריות, משמעת ועבודה סבלנית. כאן הגאולה אינה אירוע של פריצה פתאומית אלא תהליך הדרגתי המתקיים באמצעות הלכה, מוסר, חינוך ושיפור מוסדי. זהו דגם שבו התקווה מתורגמת לאחריות אנושית ולא לאמונה בנס מתפרץ. האדם נקרא להפעיל את כוחותיו, להכיר במגבלותיו ולפעול לשינוי בתוך גבולות המציאות.
מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן על מהות ההיסטוריה
הרמב"ם מציב יסוד פילוסופי שלפיו הטבע וההיסטוריה פועלים לפי חוקים קבועים. הוא שולל כל הבנה של התערבות אלוהית כמאורע המפר באופן שרירותי את חוקי העולם. הרמב"ם נאבק בתפיסה הרואה את ההיסטוריה כמוכתבת מראש בידי רצון אלוהי ומדגיש את החירות האנושית ואת הפתיחות של ההיסטוריה. הטענות המיוחסות בכתובים לידיעת אלוהים על העתיד נתפסות אצלו כידיעה כללית של דפוסי אדם ולא כהכרעה לגבי אדם מסוים. גם תיאורים מקראיים של הקשיית לב פרעה מתפרשים כהסרת יכולת התשובה כתוצאה מבחירה האנושית, ולא ככפייה אלוהית.
לעומתו, הרמב"ן מדגיש את היד המכוונת של ההשגחה האלוהית ואת הדיוק של הנבואות. לטענתו, ההתנהגות החורגת של המצרים לא נובעת מהכתבה אלוהית ישירה אבל הכתובים כן מצביעים על דפוסים פרטניים. בכך הוא מעצב תפיסה שבה יש מקום גדול יותר לתוכנית אלוהית מוגדרת המניעה את ההיסטוריה.
סוגיית הבריאה והנצח
שאלת בריאת העולם מול הנצחיות שלו מציבה יסוד מרכזי נוסף. קבלת עיקר הבריאה מלמדת על האפשרות לשינוי ולהתחדשות, שכן העולם אינו נצחי ולא בעל מבנה קבוע מראש. הבריאה יוצרת עולם פתוח שבו יכול האדם ליזום, ליצור ולשנות. תפיסה זו משתלבת במודל הרמב"ם, אשר רואה את המציאות כמרחב דינמי שבו רצון האדם פועל בתוך החוקים הקבועים של הטבע מבלי שגורל מוכתב מראש ינהל את חייו.
תקופת המשיח לפי הרמב"ם
ביסוד השקפתו של הרמב"ם מצויה ההבנה שימות המשיח אינם מהפכה על טבעית אלא שיאו של תהליך היסטורי המונע בידי האחריות האנושית. סדרי העולם אינם משתנים, הטבע אינו מתבטל, ואין שינוי ברצף החוקים. מה שמאפיין את תקופה זו הוא התרחבות האפשרות להתמסר לעיסוק בתורה, התייצבות מדינית, צדק חברתי ושלום. הגאולה לפי הרמב"ם אינה נס אלא התפתחות מוסרית, שכלית ופוליטית.
העמדה הזו מחזקת את תפקיד האדם כחלק פעיל בבניית המציאות ומטילה עליו אחריות רבה יותר. היא מונעת תחושת חוסר אונים המלווה לעיתים תודעות אפוקליפטיות ומציבה את העתיד כיעד של עבודה אנושית עקבית ולא של המתנה לפעולת פתע אלוהית.
השלכות עכשוויות של שני המודלים
המודל האפוקליפטי, המתמקד בפריצה אלוהית, עשוי להוביל לתודעת סיכון קיצונית. הוא עשוי לעודד הימור פוליטי ומדיני על בסיס אמונה בכוח עליון שישנה את המציאות. בהקצנה הוא מוביל לעמדות הממעטות בערך הפעולה האנושית, או לחלופין לעמדות מהפכניות טוטליות המאמינות ביכולת האדם ליצור עולם חדש לחלוטין במחיר עצום.
לעומתו, המודל הרמב"מי מציע תקווה מפוכחת. טכנולוגיה מתקדמת אינה איום על הדת אלא הרחבה של תחומי האחריות האנושית. האדם נקרא לבחון את השלכות מעשיו בקנה מידה רחב, להתמיד בשיפור מתמשך ולשאת בנטל ההיסטורי מתוך אחריות ולא מתוך יומרה לפתרון מוחלט של בעיות הקיום.
סיכום
תפיסת המשיחיות והתקווה מצטיירת כאן כשדה שבו מתמודדים מודלים שונים של הבנת ההיסטוריה, האל והאדם. מצד אחד עומד דגם המבליט התערבות אלוהית חד פעמית, ומן הצד האחר דגם המעמיד את חיי המצוות, את האחריות ואת ההדרגתיות כתשתית לגאולה. הרמב"ם מציב חזון של שותפות מתמשכת בין האדם לעולם שבתוכו הוא פועל. תפיסה זו מעניקה כיוון להתמודדות אנושית אחראית ואמיצה עם מציאות מורכבת, ומסמנת את התקווה ככוח מוסרי המרחיב את גבולות האפשרי.
מקור
Hartman, D. (1978). Maimonides' approach to messianism and its contemporary implications. Daat. A Journal of Jewish philosophy & kabbalah, 2-3.
