סיכום לבגרות בהיסטוריה בנושא הנאציפיקציה של גרמניה ונושאים נוספים

–          בעיות יסוד.

–          דרכי ההתמודדות עימן.

–          מאפייני החברה היהודית והתמורות שחלו בה.

–          המעמד החוקי של היהודים ומדיניות השלטון כלפיהם.

–          דרכי ההתארגנות של היהודים כמיעוט.

–          סיבות ומהלכים עיקריים בהתמוטטות הרפובליקה.

–          צמיחת המפלגה הנאצית.

–          המהפך השלטוני – 1933.

–          האידיאולוגיה של המפלגה הנאצית.

–          תהליך התבססות הנאצים ברייך השלישי (1933-1939).

בעיצוב גבולותיה של פולין הייתה בעייתיות רבה. עם תום מלחמת העולם הראשונה, נקבעה עצמאותה של פולין בהסכמי ורסאי. בהסכם נכתב כי שטחי פולין יהיו השטחים "המיושבים לדעת הכל בתושבים פולניים". הבעיה הייתה של"תושבים הפולניים" לא הייתה זהות מוגדרת ולכן הייתה בעיה בקביעת גבולותיה של פולין.

בניסוחו של ווילסון ב-14 הנקודות ובהסכמי הפסקת האש הובטח שתוקם מדינת פולין עצמאית אך גבולותיה לא היו ברורים. פולנים רבים דיברו על "הגבולות ההיסטוריים" מן המאות ה-17,18 שכללו את אוקראינה, ליטא, שלזיה וכו'; שטחים שאוכלוסייתם בוודאי לא הייתה פולנית במאה האחוזים.

גבולה הצפון-מערבי של פולין נקבע במספר דרכים:

העיר דנציג שרוב תושביה גרמנים וחשיבותה הכלכלית מכרעת, הייתה נתונה לקונפליקט – הפרוזדור הגרמני חילק את גרמניה לשניים וניתק אותה מדנציג, שהייתה עיר נמל חשובה.

הגבול המזרחי היה אף יותר בעייתי מהגבול הצפון מערבי. בפתיחת ועידת השלום טען הנציג הפולני כי התנועה הלאומית בליטא ובאוקראינה היא יחסית חדשה ולכן זכותה עדיפה.

הצעה נוספת שלא זכתה לגיבוי הייתה הצעתו של הלורד קרזון, שר החוץ הבריטי, שהציע שקו הגבול (אשר עובר בתוך החלק המערבי של רוסיה) ייקבע עפ"י עקרון ההגדרה העצמית.

תוך מספר חודשים החל הצבא הפולני לנוע מזרחה במטרה להגשים את חזון פולין גדולה, אך תוך מספר חודשים הפך "הצבא האדום" (רוסיה) את המצב והגיע עד וורשה ושם נעצר בהתערבות צרפתית. בסופו של דבר נקבע הגבול המזרחי למעלה מ-200 ק"מ מקו קרזון.

המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד) שזכו לעצמאות נשארו אומנם עצמאיות, אך על חשבונה של ליטא ביצעה פולין מחטף של אזור וילנה (פולין כבשה את אזור וילנה שהיה מיועד להיות חלק מליטא). כך נוצר לאורך גבול זה מצב הדומה למצב שהיה בגבולותיה האחרים של פולין – המדינות השונות שאפו לתיקונים או לנקמה וראו בהסדר שהגיעו אליו כהסדר זמני בלבד. פולין, ליטא, ברית המועצות וגרמניה חיכו לשעת כושר.

פולין נמצאת בין שתי מדינות (גרמניה וברית המועצות) שיש להן פוטנציאל להתחזק ולמדינות אלו תביעות טריטוריאליות מפולין ולכן פולין מפחדת שהן יתקפו אותה או ילחמו נגדה בשטחה.

ב-1920 פולין עדיין לא צריכה להיות מודאגת מבחינה גיאו-אסטרטגית כיוון שצרפת ואנגליה משליטות באירופה את "שלום ורסאי" – את מערכת הסכמי השלום.

בנוסף, בתקופה זו גם מצבן של גרמניה ושל רוסיה לא היה כל כך טוב.

–          כוח צבאי קטן.

–          חוזה השלום "חותך" את גרמניה מכל הכיוונים – היא הוגבלה בנשק וצבא, טריטוריאלית וכלכלית.

–          עברה מהפכה קומוניסטית, מלחמת אזרחים.

–          עם מפגר ביותר (50% איכרים). אך יש להם פוטנציאל. אומנם ב-1920 המצב נורא, אבל יש פוטנציאל.

לפולין יש שטחים של המדינות הללו (גרמניה ורוסיה) ותושבים ממדינות אלו עדיין יושבים שם ויש להם תביעות טריטוריאליות על פולין.

פולין השקיעה חלק ניכר מתקציביה בפיתוח צבא גדול בכדי להגן על עצמה מפני שכנותיה שכן במקרה של מלחמה הופכת פולין לשדה הקרב.

כדי לחזק את בטחונה, חתמה פולין בתחילת שנות ה-20 על סדרה של בריתות שצרפת עמדה במרכזן.

צרפת מנסה ליצור משקל נגד צבאי מול גרמניה בגבול המזרחי. כמו כן, פולין מעוניינת שמישהו יגן עליה מפני הגרמנים. אלו למעשה האינטרסים של שני הצדדים לחתום על הברית.

לצרפת היה אינטרס חזק בברית עם פולין – לחץ פולני ממזרח על גרמניה (לצרפת יש גבול עם גרמניה והיא מחפש לסחוט את גרמניה מכל הכיוונים האפשריים, לכן טוב להם להיות בברית עם פולין כי היא יוצרת לחץ על גרמניה).

ככל שהתברר לפולנים שצרפת מצמצמת את צבאה, נטו להישען על בריתות אחרות.

צרפת חיפשה קשרים גם עם מדינות נוספות פרט לפולין. הבאות בתור היו שלוש מדינות "ההסכמה הקטנה" – יוגוסלביה, רומניה וצ'כוסלובקיה, שבדומה לצרפת ולפולין, היו מעוניינות לשמור את המצב הקיים. במהלך השנים חתמה צרפת הסכמים מדיניים וצבאיים עם כל אחת מחברות ברית זו ויצרה מערכת בריתות שעליה קיוותה להסתמך בבוא העת.

פולין מקבלת הגנה מברית זו בכך שקיימת ה"הסכמה הקטנה" והברית מאיימת על גרמניה, דבר המשרת את האינטרס הפולני.

פולין הייתה ארץ חקלאית מובהקת. כ-70 אחוז מאוכלוסייתה עסקו בחקלאות. חלק גדול מן האדמות היה בידי מספר קטן של בעלים. רוב האיכרים נאלצו להתקיים מחלקות קטנות שלא הספיקו לצורכי המשפחה, נדרשה רפורמה אגררית, כלומר – שינוי הבעלות על הקרקעות, והיא בוצעה בסדרת חוקים שהעבירו קרקעות לאיכרים ופיצו את הבעלים, אך שיטות העיבוד היו נכשלות, המיכון היה רק בראשיתו, ורבים מן האיכרים היו במצוקה כלכלית.

לבעלי האחוזות יש אינטרס להשאיר את המצב הקיים כמו שהוא מכיוון שהדבר השתלם להם מבחינה כלכלית.

התעשייה, שהחלה להתפתח בשנות ה-20, נשענה על העובדה שפולין התברכה באוצרות טבע רבים (מכרות פחם, אבץ, ברזל ונחושת). למרות זאת, לא היו הכנסות המדינה גדולות וזאת מכיוון שרוב ההשקעות באוצרות הטבע באו מארצות חוץ, ולכן גם חלק גדול מהרווחים עבר למשקיעים החיצוניים. בשל התלות הזאת, כאשר היה המשבר הכלכלי בשנת 1929, המצב הפך לרע יותר.

התמורות (שינויים) שפולין ניסה לכונן בתחום החקלאות לא היו אפקטיביים משום שהאיכרות הייתה מאוד מפגרת בטכנולוגיה, בשיטות הייצור והאיכר היה בור ועם הארץ.

בתחום התעשייה, פולין ניסתה להנהיג משק אוטרקי (משק לתצרוכת עצמית) ע"י הטלת מכסי מגן על סחורה מחו"ל.

פתרון נוסף שננקט לשיפור מצבה הכלכלי של פולין היה הקמתו של נמל פולני, פתרון כזה שלא יהיה תלוי בעובדי הנמל והשירותים הגרמניים בדנציג. לכן הפולנים פיתחו בסמוך לאזור זה כפר קטן בשם גדיניה, שמנה בתחילתו כמה מאות תושבים בלבד. הכפר גדיניה הפך בהדרגה לעיר נמל גדולה ומשגשגת, כחלק ממאמצי הפיתוח הלאומיים של פולין. בסוף שנות ה-30 כבר שימש נמל גדיניה כשער הימי המרכזי של המדינה, ודרכו עברו כ-80% מכלל המוצרים שיובאו אל פולין או יוצאו ממנה אל מדינות אחרות.

10 מיליון (שליש מכל אוכלוסיית פולין) מבני האוכלוסייה הפולנית היו בני מיעוטים לאומיים – אוקראיניים, גרמנים, יהודים ורוסים שלא רצו להיטמע בעם הפולני.

– במערב פולין שכנו הגרמנים, באזור שלזיה (קרוב לגבול עם גרמניה).

– במזרח שכנו אוקראיניים, רוסים ובילורוסים.

– בצפון שכנו הליטאים.

– היהודים שכנו בכל רחבי פולין, בעיקר בערים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה חשש לפגיעה במיעוטים הלאומיים בפולין. לכן, חויבה פולין לחתום על "חוזה המיעוטים" (שנחתם בינה לבין ארבע המעצמות הגדולות) המבטיח למיעוטים הלאומיים בפולין את הזכויות הבאות:

חוזה המיעוטים היה התערבות של חבר הלאומים בענייניה הפנימיים של פולין. ראשי המדינה הפולנית והציבור הפולני לא קיבלו בהבנה הסדר זה, שהגן בעיקר על המיעוט היהודי ועל המיעוט הגרמני, שכן הסכם מקביל לגבי מיעוטים פולניים בגרמניה לא נחתם. אולם היה זה המחיר ששילמו הפולנים כדי לקבל את העצמאות בגבולות שנקבעו בסיסמת ההגדרה העצמית.

הממשלה ניסתה להפחית בכוחם של המיעוטים ע"י מדיניות כלכלית מפלה, כלומר – היא ניסתה להורידם ממעמדם הכלכלי. כמו כן, היא חתרה תחת האוטונומיה התרבותית-חברתית שהוענקה להם במסגרת חוזה המיעוטים. המיעוטים היוו גוש אופוזיציוני לשלטון והם לקחו חלק מהפעילות הפרלמנטרית.

ב-1921 התקבלה חוקת המדינה ושיטת הבחירות שהונהגה הייתה שיטת הבחירות היחסית, שגרמה לחוסר יציבות פוליטית-מדינית בשלטון וזאת עקב ריבוי המפלגות שלא איפשר הקמת קואליציה יציבה שתוכל לתפקד כראוי במדינה דמוקרטית.

ב-1926, לאחר 4 שנות זעזועים שלטוניים, ביצע פילסודסקי הפיכה ותפס את השלטון בעזרת הצבא. למרות שנבחר ע"י הסיים (הפרלמנט) לנשיא, ויתר על התפקיד והעדיף לכהן כשר ביטחון, תפקיד בו החזיק עד מותו, תשע שנים לאחר מכן.

פילסודסקי שלח את יריביו לכלא, אך מדיניות היד החזקה שלו הייתה מוגבלת – מפלגות לא פוזרו והעצורים שוחררו כעבור זמן מה. שלטונו נשען על ה"קולונלים" (הקצינים שלחמו לצידו למען עצמאות פולין). מפעם לפעם בוצעו שינויים בחוקה שצמצמו את סמכויות הפרלמנט וחיזקו את מעמד הרשות המבצעת שבראשה עמד פילסודסקי, הנשיא. לאחר מותו של פילסודסקי נחלשה הדמוקרטיה והלכה והגיע לשלטון "שלטון הקולונלים".

מספרם של היהודים היה כ-3 מיליון בין שתי מלחמות העולם בין שתי מלחמות העולם והם היוו כ-10 אחוזים מהאכולוסיה. היהודים הפולנים מתחלקים בין יהודי פולין הקונגרסאית, יהודי גליציה והיהודים הליטאים.

	פולין קונגרסאית	גליציה	ליטא
מיקום	לב פולין, וורשה, לודג'	דרום פולין – שטחים שבעבר השתייכו לאימפריה האוסטרו-הונגרית	אזורים רוסיים יותר מזרחיים וצפוניים – "ליטבקים"
דמוגרפיה	היוו כ-60% מיהודי פולין	כ-15% אחוז מיהודי פולין	כ-25% אחוז מיהודי פולין
עיור	80% מהם התרכזו בוורשה ובלודג'	עירוניים	עירוניים (התרכזו בעיקר בוילנה)
חברה	בגלל שהיו רוב, הם הפכו לדובריה המרכזיים של יהדות פולין		זלזלו בנטיות החברתיות-תרבותיות של יהודי וורשה וגליציה. אלה היו היהדות החרדית ביותר
כלכלה	עד המשבר הכלכלי ב-1928 מצבם היה טוב. הם עסקו בעיקר במסחר, מקצועות חופשיים, תעשייה ובעלי חנויות – המעמד הבינוני	מסחר, תעשייה קלה, מקצועות חופשיים – אך יש מרכיב דתי חזק	מסחר זעיר, עיסוקים ייחודיים יהודיים – שוחטים, חייטים, גבאים, רבנים וכו'
תרבות	רקע יהודי חזק, לאו דווקא דתי – עוברים תהליכי חילון	נטיות תרבותיות אוסטרו-הונגריות, תרבות מודרנית, מחשיבים את עצמם	מעוז של היהדות החרדית

–          יהדות בעלת מורשת יהודית חזקה. (בפולין הקונגרסאית יש יותר חילוניים)

–          עיור.

–          שמירה על זהות – אין התבוללות.

–          מבחינה מקצועית, הפרנסות של היהודים דומות.

מספר עניינים שבהם היו נבדלים היהודים מבני המיעוטים האחרים היו:

כוחו היחסי של המיעוט היהודי התבטא בכך שהם שלטו ברוב התפקידים במקצועות החופשיים (רפואה, משפטים, עיתונאים וכו') ורמת חייהם עלתה מאוד.

בעקבות כוחם העולה של היהודים, הם קיבלו מהממשל יחס מפלה לרעה ביחס לשאר המיעוטים – יהודים לא התקבלו לשירות הציבורי, לבנקים, לתחבורה הציבורית והופלו בתחומים נוספים.

יהודי פולין עוסקים בעיקר במלאכה ובמסחר. אין חלוקה למקצועות שונים, דבר המאפיין אוכלוסיה עירונית, מעמד בינוני. היהודים עסקו בעיקר בתעשייה קלה ומצומצמת – צורפות, סנדלרייה, מסחר קטן.

המקצועות העיקריים שבהם עסקו היהודים העירוניים היו מקצועות המסחר, שבו היו מעורים בעבר וכמו כן בתעשייה הזעירה והמלאכה וזאת בשל הנגישות הקלה יחסית לחומרי גלם, הצורך בהון מועט לפתיחת עסק והיכולת לפתוח בתי מלאכה במקומות קטנים, בבתים ובשעות נוחות. כמו כן, המדינה גם לא נתנה ליהודים להגיע לתעשייה הכבדה, כיוון שהיא הפלתה את היהודים לרעה.

–          ההבדל בין מסחר ותעשייה לא גדול מבחינת היהודים, לא מדובר בפרנסות בעלות התמחות גדולה ולכן קיימת הרבה ניידות.

–          80% מיהודים פולין עוסקים בתעשייה קלה, מלאכה ומסחר.

–          יהודים, מאז ומתמיד, כמעט ולא עסקו בחקלאות, כי היא מחייבת את היקבעותם במקום מסוים וכאשר יגרשו אותם, הם יישארו בלי כלום (היהודים).

–          יהודים רבים עסקו במקצועות החופשיים, וביניהם היו: רופאים (56% מכלל הרופאים היו יהודים), עורכי דין (35% מכלל עורכי הדין היו יהודים), עיתונאים (22%), מורים (43.3%), רוקחים ועובדי מעבדות (24.1%).

בין השנים 1921-1931 חלו שינויים מסוימים במקורות הפרנסה של יהודי פולין:

מדיניות הממשלה הפולנית	ההשפעה על היהודים
ארגון הכפר בקואופרציות, תמיכה כלכלית בהן ודרישה להשקעות עצמיות.	מתחרה בעסקים היהודים הזעירים המרוכזים בכלכלה חקלאית ("כלכלה יהודית" – תיווך בין האיכר היצרן לבין השוק).
"חוקי גרבסקי" – מיסוי מעמדות הביניים – המסחר והתעשייה הזעירים במטרה לתמוך כספית ולעודד את התעשייה המודרנית (תעשיית הנשק)	פגיעה ביהודים, המהווים את מעמד הביניים. היהודים לא יכולים להשתלב בתעשיות מודרניות.
1934, חוק התעשייה – סטנדרטיזציה של כישורים, איסור פתיחת חנויות ביום א'.	נישול היהודים מעסקי המזון, צמצום כושר התחרות של הסוחרים היהודיים, מקשה על השתלבות יהודים במפעלים.

עפ"י י. גרינבוים, בעבר היו שולחים יהודי פולין הקונגרסאית ויהודי ארצות הספר את תוצרתם ואת הסחורות שעברו מן המערב דרך פולין על השוק הרוסי הגדול. שוק זה אבד עתה לחלוטין והדבר גרם להידלדלותם וסתימת מקורות הפרנסה והעבודה שלהם. לכן, נשאר ליהודים רק השוק הפנימי, שבו המלאכה היהודית והתעשייה הזעירה מותקפות מכל צד, מוקפות ונדחקות ובכל צעד נתקלות במכשולים ובתחרות קשה.

למרות ששוויון הזכויות למיעוטים הובטח בחוקות המדינות השונות ובחוזי המיעוטים, בפולין הייתה מדיניות ממשלתית מכוונת להפליית היהודים לרעה משאר התושבים מבחינה אזרחית וכלכלית. ניתן להוכיח טענה זאת בהתבסס על חוקים ותקנות שהונהגו במדינות מזרח אירופה באותה התקופה, וגם בפולין:

התוצאות של המדיניות הכלכלית הפולנית כלפי היהודים היו שהמבנה המקצועי של היהודים לא משתנה (הם עוסקים רק במסחר ומלאכה), מה שגורם להתרוששות עצומה של יהודי פולין. כמו כן, ישנה גם אבטלה גדולה בקרב היהודים. (בתקופה זאת פורחות בקרב היהודים התנועות הציוניות והקומוניסטיות)

א.      שינוי במעמד החוקי של היהודים – אמנציפציה.

ב.      הכרה בזכויות היהודים כקבוצת מיעוט וחובת השלטון לסייע להם.

ג.        מחויבות פולין לחבר הלאומים בכל הנוגע לשמירת זכויות המיעוטים.

א.      אוכלוסיה יהודית גדולה ביותר, כ-9.8%.

ב.      ריכוז גבוה ביותר של יהודים בשטחי פולין המזרחית ובערים.

חלק גדול מיהודי פולין השתייך ל"תחום המושב", משמע, מדובר בקהילה יהודית ששמרה על אופייה ותבקש לפתח אותו גם בעתיד במסגרות יהודיות-דתיות ובמסגרות ציוניות.

פרנסות דומות – עוסקים בעיקר במסחר ובתעשייה: מסחר קמעונאי (שיווק תוצרת חקלאית מהכפרים לערים) ותעשייה קלה (מזון, עץ, טקסטיל). לא הייתה תעשייה מודרנית – ברזל, נשק, שמפותחת יותר במערב פולין.

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, הוקמו ברוב ארצות אירופה מפלגות יהודיות למפעילות מדינית נרחבת וביניהן היו: "אגודת ישראל" (האגודה), "המזרחי", הציונים, "פועלי ציון", ה"בונדאים" (יהדות אנטי-ציונית ואנטי-חרדית. שמאל חצי-קומוניסטי) וה"פולקיסטים".

ראשית פעילותן היה ב"מועצות הלאומיות", אך במקומות שבהן לא היו מועצות לאומיות, ניהלו רוב המפלגות היהודים מדיניות עצמית.

כבר בסוף דצמבר 1918 הקימו הציונים ואנשי "המזרחי" "מועצה לאומית זמנית" שהשתתפה בבחירות לאסיפה המכוננת הפולנית ומבין 300 ציריה היהודים נבחרו 11, שהקימו בתוכה סיעה יהודית לאומית. דוברה העיקרי היה יצחק גרינבוים.

המועצה הלאומית הזמנית ערכה מלחמה פרלמנטרית קשה, בכדי להכביד את הממשלה במאמציה לקפח את נציגות המיעוטים ע"י הכנסת שינויים בחוקי הבחירות. היא נקטה בדרך של שיתוף פעולה עם מיעוטים אחרים.

"בלוק המיעוטים" (שיתוף הפעולה בין היהודים למיעוטים האחרים) הפך במשך השנים לגורם חשוב במדיניות הפולנית. עם הזמן הוא זכה גם להצלחה גדולה יותר בבחירות. היהודים למעשה מנסים להקים קואליציה של כל המפלגות היהודיות. "גוש המיעוטים" היה תיאום עמדות בפרלמנט של כל המיעוטים – כיצד לפעול ואיך לממש את זכויות המיעוטים. כיוון אחד היה בעימות לוחמני עם השלטון ואילו הכיוון השני היה ב"אוגודה". הממשלה ניסתה לפזר את בלוק המיעוטים, תחילה ע"י הענקת ויתורים מסוימים לאוקראיניים וביולי 1925 ע"י ניסיון התפשרות ("אוגודה") עם הצירים היהודים. לפי הצעת הפשרה, הייתה צריכה הממשלה:

בנוסף גם עוד הקלות נוספות.

הממשלה הפולנית לא ניסתה להגשים את סעיפיה של ההצעה ואף בעקבות לחץ כלכלי ושיטות אכזריות של גביית המיסים, יהודים רבים היגרו מפולין. חלקם הגיעו לארץ ישראל בעלייה שכונתה "עליית גרבסקי", על שמו של ראש הממשלה הפולני של אז.

במהלך המאה ה-20 חלו שינויים משמעותיים בחברה היהודית בפולין, כאשר חלק גדול מיהודי פולין עבר תהליכי חילון מואצים. תהליכים אלה הביאו לכך שמשפחות יהודיות רבות חשו פחות מחויבות למערכת החינוך המסורתית, והן החלו לבחור בצורה חופשית את מסגרת הלימודים המתאימה לילדיהן, גם אם זו לא הייתה כפופה למסגרות החינוך הדתיות הוותיקות.

עם זאת, תהליך זה לא התרחש באופן אחיד בכל החברה היהודית. כתגובת נגד לחילון ולנטישת החינוך המסורתי בקרב חלק מהיהודים, התרחבה מאוד מערכת החינוך האורתודוקסית, ובראשה עמדו הישיבות הגדולות, שהפכו לסמל ולמוקד גאווה עבור יהדות פולין כפי שהתפרסמה בעבר. במקביל לכך, הוקמו גם מוסדות חינוך דתיים נוספים, כגון ה"חדרים" החדשים, ישיבות קטנות ותלמודי תורה מטעם ארגונים כמו "אגודת ישראל" ו**"המזרחי"**, אשר פעלו לחזק את החינוך הדתי ולהבטיח את המשכיותו.

בצד המוסדות הדתיים הללו, נפתחו ברחבי פולין מסגרות חינוך חדשות עבור ילדים יהודים, ששילבו בין מסורת לחידוש. בחלק מהמוסדות הללו נשמר עדיין העיקרון המסורתי, ולפיו רוב שעות הלימוד הוקדשו ללימודי קודש, אך לצד זאת הונהגו בהם גם לימודים כלליים, כמו לימודי היסטוריה יהודית, שפות זרות ועוד, כדי להתאים את החינוך לצרכים המשתנים של הקהילה היהודית בסביבה מודרנית יותר.

על רקע זה, בלטה בתקופה זו נטייה ברורה של יהודים להעדיף ולהיקלט במסגרות החינוך היהודיות החדשות, שנוסדו על ידי גופים כמו "אגודת ישראל", "תרבות", "ציש"א" וארגונים דומים, וזאת במקום להשתלב במסגרות החינוך הכלליות הפולניות, אשר לא התאימו לרוב לרוח הקהילה ולציפיותיה.

בקהילה היהודית בפולין של ראשית המאה ה-20 התפתחו מספר זרמים עיקריים במערכת החינוך, שכל אחד מהם ביטא גישה אידיאולוגית ייחודית והשפיע על דפוסי החינוך של הילדים היהודים.

"אגודת ישראל" – אידיאולוגיה חרדית
כחלק מהתגובה של הציבור החרדי לגלי החילון שפשטו בקרב יהודי פולין, התרחבה מאוד מערכת החינוך האורתודוקסית, כשהמוקד המרכזי שלה היה הישיבות הגדולות, שבזכותן נודעה פולין כמרכז חשוב של לימוד תורה. לצד הישיבות הוותיקות, קמו מוסדות חדשים כמו ה"חדרים", ישיבות קטנות ותלמודי תורה, שהופעלו על ידי "אגודת ישראל" וכן גם על ידי "המזרחי", במטרה להגן על ערכי היהדות החרדית ולחזק את הזהות הדתית של הדור הצעיר.

"תרבות" – אידיאולוגיה ציונית
בקרב הציבור הציוני התגבשה תפיסה חינוכית ששמה דגש על חינוך עברי לאומי. רשת בתי הספר העבריים של "תרבות", שהוקמה על ידי התנועה הציונית, התפתחה במהירות במספר ארצות, ובמיוחד בפולין. מוסדות אלו ביקשו להנחיל לתלמידים ערכים ציוניים ולחנכם ברוח התרבות העברית. לצד בתי הספר היסודיים והתיכוניים, הוקמו גם בתי מדרש להכשרת מורים ללימודי עברית, וזכו לפופולריות רבה – מספר הלומדים בבתי הספר של "תרבות" בפולין לבדה הגיע לרבבות תלמידים, עדות להשפעתה הרחבה של הרשת.

"ציש"א" – אידיאולוגיה סוציאליסטית
גם בקרב הציבור היהודי המזוהה עם השמאל הסוציאליסטי התפתחו מסגרות חינוך ייחודיות. בתי הספר ביידיש של "ציש"א" בפולין היו קשורים למפלגות השמאל, כגון "בונד" ו**"פועלי ציון"**, ושימשו זירה להפצת ערכים סוציאליסטיים ולחיזוק הזהות היידישיסטית. בליטא פעלו בתי ספר דומים ברוח יידישיסטית חילונית. עם זאת, מספר התלמידים בבתי ספר אלה היה קטן יותר בהשוואה למוסדות של הזרמים האחרים, מה שמעיד על היקף השפעתם המצומצם יחסית.

בתי הספר הפולניים
לצד המסגרות החינוכיות היהודיות, בלטו גם בתי הספר הפולניים. ממשלת פולין לא הכירה בבתי הספר היהודיים בעברית וביידיש כבעלי רמה מספקת, ולכן לא העניקה להם מעמד שווה למוסדות הפולניים, במיוחד בכל הקשור להמשך הלימודים הגבוהים או להשתלבות בעבודה במוסדות הממשלתיים. בשל כך, לקראת המחצית השנייה של שנות ה-30 חלה עלייה במספר הילדים היהודים שלמדו במוסדות חינוך פולניים, עד שלמעשה מספרם עלה על מספר הילדים שלמדו במוסדות היהודיים – תופעה ששיקפה גם את השפעת לחצי השלטון וגם את רצונן של משפחות להשתלב בחברה הרחבה.

תנועות הנוער היהודיות בפולין

אחת ההתפתחויות החשובות בתולדות הציונות מאז מלחמת העולם הראשונה הייתה הקמתן של תנועות הנוער המגשימות, שעמדו בחזית הפעילות הציונית בקרב הדור הצעיר. בין הבולטות שבהן היו "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "השומר הצעיר" ותנועות נוספות שפעלו ברוח דומה. תופעה זו הייתה בולטת במיוחד בפולין, שם מצאו תנועות הנוער קרקע פורייה להתפתחותן. רבבות בני נוער יהודים הצטרפו לשורות התנועות הללו, מה שהפך אותן לא רק לגורם חינוכי חברתי, אלא גם לכוח פוליטי משמעותי, בעל השפעה ניכרת על החברה היהודית.

במרכז מצען של תנועות הנוער עמד הרצון להגשמה לאומית יהודית – כלומר, חתירה מעשית להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל ולהשתלבות במפעל ההתיישבות הציוני. כדי להכשיר את חבריהן למשימה זו, קיימו תנועות הנוער עשרות רבות של "הכשרות", שהיו מסגרות חינוכיות-מעשיות אשר הדריכו את בני הנוער והכינו אותם לעלייה לארץ ישראל ולחיים בקיבוצים ובמושבים. במסגרת ההכשרות למדו החברים עבודה חקלאית, ערכי שיתוף ושוויון, וכלים שיסייעו להם בבניית חברה חדשה בארץ.

הסיבות המרכזיות להתפתחותן המואצת של תנועות הנוער היהודיות בפולין בשנות ה-30 היו קשורות למציאות הקשה שבה חיו יהודי פולין באותן שנים. מצד אחד, גברה האנטישמיות, דבר שהביא רבים מבני הנוער לחפש מוצא ותקווה במסגרת אידיאולוגית ציונית. מצד שני, החריף המחסור במקורות פרנסה, והמצב הכלכלי הקשה דחף את הצעירים לחפש אופק חדש שיבטיח להם עתיד טוב יותר – אופק שנראה בעיניהם כמתגשם בארץ ישראל.

בעקבות השפל הכלכלי בעולם, גידול האבטלה בגרמניה, המיתון העמוק וצמצום הייצור, נוצר משבר כלכלי שהוביל למשבר חברתי ופסיכולוגי ולהרס האמונה בסדר הקיים, שתורגם לכישלון מוחלט של הרפובליקה הוויאמרית. המשבר הכלכלי חיזק את הקצוות הפוליטיים והכמיהה לגורם חזק אנטי-רפובליקני שיחלץ את גרמניה מהמשבר יצרו רקע ציבורי נוח לתמיכה בנאציזם, שהבטיח מוצא מההשפלה הלאומית ומהשפל הכלכלי.

עוד לפני "המשבר הגדול", אך במיוחד מאז שהוא התחיל להשפיע, זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות ואלה גדלו ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה. בשנת 1930 זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכה להיות לשנייה בגודלה. אפשר היה להבחין כי אין מדובר בהצלחה מקרית או חד-פעמית. בבחירות מקומיות או בבחירות לאיגודים שונים, הצליחו הנאצים הצלחה ניכרת. כאשר המשבר המשיך להעמיק והאבטלה צמחה, ההצלחה גברה עוד יותר ובשנת 1932 זכה היטלר למעלה משליש הקולות למשרת הנשיא ואילו הנאצים זכו ל-37.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה שמוטב לנסות להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. השיקול הוכיח את עצמו.

המפלגות של המרכז הפוליטי, המחזיק את הפוליטיקה, הולכות ומתרסקות ואילו השמאל (המפלגה הקומוניסטית) והימין הקיצוני (המפלגה הנאצית) מתחזקים והם מעוניינים לחסל את הרפובליקה. הם רוצים להשתמש במערכת הדמוקרטית כדי לחסל את הדמוקרטיה.

הממשלה, שנשענה בעיקר על מפלגות השמאל המתון ומפלגות המרכז, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את הגרמנים מהמשבר וכוחה הלך וירד. בשנת 1932 כבר היה רוב ברייכסטאג למתנגדי הרפובליקה ולמעשה המשטר הדמוקרטי חדל מלהתקיים כבר ב-1930.

הנאצים ניצלו זאת טוב יותר וגם השליטו טרור, וכך, באמצעות הדמוקרטיה יחד עם כוח הזרוע, זכו בשלטון. אין לדמוקרטים רוב בפרלמנט והם לא יכלו להעביר חוקים. הייתה אנרכיה פוליטית.

הנשיא מפעיל את המערכת הפוליטית באמצעות צווי חירום. כך למשל הוסמך הנשיא לפזר את הפרלמנט, להכריז על בחירות חדשות ולמנות ראשי ממשלה במטרה להבטיח שהמדינה תתפקד.

–          היו מערכות בחירות תכופות.

–          חוסר שיתוף פעולה בין הסוציאליסטים והמרכז לבין הקומוניסטים להצלת הרפובליקה.

–          חילופי שלטון מהירים וחוסר יציבות.

–          אנרכיה מתמשכת שבסופה מסמיך הנשיא את אדולף היטלר להקים ממשלה בראשותו.

"מפלגת הפועלים הגרמנית לאומית-סוציאליסטית" (המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית), נטלה על עצמה את התפקיד לערער את יסודות הרפובליקה החדשה. היא גייסה חברים להילחם ב"השפעות הזרות" על טוהר הגזע (כולל ה"השפעה היהודית"), במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה למפלגת אצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעמד הנמוך יותר. השם "מפלגת הפועלים" ניתן לה בהמשך וגרם לכך שהיא הבטיחה לאחוז בשני הקצוות- הלאומי והסוציאליסטי". בשנת 1920 נערכה אסיפה מיוחדת שבה התקבלה תוכנית המפלגה בת 25 הנקודות וביניהן היו איחוד כל הגרמנים בגרמניה גדולה בהתאם לזכותם של כל העמים להגדרה עצמית ,ביטול חוזי ורסאי וסן ז'רמן, רק בני העם הגרמני יחשבו לאזרחים, היהודים לא יכולים להיות בני העם וכו'.

ככל שהמצב התדרדר, כך התחזק כוחה של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית (הנאצים).

ככל שהאבטלה גדלה והמשבר הכלכלי-פוליטי העמיק, כך גדל כוחה של המפלגה הנאצית.  כמו כן, נעשה שימו בתעמולה רב-צדדית לקעקוע הרפובליקה (בין השאר באמצעות הפצת העיתון "דער שטירמר" ("המסתער") שבו הופיעו תמונות של היהודים ובהן הובלטו הדחייה, הכיעור ובעיקר ההשתוקקות של היהודי לנערות גרמניות בהירות-שיער) וגם שימוש באלימות וטרור (פלוגות הסער (S.A) שהי ומופקדות על שמירת הסדר באסיפות המפלגה והיו מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. הם נלחמו ברחוב נגד יחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטילו פחד על יריביהם. כמו כן הוקמה גם תנועת נוער, הנוער ההיטלראי).

עוד לפני "המשבר הגדול", זכתה המפלגה הנאצית להצלחות מקומיות. אך ככל שהמשבר החריף והאבטלה גדלה, כך כוחה של המפלגה הנאצית גבר. בשנת 1930, זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג. ההצלחה המשיכה לגבור. ביולי 1932 זכו הנאצים ב-37.3% מקולות הבוחרים והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר היה כי מוטב להגיע לשלטון בדרך חוקית מאשר במרד. שיקול זה הוכיח את עצמו.

למפלגה הקומוניסטית היו כוונות לשנות את המשטר ולהקים דיקטטורה מן הסוג שכבר היה קיים בברית המועצות. בבחירות 1930 זכתה המפלגה ב-13.1% ואילו ביולי 1932 היא זכתה ב-14.3% מן הקולות. עלייתה של מפלגה זו לא הייתה גדולה כמו של המפלגה הנאצית, אך היא הייתה ניכרת.

עלייתן של המפלגות הקיצוניות (המתנגדות לרפובליקה ולדמוקרטיה) על חשבון המפלגות המתונות יותר יצרה דינאמיקה משלה – יותר ויותר בוחרים בחרו בצד הקיצוני ביותר על מנת למנוע מהצד הקיצוני השני לעלות בכוחו. הממשלה, שנשענה על מפלגות המרכז והשמאל המתון, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את גרמניה מהמשבר – כוחה הלך וירד. ברייכסטאג שהתכנס באוגוסט 1932 כבר היה רוב למתנגדי הרפובליקה והמשטר הדמוקרטי חדל להתקיים כבר למעשה משנת 1930. באותו זמן לא נהנתה הממשלה מתמיכת רוב צירי הרייכסטאג והחלטותיה אושרו באמצעות צווי חירום של הנשיא. לאחר בחירות יולי 1932 הייתה הדמוקרטיה בגרמניה כבר "פגר מת".

המפלגות הקיצוניות, הקומוניסטית והנאצית, שמו לעצמן שתי מטרות עיקריות – להפיל את הדמוקרטיה והרפובליקה ולהילחם ב"חרפת ורסאי". הסכמי ורסאי פגעו בגרמניה מבחינות רבות (כלכלית, צבאית, מדינית וכו') והדבר יצר מרירות בעם. המפלגות ניצלו מרירות אלה והבטיחו להחזיר את כבודה האבוד של גרמניה ולבטל את חוזה ורסאי. "חרפת ורסאי" יצרה רקע נוח להפלת הדמוקרטיה ולהשתלטות המפלגות הקיצוניות על השלטון.

באוגוסט 1932 היה צריך נשיא הרפובליקה להטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר (המפלגה הנאצית) – היטלר – את תפקיד הקמת הממשלה. אך הנשיא, כמו הכוחות הדמוקרטיים, ראה בכך התאבדות שכן הנשיא ראה במפלגה הנאצית מפלגת אספסוף. הוא מינה ראש ממשלה שזכה לתמיכת הצבא והשמרנים, אך לא ניתן היה להמשיך כך כיוון שלא היה לא רוב. הרייכסטאג פוזר ושלושה חודשים לאחר הבחירות נערכו בחירות נוספות שבישרו, לכאורה, על המפנה – המפלגה הנאצית ירדה בכוחה ל-33.1% והקומוניסטים עלו ל-16.8%. עתה מינה הנשיא את הגנרל שלייכר לראש הממשלה (גם הוא זכה לתמיכת השמרנים והצבא) אבל אי-הסדר נמשך. בקרב הימין גבר החשש מהקומוניזם בעוד שבמפלגה הנאצית פרץ משבר על דרכה של המפלגה. לזמן מה היה נראה שהמפלגה עומדת בפני פילוג. בשנת 1934 חוסל שטראסר, שהיה מהגורמים לפילוג במפלדה ודווקא בשלב זה נפלה ההחלטה להטיל על היטלר להקים את הממשלה הבאה בשותפות עם "הגרמנים הלאומיים". השיקול ליצור ממשלת ימין שמרנית בתמיכת הימין הקיצוני החדש, הנאצי, התקבל על ידי הנשיא ועל ידי נציגי הימין המסורתי משום שהם האמינו שהיטלר חסר הניסיון ישמש בובה בידי השמרנים ומי שבאמת ינהלו את הממשלה יהיו סגן הקאנצלר ושר הכספים. אלא שחישוב זה התברר כמוטעה – היטלר ומפלגתו הפכו תוך זמן קצר לשליטים האמיתיים של גרמני ולקברני הרפובליקה. ב-30 בינואר 1933 זומן היטלר אל הנשיא הינדנבורג וזה מינה אותו לקאנצלר. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו.

המפלגה הנאצית נולדה בתפקיד המפלגה שתערער את יסודות הרפובליקה החדשה. "מפלגת העם הלאומית גרמנית" גייסה חברים להילחם ב"השפעות זרות", במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה בתחילת דרכה כמפלגה של האצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעד היותר נמוך. עבור הצבא, הייתה המפלגה עוד מטרה למעקב, ולמטרת מעקב זאת נשלח אדולף היטלר, שלבסוף הפך לראש המפלגה. בכדי להגדיל את מספר חבריה, שינה את שמה ל"מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית (נאציונל סוציאליסטית)", מפלגה שמבטיחה לאחוז בשני הקצוות – הלאומי והסוציאליסטי. אך סוציאליזם זה היה לאומי, גרמני.

בפברואר 1920 הוקמה המפלגה והתקבלה תוכנית בת 25 נקודות על האידיאולוגיה של המפלגה. במשך כשלוש שנים פעלה המפלגה בבוואריה, אחת ממדינות גרמניה, בהצלחה מוגבלת. היטלר כתב ספר בשם "מאבקי" (מיין קאמפף), שמתאר את דעותיו בעניינים פוליטיים, את דרכו הפוליטית עד למרד ואת תוכניתו לעתיד. השקפותיו של היטלר בספר זה הפכו יותר מאוחר למצע של מפלגתו.

עפ"י תורת הגזע, העולם נחלק לגזעים. עפ"י תורה זו, בראש פירמידת הגזעים עומד הגזע הארי שהוא מקור כל הטוב בעולם. תורת הגזע מבוססת על התיאוריה של צ'רלס דרווין שעל פיה החזק שורד. תיאוריה זו נכתבה בכלל על בעלי חיים. היטלר יישם את תורת הגזע על החברה – דרוויניזם חברתי. כל אחד נולד לגזע מסוים ומבחינה ביולוגית הוא שייך לגזע שאליו הוא נולד. פותחו תיאוריות נוספות בהתבסס על הצד הביולוגי. עפ"י תורה זו, הגזעים הנחותים מפריעים לעולם לממש את עצמו.

הנאצים טוענים שהם יכולים לחלק את העולם בצורה ברורה לגזעים: ארים, שמים, צוענים, הגזע הצהוב וכו'.

ניתן מבחינה הגיונית לקבל את החלוקה לגזעים, אך השאלה היא האם הם שווים או לא.

רעיונה של תורת הגזע הוא שהאדם הוא תוצאה של תורשה בלבד – אדם ניכר בדמו. זאת בניגוד לאמונה שאומרת שאישיותו של אדם מורכבת מתורשה ומסביבה.

עפ"י תורת הגזע, הנישואין הם המשכיות הגזע – המרכיב התורשתי של הגזע נשמר.

בתורת הגזע יש לכאורה היבט מדעי – בדיקת עצמות, דם וכו'. עפ"י תורת הגזע, הגזע הארי נראה כאילו נוצר ע"י פ?ס?ל ואילו היהודים, למשל, מעוותים, אינם מוכשרים לעבודה וכו'.

מה שמשתמע מתורת הגזע הוא שהגזע הארי מתכונן מפני הגזעים האחרים שמנסים להרוס אותו באמצעות ערבוב גזעים. עפ"י תורת הגזע, הגזע הנחות מנצח בערבוב וכך הגזע הארי, "העליון", מתקלקל. הדרך להרוס את הגזע הארי פשוטה – להתערבב בציבור הגרמני. למשל ע"י שימוש בשפה הארית, שמיעת אמנות ארית – אלה הם המסוכנים ביותר לגזע הארי.

הגזע הארי חייב לשמור על טוהרתו. הפתרון לכך הוא שאת הגזעים הנחותים צריך (לפחות) לבודד מהחברה. הפתרון הקיצוני ביותר המשתמע מתורה זו הוא הפתרון הסופי – השמדה.

תורת הגזע היא למעשה גם אנטי-נוצרית (אנטי דתית). ההתנגדות היא לא רק על בסיס הומאניסטי, אלא גם על בסיס דתי.

מרחב מחיה אמור להיות חלק מהטריטוריה של המדינה הגרמנית הגדולה. מרחב המחיה אמור להיות בשטחי הרייך שהוא כל שטח שיש עליו תביעה גרמנית היסטורית ועפ"י הגרמנים הם חלק אינטגראלי מגרמניה.

הנאצים אף מתכננים מצב של התפוצצות אוכלוסין ולכן מועלה הצורך בעתודות (רזרבות) של קרקע ליישוב התושבים. המדינה הגרמנית לא מורכבת רק מ"גרמניה הגדולה" ההיסטורית, אלא גם מטריטוריות שיספחו לרייך השלישי שיספקו אותם מבחינה פיזית. שטחים אלה מצויים במזרח אירופה (שטחי פולין וברית המועצות). גרמניה לוטשת עין לשטחי פולין ורוסיה כחלק ממרחב המחייה שלה. שטחים אלו הם מעבר לתביעות ההיסטוריות של הגרמנים על שטחים פולנים. אלו שטחי "מרחב המחיה". אם יהיו בשטחים אלה בני גזע נמוך, הם ישרתו את הגזע הגרמני. מרחב המחייה לא מתייחס לשטחים שלגרמניה יש תביעה עליהם, אלא רק על השטחים הנוספים שגרמניה מעוניינת לספח לרייך השלישי.

עפ"י השקפותיו של היטלר, המלחמה היא נצחית והחזקים הם השורדים. לא היה כל ספק לגבי הדרך שבה רצה להגשים את חלומו ל"גרמניה הגדולה והטהורה" – מלחמה. היטלר דבר בגלוי על האידיאולוגיה שלו הרואה במלחמה ערך עליון- אמצעי ולא מטרה. רק עם הנמצא במלחמה מתמדת נשאר מחוזק ברוחו לאורך הזמן ומוכיח את הטבע האמיתי שלו כגזע עליון.

תפקיד המדינה הלאומית הוא לדאוג לשימור הגזע ואף להשביחו. מכאן גם החשיבות הרבה של המדינה, שהיא חזות הכל. ובאשר למשטר – האידיאולוגיה הנאצית שללה מראשית ימיה את הליברליזם והדמוקרטיה. היא ראתה בהם מוסר עבדים, שנועד להשליט את הגזעים הנחותים והחלשים על אלה העליונים. בתפיסה הנאצית, כמו בתפיסות פאשיסטיות וטוטליטריות אחרות, אין ליחיד רצון וזכות הכרעה משלו אל מול השאיפות והיעדים האידיאולוגיים.

למנהיג בנאציזם יש תפקיד מאוד מרכזי – מנהיג טוטאליטרי ששליטתו מוחלטת. המנהיג הוא "אדם חזק" ש"עושה סדר" במדינה. המנהיג הוא העליון שבגני הגזע; בגזע הנאצי-הארי – אין שוויון, המנהיג הוא מספר אחת – העליון שבגני הגזע. הדבר לא מתבטא רק בכוח הפוליטי שיש לו, אלא גם בתכונות משיחיות – יודע העתיד. למנהיג יש "פיוז" מיוחד במוח – המנהיג הוא הפרשן הבלעדי של צורכי הגזע הארי. המנהיג יודע את האמת האחת והיחידה, שההמונים מבני הגזע הארי אינם יודעים אותה ומכאן נובעת יכולתו להנהיג. מאחר שקיימת רק אמרת – אי אפשר להתנגד למנהיג.

לפני שניתן יהיה לפרוץ מזרחה, יש להחזיר לגרמניה את השטחים שנגזלו ממנה בורסאי. לאחר מכן יש לאחד את כל הגרמנים האחרים היושבים בארצות השכנות. יש להחזיר לגרמניה את השטחים והכבוד שאבד לה בחוזה ורסאי. חוזה ורסאי נחתם בתום מלחמת העולם הראשונה בו נחלה גרמניה כישלון חרוץ. מכיוון שלא היה לה כוח צבאי להמשיך להילחם ניתן לומר כי החתימה על ההסכם נכפתה עליה בכוח. במסגרת החוזה נלקחו ממנה שטחים רבים שבהם חיו גרמנים רבים ושטחים אלו ניתנו לשכנותיה. לכן העם הגרמני חש זעם על המערב והיה מתוסכל מאוד מהחתימה על ההסכם וכאשר היטלר הבטיח לעמו כי הוא יפעל לבטל את הסכמות החוזה, ההמונים תמכו בו על רעיון זה.

לפני שניתן יהיה לפרוץ מזרחה, יש להחזיר לגרמניה את השטחים שנגזלו ממנה בורסאי. לאחר מכן יש לאחד את כל הגרמנים האחרים היושבים בארצות השכנות. יש להחזיר לגרמניה את השטחים והכבוד שאבד לה בחוזה ורסאי.

הזרים שאליהם התייחסו הנאצים היו בראש ובראשונה היהודים המשתייכים לגזע השמי הנחות שכל התערבבות בו פוגעת בטוהר הגזע הארי ומנוונת אותו. שנאתו של היטלר ליהודים הייתה מאבני היסוד של השקפתו. הוא האמין כי בניגוד לגרמנים, היהודים מייצגים את כל הרע והשטני שבעולם. זוהי דת בינלאומית ובתור כזו, היא שולטת בהון העולמי ואת השפעתה ניתן למצוא בקרב הבולשוויקים ובין הקפיטליסטים במערב. הם אלו שגררו את גרמניה לתוך המלחמה, בגדו בה, ולבסוף אף גרמו להשפלתה.

ב-30 בינואר 1938, קיבל היטלר מידי הנשיא הינדנבורג את השלטון. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו. תוך זמן קצר קבע היטלר בחירות חדשות בראשית חודש מרץ והחל להטיל הגבלות שונות על פעולתן של המפלגות היריבות. בשבוע שלפני הבחירות, פרצה אש בבניין הרייכסטאג שבברלין. היטלר האשים את הקומוניסטים במעשה ובעזרת צו חירום שהוציא הנשיא, היטלר הורה להילחם בהם ובסוציאל דמוקרטים שהשמיעו רמזים רבים לכך שהנאצים עומדים מאחורי המעשה.

לאחר הבחירות, זכו הנאצים לניצחון גדול של 44% מהקולות. כעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך נתאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרץ 1933) ובו אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקאנצלר לקבל כל חוק. הנימוק לכך היה ששעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. כמו כן, החקיקה החדשה עדיפה על פני כל חקיקה קיימת – החקיקה הנאצית מבטלת כל חוק קיים. משמעות חוק זה הייתה – ביטול הרייכסטאג ואיחוד הרשויות בגרמניה.

הנאצים הקפידו לבצע תהליך של "תיאום" בין העם לבין המפלגה והשקפותיה. ב-1933 התקבל חוק שאסר על קיום מפלגות נוספות. תהליך התאום התבצע ע"י שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם. במקום איגודים אלה הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ולבידור בשעות הפנאי. כמו כן, שביתות נאסרו לחלוטין, סגל המורים והמרצים באוניברסיטאות ובבתי הספר עברו "טיהור" יסודי, נערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות", עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, אמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס.

נגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השולטת. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלו הוקמו כוחות משטרה מיוחדים ובהם בלטה המשטרה החשאית – גסטאפו – ולצידה יחידות המשמר (S.S) שתפקידן היה לשמור על בטחון המדינה ומנהיגיה. יחידות אלו היו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה.

בשלביה הראשונים של דרכה, המפלגה הנאצית אימצה לעצמה יחידות כוח מעין-צבאיות, ששימשו כזרוע אלימה בשירות מטרותיה. יחידות אלו נקראו "פלוגות הסער" (ה-ס.א), ותפקידן העיקרי היה שמירה על הסדר באסיפות של המפלגה, לצד הפרת הסדר באסיפות של יריבותיה הפוליטיות, בעיקר מפלגות קומוניסטיות וסוציאל-דמוקרטיות. ה-ס.א נלחם ברחובות מול יחידות חמושות של השמאל, ובכך הטיל פחד רב על מתנגדיו של המשטר הנאצי ויצר אווירה של טרור פוליטי.

עם עליית הנאצים לשלטון, השתנה מעמדם של אנשי ה-ס.א, אך לא לשביעות רצונם. בקרב פלוגות הסער החלה תסיסה גדולה, שהובלה על ידי מפקדם ארנסט רהם. רהם ותומכיו סברו כי כעת, לאחר כיבוש השלטון, יש להמשיך ולבצע "מהפכה שנייה" – מהפכה חברתית, שמטרתה לסלק את המעמדות השמרניים והקפיטליסטיים ממוקדי הכוח, ובפרט מקרב מפקדי הצבא. רהם דרש לשלב את כוחות ה-ס.א בצבא הגרמני ולמנות אותו עצמו לשר המלחמה, דרישות שקוממו עליו את האליטה השמרנית במדינה. בנוסף, רבים ממנהיגי ה-ס.א, שכללו גם מובטלים רבים, האמינו כי נאמנותם תזכה אותם במשרות בכירות, וכי כעת יוכלו "לסגור חשבון" עם אויביהם מהעבר.

התבטאויותיו של רהם והדרישות שהעלה הכעיסו את צמרת המפלגה הנאצית ואת ראשי הצבא, שחששו מאובדן כוחם ומהמשך חוסר היציבות הפנימית. במקביל, היה ברור כי ימיו של הנשיא הינדנבורג הזקן ספורים, והיטלר הבין כי עם מותו של הינדנבורג תתפנה משרת הנשיא – משרה שהייתה גם עמדת הפיקוד העליונה על הצבא. היטלר ביקש לנצל את המצב כדי לרכז בידיו את כל סמכויות השלטון והצבא, אך לשם כך היה זקוק לתמיכת הגנרלים, שדרשו ממנו לפעול נגד ה-ס.א.

וכך, בליל ה-30 ביוני 1934 נקט היטלר בצעד דרסטי ואלים – "ליל הסכינים הארוכות". באותו לילה נרצחו רהם ורבים ממנהיגי פלוגות הסער, ובהזדמנות זו חוסלו גם אויבים פוליטיים נוספים שהיטלר ראה בהם סכנה עתידית לשלטונו. צעדים אלו ביססו את כוחו של היטלר בצמרת המדינה, הפחידו יריבים אפשריים, והבהירו לכולם את הנכונות שלו להשתמש באלימות חסרת מעצורים לשם שמירה על שלטונו.

לאחר כחודש, הנשיא הינדנבורג הלך לעולמו, והיטלר נטל לעצמו גם את תפקיד הנשיא, מה שהפך אותו לראש המדינה, ראש הממשלה והמפקד העליון של הצבא גם יחד. החיילים נשבעו מעתה אמונים אישית להיטלר, ובכך הוגשם עקרון "המנהיג" של האידיאולוגיה הנאצית: היטלר היה לא רק ראש המדינה אלא המפקד הבלתי מעורער של העם והצבא כולו.

בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות המשטר וכמו כן סגל המורים והמרצים עבר "טיהור יסודי". בנוסף, הוטלה צנזורה כבדה על ספרים ועיתונים וכמו כן הופץ העיתון הנאצי. כל אלה למעשה שירתו את הנאצים בהפצת והנחלת האידיאולוגיה שלהם בעם ובביטול כל אידיאולוגיה אחרת והתנגדות אחרת.

1. חידוש הרייך השני והקמה של "גרמניה הגדולה" (ההיסטורית). הדבר כולל את פולין, אלזס ולוריין, שלזיה וכו'.
2. הקמת צבא: עפ"י חוזה ורסאי אין צבא, רק מאה אלף איש ומהם 4000 קצינים. כמו כן, איסור להחזיק או לייצר נשק כבד. גרמניה מפורקת מנשק בניגוד למדינות אירופה האחרות. זוהי מטרה מיידית ותלויה רק בגרמניה. מהווה פתרון גם לאבטלה.
3. ביטול הסכמי ורסאי: גרמניה היא מדינה רביזיוניסטית (מתנגדת למצב הקיים ורוצה לשנות אותו) שרוצה לטהר את שמה. היא מתנגדת להסכמי ורסאי. היא ואיטליה חותרות לשנות את המפה הטריטוריאלית של אירופה – "ציר רומא-פולין". הם מחכים לעיתוי המתאים.
4. הרדמת מדינות אירופה שחוששות ביותר מגרמניה הנאצית (בעיקר מדינות מערב אירופה) למשל ע"י ברית אי-ההתקפה עם פולין.
5. החזרת מעמדה של גרמניה כמדינה מובילה באירופה. במשך כל המאה ה-19 גרמניה היא מעצמה כלכלית וצבאית (גם מדינית) באירופה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, גרמניה מדינה זניחה – היא לא במעגל ההשפעה באירופה.
6. הגשמת האידיאולוגיה הנאצית: משטרים טוטאליטריים בעלי אידיאולוגיה מרגישים התחייבות לאידיאולוגיה. עקרון זה נכון במדיניות הפנים (נאציפיקציה) וגם במדיניות החוץ – הנאצים משנים את פני המדינה בהתאם לאידיאולוגיה שלהם. למשל: הגשמת רעיון "מרחב המחיה" – הנאציזם ירצה לממש רעיון זה באיזשהו שלב. הנאצים רוצים להשליט "סדר חדש" באירופה; המערכת הבינלאומית באירופה ובעולם צריכים יהיו בעתיד להתבסס על עקרונות נאצים – החזק שולט, אין שלום בין מדינות (שלום הוא מושג של חלש ושל מוסר – דבר מזויף). תהיינה מדינות שולטות, נשלטות ומנוצלות. יהיו גזעים שישרתו את הגזע הארי. היהודים אמורים להיות מחוסלים מן העולם. הנאצים מנסים להשליט את "הסדר החדש" רק ב-1941, לאחר שהגשימו את כל שאר המטרות, לאחר שגרמניה השתלטה על רוב אירופה.

1. פרישה מהחבר ומהוועדה לפירוק נשק באוקטובר 1933: הנאצים טוענים כי זכותם, כמו כל מדינה לאומית, להתחמש. הובטח כי אחרי גרמניה יפורקו שאר מדינות אירופה – אך זה לא קרה. לאירופה הדמוקרטית לא היו משאבים להשקיע בצבא, בגלל המשבר הכלכלי של 1929 וגם מכיוון שהמדינות צריכות "ללקק את הפצעים" לאחר מלחמת העולם הראשונה – חייבים להשקיע בשכבות החלשות שלחמו במלחמה. אנגליה וצרפת, שומרות על ה"שלום האירופאי הקיבוצי", מוותרות – הן מוצאות כל פעם סיבות למה לא להגיב בחומרה ו"לעמוד על המשמר" של חוזה ורסאי. לגישה זו של מדינות אירופה קוראים "מדיניות הפייסנות" והיא מלווה את המערב כל שנות ה-30. כאן היא מתחילה.
2. הסכם אי התקפה גרמניה-פולין: הסכם זה נחתם בינואר 1934. פולין הייתה מעוניינת לתקוף את גרמניה, אך לא הייתה יכולה לעשות זאת כיוון שצרפת סירבה. לכן, החליטה פולין לחתום על הסכם אי התקפה עם גרמניה. האינטרס של היטלר בהסכם זה היה שבכך הוא ממשיך בתהליך ה"הרדמה" של אירופה. בנוסף, הוא ממילא לא יכול לצאת למלחמה – אין לו צבא, אירופה מיד תצא להגנתה של פולין על מנת לשמור על "השלום הקיבוצי". כך היטלר מעביר רושם שהוא אינו מעוניין לתקוף את פולין וכאשר יהיו לו הכוחות, הוא יתעלם מהחוזה ויתקוף את פולין. צרפת הקימה במזרח אירופה חזית מזרחית נגד גרמניה. מערכת בריתות זאת מחליפה את רוסיה. המשמעות של הסכם זה היא ביצירת שאננות בפולין ובמערב – מדיניות ההרדמה מצליחה. משמעות נוספת היא שאירופה אינה מגיבה לאתגרים שהיטלר מציב בפניה – "מדיניות הפייסנות" – קו זה מתגלה בתגובתה של אירופה לפעולות של גרמניה. באירופה של אותה תקופה שרר הלך רוח של פציפיזם – לא רצו מלחמה – זו אחת הסיבות למדיניות הפייסנות של אנגליה וצרפת כלפי גרמניה.
3. משאל עם בחבל הסאר: חבל הסאר, על פי החלטת ועידת ורסאי, נמסר לניהול "חבר הלאומים" למשך 15 שנים. בתום מועד זה אמור להתקיים משאל, שבו יכריעו התושבים בדבר עתידו של החבל. קדמה למשאל תעמולה נאצית רעשנית, ובסיומה הכריעו התושבים ברוב גדול בעד "חזרה למולדת הגרמנית". היה זה ניצחון תעמולתי חשוב להיטלר והוא התעודד לקראת צעדו הבא, שהיה ההפרה הבוטה הראשונה של חוזה ורסאי- הקמת צבא בלא התחשבות בהגבלות.
4. הסכם הצי עם אנגליה: בריטניה נקטה במהלך מפתיע. היא חתמה עם גרמניה (יוני 1935) הסכם ימי ולפיו, בניגוד לחוזה ורסאי, הכירו הבריטים בזכותה של גרמניה להקים כוח ימי, כולל צוללות, שיגיע עד כדי 35% מין הצי הבריטי.
5. הפלישה לחבל הריין: במרס 1936 חצו כוחות צבא גרמני את הגשרים על נהר הריין ונכנסו לחבל הריין, שהיה מפורז על פי החלטות ועידת ורסאי. פרוז החבל, שגבל בצרפת, נועד למנוע התקרבות צבא גרמני לאדמה צרפתית ולהעניק ביטחון מארץ זו, וצעדו של היטלר הדליק נורות אדומות בפריז. אבל צרפת, בעקבות חולשתה הפנימית, לא הפגינה יד חזקה. בדיעבד התברר כי פעולה צרפתית הייתה עשויה לשנות את המצב. אולם הצרפתים לא הגיבו, פרוז חבל הריין בוטל, וצבא גרמני ניצב על גבולם. חבר הלאומים גינה צעד זה של גרמניה אולם אף הוא לא נקט כל אמצעי מעשי נגדה.

1. פלישת איטליה לאתיופיה 1935/6: איטליה הייתה חלק ממדינות ההסכמה במלחמת העולם הראשונה אך היא לא הייתה מרוצה מהישגיה. משנות ה-20 הייתה איטליה מדינה פשיסטית. המערב רצה לשמור את איטליה בצד שלו ולכן לא מגיבים לכיבוש זה. אך מצד שני, אם המערב ייתן יד לכיבוש של מדינה אחרת הוא ממוטט את המערכת החוזית שקיימת. המערב לא רוצה שאיטליה "תברח לו מהכלוב". עד עכשיו איטליה הלכה עם המערב, זוהי נקודת המפנה – המערב לא ידע כיצד להגיב.
2. "ציר רומא-ברלין" 1936: זהו חוזה שמתאם את מדיניות החוץ והביטחון של גרמניה ואיטליה נגד אירופה. מה שהתחיל ב-1935 מקבל ביטוי דיפלומטי ב-1936.
3. מלחמת האזרחים בספרד 1936: ברית צבאית בין ספרד לבין גרמניה. ספרד מיטלטלת שנים בין שלטון שמאל לשלטון ימין- בין רפובליקה לבין דיקטטורה. בבחירות בשנת 1935 השמאל ניצח והשמיד את המנזרים והכנסיות, הוציא את החינוך מהידיים של הכנסייה. פרנקו, גנרל ספרדי פשיסט, פלש בראשות צבא ימני ממרוקו לספרד ובזאת נפתחה מלחמת אזרחים בספרד. הוא פולש כדי לדכא את השמאל, את הרפובליקה. המלחמה ארכה כ-3 שנים לערך, כשכל צד בספרד ביקש תמיכה. רוסיה שלחה חיילים לטובת השמאל, הרפובליקה, המערב היה נייטרלי, מתנדבים אינדיבידואליים עזרו לשמאל. פרנקו חיפש עזרה אצל היטלר, ולבסוף גרמניה הייתה צד פעיל במלחמת האזרחים במובן של אספקת נשק, משלוח חיילים, והעיקר- תקיפות אוויריות נגד מטרות של הרפובליקה. נחתמת ברית בין פרנקו הפשיסט לבין היטלר.
4. ברית האנטי-קומינטרן 1936: גרמניה-יפן. יפן היא המדינה החשובה ביותר בדרום-מזרח אסיה. משטר דיקטטורי שבראשו עומד הקיסר. יפן היא מדינה תוקפנית מובהקת ששוברת את כל המוסכמות המדיניות בדרום-מזרח אסיה. ב-1931 היא פולשת לסין- מהווה את הכוח המרכזי בדרום מזרח אסיה, המקבילה של גרמניה. קומאינטרן ההמנון של המשטר הקומוניסטי. הקשר בין ברית המועצות למדינות הקומוניסטיות בעולם שרוצות לעורר מהפכה קומוניסטית. ברית האנטי-קומינטרן- נגד ברית המועצות. איטליה מצטרפת גם היא לברית.
5. החימוש המדהים של גרמניה 1937: ב-1937 ההשקעה של גרמניה בצבא היא פי שניים מההשקעה של צרפת ובריטניה גם יחד. הצבא הנאצי הוא המוכן, המצויד ביותר באירופה. מוכן גם מבחינה פסיכולוגית-מורלית. ההימנעות ממלחמתה היא אופיינית לדמוקרטיה.
6. תזכיר הוסבך 1937: היטלר אוסף את המטכ"ל הגרמני- ראשי החילות, ומודיע להם על כוונתו לפתוח במלחמה ובפעולות צבאיות נגד אירופה. היטלר קבע כי מטרת גרמניה היא השגת מרחב מחייה.

1. אוסטריה היא מדינה עצמאית שרוצה להישאר עצמאית.
2. אוסטריה הינה דמוקרטיה למופת ולמרות שניסו לפזר את המפלגות הימניות, בגרמניה המצב עוד יותר גרוע – אין פרלמנט. הגישה הדמוקרטית עדיין חזרה באוסטריה ובגרמניה יש נטייה לטוטאליטריות.
3. אוסטריה תעלם בתוך גרמניה ולא תשמור על זהותה.
4. הדת – גם בגרמניה וגם באוסטריה הדת חזקה יחסית לעומת מערב אירופה . בגרב גורמים מסורתיים דתיים יש התנגדות חזקה לתורת הגזע, כיוון שהיא יוצאת נגד הנצרות. האוכלוסייה הדתית-מסורתית חזקה באוסטריה ולכן קיימת התנגדות.