מה זה התער של נולנה?

התער של נולנה (Nolnah’s Razor) הוא כלל ביקורתי מתחום הפילוסופיה של הפרשנות, הטוען כי אין לייחס לטיפשות את מה שניתן להסביר כרוע. לפי עיקרון זה, כאשר אנו נתקלים בהתנהגות מזיקה, שגויה או בלתי מוסרית, יותר סביר להניח שהיא נעשתה בזדון או מתוך מניע רע ולא כתוצאה של בורות או טיפשות גרידא. העיקרון מהווה היפוך ישיר של התער של הנלון (Hanlon’s Razor), כלל הפוך שנוסח לראשונה בסוף המאה ה-20, הקובע: "לעולם אל תייחס לרוע את מה שניתן להסביר באמצעות טיפשות."

תער הנלון משמש פעמים רבות כדי לרסן תגובות פרנואידיות או תיאוריות קונספירציה, ומבקש להזכיר שכשלים והתנהגויות פוגעניות רבות אינן בהכרח תוצאה של כוונה רעה – אלא של חוסר הבנה, טעות אנוש, רשלנות או בורות. מנגד, התער של נולנה צמח כתגובה ביקורתית לתמימות בתער הנלון. הוא מציע גישה חשדנית יותר, שמניחה כי כאשר ישנה התנהגות מזיקה החוזרת על עצמה, או כאשר מעשים מסוימים משרתים אינטרס ברור של בעלי כוח – סביר יותר שמדובר במעשה מכוון מאשר בטעות. עיקרון זה משמש לעיתים קרובות בהקשרים פוליטיים, כלכליים או מוסדיים, בהם טיפשות אינה מספקת הסבר מספק לתופעות של עוול, דיכוי או ניצול.

השם "נולנה" עצמו הוא כתיב מהופך של השם "הנלון", ובכך מדגיש את המהפך המחשבתי שהעיקרון מייצג ביחס לקודמו. בעוד תער הנלון מבקש להעניק לאנשים את "חזקת התמימות", תער נולנה מבקש להצביע על הסכנה שבאופטימיות יתר: ייתכן שלא מדובר בטיפשים – אלא באנשים רעים שפועלים מתוך מניע מכוון. הדיון בין שני התערים משקף מתיחות ארוכת שנים בין גישות פילוסופיות: גישת החמלה, הרואה בטעות האנושית את שורש הרוב המכריע של הבעיות, לעומת גישה ריאליסטית-ביקורתית, המזהה בכוח, באינטרס ובכוונת זדון את המניעים המרכזיים להתנהגות חברתית. בפועל, שני העקרונות אינם סותרים בהכרח, וניתן לראות בהם כלים משלימים להערכת מצבים שונים בהתאם לנסיבות.

שלילת תערו של הנלון

תער הנלון, בנוסחו הידוע "לעולם אל תייחס לרוע את מה שניתן להסביר באמצעות טיפשות" לא נוסח במקורו ככלל פילוסופי, התנהגותי או פוליטי, אלא כבדיחה. הוא הופיע לראשונה בצורה מתועדת בכתביו של רוברט ג'. הנלון (Robert J. Hanlon), כחלק מקובץ אמרות הומוריסטיות שנועד ללקט תובנות אירוניות על אודות טבע האדם. מטרתו המקורית של הניסוח הייתה ללעוג לטיפשותם הרבה של בני אדם ולא להציע עיקרון פרשני רציני לגבי כוונותיהם של אנשים.

למרות זאת, עם השנים, רבים החלו להתייחס אליו בטעות כאל כלל פרשנות אמפירי או עקרון מוסרי, ואף לשתמשו בו בהקשרים פילוסופיים, פסיכולוגיים ופוליטיים. הסיבה לטעות נעוצה בעיקרון אחר לחלוטין, בשם התער של אוקאם (Occam’s Razor). תערו של אוקאם הוא עיקרון חשוב באפיסטמולוגיה ובפילוסופיה של המדע, לפיו כאשר באים להסביר תופעה, יש להעדיף הסברים פשוטים על פני הסברים מורכבים. הדמיון בשמות ובניסוח הביא אנשים לחשוב, בטעות, שגם תערו של הנלון הוא מעין כלל פילוסופי, להשתמש בו ככזה, ולייחס לו תוקף רעיוני שלא היה לו מלכתחילה.

השימוש הנרחב בתער של הנלון נובע, אם כן, מבלבול מושגי ומטעות היסטורית. לא קיימת מסורת פילוסופית סדורה שתומכת בו, אין לו עיגון בלוגיקה או בתיאוריה של פעולת האדם, והוא לא נבחן לעומק ככלי אנליטי. הוא התקבל והתפשט במרחבים תרבותיים – במיוחד באינטרנט וברשתות חברתיות – בעיקר בשל פשטותו והאופי המרגיע שלו: הוא מאפשר להסביר מעשים מזיקים מבלי להתמודד עם האפשרות הקשה שהם נעשו בזדון. אך הסבר נעים איננו בהכרח הסבר נכון.

הטיעון התקשורתי

לפי טיעון זה, החברה נוטה להעדיף פרשנויות שמבוססות על טיפשות או כישלון על פני כוונה רעה. בניגוד לרוע, הנתפס כמוסרי ובלתי נסלח, טיפשות נחשבת לתכונה אנושית, נפוצה ואפילו נסלחת. אדם טיפש עשוי לטעות שוב ושוב מבלי שיוטל ספק בזכותו להחזיק בעמדת השפעה, כל עוד לא נתפס כמרושע. בשל כך, הצגת מעשים כתוצאה של טיפשות – ולא של רוע – מאפשרת למנהיגים, בעלי כוח ובעלי עניין, לחמוק מאחריות מוסרית.

התקשורת, שהיא צינור מרכזי בהבניית המציאות הציבורית, משחקת תפקיד מפתח בתהליך זה. פוליטיקאים ואנשי שלטון מבינים היטב כי דעת הקהל תגיב באופן מתון יותר לטעות שנובעת מחוסר הבנה, מאשר למעשה שמטרתו רווח אישי, שליטה או השחתת מוסדות. לכן, הם נוטים לעצב את הנרטיב סביב פעולותיהם כך שיציג אותן כאירועים אומללים, טעויות בשיקול דעת או חוסר ניסיון – גם כאשר מדובר בהחלטות עקביות, מושכלות ובעלות תוצאה צפויה מראש.

הדפוס הזה יוצר הטיה מובנית בניתוח הציבורי: מצטיירת מציאות שבה שליטים וטייקונים הם בעיקר לא מוכשרים או תמימים, ולא רעים או מושחתים. עם הזמן, הצטברות של תיאורי "טיפשות" יוצרת אשליה של עולם הנשלט על ידי כישלון אקראי – ולא מערכת מתוכננת של אינטרסים. בפועל, פעמים רבות מדובר במעשים המחזקים בעלי כוח, יוצרים תלות של האזרחים בשלטון, מחלישים מוסדות ביקורת, או מכוונים לצבירת הון והשפעה. תחת ההנחה הזו, תערו של נולנה מציע לתקן את עיוות התודעה שנוצר כתוצאה מהייצוג התקשורתי: לא להסתפק בפרשנות המרגיעה של טיפשות, אלא לשקול ברצינות את האפשרות שמדובר בכוונה רעה המוסווית כחולשה אנושית, בעוד ההיפך הוא לעולם בלתי סביר.

הטיעון האמפירי

הטיעון השלישי התומך בתער של נולנה הוא הטיעון האמפירי, אשר נשען על התבוננות עקבית בהתנהגות אנושית בעולם הממשי, וטוען כי כאשר בוחנים את הדברים בפועל – מתברר שטיפשות היא לרוב תחפושת נוחה, ולא מגבלה אמיתית.

לפי טיעון זה, בני אדם נוטים להפגין חוסר הבנה, בלבול או קוצר ראות דווקא כאשר הדבר משרת את טובתם האישית. באותם רגעים, "הטיפשות" מתפקדת ככלי אסטרטגי: היא מאפשרת להתחמק מאחריות, לזכות ביחס סלחני, להימנע מתשלום, או לזכות בהטבות שונות. מנגד, אותם אנשים ממש נוטים להפגין תושייה מרשימה, כישורים משפטיים, הבנה רגולטורית ויכולת פרשנות מדוקדקת – כאשר הדבר משרת את האינטרס שלהם.

כך, למשל, כאשר לקוח נתקל בדרישת תשלום שמוסברת במפורש בתנאי השירות, הוא עשוי לטעון שלא הבין, שחשב שזה חינם, או שהדברים "לא היו ברורים". אולם כאשר קיים סעיף נסתר בתנאים שמאפשר הטבה, הוא עשוי לגלות בקיאות משפטית מפתיעה ולדרוש את זכויותיו בלשון משפטית מדויקת.

דוגמה נוספת נוגעת למערכות רווחה: לעיתים ניתן לשמוע אנשים הטוענים שאין להם שום כישורים, שאינם מסוגלים ללמוד מקצוע חדש או להתמודד עם דרישות שוק העבודה. אך כשהדבר נוגע למילוי טפסים ארוכים ומורכבים לצורך קבלת דמי אבטלה – הכוללים שפה בירוקרטית, הוראות סותרות והגשות דיגיטליות – הם מצליחים להשלים את התהליך על הצד הטוב ביותר. לעיתים אף בצורה מעוררת השתאות, שלא הייתה מביישת עורכי דין או פקידי ביטוח לאומי.

תבניות אלה מצטברות לכדי דפוס רחב: "טיפשות" מופיעה באותם מצבים שבהם היא משתלמת. היא נעלמת, כמעט תמיד, כשיש סיבה טובה להפעיל אינטליגנציה. מכאן ניתן להסיק שלא מדובר בטיפשות אותנטית, אלא ברצון לפעול בצורה שמספקת מקסימום תועלת במינימום אחריות.

הטיעון האמפירי תומך אפוא בתער של נולנה על בסיס פשוט: הניסיון מלמד שברוב המקרים, כשאנשים נראים טיפשים – הם פשוט מעדיפים להיראות כך. ולכן, ההנחה שהם פועלים מתוך רוע מחושב ולא מתוך בורות אמיתית, איננה רק אפשרית – אלא גם סבירה יותר במבחן המציאות.

הטיעון הקוגניטיבי-התפתחותי

טיעון זה עוסק בהיווצרות הטיפשות לא כתוצאה של מגבלה מולדת, אלא כתוצר של בחירה מודעת, אינטרסנטית ולעיתים אף מרושעת. לפי טיעון זה, גם אם אנו מניחים שטיפשות קיימת במציאות ושהיא איננה תמיד העמדת פנים – הרי שמבחינה התפתחותית, היא עצמה נובעת ממניע רע. כלומר, האדם ה"טיפש" הוא במקרים רבים תוצאה של תהליך קוגניטיבי שבו בחר, לאורך חייו, במסלול של בורות, בלבול וחוסר הבנה – מפני שהבין שזה משתלם.

בגיל צעיר יחסית, אנשים מגלים שהצגת עצמם כ"לא מבינים" מאפשרת להם להתחמק מאחריות, לקבל יחס סלחני, להימנע מהשלכות של מעשיהם ואף לזכות בסיוע. במקום להשקיע בלמידה, בשיפור עצמי או בפיתוח חשיבה ביקורתית – הם מפתחים מנגנונים שמתחזקים את חוסר ההבנה, נמנעים באופן עקבי מהתמודדות אינטלקטואלית, ומסתמכים על תמימות לכאורה כקלף מיקוח חברתי.

החברה עצמה במקרים רבים מתגמלת טיפשות: במערכות חינוך, טיפשות זוכה לא פעם להתחשבות; בבירוקרטיה – אדם שאינו מבין את המערכת יכול לקבל הקלות; במשפט – טיפשות נתפסת כהגנה מפני כוונה פלילית; ובתחום החברתי – הטיפש נתפס כבלתי מזיק, ולכן קשה להאשים אותו או לכעוס עליו. כל אלה הופכים את העמדת הפנים של הטיפשות לאסטרטגיה חברתית משתלמת.

אדם אשר במשך שנים נמנע מלרכוש ידע, אימץ הרגלי חשיבה פגומים, העדיף הסברים שטחיים, ולא פיתח יכולות הבנה בסיסיות – עושה זאת לא מתוך מגבלה, אלא מתוך רווח. והוא עושה זאת בידיעה שהטיפשות שלו תהפוך אותו לפחות אחראי, פחות חשוף לביקורת, ולעיתים אף למניפולטור מוצלח יותר. במובן זה, לפי הטיעון הקוגניטיבי-התפתחותי, הטיפשות עצמה אינה תוצאה של תמימות – אלא תוצר של רוע מחושב.

לפיכך, גם כאשר הטיפשות אמיתית, יש להבין אותה כתוצאה של בחירה רעה ומתמשכת: בחירה להישאר טיפש כדי לנצל את הסביבה, להימנע ממחויבות ולצבור יתרונות. ומכיוון שכך, גם במקרים שבהם לכאורה לא ניתן "להאשים" ברוע ישיר – ניתן וראוי לייחס רוע כמקור להתפתחות עצמה של הטיפשות.

הטיעון ההיסטורי-מערכתי

בהתבוננות היסטורית רחבה, ניתן לראות שמבנים של דיכוי, שחיתות ושליטה לא התרחשו במקרה, ולא נבעו מאוסף של טעויות אנוש נאיביות. ההיסטוריה רצופה במערכות כוח שפעלו באופן שיטתי ומתוחכם כדי להבטיח רווח למעטים תוך פגיעה ברבים. העבדות, הקולוניאליזם, מנגנוני ריגול, פשיזם, פיקוח על אוכלוסיות מוחלשות – כל אלה לא התרחשו בשל "טיפשות" של שליטים, אלא מתוך שיקול דעת קר, רווחיות והתעלמות מוסרית. לכן, אם הנטייה האנושית להרע מתועדת היטב לאורך אלפי שנים, קשה להאמין שדווקא כיום, כשיש לנו יותר כלים וידע, רוב המעשים המזיקים נובעים מתמימות. ההנחה שיש "יותר טיפשות מרוע" סותרת את הידע ההיסטורי.

הטיעון המוסרי-חינוכי

קבלת תער הנלון – כלומר, ההנחה שאנשים פועלים מטיפשות ולא מרוע – יוצרת אפקט מוסרי מסוכן. היא מעודדת זלזול באחריות אישית, מטשטשת גבולות של אשמה, ומאפשרת תרבות של "אופס" במקום תרבות של דין וחשבון. לעומת זאת, תער נולנה מחייב נקיטת עמדה מוסרית נוקשה יותר: אם מייחסים רוע, יש דרישה לתגובה מוסרית, לענישה, ולחינוך מחדש. מבחינה חינוכית, זוהי עמדה שמובילה להתפתחות מוסרית של היחיד ושל החברה, בעוד שהנחת הטיפשות עלולה להנציח התנהגות שלילית באפס מאמץ. לפיכך, גם אם קשה להוכיח מתי יש רוע ממשי, השימוש בעקרון נולנה יוצר חברה בריאה ומוסרית יותר.

הטיעון הלשוני-רעיוני

המושג "טיפשות" עצמו הוא מעורפל, חמקמק ויחסי: קשה להצביע על גבול חד בין חוסר ידע, קוצר הבנה, עצלנות מחשבתית או בורות זמנית. מנגד, רוע – גם אם קשה לעיתים להוכיח אותו משפטית – מובן לנו אינטואיטיבית: הוא כולל פגיעה מכוונת באחר למען טובת עצמך. בשל העמימות של "טיפשות", השימוש בו כהסבר מעקר את החשיבה הביקורתית, ואילו השימוש במונח "רוע" – גם אם קשה לעיכול – ממקד את השיח בערכים ובכוונות. לפיכך, תער נולנה מציע לא רק הסבר מדויק יותר, אלא גם מונחים ששומרים את החשיבה חדה.

הטיעון האינטרסנטי של טיוח קולקטיבי

בחברות רבות מתקיים שיתוף פעולה סמוי בין גורמים רבי עוצמה כדי לשמר נרטיבים של חוסר אחריות וטיפשות: הפוליטיקאים "טועים", הפקידים "לא ראו", בעלי ההון "לא חשבו שיקרה משהו רע", והציבור סולח שוב ושוב. מדובר בתרבות של טיוח קולקטיבי, שבה קל יותר לכולם להניח שכולם טיפשים – כי אחרת נצטרך להאשים. תער נולנה חושף את ההסכם הלא כתוב הזה, ומסרב לקבל אותו. הוא מצביע על כך שלא מדובר בתום לב, אלא בסוג של קנוניה סמויה שמגנה על רוע באצטלה של טיפשות.

סיכום

התער של נולנה מציע היפוך רדיקלי של העיקרון המוכר כתער הנלון, והוא מבקש לחשוף את המקומות שבהם אנו מייחסים טיפשות – על אף שהמניע הסביר יותר הוא רוע. הוא נולד מתוך ביקורת על נטיית היתר לסלחנות כלפי טעויות שנעשות בעמדות כוח, ומציע לקרוא את המציאות באופן חשדני יותר, המניח כוונה רעה כאשר יש לה תוצאה עקבית, מניפולטיבית או רווחית.

הטיעונים התומכים בעיקרון זה מגיעים ממגוון תחומים: ההיסטוריה מראה שוב ושוב שמערכות של דיכוי אינן מקריות; התקשורת מציגה טעויות כבלתי נמנעות כדי להגן על בעלי שליטה; ניסיוננו היומיומי מגלה ש"טיפשות" מופיעה רק כאשר היא משתלמת; והטיפשות עצמה מתגלה לא פעם כתוצר של בחירה ארוכת שנים שנעשתה ממניעים תועלתניים.

מעבר לכך, תער נולנה מציע גם יתרון מוסרי וחינוכי: הוא דורש להחזיר את מושג האחריות למרכז השיח, ולהפסיק לתרץ התנהגות הרסנית בהסברים רכים. הוא חושף את המבנים החברתיים המאפשרים לטיפשות לתפקד כמסיכה נוחה לרוע, ומציע להסיר את המסכה הזו. כך, בניגוד לאופיו המנחם של תער הנלון, תער נולנה אינו מציע נחמה – אלא תובנה.

באמצעות קריאה לחשיבה ביקורתית, אחריות מוסרית והבחנה חדה יותר בין כשל לבין כוונה, תער נולנה הופך לכלי חשוב בהבנת המציאות החברתית, ומזכיר לנו כי מה שמתחזה לטיפשות – עלול להיות לא פחות מאסטרטגיה של רוע.