סיכום לבגרות בהיסטוריה בנושא אירופה ערב מלחמת העולם השנייה

א.      לגיבוש העם היהודי, הקמת ההסתדרות הציונית, הקונגרס הציוני הראשון, תוכנית בזל – תוכן ומשמעות.

ב.      פעילותו הדיפלומטית – תורכיה, גרמניה, אנגליה.

ג.        כתביו של הרצל.

רוסיה במאה ה-19 היא מדינה גדולה מאוד ועשירה מאוד באוצרות טבע, אך יחד עם זאת, אזרחיה עניים מאוד, כלכלתה מפגרת ומתבססת על חקלאות פרימיטיבית וכמעט שאין בה תעשייה.

רוסיה היא חברה מעמדית. אחוז קטן מאוד מהאוכלוסייה חי חיי עושר ופאר ואלו הם האצילים, בעלי האחוזות, משפחת המלוכה והכמורה הבכירה. מעמד בינוני כמעט שאין בה וכמובן שאין לו השפעה. רוב העם הרוסי הם איכרים, ללא אדמה משלהם. הם משועבדים לבעלי האחוזות (צמיתים) ונתונים לרצונותיהם של בעליהם.

המשטר ברוסיה הוא אוטוקרטי (אבסולוטי) – שלטון יחיד מוחלט בלי מוגבל של מלך השולט "בחסד האל", יחד עם הכנסייה האורתודוקסית שהיא גם דת המדינה.

עד שנת 1906 אין ברוסיה פרלמנט וקולו של העם הרוסי כלל אינו נשמע. אין ברוסיה מפלגות וכמובן שאין חופש הבעת דעה.

את המדינה מנהל מנגנון קשוח של פקידים שרובם מושחתים, חסרי יוזמה, איטיים ובלתי יעילים שמקום עבודתם מובטח בזכות הקשרים החברתיים שלהם. האזרחים חסרי זכויות לחלוטין, חיים בכפר תחת שלטון פיאודלי של בעלי אחוזות גדולות, הניידות שלהם מוגבלת, הם אנאלפביתים (לא יודעים קרוא וכתוב) ברובם ועניים מאוד. את ההגבלות בניידות מבטל "הצאר הטוב" – "המשחרר", אלכסנדר השני בשנת 1861.

על אף הגורמים השמרניים שמנסים לעכב את תהליכי השינוי ברוסיה (הצאר ומעמד האצולה רוצים לשמר את מעמדם, הכנסייה חוששת מההשכלה שתפגע במעמדה, ערעור האמון של האיכרים בשלטון) – חלו תמורות ותהליכים ברוסיה בתקופה זו.

1.       רפורמות מתונות בימי אלכסנדר השני (1861-1881): ביצע רפורמה במועצות העירוניות, שחרר את האיכרים והעניק לקהילה הכפרית מעט עצמאות ומעט ייצוג בנושאי בריאות, חינוך וסעד בלבד. מדיניות הרפורמות לא הייתה עקבית והתנהלה באיטיות, כמו כן לא הביאה לשיפור במצב האיכרים (שבכדי להשתחרר היו צריכים לשלם פיצויים לבעל האחוזה). האצולה המשיכה לשלוט, אבל לראשונה התעוררה אופוזיציה לשלטון הצאר שגם רצחה אותו בשנת 1881. דבר שגרם לשליטים להסיק מסקנות בנוגע לרפורמות בעתיד.

2.       רפורמות כלכליות בימי אלכסנדר השלישי (1881-1894) וניקולאי השני (1894-1917): לאחר ביטול העבדות של האיכרים ב-1861, עברו חלק מן האיכרים אל הערים והפכו לפועלי תעשייה (פרולטריון). הצאר עודד השקעות הון זרות במדינה (בעיקר מצרפת) שבתחילה שימשו לכיסוי חובות אך לאחר מכן הלכו גם לתשתיות ולתעשייה. כך נוצרו בעלי הון ללא ייחוס וללא שייכות לאצולה המסורתית. את התעשייה עודד הצאר ע"י הטלת מיסים גבוהים על סחורה מחו"ל וגם בעזרת המלוות שקיבלה רוסיה מצרפת. המטבע הרוסי מתייצב. גם אלכסנדר ה-3 וגם ניקולאי ה-2 היו שניהם שליטים אבסולוטיים שדיכאו כל מגמה ליברלית, הפעילו צנזורה קיצונית, רדפו את המתנגדים והיו נגד הקדמה.

3.       התחזקות ארגוני האופוזיציה שפעלו נגד הצאר: בימי אלכסנדר ה-3 מתחזקת התנועה המהפכנית שיצאה מחוגי המשכילים ובולטת בה הקבוצה המרכסיסטית-קומוניסטית ובה הזרם הבולשוויקי בראשות לנין. מטרת המהפכנים הייתה לבצע מהפכה שתפיל את המשטר הקיים ותקים במקומו חברה חדשה שמבוססת על שוויון חברתי, צדק כלכלי, ללא מעמדות – רק מעמד הפועלים יהיה קיים בחברה כזו.

4.       מהפכת 1905 ותוצאותיה: בעקבות כישלונה של רוסיה במלחמתה ביפן בשנים 1904-1905, סבלם של האזרחים נוצל ע"י ארגוני המחתרת לתסיסה גדולה. ב-1905 התקיימה הפגנה גדולה בסנט-פטרסבורג מול ארמון החורף של הצאר שבה דרשו אוכל ועבודה. חיילי הצאר הורגים כ-1000 אנשים ("יום ראשון הדמים") ובתגובה פורצות שביתות בכל הערים הגדולות וגוברת הדרישה להקים פרלמנט ולתת לאזרחים זכות בחירה וחופש לעיתונות. את ההפגנות ארגנו חברי מועצות הפועלים – "סובייטים" שבראשם עמד טרוצקי. הצאר הרוסי נכנע למהפכנים ומקים פרלמנט ("דו?מ?ה") ומעניק זכות בחירה לאזרחים. התסיסה נמשכת, חופש העיתונות עדיין מוגבל, נוצרה אווירה מהפכנית. חודשיים לאחר שהוקמה, פוזרה הדומה הראשונה ע"י הצאר. הדומה השנייה ניסתה להיות עצמאית, אך פוזרה לאחר שנה והדומה השלישית צייתה לצאר בכל דבר ולכן נשארה לפעול. כלפי חוץ מהפכת 1905 "הכשירה" את רוסיה בעיני מדינות מערב אירופה ומדינות כמו אנגלית הידקו את הקשרים איתה באומרם שהמשטר הרוסי עלה על פסי הדמוקרטיה, מעניק זכויות לאזרחים ולכן אפר לחתום איתו על הבריתות כמו "ההסכמה המשולשת" בין רוסיה, צרפת ובריטניה.

האמנציפציה וביטוייה – יש לדעת באופן כללי, לא לשנן בע"פ

האמנציפציה היא מתן שוויון זכויות אזרחי, מדיני ודתי מלא. שחרור מהגבלות משפטיות ואיסורים מיוחדים. ראשיתה של תנועת האמנציפציה במהפכה הצרפתית (1789), אז התקבל העיקרון ש"כל בני האדם נולדו בני-חורין ושווי זכויות ללא הבדל דת". לאחר שנה וחצי, החליטה האסיפה הלאומית הצרפתית שעקרון זה חל גם היהודים. הצבא הצרפתי מביא את הבשורה לכל המקומות שכבש ובתהליך איטי ומתמשך שמלווה הצלחות ונסיגות, הושג במהלך המאה ה-19 שוויון גמור של היהודים בפני החוק בארצות מערב אירופה ומרכזה.

בארצות מזרח אירופה, לא הוכר כלל עקרון האמנציפציה ושוויון הזכויות ליהודים הושג שם רק לאחר המהפכה הקומוניסטית של 1917.

יש לזכור שהשוויון החוקי שניתן באמנציפציה אינו בהכרח גם שוויון חברתי. כתוצאה מהמעמד החדש, התערו היהודים בחברה הסובבת ועברו לעסוק בתחומים שהיו אסורים עליהם קודם – פוליטיקה ופרלמנט (רוטשילד לורד באנגליה), צבא (דרייפוס קצין בכיר בצבא הרוסי), תקשורת, מדעים (אלברט איינשטין), המקצועות החופשיים והבנקאות. היהודים השתלבו בליבה של הכלכלה באירופה ולא עוד בשוליה.

מצד שני, היה גם מחיר לאמנציפציה – ויתור על זכויות מיוחדות של הקהילה היהודית וויתור על זכות הקהילה לשפוט את חבריה ולגבות מיסים מחבריה. הקהילה היהודית הפכה להיות אגודה דתית בלבד והיהודים נעים על הציר בין השתלבות תרבותית ולבין שמירה על הקשר עם הציבור היהודי ועד התבוללות.

האנטישמיות המודרנית וביטוייה – יש לדעת באופן כללי, לא לשנן בע"פ

כל אותו הזמן, החברה הסובבת אינה מוכנה לראות ביהודים שווי-זכויות מבחינה חברתית וכך נוצרת בשטח מציאות חדשה של שנאת יהודים שהיא האנטישמיות המודרנית.

"שנאת ישראל" הישנה הייתה מבוססת בעיקר על הפן הדתי שבו הואשמו היהודים ברצח ישו ואילו האנטישמיות המודרנית הייתה שונה ממנה והיו לה סימני היכר מיוחדים מבחינה רעיונית וארגונית.

מבחינה רעיונית: האנטישמים המודרניים טענו נגד "הרוח היהודית" וה"מהות היהודית" והשפעתם על החברה הנוצרית. כלומר, הביקורת הייתה נגד עצם קיומם של היהודים, ביקורת על תכונות הגזע שעומדות בניגוד גמור לתכונות הגזע הארי. יש לזכור שאי-אפשר לשנות את הגזע, כלומר, הפתרון היחידי ליהודי עפ"י האנטישמיות הוא השמדה.

מבחינה ארגונית: באנטישמיות המודרנית, יש ריבוי של ארגונים ומפלגות שמטרתם הראשית היא מאבק ביהודים ובהשפעתם, הם חרטו על דגלם לקחת מהיהודים את האמנציפציה.

האנטישמיות המודרנית משנה את פניה של שנאת היהודים הישנה והופכת אותה מבעיה משפטית (זכויות, מעמד וכו') לבעיה חברתית. בנוסף, יש שינוי בדרכי הגילוי של האנטישמיות – אם בעבר נחקקו חוקים מפלים והיו עלילות דם, גירושים ופוגרומים, הרי שהאנטישמיות המודרנית באה לביטוי בהסתה בכלי התקשורת, קריקטורות, מאמרים, נאומים, הפגנות עצומות והרבה מאוד מפלגות וארגונים אנטישמיים ובנוסף, עצירת התקדמות היהודים בצבא, במשרות יוקרתיות, הפלייה חברתית וכו'.

עד סוף המאה ה-18, הייתה רוסיה ריקה מיהודים ורק כאשר חילקו את פולין, קיבלה רוסיה כמיליון יהודים. כדי להימנע מתחרות עם הסוחר הרוסי, קבעה רוסיה תחום התיישבות מוגבל ליהודים שנקרא "תחום המושב" – אזור מוגדר במערב רוסיה, בשנת 1914 היו בו כ-6 מיליון יהודים, כ-2.5 מיליון היגרו לארצות הברית.

בתחילה הונהגה מדיניות של "רוסיפיקציה" מצד השלטון הרוסי שביטל את המוסדות הקהילתיים, אסר על לבישת בגדים מסורתיים, כפה את התרבות הסלווית ואילוץ לימוד השפה הרוסית והכל במטרה לשלב את היהודים ולהטמיע אותם בחברה הרוסית. הצאר אלכסנדר השני ביטל את הוראות הגיוס המיוחדות שהיו ליהודים ואת "גזרות הקאנטוניסטים" ואפשר ליהודים בעלי רכוש ("יהודים מועילים") לצאת מתחום המושב לערים הגדולות ולהועיל לכלכלה הרוסית. הם השתלבו במהירות במקצועות החופשיים – עורכי דין, רופאים, שופטים, מורים וכו'.

רוב היהודים שנשארו בתחום המושב, בניגוד לגויים, היו עירוניים ובגלל האפשרויות שיש בעיר, כולל האפשרות ללמוד, הם השתלבו בהתפתחות התעשייתית הקטנה שמתחוללת ברוסיה והפכו ליזמים בגלל קשריהם עם ארצות חוץ ובגלל ניסיונם במסחר. רבים מן היהודים השתלבו בפיתוח ענף הבנקאות, מסילות הברזל, רשת התחבורה בנהרות ופיתוח  תעשיות הקמח, העץ והסוכר. לצידם היו מספר רב של יהודים שעובד בבית חרושת או בבתי מלאכה כפועלים ושוליות, אבל לא מוצאים יהודים בתעשייה הכבדה (כיוון שאזורים אלו היו מחוץ לתחום המושב ומפעלים אלו פעלו גם בשבת וכמו כן בעלי התעשייה היו אנטישמיים). בקרב היהודים מתפתחת מגמה של פרולטריזציה – מתפתח מעמד פועלים יהודי. במקביל יהודים רבים, בעיקר צעירים ומשכילים, משתלבים בתנועה המהפכנית וחלקם תופס עמדות בכירות מאוד.

שנאת היהודים מזכירה מאוד את שנאת ישראל הישנה (על רקע דתי). הממשל הרוסי עשה שימוש באנטישמיות לצרכים מדיניים כדי להסב את תשומת לב ההמון ממצוקות השעה. הוא הופך את היהודים ל"שעיר לעזאזל" ומסיט את ההמונים נגדם – אנטישמיות ממשלתית.

דומאות:

1.       גירושים – הצאר אלכסנדר ה-3 מגרש ב-1890 בחזרה את ה"יהודים המועילים" לתחום המושב.

2.       פוגרומים – בין 1881 ל-1884 – "סופות בנגב" – גל פרעות בדרום רוסיה בעקבות רצח הצאר אלכסנדר השני. ב-1903 – "פוגרום קישינב", בתקופת ניקולאי השני.

3.       עלילות דם – עלילת דם קלאסית מאשימה את היהודים ברצח ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לצורך עשיית מצות בפסח – "משפט ביילוס", 1911.

4.       ספרות אנטישמית – "הפרוטוקולים של זקני ציון".

5.       חקיקה מפלה – חוקי מאי 1894 – סדרת תקנות נגד יהודים שצמצמו מאוד את זכויותיהם – למשל איסור לסחור בימי א' ובחגי הנוצרים, הגבלת מספר הרופאים היהודים בצבא ל-5 אחוזים, איסור על קניית קרקעות בכפר והגבלת מספר היהודים באוניברסיטאות לאחוז אחד. "נומרוס קלאוס" – הגבלה לאחוז מסוים לעדה מסוימת.

לצד האפשרויות הכלכליות החדשות שנפתחו בפני היהודים, הוטלו עליהם מגבלות חדשות. הריבוי הטבעי העצום של היהודים יצר בעיית פרנסה ולכן הייתה הגירה גדולה מאוד מאזור תחום המושב בעיקר ליבשת אמריקה (2.5 מיליון יהודים). יחס הממשלה והחברה הרוסית מסבירים את הרקע להתעוררות התנועה הלאומית היהודית – הציונות.

האימפריאליזם המודרני

האימפריאליזם המודרני הוא מדיניות של מדינות אירופה (בעיקר המעצמות) בתקופה שמאז אמצע המאה ה-19, שמטרתה להרחיב את שטחי השליטה שלהן על אזורים ועמים מעבר לים, במיוחד באפריקה ובאסיה. מדובר בשאיפה להשתלטות פוליטית, צבאית, כלכלית ותרבותית על שטחים שלא נחשבו לחלק מהעולם המפותח.

הגורמים וההסברים לאימפריאליזם המודרני

1. גידול מהיר באוכלוסיית אירופה
   במהלך המאה ה-19 חל גידול דרמטי באוכלוסיית אירופה – מ-260 מיליון תושבים בשנת 1860 לכ-500 מיליון בשנת 1930. גידול זה יצר לחץ על מקורות התעסוקה והפרנסה במדינות האם. כתוצאה מכך, המדינות ראו בהגירה לשטחים החדשים שנכבשו מעבר לים פתרון נוח. כך ניתן היה לספק תעסוקה ומקומות מגורים מבלי לפגוע בקשר בין המהגרים למדינות האם.

2. צורך בשווקים חדשים ובמקורות זולים לחומרי גלם
   המהפכה התעשייתית הביאה להתפתחות עצומה במדע ובטכנולוגיה. היקפי הייצור גדלו באופן משמעותי עד כדי כך שהשוק המקומי באירופה כבר לא הספיק לקלוט את כל התוצרת. לשם כך נדרשו שווקים חדשים מחוץ לאירופה – בעיקר באזורים לא מפותחים – שבהם אפשר יהיה למכור את עודפי הייצור. בנוסף, התעשייה דרשה חומרי גלם בכמויות גדולות ובמחירים נמוכים, מה שניתן היה להשיג באותם שטחים שנכבשו והפכו למושבות.

3. צורך בהשקעת ההון המצטבר
   בעקבות השגשוג הכלכלי באירופה הצטבר הון רב בידי מדינותיה ובידי יזמים פרטיים. שטחי המושבות שנכבשו היוו יעד אטרקטיבי להשקעות: שכר העבודה שם היה זול, הקרקעות נמכרו במחירים נמוכים והשוק המקומי הלך והתרחב. כל אלה אפשרו למשקיעים להרוויח רווחים גדולים ומהירים, בעיקר דרך השקעות בתשתיות כמו מסילות ברזל, נמלים, מכרות ועוד.

4. גורמים טכנולוגיים ותשתיתיים מסייעים
   ההתקדמות הטכנולוגית באותה תקופה סייעה מאוד להצלחת המדיניות האימפריאליסטית. פיתוח אמצעי תחבורה מודרניים כמו רכבות, אוניות קיטור ופתיחת נתיבי מים חדשים (לדוגמה, תעלת סואץ), יחד עם שיפורים באמצעי התקשורת כגון הטלגרף והטלפון, הפכו את השליטה באזורים המרוחקים לקלה ויעילה יותר. גם ההתקדמות ברפואה (למשל הדברת מחלות טרופיות) איפשרה לאירופאים לשהות באזורים אלה לאורך זמן.

5. התגברות הרגשות הלאומיים והשאיפה ליוקרה
   באותה תקופה התגברו רגשות הלאומיות באירופה. כל מדינה רצתה לחזק את כוחה ומעמדה הבינלאומי, והשתלטות על מושבות נחשבה לאמצעי להשגת מטרה זו. רכישת מושבות נתפסה כצורך חיוני לשמירה על עוצמת המדינה, יוקרתה ואף ביטחונה.

6. האמונה ב"ייעוד" של האדם הלבן – דרוויניזם חברתי
   תפיסות גזעניות שעמדו בבסיס הדרוויניזם החברתי קבעו כי "רק הגזעים החזקים שורדים", וכי לאדם הלבן – שנחשב לגזע העליון והיוצר של התרבות – יש זכות ואף חובה לשלוט בעמים ה"נחותים". הכיבוש הוצג כשליחות מוסרית ותרבותית שנועדה "להביא קדמה" לעמים אלה.

7. הנצרות המיסיונרית
   הכנסייה הנוצרית ראתה באימפריאליזם שליחות דתית-מוסרית. על פי תפיסתה, על הנוצרים להביא את בשורת הנצרות ל"פראים" ולעמים שאינם נוצריים. פעמים רבות היו המיסיונרים הראשונים לחדור לאזורים הנידחים, ורק לאחריהם הגיעו כובשי השטחים בפועל.

8. השפעת המחקר הגיאוגרפי
   התקופה התאפיינה גם בסקרנות רבה לגבי ארצות רחוקות ובלתי נודעות. חוקרים ומגלי ארצות חקרו את אפריקה, אסיה והאוקיינוס השקט, ותגליותיהם עוררו עניין ציבורי נרחב וסללו בפועל את הדרך להשתלטות המדינית והכלכלית על אותם אזורים.

בין המדינות המעורבות במרוץ האימפריאליסטי בעולם היו: גרמניה, בריטניה, צרפת, תורכיה, הולנד, ספרד ועוד.

ניתן להשוות בין האימפריאליזם הצרפתי לבריטי:

	האימפריאליזם הצרפתי	האימפריאליזם הבריטי
המטרה	"משימת נאורות" – כוונתם של הצרפתים הייתה להפיץ את תרבותם ולחנך את האוכלוסייה המקומית על מנת "לתרבת" אותה.	שמירה על אינטרסים של בריטניה – בעיקר שיקולים ביטחוניים, גאופוליטיים וכלכליים.
התיישבות	המדינה עודדה הגירה לאזורים שכבשה – בעיקר אלג'יריה, כשגם בתוניסיה נרשמה נוכחות מתיישבים צרפתים.	לא הייתה מדיניות של יישוב אזרחים – רק בני משפחות של אנשי שלטון וצבא התגוררו זמנית בשטחי המושבות.
גישה כלפי המקומיים	שליטה ישירה ופעילה – מעורבות עמוקה בעניינים הפנימיים וניהול שוטף של החיים הציבוריים.	שלטון עקיף – העברת אחריות לתושבים המקומיים בעניינים פנימיים, תוך שמירה על שליטה חיצונית בענייני חוץ.
צורת שלטון	שלטון באמצעות מנדט או הגנה – שליטה ישירה ורשמית מטעם צרפת.	מנדט עם סממנים של ריבונות מקומית – מתן תחושת עצמאות חלקית תוך שליטה בפועל של בריטניה.

מצרים נכבשה ע"י בריטניה בשנת 1882 והנציב הבריטי הפך להיות למעשה לשליט מצרים. צרפת מתנגדת לבלעדיות של הבריטים ודורשת מהם לפנות את מצרים. הבריטים דוחים את התביעה.

בזמן המאורעות במצרים, מתקוממים הסודנים בראשות מוחמד אחמד ("המ?ה?ד?י" – משיח) ויוצרים תנועה דתית קיצונית שמאיימת על הבריטים במצרים. לאחר מות המהדי, פורצת בסודן אנרכיה (חוסר שלטון) ושלטון המורדים מתפורר. הבריטים מנצלים את ההזדמנות, שולחים צבא, כובשים את סודן ושולטים בה במשותף עם המצרים.

באותו הזמן, 1898, מתקדמים הצרפתים לכיוון סודן מן המערב והצבא הבריטי והצרפתי נפגשים בצומת דרכים חשובה – צומת פאשודה.

הבריטים דורשים מהצרפתים להתפנות מהאזור כיוון שהשטח שייך לכאורה למי שתפס אותו קודם. הצרפתים, שכועסים על הבריטים עוד מפרשת כיבוש מצרים, מסרבים והמצב המותח יוצר תחושת קדם-מלחמה.

משיקולים אחרים (חולשת הממשלה הצרפתית בעקבות פרשת דרייפוס), מחליטה צרפת לסגת. בהמשך שתי המדינות ישתפו פעולה במלחמת העולם הראשונה.

בתורתו של הרצל, שנכתבה לראשונה בחוברת "מדינת היהודים", הוא הגדיר לראשונה את הבעיה היהודית ופתרונה.

הרצל מגדיר את הבעיה היהודית כאנטישמיות שלעולם לא תיפתר בגולה. כל הניסיונות להתמודד עם הבעיה נכשלו: האמנציפציה – אמנם שינתה את מעמדם החוקי של היהודים, אבל הגבירה את השנאה והקנאה בהם; התבוללות – פתרון לבודדים בלבד; הגירה – אינה פתרון כיוון שהאנטישמיות מגיעה לכל מקום שהיהודי מגיע אליו – "אנטישמיות בתרמיל".

הרצל מאפיין את האנטישמיות: הוא קובע שהבסיס לשנאה הוא יהודי – היהודים הם לאום (לא דת בלבד), לכן היהודים הם "נטע זר" בקרב לאומים אחרים ואינם יכולים לחיות איתם. האנטישמיות גורמת למתח בחברה האירופאית וכך היא הופכת להיות בעייתם של העמים עצמם. היא קיימת במרחב גיאוגרפי גדול מאוד ולכן היא גם בעיה עולמית – לאומות העולם יש אינטרס לפתור את בעיית האנטישמיות.

מכיוון שהבעיה לאומית, הפתרון צריך להיות טריטוריאלי, כלומר, להקים ליהודים מדינה בהסכמת אומות העולם, לאו דווקא בארץ-ישראל. השגת הצ'רטר (הסבר בחלק המושגים בסיכום), לפי הרצל, היא תנאי מוקדם להתיישבות. הוא מאמין שלעולם יש אינטרסים (משולבים באינטרסים אימפריאליסטיים) לפתור את בעיית היהודים.

המדינה היהודית תהיה חופשית, פלורליסטית, מוסרית, ניטראלית, יהודי העולם יגיעו אליה בהדרגה – קודם העניים שיכשירו את הקרקע ולבסוף העשירים. כדי לבצע את התוכנית יש להקים שתי חברות – "אגודת היהודים" (גוף מדיני שינהל מו"מ עם מדינות ויקנה שטח אדמה להתיישבות) ו"חברת היהודים" (גוף כלכלי שיארגן את ההגירה וידאג לעלייה ולהתיישבות).

1.       גיבוש העם היהודי: הרצל גיבש את העם היהודי ע"י הקמת מוסדות שגיבשו את היהודים בקהילותיהם בגולה. כמו כן, גם הקמת ההסתדרות הציונית דאגה לגיבוש היהודים תחת הנהגה אחת בראשותו של הרצל. כך הוגברה הזיקה הלאומית והעם היהודי גובש.

2.       הקמת ההסתדרות הציונית: ההסתדרות הציונית היא מסגרת גג לכל הארגונים הציוניים, נציגיה נבחרו ע"י שוקלי השקל (יהודים ציונים ששילמו סכום סמלי שהתבטא בקבלת תעודה שנקראה "שקל ציוני" והקנתה לו את הזכות לבחור נציג לקונגרס הציוני מאזור מגוריו). ההסתדרות הציונית התכנסה אחת לשנה בכינוס שנקרא "הקונגרס הציוני". בין כינוס לכינוס פעלו שני ועדים: הועד הפועל הציוני הגדול (20-26 חברים שנבחרים ע"י הקונגרס ואחראים לביצוע החלטותיו) והועד הפועל המצומצם (שבעה חברים שנבחרו ע"י הועד הפועל הגדול, אחראים לפעילות השוטפת של ההסתדרות הציונית ובראשם עומד יו"ר, הנשיא, הרצל).

3.       הקונגרס הציוני הראשון, 1897: בשנת 1897, כונס בבאזל, שוויץ, הקונגרס הציוני הראשון. בקונגרס זה השתתפו 197 נציגים יהודים מכל רחבי העולם, רובם ממזרח אירופה, נציגי תנועות "חובבי ציון". במהלך הקונגרס נאמו הרצל ונורדאו את הנאומים העיקריים והתנסחו בזהירות כדי לא להרגיז את הגויים. הגורמים לכינוסו של הקונגרס היו: כישלונו של הרצל בהשגת תמיכה של יהודים עשירים, כישלונו במגעים הדיפלומטיים, רצונו להופיע כמנהיג תנועה ולא כאדם פרטי בפני שליטי המעצמות ורצונו של הרצל לעורר הד תקשורתי לרעיון הציוני. משמעותו של הקונגרס הציוני הייתה: יצירת הנהגה לאומית לעם היהודי, קביעה במפורשות את המטרה של התנועה הציונית (בתוכנית באזל), הכרה בהרצל כמנהיג התנועה הציונית וקביעת הדרך הדמוקרטית שבה תפעל התנועה הציונית.

4.     תוכנית באזל

תוכנית באזל עוצבה וגובשה במהלך הקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בשנת 1897 בעיר באזל שבשווייץ. במסגרת תוכנית זו הוגדרה לראשונה באופן רשמי וברור המטרה המרכזית של התנועה הציונית: הקמת בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, בית זה יהיה בעל אופי ממלכתי ויבטיח קיום חוקי ובטוח לעם היהודי, והדגש היה שהקמתו תיעשה בהסכמת אומות העולם ובהכרה בינלאומית.
כדי להשיג מטרה זו, נקבעו בתוכנית דרכי פעולה עיקריות:

• פיתוח ארץ ישראל ויישובה – קידום ההתיישבות בארץ ישראל באמצעות עובדי אדמה ובעלי מלאכה, כדי לבנות תשתית כלכלית יצרנית ומודרנית שתשמש בסיס למדינה יהודית עתידית.

• ארגון העם היהודי – איחוד יהדות העולם במסגרת מאורגנת אחת, והקמת מוסדות ציוניים חוקיים בכל מדינה בהתאם לחוקי אותה מדינה, כדי לאפשר פעילות ציונית מוסדרת.

• חיזוק הרגש הלאומי והמודעות הלאומית – טיפוח זהות יהודית לאומית באמצעות פעילויות חינוך ותרבות, במטרה לחזק את תחושת השייכות הלאומית בקרב היהודים.

• השגת צ'רטר מדיני – פעולה בזירה הדיפלומטית לשם קבלת אישור רשמי (צ'רטר) מהממשלות החזקות בעולם, שיאפשר ליהודים להתיישב בארץ ישראל באופן חוקי ובחסות בינלאומית.

כיצד משתקפות השקפות הזרמים השונים בתנועה הציונית בתוכנית באזל?

1. "פיתוח ארץ ישראל ויישובה על ידי עובדי אדמה ובעלי מלאכה" – סעיף זה מבטא את עקרונות הזרם המעשי בציונות, שהוביל אותו הזרם של חובבי ציון. זרם זה האמין בהגשמת הציונות הלכה למעשה על ידי יצירת עובדות בשטח: הקמת יישובים חקלאיים ותעשייתיים, ייבוש ביצות, בניית תשתיות ופיתוח הארץ באופן שישנה את המאזן הדמוגרפי לטובת רוב יהודי בארץ ישראל. כמו כן, סעיף זה משקף גם את השקפת הציונות הסוציאליסטית (כגון זו של נחמן סירקין ובר בורוכוב), אשר גרסה כי יש ליישב את היהודים בארץ בתור פועלים יצרניים, חקלאים ובעלי מלאכה, במטרה לשנות את אופיו החברתי-כלכלי של העם היהודי מעם גלותי לעם עובד ויוצר במולדתו.

2. "ארגון יהודי העולם במסגרת אחת והקמת מוסדות מתאימים בכל ארץ לפי חוקיה" – סעיף זה מייצג את עקרונות הזרם המדיני בציונות בראשות בנימין זאב הרצל. זרם זה הדגיש את החשיבות שבהתארגנות מסודרת של העם היהודי ברמה הבינלאומית, מתוך מטרה לקבל לגיטימציה מהמדינות בהן חיים היהודים ומהקהילה הבינלאומית לפעילות הציונית. בכך ביקשה הציונות המדינית לפעול בצורה גלויה וחוקית, בתיאום ובהסכמה עם השלטונות בכל מדינה.

3. "הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית על ידי פעולות חינוכיות" – סעיף זה מבטא את גישתו של אחד העם, נציג הציונות הרוחנית. זרם זה סבר כי בטרם יוכל העם היהודי לשוב לארצו, עליו לחזק את זהותו הרוחנית והתרבותית ולהבטיח את חוסנה הפנימי של האומה. אחד העם טען כי יש לטפח את הרוח היהודית ולעצב תרבות יהודית חילונית מודרנית שתתאים לעולם המודרני ותמנע את תופעת ההתבוללות בגולה. הוא ראה בחינוך היהודי אמצעי חיוני לשימור הייחוד היהודי ולהבטחת קיומו של העם.

4. "השגת צ'רטר באמצעות פעולות שכנוע דיפלומטיות" – סעיף זה מבטא את גישתו הברורה של הרצל ושל הציונות המדינית. לדעת הרצל, הצעד הראשון ההכרחי להגשמת הציונות הוא קבלת אישור מדיני רשמי מהמעצמות (צ'רטר), ורק לאחר מכן ניתן יהיה להתחיל בפיתוח הארץ ובהתיישבות יהודית רחבת היקף באופן חוקי ומאורגן. הרצל האמין שהכרה מדינית חיונית להצלחה של המפעל הציוני ולהפיכתו לבן-קיימא.

.

צ'רטר – אישור של מעצמות העולם ליהודים להתיישב באזור מסוים ולנהל שם אוטונומיה.

הגרמנים נחשבו לבעלי בריתם של התורכים והיו בעלי השפעה ניכרת עליהם.

האינטרס הגרמני לעזור ליהודים לפי הרצל היה:

א.      אם תקום בא"י מדינה יהודית, יהגרו אליה כל יהודי גרמניה וכך תיפתר הבעיה האנטישמית והתחרות הכלכלית שיש לסוחרי גרמניה עם היהודים.

ב.      היהודים יקימו בא"י מושבה בחסות גרמנית, הם יפיצו את התרבות הגרמנית וישרתו את האינטרס הגרמני באזור.

באוגוסט 1898 בקושטא, נפגש הרצל עם הקיסר הגרמני ומציע לו להקים "חברה להתיישבות יהודית" בחסות גרמנית. הקיסר אופטימי והרצל יוצא מהפגישה מעודד. בזמן ביקורו של הקיסר בא"י, בדרך מיפו לירושלים, ליד מקווה ישראל, ממתין הרצל לפמליית הקיסר, עוצר אותו ויש ביניהם חילופי דברים ידידותיים, הרצל אופטימי. כמה ימים לאחר מכן, עולה הרצל לירושלים, לחניון הקיסר והקיסר מתחמק מלהיפגש איתו. הרצל מבין שהתורכים סירבו לבקשת הגרמנים והוא מבין שנכשל.

באותה התקופה, שלטו התורכים (האימפריה העות'מאנית) בכל מרחב המזרח התיכון וגם בארץ-ישראל.

האינטרסים של התורכים לתת ליהודים צ'רטר בא"י לפי הרצל:

א.      היהודים ידועים כמוכשרים והם יפתחו את הארץ מבחינה כלכלית.

ב.      האימפריה התורכית שקועה בחובות. הרצל מציע כסף כדי לכסות את חובות האימפריה בתמורה לקבלת הארץ.

א.      ב-1901 הסולטאן נפגש עם הרצל, מקשיב להצעותיו ואינו נותן תשובה חד משמעית.

ב.      ב-1902 הסולטאן שומע שהרצל מגייס כסף ומזמין אותו לפגישה. הוא מציע להרצל, בעבור כסף, רשות ליהודים להתיישב בכל שטחי האימפריה העות'מאנית, בצורה מפוזרת, פרט לשטח ארץ ישראל וזאת בתנאי שגם יתגייסו לצבא התורכי. הרצל מסרב.

בריטניה שלטה באזורים שמסביב לארץ-ישראל (קפריסין, סיני ומצרים) והרצל קיווה לקבל מהם צ'רטר באזורים אלו.

האינטרס הבריטי לעזור ליהודים לפי הרצל:

א.      עצירת ההגירה היהודית לאנגליה – בסוף המאה ה-19, במסגרת גל ההגירה הגדול של יהודים ממזרח אירופה לכיוון מערב, התיישבו רבים מהם באנגליה. הרצל מציע לאנגלים להפסיק את ההגירה היהודית במידה ותהיה לו אלטרנטיבה.

ב.      אינטרס פוליטי – היהודים יהיו אוכלוסיה נאמנה לאינטרסים הבריטים באזור, עובדה שתגביר את כוח השפעתם של הבריטים במזרח התיכון.

ג.        אינטרס צבאי – התיישבות יהודית תיצור אזור חיץ בין הכוחות הבריטים במצרים לכוחות התורכים בארץ ישראל, התיישבות שתשרת את האינטרס הבריטי.

א.      ב-1902 ועדת חקירה בריטית לענייני הגירה מזמנת את הרצל כעד מומחה להגירה יהודי רוסיה. הרצל מנצל את ההזדמנות, קושר קשרים עם ראשי המדינה ומקבל 3 הצעות:

ב.      ב-1903 הרצל לא השיג שום הישג ממשי. תוכנית אל-עריש ירדה מהפרק ובאותה שנה מתחולל פוגרום קישינב ברוסיה. הרצל מבקר ברוסיה לאחר הפוגרום ומשתכנע שחיי היהודים בסכנה ויש למצוא להם "מקלט לילה" ומחליט להעלות בפני הקונגרס הציוני השישי ב-1903 את תוכנית אוגנדה.

במטרה לשכנע ולעורר מודעות לבעיית היהודים ולהרחיב את מעגל השותפים לפתרון הציוני, פעל הרצל גם בתחום הספרותי:

א.      "מדינת היהודים" – 1896, הצגת בעיית היהודים ופתרונה.

ב.      "אלטנוילנד" – (פירוש השם: ארץ ישנה חדשה), 1899 – רומן אוטופי על דמותה של מדינת ישראל. על כריכת ספר זה הופיעה לראשונה האמרה "אם תרצו אין זו אגדה".

ג.       מחזות – "יהודי הגטו" – הרצל רשם מספר מחזות שגם הוצגו בפועל בעיקר בגרמניה אך לא זכו להצלחה.

ד.      ייסד את העיתון "די וולט" (העולם) והפך אותו לעיתון הרשמי של ההסתדרות הציונית.

בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס הוא הודה בכישלונותיו בפעילות הדיפלומטית. הוא מתאר את מצבם הנואש של יהודי רוסיה ומציע את רוסיה כמקלט לילה ששם יוכלו להתגורר יהודי רוסיה ללא הפרעה. הוא מדגיש שאוגנדה היא שלב מעבר ואינה תחליף לארץ ישראל. הרצל מצהיר שאינו מבקש אישור לתוכנית אלא רק את הסכמת הקונגרס לשלוח ועדת בדיקה לאוגנדה.

1.       הטריטוריאליסטים – האמינו שהפתרון לבעיה היהודית היא קבלת טריטוריה לשלטון עצמי ולא חשוב היכן ולכן גם אוגנדה היא פתרון ראוי.

2.       יש להציל את יהודי רוסיה. הם בסכנה קיומית, צריך להקל על מצבם, ומיד. אוגנדה היא פתרון ריאלי, עם כי זמני.

3.       נאמני הרצל שתמכו בתוכנית בגלל מחויבות אישית כלפיו וטענו שבאוגנדה תהיה ליהודים הזדמנות "להתאמן" בהקמת מדינה וכך נחסוך כישלונות בעתיד בהקמת המדינה בארץ-ישראל.

1.       יהודי רוסיה –

א.      ויתור זמני על א"י הוא ויתור לתמיד.

ב.      זוהי בגידה ברעיון הציוני ובמורשת האבות.

ג.        היהודים לא יבואו לאוגנדה בהמוניהם.

ד.      באוגנדה "יתבזבז" כסף שמיועד לישראל

ה.      לאחר שנקבל את אוגנדה, אומות העולם לא יתנו לנו את א"י בטענה שכבר יש לנו מדינה.

2.       יהודי "המזרחי" (הציונות הדתית) – התנגדות עקרונית לכל הצעה שאינה ארץ-ישראל שהובטחה לאבותינו.

ההצבעה עברה בקונגרס ברוב גדול מאוד של 295 צירים. בלילה האחרון בקונגרס ניסה הרצל לשכנע את הצירים מרוסיה לשוב לאולם הדיונים ונכשל, הוא מכריז מעל הבמה "אם אשכך ירושלים, תישכח ימיני…"

בראש המתנגדים להרצל עמד מנחם אוסישקין, שתבע מהרצל להסיר כל רעיון שלא קשור בא"י. הרצל התנגד והקרע בתנועה הציונית העמיק ואפילו בסוף 1903, נעשה ניסיון להתנקש בעוזרו של הרצל – נורדאו, הניסיון לא הצליח. המתנגדים להצעת אוגנדה יקראו "ציוני ציון" ופעלו שצורה גלויה נגד הרצל. רק מותו הפתאומי של הרצל ביולי 1904, סיים את הפרשה ובקונגרס הציוני השביעי, כשהגישה המשלחת את הדו"ח של הביקור באוגנדה והמליצה לא להתיישב שם – בוטלה תוכנית אוגנדה לחלוטין.

"אחד העם" הוא שמו הספרותי של אשר צבי גרינברג, "חובב ציון" מאודסה שפרסם בשנת 1889 מאמר ובו הציע דרך אחרת להגשמת הציונות.

1.       הגדרת הבעיה היהודית לפי אחד העם – אחד העם מחלק את הבעיה היהודית לשניים:

א.      "צרת היהודים" – האנטישמיות שמסכנת את המשך קיומו הפיזי של העם היהודי.

ב.      "צרת היהדות" – האמנציפציה שגרמה ליהודים להתרחק מהדת היהודית, לנטוש את המסורת ולאבד את הקשר עם העם היהודי. צרה זו מסכנת את קיומו של העם היהודי.

2.       הפתרון – יש "להכשיר את הלבבות", לחנך את העם היהודי לערכים ומסורת יהודיים ולאומיים. יש להקים בארץ מרכז רוחני לאומי – אוניברסיטה, מכוני מחקר וכו' שתפקידו יהיה להכשיר שליחים שיצאו לגולה ויהדקו את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. לשם כך הקים אחד העם את אגודת "בני משה" שעליה יפורט בהמשך.

1.       אחד העם מאשים את הרצל שאינו מזהה נכון את הבעיה היהודית. הבעיה אינה צרת היהודים אלא צרת היהדות – סכנת ההתבוללות.

2.       אחד העם מאשים את הרצל שהוא משלה את היהודים וא"י לא יכולה לפתור את בעייתם ולקלוט את כולם, אין סיכוי שעמי העולם יתנו לכל היהודים לעלות לארץ. ערביי א"י לא יסכימו לכך, הארץ ענייה, שוממה ומפגרת, כלומר – אי אפשר לפתור את צרת היהודים, אבל אפשר לפתור את צרת היהדות בלי אשליות.

3.       אחד העם מאשים את הרצל שהוא מתעלם מהמסורת והערכים היהודים בכך (למשל) שבספרו "אלטנוילנד", כותב הרצל שבא"י ידברו גרמנית ויקבלו חינוך אירופאי.

מתן שוויון זכויות אזרחי מלא ליהודים, שחרור מהגבלות משפטיות ואיסורים מיוחדים. האמנציפציה דוגלת בעקרון ש"כל בני האדם נולדו בני חורין ושווי-זכויות ללא הבדל דת". דוגמאות להשתלבותם של היהודים לאחר קבלת האמנציפציה הן: השתלבותם של יהודים בפוליטיקה של המדינה (לאון בלום היה ראש ממשלת צרפת), השתלבו במקצועות החופשיים (עריכת דין, בנקאות ראיית חשבון), השתלבותם של היהודים בתפקידים בכירים בצבא (אלפרד דרייפוס שהיה קצין בכיר בצבא הצרפתי) ובעולם האקדמי (אלברט אינשטיין, זיגמונד פרויד).

שנאת ישראל על רקע לאומי וגזעני היא אנטישמיות מודרנית ואילו בעבר הייתה השנאה על רקע דתי (רצח ישו יוחס ליהודים). דוגמא לפעולה אנטישמית עד לשנת 1914 היא פרעות "סופות בנגב", 1881-1884: שלוש שנים של פרעות בדרום רוסיה, פגיעה עיקרית ברכוש. שתיים מהשפעותיה העיקריות של האנטישמיות המודרנית היו הגירתם של יהודים רבים לארה"ב (בעיקר) וגם לארץ-ישראל וכמו כן, התפתחותה של התנועה הלאומית היהודית בראשות הרצל – הציונות.

חוברת שאותה כתב בנימין זאב תיאודור הרצל בתחילת דרכו שבה כתב את עיקרי תורתו. חוברת "מדינת היהודים" הפכה להיות לספר היסוד של התנועה הציונית וגררה תגובות לכאן ולכאן.

בחוברת זו נכתבה תורתו של הרצל שקבעה:

1.       בעיית היהודים היא בעיקר בעיה לאומית ולכן הפתרון חייב להיות לאומי.

2.       אין כל סיכוי להלחם באנטישמיות בגולה.

3.       מדינות אירופה ירוויחו מיציאת היהודים מהן.

4.       אומות העולם יסייעו להקמת המדינה היהודית שמשרתת את מטרותיהן.

5.       דרושה לגיטימציה של אומות העולם להקמת בית לאומי לעם היהודי, רצוי בארץ ישראל (צ'רטר).

אישור של מעצמות העולם ליהודים להתיישב באזור מסוים ולנהל שם אוטונומיה. מבחינת הרצל לצ'רטר הייתה חשיבות רבה. על פי תפיסת עולמו של הרצל, השגת הצ'רטר הוא תנאי מוקדם להתיישבות. הוא מאמין שלעולם יש אינטרסים (משולבים באינטרסים אימפריאליסטיים) לפתור את בעיית היהודים ולכן יש סיכוי לקבל את אישור המעצמות לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל.

תוכנית שגובשה במהלך הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897. תוכנית זו קבעה למעשה את המטרה של התנועה הציונית – הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. התוכנית קובעת כי "הציונות שואפת להקים לבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל בהסכמת אומות העולם". עפ"י התוכנית, האמצעים למימוש תוכנית זו יהיו ע"י פיתוח ארץ ישראל ויישובה, ארגון יהודי העולם במסגרת אחת, הגברת הרגש הלאומי וההכרה הלאומית והשגת צ'רטר באמצעות פעולות דיפלומטיות.

הצעה שנתנו הבריטים להרצל בשנת 1902. עפ"י הצעה זו, יקבלו היהודים שטח באפריקה, באזור מדינת אוגנדה של היום ושם יוכלו להקים מדינה. בתחילה דחה הרצל הצעה זו אך לאחר מכן שקל אותה בחיוב בעקבות הפרעות ביהודי רוסיה והאמין כי אוגנדה יכולה להיות "מקלט לילה" ליהודים, פתרון מעבר. נימוק אחד בעד תוכנית זו היה העובדה שיש להציל את יהודי רוסיה שנמצאים בסכנה קיומית וצריך להקל על מצבם, אוגנדה היא פתרון ריאלי במקרה זה. לעומת זאת, נימוק אחד נגד הוא נימוקם של יהודי רוסיה כי ויתור על ארץ ישראל הוא ויתור תמידי ושרעיון אוגנדה הוא בגידה ברעיון הציוני.

ארגון חשאי של חברים ו"חובבי ציון" שהוקם ע"י אחד העם בשנת 1889 באודסה, רוסיה, במטרה שיהוו גרעין ליחידי סגולה שיתמסרו להגשמת הרעיון של "הכשרת הלבבות" – להחיות את הרגש הלאומי של עם ישראל. בין פעולותיו של ארגון זה הייתה הקמתם של בתי ספר עבריים שבהם שפת ההוראה הייתה עברית, הקימו ביפו את ביה"ס העברי הראשון שלימוד בו בעברית. כמו כן גם הפיצו ספרים בעברית והקימו את הוצאת הספרים "אחיאסף".

שאיפה או מדיניות של השתלטות מדינות על מדינות זרות ועמים זרים מעבר לים. שתי סיבות להיווצרותו של האימפריאליזם הן גידולה המספרי של האוכלוסיה באירופה והצורך לדאוג למקורות פרנסה לבני הלאום ולכן הגירת אזרחים מעבר לים היוותה פתרון כלכלי שאינו פוגע בזיקה למדינת האם. כמו כן, המדינות שנכבשו היו גם מקור זול לחומרי גלם שלא ניתן היה להשיג באירופה אך במדינות הנכבשות ניתן היה להשיג אותו בשפע ובזול.

הצדדים היריבים בסכסוך זה היו בריטניה וצרפת. לאחר התפוררות שלטון המורדים בסודן, הבריטים ניצלו את ההזדמנות, שלחו צבא וכבשו את סוגן ושלטו בה במשותף עם המצרים. האותו הזמן, מתקדמים הצרפתים לכיוון סודן מהמערב ושני הצבאות נפגשים בצומת דרכים – צומת פאשודה. הבריטים דורשים מהצרפתים להתפנות מהמקום בשם העיקרון שהשטח שייך למי שתפס אותו קודם. הצרפתים, שכועסים על הבריטים עוד מפרשת כיבוש מצרים, מסרבים והמצב יוצר מתח גדול בין הצדדים. בסופו של דבר, צרפת ניסוגה משיקולים פנימיים (חולשת הממשלה הצרפתית בעקבות פרשת דרייפוס).

מספר סיבות למלחמה זו היו רצונה של בריטניה לספח לשטחה את מרבצי הזהב והיהלומים שהיום באזור דרום אפריקה, הרצון של הבריטים ליצור רצף טריטוריאלי באימפריה הבריטית באפריקה וכמו כן עמדת הבריטים נגד העבדות. תושבי דרום אפריקה (הבורים) התמרדו נגד הבריטים ולאחר ניסיון של כושל של הבריטים להכניע את הבורים, הם מצליחים, לאחר שלוש שנות מלחמה, בניסיון נוסף להכניע את הבורים ובסופו של דבר אפשרו שוויון בינם לבין הבורים והקמתה של דרום אפריקה, מה שגם גרם לתמיכת הבורים בבריטים במלחמת העולם הראשונה.