סיכומים בספרות על הסיפור הקצר ועל "הבז" / בוקאצ'ו

–         מאפייני הסיפור הקצר.

–         ניתוח: "הבז" מאת ג'ובאני בוקאצ'יו.

 

 

 

מאפייני הסיפור הקצר

מהו הסיפור הקצר?

הסיפור הקצר הוא סוגה ספרותית ייחודית, יצירה קצרה בהיקפה שמטרתה להציג עולם שלם ומורכב בפרק זמן מצומצם ובמספר דמויות מוגבל. זהו סיפור שבו כל פרט וכל מילה נבחרים בקפידה, משום שהמקום והזמן מוגבלים – אין בו מקום להרחבות מיותרות, סטיות מהעיקר או תיאורים ארוכים שאינם מקדמים את העלילה או המסר.
בדרך כלל הסיפור הקצר מתמקד ברגע מכריע, באירוע מכונן או בהתלבטות משמעותית בחייה של דמות אחת מרכזית, ולעיתים של כמה דמויות מועטות. הסיפור עוסק בפרק זמן קצר מאוד – ימים אחדים, שעות ספורות ולעיתים אפילו רגע בודד שמאיר זווית עמוקה ומשמעותית על הדמות או על החיים בכלל.

עם זאת, לעיתים רחוקות יבחר הכותב להציג גם פרקי זמן ארוכים יותר, אך הדבר יעשה רק כאשר לכך יש משמעות מיוחדת מאוד לעלילה או לנושא שהסיפור מעלה – למשל כדי להדגיש תהליך שינוי או הידרדרות ממושכת של הדמות.

מאפיין נוסף של הסיפור הקצר הוא הצמצום הרב בפרטים. הסיפור מספק לקורא רק את אותם פרטים שבאמת נחוצים להבנת העלילה, הדמויות והרעיונות המרכזיים – כל יתר הפרטים נשמטים, ועל הקורא מוטל לשער ולמלא בעצמו את החסר.
הכתיבה בסיפור הקצר היא תמיד בלשון פרוזה – לשון סיפורית, ישירה וריאליסטית, שאינה מחורזת ואינה מחויבת לכללים של שירה.

יסודות עיקריים בסיפור הקצר

א. העלילה

העלילה בסיפור הקצר בנויה כרצף של אירועים הקשורים ביניהם בסיבה ותוצאה – כלומר, כל אירוע נובע מהאירוע הקודם ומוביל אל האירוע הבא. לרוב, העלילה מתמקדת במוקד אחד מרכזי: רגע של החלטה, נקודת משבר, אירוע דרמטי או רגע גילוי חשוב לדמות הראשית.
העלילה תהיה תמציתית מאוד – היא לא תכלול סטיות מיותרות, אירועים צדדיים או הסתעפויות רבות. כל פרט וכל פעולה מקדמים את הסיפור אל שיאו ואל סופו. לעיתים העלילה תתפתח לכיוון מפתיע או תכלול טוויסט בלתי צפוי – דבר שכיח בסיפורים קצרים שנועדו להפתיע או לזעזע את הקורא ברגע האחרון.

ב. הדמויות

בדרך כלל הסיפור הקצר יכיל מיעוט דמויות – לרוב דמות אחת מרכזית וסביבה מעט דמויות משנה. אין מקום להציג גלריה רחבה של דמויות כי אין זמן להעמיק בכל אחת מהן.
הדמויות בסיפור הקצר נבנות ביעילות:

• דמות עגולה היא דמות מורכבת, שיש לה צדדים שונים באישיותה, רגשות סותרים, התלבטויות ועומק פסיכולוגי. לרוב הדמות המרכזית בסיפור תהיה עגולה.

• דמות שטוחה היא דמות חד-ממדית, המייצגת רעיון אחד או תכונה בולטת אחת, ואינה עוברת שינוי מהותי במהלך הסיפור.

ג. האקספוזיציה

האקספוזיציה היא החלק בסיפור שבו מוצגות הנסיבות הראשוניות: הרקע, המקום, הזמן והדמויות. בסיפור הקצר האקספוזיציה קצרה מאוד ויעילה – היא נותנת רק את הפרטים ההכרחיים להבנת המתרחש.
באקספוזיציה משולבים לעיתים רמזים מטרימים – רמזים סמויים שיכינו את הקורא לקראת אירועים חשובים שיתרחשו בהמשך העלילה. הקורא החד יכול לגלות את הרמזים ולהבין דרכם מה עומד להתרחש.

ד. הסיום

הסיום בסיפור הקצר הוא לרוב סיום חד וברור. לעיתים מדובר בסיום פתוח, המעורר מחשבה ושאלות אצל הקורא ומשאיר אותו עם תחושת מתח או חוסר ודאות. לעיתים זה סיום סגור, שמעניק תשובה ברורה למה שקרה לדמויות.
רבים מהסיפורים הקצרים מסתיימים במפנה דרמטי, גילוי מפתיע או טוויסט שמעורר בקורא זעזוע, פליאה או מחשבה מחודשת על כל מה שקרא עד כה.

ה. עמדת המספר

בסיפור הקצר עמדת המספר היא כלי מרכזי בעיצוב החוויה הסיפורית. המספר יכול להיות:

• מספר עד – דמות בתוך הסיפור שמספרת על המתרחש מהזווית שלה.

• גיבור המספר בעצמו – הגיבור עצמו הוא זה שחושף את עולמו הפנימי ומספר את הסיפור בגוף ראשון.

• מספר יודע-כל – מספר חיצוני, שאינו דמות בסיפור, אך יודע הכל על המתרחש, על מחשבות הדמויות ותחושותיהן.

הבחירה במי הוא המספר משפיעה מאוד על האופן שבו אנו חווים את העלילה והדמויות.

ו. צמצום בתיאורים

הסיפור הקצר אינו מרבה בתיאורים מפורטים של נופים, דמויות או חפצים. כל תיאור שנכתב בו נבחר בקפידה ומשרת מטרה ברורה: לתאר מצב, להדגיש רעיון, ליצור אווירה או לרמוז על משהו שיבוא בהמשך.
הקורא נדרש להשלים בעצמו את החסר בדמיונו.

ז. מערכת האמצעים האמנותיים

הסיפור הקצר עושה שימוש באמצעים אמנותיים כמו סמליות, מטפורות, רמזים מטרימים, אנלוגיות, אירוניה, ועוד – כל זאת כדי להעשיר את המשמעות ולעזור לקורא להשלים פערים. האמצעים הללו נועדו להעמיק את חוויית הקריאה ולאפשר לקורא להיות שותף פעיל בפרשנות היצירה.

ח. דילוג על פערים

בסיפור הקצר נפוצים מאוד פערים – כלומר, פרטים שהמספר בוחר לא למסור לקורא באופן ישיר.
ישנם שני סוגים עיקריים של פערים:

• פער זמני – פרט חסר שמתמלא בהמשך הסיפור, כאשר המספר מגלה אותו בשלב מאוחר יותר.

• פער תמידי – פרט שהמספר בוחר שלא למסור כלל והקורא צריך להשלים אותו בעצמו. פער כזה מזמין את הקורא להיות פעיל: לשער, לדמיין, להסיק ולהיות שותף ביצירת הסיפור במחשבתו.

הפערים הופכים את הקריאה בסיפור הקצר לחוויה עשירה ומאתגרת, שבה הקורא לא רק מקבל סיפור מוכן, אלא גם יוצר אותו בעצמו דרך הבנתו האישית.

"הבז" הינו סיפור מתוך ספר המכיל בתוכו קובץ סיפורים הנקרא "דקמרון".

–         בוקאצ'יו, כותב היצירה, הנחיל כתיבה בשפה המקומית – איטלקית –  ולא בלטינית כפי שהיה נהוג אז וזאת מכיוון שהספרות היא מצרך עממי.

–         בוקאצ'יו היה בין הראשונים שכתב סיפורים קצרים, זוהי תחילתה של הספרות החדשה.

 

–         תקופת הסיפור: בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס.

–         בתחילת היצירה ישנו תקציר (סינופסיס) ולכן הדגש בסיפור לא יהיה ב"מה קרה?" אלא במשהו אחר.

–         פדריגו היה אציל (הייתה לו אחוזה, אציל הוא בעל אדמות).

–         ג'ובאנה היא אישה עשירה, נשואה, יפה ועליזה בנשות טוסקנה.

–         פדריגו אוהב את ג'ובאנה ומנסה לקנות את ליבה עד שיורד מנכסיו. פדריגו בזבז את כספו בניסיון להרשים את ג'ובאנה (סעודות, משלוחי מנות, חגיגות,  קרבות, חרבות ועוד)

–         בז: עוף דורס. היה נהוג לאלפו ולהחזיק כחיית מחמד. הבז הינו סמל ליוקרה אצל האצילים. הבז של פדריגו היה בז טוב מאוד, משובח.

–         בסיפור זה מדובר בחברה מעמדית שפועלת עפ"י כללים נוקשים וברורים. אנשים לא יכולים לעלות ולרדת במעמדם ואין ניידות. הנימוסים מחייבים בחברה זו.

–         גו'באנה מגיעה לביתו של פדריגו עם בת-לוויה (נשים תמיד נהגו ללכת לביתו של גבר יחד) בכדי למלא את בקשתו של בנה החולה – לקבל את הבז של פדריגו. מתוך נימוס, מבקשת ג'ובאנה קודם לסעוד שם ואח"כ תבקש את הבז בידיעה שבגלל אהבתו הרבה של פדריגו אליה – היא תקבל את הבז.

–         כולם שבויים במוסכמות החברתיות: ג'ובאנה לא מספרת לפדריגו את הסיבה האמיתית שבגללה באה והוא לא מספר לה שאינו יכול להכין לה סעודה (כזכור, הוא ירד מנכסיו ואין לו כסף).

אירוניה – לעג, אבסורדיות, אמירת דבר אחד והתכוונות לדבר אחר.

ג'ובאנה ביקשה את הבז, והיא אכן קיבלה אותו – על הצלחת. זהו מעשה אירוני, שכן, תיאורטית היא באמת קיבלה את הבז ובקשתה נענתה, אבל בפועל הבז היה מת (פדריגו שחט אותו בכדי להכין ממנו ארוחה לג'ובאנה).

בנוסף, במהלך כל הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.

 

לסיכום: כולם קיבלו את מה שהם רוצים, פדריגו קיבל את ג'ובאנה לאישה וג'ובאנה קיבלה את הבז, אך לא בנסיבות שמחות וטובות וזוהי האירוניה.

 

סמל – דבר מוחשי הבא במקום מופשט.

הבז מייצג ערכים רבים:

–         כוח.

–         אצילות – נאמנות, יקר מציאות, פיקח, נאמן.

–         דבר נחשק מאוד.

–         היכולת להתעלות (ציפור מגביהת עוף).

ברגע שנשחט הבז – נעלמו כל הערכים שהוא סימל.

הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים. שחיטתו של הבז מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית. לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור.

 

בסיפור זה ישנו מספר יודע כל. הוא הגיבור המרכזי ומייצג את המוסכמות החברתיות.

 

מוטיב – סמל או משפט או חפץ או אפילו צליל שחוזר ביצירה יותר מפעם אחת ובכל פעם נטען במשמעויות נוספות.

הבז ביצירה זו הוא סמל ומוטיב.

 

סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.

הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.

 

המסר בסיפור "הבז"

הסיפור "הבז" של בוקאצ'ו טומן בחובו מסר מרכזי ורב-עוצמה, מסר שנכון ורלוונטי לא רק לזמנו של בוקאצ'ו אלא גם לחברה האנושית בכל תקופה ובכל מקום בעולם. זהו מסר אוניברסלי, כלומר כזה החוצה גבולות של זמן, תרבות ומקום – והוא עוסק בכוחן הרב של המוסכמות החברתיות וביכולתו של האדם להיות כפוף להן גם כאשר ליבו חפץ בדבר אחר לגמרי.

הסיפור ממחיש כיצד המוסכמות החברתיות, הציפיות החברתיות והנורמות המקובלות מגבילות את האדם ולעיתים אף גוברות על רגשותיו האישיים, רצונותיו הכנים, או טוב ליבו הטבעי. הגיבורים בסיפור – פרדריגו ומוננה – מונעים ומושפעים עמוקות מהקודים החברתיים של זמנם. כך למשל, למרות שמוננה מגלה לבסוף חיבה והערכה כלפי פרדריגו בעקבות הקרבתו האצילית (הקרבת הבז האהוב עליו למען בנה החולה), היא לא ממהרת לשבור את המוסכמות ולהביע את רגשותיה בגלוי. רק לאחר מות בנה, כאשר הנסיבות החברתיות מאפשרות זאת, היא נענית לחיזוריו של פרדריגו ונישאת לו.

הסיפור מצביע על כך שגם מעשי גבורה ואצילות נפש כמו זה של פרדריגו – שמקריב את הדבר היקר לו ביותר מתוך אהבה אמיתית – אינם בהכרח מביאים לתוצאה הרצויה מיידית, שכן הכוח של המוסכמות החברתיות לעיתים חזק יותר מן הרגש עצמו. האדם נאלץ להיאבק בין עולמו הפנימי לבין מה שהחברה מצפה ממנו, ולעיתים הוא נכנע למוסכמות הללו גם כשהן עומדות בסתירה לרגשותיו ולמאווייו הכמוסים.

בכך מציע הסיפור לקוראיו עיסוק בשאלה הרלוונטית תמיד: עד כמה אנו מוכנים ללכת בעקבות ליבנו, ועד כמה אנו בוחרים – או נאלצים – להתאים את עצמנו לציפיות של החברה הסובבת אותנו? זהו מסר שממשיך להדהד גם בעולמנו המודרני, שבו מוסכמות, חוקים חברתיים וציפיות תרבותיות ממשיכים לעצב את דרכנו, את בחירותינו האישיות ואת מערכות היחסים שלנו.

 

לבז תפקידים משמעותיים ביצירה זו:

–         הגורם המפעיל – בלעדיו אירועים מרכזיים ביצירה זו לא היו מתרחשים.

–         הסמל המרכזי (פורט קודם לכן).

–         יסוד אירוני (פורט קודם).

–         מוטיב ביצירה (פורט קודם).