סיכום לבגרות על הסיפור צלליות

ניתוח הדמויות

דוד נתן – הדמות המרכזית

תיאור כללי

פקיד ממשלתי לשעבר, רווק, אדם מופנם, רגיש ובעל עולם פנימי עשיר. אמן של מופעי צלליות שמצליח לרתק את סביבתו.

איפיון ישיר

הסופר מתאר אותו במפורש:
"צייתן פקיד נתן דוד היה…"
"דוד נתן היה מצחקק, עיניו זוהרות…"
מכאן אנו למדים שהוא אדם נעים, בעל מזג טוב, נאמן לעבודתו ובעל תשוקה לשמוח ולשמח.

איפיון עקיף

דרך פעולותיו – מופעי הצלליות שהוא יוצר מעידים על יצירתיות, רגש, דמיון עשיר וניסיון כן ליצור קשר עם אחרים דרך האמנות.
דרך תגובות הסביבה – העובדה שבהתחלה מעריכים אותו ואחר כך דוחים אותו מלמדת שהוא אדם שנשאר נאמן לעצמו גם כשהחברה מפנה לו גב.
דרך התנהלותו באירועים משפחתיים – כשהוא ממשיך להציג למרות ההתנגדות, אפשר להסיק שהוא אמיץ, עקשן ומונע מרצון עז להביע את האמת, גם במחיר דחייה.

מניעים

רצון לשמר את הקסם שבחיים דרך מופעי הצלליות.
צורך עמוק לביטוי עצמי כשהפסיקו להקשיב לצלליות התמימות, הוא עבר לתכנים היסטוריים ואז לחשיפות קשות.
צורך לחשוף אמת מושתקת במשפחה.

סוג דמות

דמות עגולה – דוד נתן עובר שינוי עמוק לאורך הסיפור. בתחילה הוא אדם שמח ומבדר, ובהמשך הוא הופך לדמות טרגית ובודדה, שהצלליות שלה הופכות לכלי לחשיפת האמת הכואבת.
דוגמה: "זה דוד יצחק, שניצל ילדים ונגע בהם… תשאלו את גליה ועמי…"

המספר (הילד)

תיאור כללי

ילד מהשכונה, צופה מן הצד, גדל לאורך הסיפור. היחיד שמפגין רצון להבין את דוד נתן באמת.

איפיון ישיר

אין תיאורים ישירים רבים, אך ניתן להבין שהוא ילד סקרן ורגיש הנוטה להתבונן ולהקשיב.

איפיון עקיף

דרך מחשבותיו ושאלותיו – הוא שואל שאלות שאחרים פוחדים לשאול, מה שמלמד על אומץ, יושר אינטלקטואלי ורגישות מוסרית.
דרך מעשיו – כשהוא מתגנב לבית החולים ומבקש ללמוד את אמנות הצלליות, אנו מבינים שהוא בעל נאמנות ויכולת אמפתיה יוצאת דופן. הוא מחפש קשר אמיתי עם דוד נתן ורוצה לשמר את דרכו.
דרך יחסו למבוגרים – הוא מתבונן בהם בעין ביקורתית, ולכן ניתן להסיק שהוא מתחיל לפתח תודעה עצמאית ובגרות רגשית.

מניעים

סקרנות אמיתית.
צורך להבין את האמת, ולא להסתפק בהדחקה של המבוגרים.
רצון להמשיך את מורשתו של דוד נתן בדרך חדשה.

סוג דמות

דמות עגולה – המספר עובר תהליך של התבגרות רגשית ולמידה. בתחילה הוא צופה סקרן, ובסוף הוא ממשיך את דרכו של דוד נתן.
דוגמה: "ביום הראשון של הקיץ הודעתי שאני עומד לערוך מופע של צלליות."

👩‍🦳 דודה פרלה

תיאור כללי

אישה מבוגרת, קרובת משפחה שמופיעה לאורך הסיפור כדמות אחראית אך מסתורית. בקשר קרוב עם דוד נתן.

איפיון ישיר

"דודה פרלה היתה נוסעת אליו פעם בשבועיים…"
"בסוף אמרה דודה פרלה שאי אפשר להזמין אותו יותר…"
מכאן ניתן ללמוד שהיא אשה דואגת, מסודרת ובעלת אחריות, אך גם שיפוטית ונוטה לשמור על גבולות.

איפיון עקיף

דרך שתיקותיה – היא בוחרת להחביא מידע ולשתוק מול שאלות, דבר המלמד על פחד מחשיפה ואולי על אשמה או בושה.
דרך תגובתה למופע הצלליות – כשהיא מנסה להרגיע את נתן ומתחמקת מתוכן דבריו, אנו מבינים שהיא טיפוס מדחיק ומתרחק מאמת קשה.
דרך יחסיה עם שאר המשפחה – היא מייצגת את הרצון לשמור על הסדר הקיים, ולכן ניתן להסיק שהיא מעדיפה הדחקה על פני עימות.

מניעים

הגנה על המשפחה מפני התפרקות.
רצון לשמור על תדמית תקינה.
אולי גם רצון להסתיר אשמה הקשורה לעברה בתקופת השואה.

סוג דמות

דמות שטוחה – דודה פרלה אינה משתנה לאורך הסיפור. גם לאחר שהצלליות רומזות לעברה, היא ממשיכה להגיב בהשתקה ובהדחקה.
דוגמה: "וזה חצי כיכר לחם. פרלה תזכור. בגטו, באקציה…" היא מגיבה רק ב"נתנק׳ה…" וממשיכה כאילו דבר לא קרה.

דני

תיאור כללי

קרוב משפחה, אחד מהמארחים באירועים משפחתיים. בהמשך נרמז כי הסתיר סוד על השתמטות ממלחמה.

איפיון ישיר

"ב׳שבעה׳ על סבא מנדל… מישהו העיר: לא עכשיו, לא מתאים…"
הדבר מציג אותו כאדם שמרן, שמעדיף לשמור על נימוס חברתי ולמנוע עימותים.

איפיון עקיף

דרך תגובתו למופע של דוד נתן – הוא מתפרץ ומנסה להשתיקו, מה שמראה על פחד ורגישות יתר לנושאים שנוגעים בו אישית.
דרך התנהגותו לאחר המופע – הוא נראה כבוש, "דוחף את הראש למטה", מה שמלמד על בושה ועל שינוי פנימי בעקבות החשיפה.
דרך יחסו למשפחה – הרצון להמשיך לקיים את המפגשים ולשמור על מראית עין תקינה מצביע על צורך בשליטה ובהכחשה.

מניעים

הגנה עצמית – פוחד מחשיפת האמת.
רצון לשמור על תדמית תקינה ונורמלית.

סוג דמות

דמות עגולה – דני עובר שינוי בעקבות דבריו של דוד נתן. בתחילה הוא מזלזל ומתנגד, אך בהמשך הוא נושא עמו תחושת בושה כבדה.
דוגמה: "כל הזמן דוחף את הראש שלו למטה… הצל שלו נראה כמו שק שיושב לו על הכתפיים…" הצל הכבד הוא סמל לשינוי פנימי – אשמה, כובד מצפון ובושה.

🧓 דוד יצחק

תיאור כללי

קרוב משפחה נוסף, שעליו נרמז במפורש שפגע בילדים.

איפיון ישיר

אין תיאורים ישירים רבים, אך מתואר כאדם שנכח במפגשים משפחתיים וכעת נעדר מהם.

איפיון עקיף

דרך הצלליות – "זה דוד יצחק, שניצל ילדים…" מלמדת על עבר אפל ומעשים מושתקים.
דרך התנהגותו לאחר מכן – הוא מפסיק להגיע למפגשים, ו"הצל שלו כמעט לא היה לו", דבר שמסמל את בושתו ואת הרצון להיעלם מעיני כולם.
מכך ניתן להסיק שהוא חווה חרטה או לפחות פחד מחשיפה, שינוי פנימי הבא לידי ביטוי בהתרחקות ובהיעלמות.

מניעים

רצון להסתיר את עברו ולהתחמק מהתמודדות.
פחד מבושה ציבורית וחשיפת סודו.

סוג דמות

דמות עגולה – גם בו חל שינוי בעקבות המופע של דוד נתן. הוא מפסיק לבוא למפגשים, נושא עמו בושה כבדה, והצל שלו הולך ונעלם – ביטוי סמלי להיעלמותו מהתודעה המשפחתית.

ביקורת חברתית בסיפור

הסיפור "צלליות" אינו רק סיפור על דמות אחת חריגה או על ילדות שחלפה, אלא סיפור חברתי טעון המפנה אצבע מאשימה אל מוסדות חברתיים עמוקים: המשפחה, החברה הישראלית, הנורמות התרבותיות, והיחס לחריג. זוהי ביקורת רב-רובדית, הנפרשת על פני כמה מוקדים:

א. יחס החברה ל"אחר" – הדחה של החריג והמפוחד מהאמת

הסיפור מציב במרכזו את דמותו של דוד נתן, איש שולי וחסר השפעה, אך כזה שדווקא מתוכו פורצת אמת כואבת. דוד נתן הוא ה־outsider – הדמות החריגה והמודרת. כל עוד הוא "משעשע" – החברה מקבלת אותו באהבה: מופעי צלליות לילדים, קוף, טרקטור, אריה. אך כשהוא מתחיל לחשוף סודות משפחתיים, טראומות והיסטוריות מושתקות, החברה – בדמות המשפחה – מפנה לו עורף באכזריות.

הסיפור מבקר את הדרך בה החברה מדירה את מי שמעז לומר את האמת, במיוחד כאשר אמת זו מאירה את הצדדים האפלים שהיא עצמה מעדיפה להשכיח. דוד נתן אינו נופל לשיגעון – אלא מגלה אומץ לב נדיר להישיר מבט אל האמת. אך במקום לתמוך בו, הקהל מתנפל עליו ומשתיק אותו.

ב. התיוג כ"משוגע" – הגבול השרירותי בין שפיות לשיגעון

סעיף הביקורת החריף ביותר הוא כלפי התיוג המהיר והאכזרי של אנשים כ"משוגעים", כאשר הם חורגים מהנורמות המקובלות. השאלה הדרמטית שמציב הסיפור:
מי באמת לא שפוי – האדם שצועק את האמת, או החברה שמדחיקה אותה?

במופע האחרון, כאשר דוד נתן מצביע בצללית על דוד יצחק, דני ודודה פרלה, ומרמז על עוולות חמורות, המשפחה אינה מתמודדת עם התוכן – אלא תוקפת את השליח. התגובה היא כפולה: הפעלת כוח פיזי (התנפלות, סדין, אמבולנס) ותיוג פסיכיאטרי – אשפוז כפוי.

בכך, הסיפור חושף כיצד החברה מגדירה "שפיות" לא לפי אמת מוסרית, אלא לפי נוחות חברתית – מי שמערער את הסדר הקיים, נדחק החוצה. השפיות, אם כך, אינה עניין אובייקטיבי, אלא כלי פוליטי-חברתי.

ג. החברה הישראלית – מיתוסים, שואה, וגבורת השקר

במישור הלאומי הרחב יותר, "צלליות" הוא סיפור שנוגע בבטן הרכה של הזהות הישראלית. מופעי הצלליות עוברים מהיסטוריה פרטית למופעים לאומיים – בן גוריון, אנטבה, סאדאת, מבצע אנטבה, יאשין מול סטלמך. דרך הצלליות האלה הסיפור שואל: מהו הזיכרון הקולקטיבי? מי בונה אותו, ומי משלם את המחיר?

דוד נתן, ניצול שואה גלותי, מנוגד לדמותו של "הישראלי החדש" – הלוחם, החזק, זה ש"שומר על איפוק". כשהוא נוגע בטראומות המודחקות של השואה ושל דור המעברה, הוא סודק את הדימוי של החברה הגאה והלוחמת. בכך, הסיפור מעמת את החברה עם הפער בין המיתוס לבין המציאות.

סצנת המשרדון שבו נתן עבד – פקיד בודד מאחורי קיר גבס, במשרדון נטול חלון – היא סמל מובהק של הדחקה ומחיקה. זהו תיאור מרומז של דחיקת השואה והזיכרון היהודי הישן אל מחוץ לתודעה הציבורית – פיזית, סמלית ונפשית.

ד. המשפחה כמיקרוקוסמוס "משפחת צללים" וערכי המשפחה

המשפחה בסיפור היא ייצוג מוקטן של החברה הישראלית: היא נראית מלוכדת, אוהבת, אך בפועל מתפקדת כמנגנון של הדחקה, הכחשה והסתרה. השימוש בגוף ראשון רבים ("אנחנו") מחזק את התחושה של קהילה מאוחדת, אך במהרה מתגלה שמדובר באחדות מדומה, שאינה מוכנה לשמוע אמת קשה.

המשפחה כולה מתקיימת דרך ריטואלים ישראליים-יהודיים: שבעה, ברית, חתונה, פסח. אך דווקא באירועים האלה מתרחשים רגעי שיא של סילוק נתן, דיכוי דבריו, והשתקה של מה שהוא חושף. ברגע השיא – ליל הסדר – המשפחה מתוארת כ"משפחת צללים":
הצללים שנופלים על הקיר מייצגים לא רק מופע חזותי, אלא אובדן הזהות, הבושה, וההשתקה המוסרית של כל אחד מהם.

למשל:
– דני, שדמותו מצטיירת כגיבור מקומי, נראה עם ראש כפוף וצל כבד – סמל לבושה.
– דוד יצחק – הצל שלו "כמעט לא היה לו" – סמל למחיקה, להכחשה, ואולי לאשמה קשה.
– גליה – צל מתנדנד, סמל לחוסר יציבות נפשית בעקבות טראומה מודחקת.

בכך, הסיפור מערער את מיתוס המשפחה הישראלית כמאוחדת, בריאה ונקייה, וחושף את התשתית של שתיקה, בושה וטאבו.

תשתית מקראית בסיפור

הממד הארס-פואטי בסיפור

1. ארספואטיקה פנימית – יצירה וביטוי בתוך הסיפור הסיפור עצמו

הרובד הבולט ביותר הוא זה שבו הסיפור עוסק באמן וביצירתו, כלומר בדמותו של דוד נתן כאמן הצלליות, ובתהליך היצירה שהוא עובר – מהופעות בידוריות קלות, דרך מופעים מעוררי מחשבה ועד לאקט אומנותי נוקב וחושפני.

מהלך היצירה ותגובות הקהל:

• בתחילה, אומנות הצלליות מוצגת כאומנות "עממית", פשטנית, משעשעת – קהל המשפחה מגיב בהתלהבות.

• בהמשך, דוד נתן משכלל את אומנותו – עובר להציג נושאים מהספרות, מהתנ"ך, ולבסוף את הסודות האפלים של משפחתו.

• בשיא הדרמה – מופע הצלליות שבו הוא מציג את "שלושת הפשעים" – הופך האמן לנביא זעם: מישהו שדורש אמת, צדק, חשיפה.

מפגש עם הקהל:

• הקהל בתחילה מרותק, אך בהמשך מגיב בחרדה ובכעס. המופע הופך לבלתי נסבל בעבורם.

• הסיפור מציג תהליך שבו הקהל הופך עוין, לא מפני שאיבד עניין – אלא משום שהאמן חושף את מה שאסור לחשוף.

מה לומדים מכך?

• האמן (דוד נתן) משתמש באומנות ככלי לחשיפת אמת, ולא רק לשם בידור.

• אולם, ככל שיצירתו נוגעת באמת עמוקה ומכאיבה יותר – כך הקהל מתרחק ממנו, מדכא אותו ומרחיקו.

• בסופו של דבר, האמן משלם מחיר כבד על הבחירה האמנותית שלו – הדרה, נידוי, ואשפוז.

בכך "צלליות" מעלה שאלות כואבות על תפקיד האמן – האם עליו לשרת את הציבור ולבדר אותו? או להעז ולומר את האמת? ואם כן – מה המחיר?

2. ארספואטיקה חיצונית – הסופר מדבר על עצמו דרך הסיפור

מעבר למימד הפנימי של דמות האמן בתוך הסיפור, קיימת תשתית ארספואטית חוץ-סיפורית: הסיפור כולו נקרא כאלגוריה לדרכו של אמיר גוטפרוינד כסופר בתוך החברה הישראלית.

ההקבלה בין הדוד נתן לבין הסופר

• כמו דוד נתן, גם הסופר מבקש לחשוף את הצללים – הסודות, העוולות, השקרים וההשתקות של החברה הישראלית.

• הסיפור נכתב דרך עיניו של נער מתבגר, אך מתחת לקול הזה נמצא סופר בוגר שמעביר דרכו אמירה נוקבת.

• התהליך שעובר הדוד נתן – מהתלהבות הקהל, דרך הדרה ונידוי – עשוי לשקף את החוויה של הסופר עצמו בעולם הספרות והתרבות הישראליים.

התמודדות עם גבולות הייצוג

• הסיפור בוחן מה ניתן להראות, מה מותר לומר, ומה נחשב טאבו.

• הוא שואל: האם ניתן לחשוף את סודות השואה? את הצביעות המשפחתית? את העוולות שהחברה עיוורת להן?

המסר הארספואטי ברור: הכתיבה היא מעשה מוסרי, אך גם מסוכן. יש לה כוח, אבל גם מחיר.

הסיפור כסמל לאקט היצירה

• הצללית – אמצעי שבאמצעותו ניתן לחשוף דווקא דרך הסתרה – היא מטאפורה ישירה לכתיבה.

• כמו בכתיבה, גם ביצירת הצללית דרושים שלושה רכיבים:

  1. מקור אור (הכוונה, התוכן הפנימי)

  2. גוף (האירוע, הסיפור, הדמות)

  3. קיר – הקהל, או הקורא, שהוא המסך שעליו מופיעה האמת.

🔹 סיכום: הסיפור כמשל על הכתיבה עצמה

"צלליות" הוא סיפור על יצירה – לא רק על אמנות הצלליות, אלא על כוחה, שליחותה ומחירה של היצירה הספרותית עצמה.

• דוד נתן מגלם את דמות האמן שנדחה בשל אמירת אמת.

• הנער-המספר מגלם את הסופר בהתהוות, את זה שלומד את השפה האמנותית החדשה ויבחר להמשיך את הדרך.

• גוטפרוינד, מאחורי הקלעים, משקף דרכם את עצמו: את הבחירה שלו כסופר לגעת באזורים האפלים של הזהות הישראלית – שואה, צבא, מיתוס הגבריות, השתקות משפחתיות, והחוויה שלו בעקבות כך.

• וכמו הדוד נתן – הוא יודע שזה ייתכן שיגרור ריחוק, התנגדות, ביקורת או הדרה מקרב פלגים שונים בחברה הישראלית.

זו הארספואטיקה של "צלליות" – סיפור שהוא גם מופע אומנות, גם כתב אישום מוסרי, וגם מונולוג אישי של סופר שמתעקש להאיר בזרקור את המקומות שהחברה מנסה להותיר בצל.

מוטיב הצל בסיפור

מוטיב הצל בסיפור "צלליות" של אמיר גוטפרוינד הוא מהעמוקים והמרכזיים בו, והוא נושא עמו משמעויות סמליות, פסיכולוגיות, תרבותיות וחברתיות. זהו מוטיב מובהק ועשיר, שלא רק מוביל את העלילה, אלא גם מבטא את רעיונותיו המרכזיים של הסיפור – על התמודדות עם העבר, חשיפה עצמית, זיכרון מודחק, וביקורת חברתית.

הצל כצד האפל של האדם והחברה

בהשראת חוקר הנפש קרל גוסטב יונג, הסיפור משתמש בצל כסמל ל־"חצי האפל של האישיות": אותם צדדים שכל אדם (וכל חברה) מנסה להסתיר – רגשות של בושה, טראומה, אשמה, חרדה, אלימות, מיניות מודחקת ועוד.
יונג טען שהצל הוא חלק בלתי נפרד מהאדם – ככל שמדחיקים אותו, כך הוא מופיע בעוצמה גדולה יותר.

ב"צלליות", מוטיב הצל ממחיש בדיוק את זה:

• הצללים חושפים מה שהמשפחה מנסה להסתיר: אי-השתתפות במלחמה (דני), פגיעות מיניות או בגידה (יצחק), מסחר באוכל בגטו (פרלה).

• הדוד נתן, דרך מופע הצלליות שלו, "שופך אור" תרתי משמע על הפנים האפלים של המשפחה.

• הצללים מציפים תכנים שהודחקו שנים, ודווקא משום כך גורמים לתגובה כה אלימה מצד המשפחה – הזעקה, הפחד, ולבסוף האשפוז.

בכך הסיפור מציג את הצל כמשהו שאי אפשר להיפטר ממנו – הוא חלק בלתי נפרד מהזהות, גם האישית וגם הקולקטיבית.

הצל כצל השואה

מעבר לרובד הפסיכולוגי, הצל הוא גם סמל מובהק ל־טראומת השואה:

• הדמויות המבוגרות – כמו נתן ופרלה – חיות בצל העבר הגלותי, טראומות המלחמה וההשפלה.

• החברה הישראלית, בעיקר בדורות הראשונים שלאחר קום המדינה, ניסתה ליצור מיתוס חדש של ישראלי "חזק" ו"גאה", ולהדחיק את "צל השואה".

• המופע של דוד נתן חותר תחת ההדחקה הזו: הוא מזכיר את השואה באומץ ובישירות, כולל את מה שנחשב "בלתי ראוי לזיכרון" – שיתוף פעולה, מסחר באוכל, ניצול.

הצל בסיפור הוא אפוא סמל של העבר היהודי־גלותי־טראומטי, שצף ועולה למרות (ואולי בגלל) ניסיונות ההכחשה.

הצל כביטוי של מצבי נפש

הצל משמש גם לתיאור מצבים פנימיים של הדמויות:

• הצל של דני נראה כמו "שק שיושב על כתפיו" – ביטוי מוחשי לאשמה או בושה.

• לדוד יצחק "כמעט לא היה צל" – מה שמרמז על שקיפות, דעיכה, אולי מחיקה עצמית או דיכאון.

• בברית של אורן, הצללים כבר מופיעים כמשהו מאיים, כמעט פולשני, מעל פני המציאות.

הצללים מחליפים את המילים: הם מדברים במקום בני המשפחה שאינם מעזים לומר דבר בגלוי.

הצללים כאמצעי אמנותי וארספואטי

הצללים הם גם אמצעי האמנות של הדוד נתן – דרכם הוא יוצר, חושף, מתקשר עם הקהל, ובעיקר מביע את מה שאי אפשר לומר ישירות.

• בצל ניתן לרמוז, לעקוף, להמחיש בעקיפין.

• הצל הוא הדרך של האמן (וגם של הסופר) להתמודד עם חומרים טעונים, שאי אפשר או קשה לבטא בגלוי.

בכך הופך מוטיב הצל גם ליסוד ארספואטי – מטאפורה לעשייה הספרותית עצמה, החושפת את ה"צללים" של החברה.

הצללים במשמעות לאומית־חברתית

במישור הקולקטיבי – הצל הוא סמל ל־"צללים" של החברה הישראלית:

• ההשתקה של ניצולי השואה,

• הביקורת על דמויות שהופרדו מהקונצנזוס (כמו פגועי נפש),

• ההשתקה של פשעים מיניים או אי-שוויון,

• הצביעות סביב מיתוס הגבורה הישראלית.

דוד נתן חושף בצלליותיו את "הסיפור הלא מסופר" של הישראליות.

למה דווקא צל?

הבחירה של הסופר אמיר גוטפרוינד במוטיב הצל אינה מקרית:

1. הצל הוא אוניברסלי – הוא חלק מהאדם באשר הוא, בלתי נפרד ממנו.

2. הצל הוא עמום, דו-משמעי – מה שמתאים לנושאים רגישים שאי אפשר לומר במפורש.

3. הצל מאפשר הסתרה וגילוי בו-זמנית – הוא מציג משהו, אך דרך עקיפין.

4. הצל נע עם האור – וכך הוא מסמל את המתח בין חשיפה להסתרה, בין אמת לשקר.

הצל הוא גם סמל יפה ל־כתיבה הספרותית עצמה: לא נאמר הכול במפורש, אבל מי שמתבונן יוכל להבין את האמת.

סיכום

מוטיב הצל בסיפור הוא לב־לבו של הטקסט: הוא פועל כסמל פסיכולוגי, חברתי, אמנותי ופוליטי. הצל חושף את מה שמודחק – אצל הפרט, במשפחה, ובחברה הישראלית בכלל.
בזכותו מצליח הסיפור לעורר שאלות עמוקות:

• מהי אמת?

• האם אפשר לחשוף אותה מבלי להיהרס?

• ואיך אמנות יכולה להאיר – או להכאיב – כאשר היא חושפת את הצללים שמאחורי הקירות.

נקודות נוספות שכדאי לדעת לקראת בחינת הבגרות

איפיון המספר

• גוף ראשון – הסיפור מסופר על ידי ילד מתבגר מתוך נקודת מבט אישית, בגוף ראשון. ברוב חלקי הסיפור נעשה שימוש ב־"אני" או "אנחנו", שמצביע על ההשתייכות שלו לקולקטיב המשפחתי.

• מספר־עד – המספר איננו "כל יודע", אלא עד שמספר את אשר ראה, שמע וחווה. זה מעניק אמינות, אך גם מצמצם את המידע, במיוחד ביחס לתהליכים הפנימיים של הדמויות האחרות.

• מספר בדיעבד – ניתן לראות שבמובנים רבים הסיפור מסופר ממרחק זמן – זהו "אני של ההווה" שמתבונן באירועים מהעבר. עם זאת, ישנה הזדהות רגשית ונרטיבית מלאה עם נקודת המבט של הילד שהוא היה אז.

• התפתחות של קול אישי – לאורך הסיפור ניתן לראות כיצד הקול של המספר עובר תהליך: הוא עובר מהזדהות עם הקול הקולקטיבי של המשפחה (אנחנו), אל קול עצמאי, בודד, שמוכן להקשיב, להאמין, ולפעול למען הדוד נתן.

נקודות מפנה

• המפנה הראשון – היציאה לפנסיה
  הדוד נתן מוצא עצמו מחוץ למעגל העבודה – הוא מאבד תחושת שייכות ומתחיל ליצור מופעי צלליות. זו נקודת מפנה פסיכולוגית בחייו – מפעיל הדמיון במקום ההתכחשות לחיים.

• המפנה השני – תגובת המשפחה לצלליות
  בתחילה הקהל המשפחתי מוקסם מהמופעים, אך כשהמופעים מתחילים לחשוף סודות וביקורת – המשפחה נדחקת, כועסת, נרתעת. זה הרגע שבו האמנות חדלה להיות בידור, והופכת לאיום.

• המפנה השלישי – האשפוז וההמשך אצל המספר
  דוד נתן מאושפז, אך המספר, שהלך בעקבות פרלה, מגלה אותו, לומד ממנו את אומנות הצלליות, ומקבל על עצמו את המשך הדרך. זה רגע סמלי בו מתרחשת "הורשה" של ידע, אחריות, ועמדה מוסרית.

האקספוזיציה

האקספוזיציה מפוזרת, אך ברורה:

• זמן: הסיפור מתרחש ככל הנראה בין שנות ה־70 לשנות ה־80 של המאה ה־20 – ניתן ללמוד על כך מהרמזים להקשרים היסטוריים (מלחמות, פוליטיקה, זמר עברי, ייצוגי תקשורת).

• מקום: עיר ישראלית לא מזוהה, אך ניכרת האווירה של שיכונים, שולי החברה, דחיקה פיזית וסמלית – דירתו של נתן למשל מבודדת, משרדו חסר חלון.

• הדמויות המרכזיות: המספר כילד, הדוד נתן, המשפחה הרחבה. המספר הוא מתבגר מתבונן; הדוד נתן הוא מוקד העלילה והניגוד בין הקונפורמיות של המשפחה לאותנטיות שלו.

• הקונפליקט המרכזי: הרצון של דוד נתן בשייכות, אהבה ואמת – מול הקונפורמיות וההדחקה של המשפחה והחברה.

סגנון ולשון

• לשון פשוטה אך סמלית – הסיפור כתוב בסגנון יחסית פשוט, יומיומי, תואם את קולו של המספר־הילד, אך לא נעדר ממנו רבדים סמליים, כגון הקיר, הצל, הסדין, הקיץ, ועוד.

• שילוב בין קונקרטי למטאפורי – הדמויות, הצללים, הפעולות – פועלים גם במישור ריאלי וגם במישור סמלי. מופעי הצלליות הם גם אירוע ממשי וגם משל לחשיפה וביקורת.

• מעברים בין פרטי לאומי – הסיפור משלב בין סיפור אישי־משפחתי לסיפור של הזהות הישראלית, השואה, החברה הפוסט־טראומטית והישראליות החדשה.

נקודות נוספות

1. המשפחה כ"מיקרוקוסמוס" של החברה – הסיפור מציג את המשפחה באופן מובהק כייצוג מוקטן של החברה הישראלית כולה. מה שמתרחש במשפחה, מבטא תהליכים לאומיים.

2. הסיפור כסוג של מיתוס שובר מיתוס – מיתוס המשפחה המלוכדת, מיתוס הגבורה הישראלית, מיתוס הנורמליות – כולם נסדקים ומוצגים כמסכות שמסתירות אמת קשה יותר.

3. "משפחת הצללים" – לקראת הסיום, כל בני המשפחה מתוארים כצללים – זהו שימוש צורני בסמל הצל כדי להראות עד כמה ההדחקה השתלטה על כולם. הדוד נתן, דווקא, הוא זה שנאבק לא להיות צל.

4. סיום פתוח אך אופטימי־סמלי – הסיום שבו המספר עצמו מכריז שיעשה מופע של צלליות מרמז על המשך דרכו של נתן – תקווה לזהות חדשה, אמיצה יותר, פתוחה לאמת.