על פי הסכם קודם בין ממלכת ישראל לממלכת ארם, הייתה ארם מחויבת להשיב לישראל את השליטה על העיר רמות גלעד – עיר גבול חשובה השוכנת בעבר הירדן המזרחי, בעלת ערך צבאי ואסטרטגי משמעותי. רמות גלעד נחשבה לנקודת מפתח בגבול שבין שתי הממלכות, וישראל ראתה בה חלק בלתי נפרד מנחלתה.

למרות התחייבותה, ארם לא מימשה את ההסכם, והעיר נותרה בשליטתה. פרק זמן מסוים חלף, ואז לפתע נזכר מלך ישראל (אחאב) בעובדה זו. הוא פנה אל עבדיו (יועציו או שריו) והעלה את הסוגיה מחדש, ככל הנראה מתוך תחושת החמצה או דחף לפעולה, כשהוא מביע תמיהה על כך שלא נעשה דבר להשיב את העיר לידיים ישראליות, למרות הזכות המובטחת בהסכם: "וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל עֲבָדָיו הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם?" (מחשים בפסוק הזה במשמעות נמנעים)

מלך ישראל פונה אל יהושפט מלך יהודה ומבקש ממנו להצטרף אליו במסע צבאי נגד אויב משותף. עצם העובדה שיהושפט נמצא בשטח ממלכת ישראל מצביעה על כך שבין שתי הממלכות – ישראל ויהודה – שוררים יחסי שלום באותה תקופה. לא מדובר רק בשכנות רגילה אלא ביחסי ברית והבנה הדדית, שכוללים גם מחויבות צבאית לעזרה בעת מלחמה. בפנייתו ליהושפט, מלך ישראל בעצם מזכיר לו את הברית שכרתו ביניהם – ברית שמשמעותה לא רק שלום מדיני אלא גם חובת סיוע צבאי בעת הצורך. יהושפט נענה מיידית לבקשה, מבלי להציג ספקות או לערער על עצם היציאה למלחמה. בכך הוא מראה על מחויבות מלאה לברית ולהסכמות שבין שתי הממלכות. דבריו של יהושפט משקפים היטב את עומק הברית והאחווה בין הצדדים: "כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְּעַמֶּךָ, כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ" (מלכים א', כ"ב 4). ביטוי זה מדגיש את האחדות וההזדהות המלאה של יהושפט עם מלך ישראל, אנשיו וחייליו – כאילו היו עם אחד וצבא אחד.

בפרק זה מופיעות שתי גרסאות לשאלת המלך לגבי היציאה למלחמה על רמות גלעד – פעם אחת בלשון רבים, ופעם אחרת בלשון יחיד:

• בפסוק 6 נאמר: "האלך על רמות גלעד למלחמה אם אחדל?" – לשון יחיד.

• בפסוק 15 נאמר: "הנלך אל רמות גלעד למלחמה אם נחדל?" – לשון רבים.

ההבדל בין שתי הגרסאות האלה עורר פרשנים להציע שני הסברים עיקריים:

1. הבדל בין קהל היעד של השאלות:
   בפסוק 6, המלך אחאב פונה ל-400 הנביאים – נביאים הפועלים בממלכת ישראל. מאחר שהם כפופים לו ואינם מכירים את יהושפט מלך יהודה, הוא שואל רק בשם עצמו – בלשון יחיד: "האלך… אם אחדל?". הנביאים האלה מחויבים לו אישית ולכן הוא אינו כולל את יהושפט בפנייה.

2. כוונה פוליטית או דתית מצד אחאב בפסוק 15:
   אחאב כבר יודע שמיכיהו הנביא נוטה להתנבא עליו לרעה. לכן, כשמיכיהו מובא לפניו (פס' 15), אחאב משנה את לשון השאלה ופונה בלשון רבים: "הנלך… אם נחדל?". כאן הוא כולל גם את יהושפט בשאלה, אולי בתקווה שהנוכחות של יהושפט – מלך צדיק בעיני ה' – תשפיע על תשובתו של מיכיהו, או כדי להציג את ההחלטה כמשותפת, ולא רק יוזמה אישית שלו.

סיכום ההבדל:
בלשון היחיד – אחאב שואל לבדו, מול נביאים שמכירים אותו בלבד.
בלשון הרבים – אחאב מציג את השאלה כעניין משותף לו וליהושפט, אולי כדי ליצור מראית עין של אחדות או להשפיע על אופן הנבואה.

נבואתו של מיכיהו בן ימלה מתוארת כנבואה בעלת אופי של חזון – כלומר נבואה שמבוססת על ראייה ושמיעה ישירה של דבר ה'. מיכיהו מציג לפני המלכים את מה שראה ושמע בעיני רוחו: את מועצת השמיים, את ה' יושב על כיסא מלכותו ואת כל צבא השמיים עומד לימינו ולשמאלו. בכך מיכיהו מדגיש את מקור סמכות דבריו – חוויה נבואית אותנטית של עדות ישירה למה שנגלה לו בעולמות העליונים.

לעומתו, נבואת 400 נביאי החצר מתוארת כנבואה שמקורה בהשראה שנכנסה בהם – רוח. נביאים אלה מדברים מתוך תחושת התעוררות פנימית שנובעת מרוח כלשהי שפעמה בהם, אך לא מתוך חזון ברור ומוחשי. למעשה, לפי דברי מיכיהו, מדובר ברוח שקר שהטה אותם לומר דברים שאינם אמת, כדי לפתות את אחאב לצאת לקרב שיוביל למפלתו.

ההבדל הזה בין מיכיהו לבין 400 הנביאים מדגיש את הפער בין נבואה אמיתית שמבוססת על מראה עיניים ושמיעת אוזניים לבין נבואה כוזבת שנובעת מהשפעת רוח שאינה אלוהית באמת.

מה לגבי יהושפט?: חיילי ארם ראו את יהושפט ולפי לבושו סברו כי מדובר באחאב מלך ישראל, ולכן רדפו אחריו כדי להכותו. אולם יהושפט צעק, וחיילי ארם הבחינו בטעותם וזיהו שמדובר במלך יהודה ולא במלך ישראל, ולכן חדלו מלהילחם בו ושחררו אותו.

אחאב, לאחר שנפצע בקרב, מבקש מהמרכבה שלו להפוך את כיוון הנסיעה כדי לשוב לשומרון. הכתוב מציין: "וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מְעֻמָּד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם", כלומר אחאב נותר עומד במרכבתו כשהוא פונה כלפי מחנה ארם, כדי ליצור רושם שהמלך עדיין חי ומתפקד, ובכך למנוע מארם לנצל את המצב ולהכריע את הקרב. המרכבה שבה אל שומרון, ובתוכה אחאב שמת מפציעתו. בשומרון רחצו את המרכבה מדמו, והכלבים ליקקו את הדם, בדיוק כפי שניבא אליהו בפרק כ״א, פסוק 19: "בְּמָקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יְלַקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה". בכך הודגשה ההתגשמות המדויקת של נבואת אליהו. ספר מלכים הוא ספר היסטוריוגרפי-נבואי, כלומר ספר היסטורי שבא להראות כיצד דברי הנביאים ומעשיהם הם אלה שמכוונים את מהלך ההיסטוריה, ונבואותיהם מתגשמות במציאות

.

פסוק 7
בפסוק זה נאמר: "וַיְהִי כְּקָרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו". יש כאן משחק מילים (לשון נופל על לשון) בין השורש ק.ר.א במשמעות של קריאה לבין השורש ק.ר.ע במשמעות של קריעה. בנוסף למצלול, השילוב הזה יוצר מימד אירוני – המלך שומע על הבקשה לרפא את נעמן ומגיב בפאניקה ובחולשה. המלך אומר: "רַק אַךְ מִתְאַנֶּה הוּא לִי", כלומר הוא סבור שמלך ארם מחפש תואנה, תרוץ מלאכותי כדי להצדיק מתקפה צבאית על ישראל. תגובתו של מלך ישראל מביעה גם יחס מזלזל כלפי מלך ארם; הוא מתייחס אליו בכינוי רומז "הוא", ולא מזכיר אותו במפורש, דבר שמרמז על זלזול ואף על תחושת עליונות מדומה.

פסוק 8
קריעת הבגדים מוזכרת שלוש פעמים בפסוקים 7–8, דבר שמעצים את הדרמה ומדגיש את מצוקתו של מלך ישראל. החזרה נועדה לעורר תחושת רחמים כלפיו, להציג אותו כחלש וחסר אונים. תגובת אלישע לנוכח המצב ברורה ובוטחת: "יָבוֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל". כאן אלישע מבקש להעמיד את הנביא במוקד – נעמן ילמד להכיר בכוחו של הנביא ובכוח אלוהי ישראל, מה שאין למלך ישראל עצמו, שלא הבין זאת.

פסוקים 9–10
נעמן מגיע בכבוד גדול: "וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָיו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע". הוא מצפה שאלישע ייצא אליו, יכבד אותו, אולי יפגין טקסיות. אך אלישע שולח שליח בלבד ואינו יוצא בעצמו. זהו מעין עימות בין עולמות: נעמן – שר צבא גאה ומרשים – מול נביא אלוהי ישראל, שאינו מתרשם מהמעמד והכוח הארצי. ההוראה פשוטה וצלולה: "הָלֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לָךְ וּטְהָרְתָּ". המספר שבע הוא מספר טיפולוגי במקרא ומסמל שלמות ותיקון.

פסוקים 11–13
נעמן כועס פעמיים: הוא מאוכזב מכך שאלישע לא יצא אליו בעצמו ומכך שההוראה פשוטה מדי לטעמו. הוא אומר: "הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יַעֲמֹד וְקָרָא בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַצָּרוּעַ". הוא אף משווה בזלזול את נהרות דמשק לירדן: "הֲלֹא טוֹב אַבָּנָה וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי". עבדי נעמן – דמות משנית קולקטיבית – מרגיעים אותו ומפצירים בו לנסות את הדרך הפשוטה שהציע הנביא: "אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂהוּ, וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רָחַץ וְטָהָרְתָּ".

פסוק 14
נעמן מציית, טובל בירדן שבע פעמים ונס מתרחש: "וַיָּשָׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר". זוהי נקודת מפנה – נעמן מבין את כוחו של ה' דרך שליחו הנביא. מופיעה כאן היררכיה: ה' > אלישע > נעמן, והכינוי "עבדך" מופיע חמש פעמים ומבטא את שינוי עמדתו של נעמן – מעניֵן לומד ומשתחווה.

פסוקים 15–20
נעמן שב לאלישע, "וַיָּשָׁב אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים הוּא וְכָל מַחֲנֵהוּ וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו", מתוך כבוד והכנעה. הוא מציע מתנות ותשלום על הריפוי, אך אלישע מסרב בנחרצות, נשבע: "חַי ה' אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם אֶקַּח". אלישע אינו מעוניין בבצע כסף – מטרתו הושגה: נעמן הודה בבלעדיותו של אלוהי ישראל. נעמן מבקש לקחת עפר מארץ ישראל כדי שיוכל להקריב לה' גם בארצו ומסביר בבלבול ובמבוכה את הצורך ללוות את מלך ארם ולהשתחוות לאל רימון. הוא מדגיש שההשתחוות חיצונית בלבד ואינה משקפת את אמונתו הפנימית.

פסוקים 20–27
כאן מוצג סיפורו של גיחזי, נערו של אלישע. גיחזי חומד את המתנות שאלישע סירב להן. הוא רץ אחרי נעמן, משקר לו וגובה מתנות בשקר: "חַי ה' כִּי אִם רָצַתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה". נעמן אף יורד מהמרכבה ומשתחווה לפני גיחזי, אות כבוד לאיש הקשור לנביא. גיחזי לוקח את המתנות ומסתירן. אלישע, בשאלות רטוריות, מוכיח אותו ומבהיר שגיחזי פספס את כל תכלית המעשה – להוביל את נעמן להכרה בה'. עונשו מידה כנגד מידה: "וּצְרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם", והצרעת עוברת לדורותיו.