סיכום לבגרות בספרות בנושא שירת ימי הביניים

לשיר זה המבנה הקלאסי של שירת ימי הביניים – כל שורה היא בית והחלק הראשון הוא דלת והשני סוגר וכל הסוגרים מתחרזים. השונה בשיר זה הוא שבתפארת הפתיחה אין חריזה בין הדלת לסוגר.

לפנינו שיר שיושב על שתי משבצות תוכניות – זהו שיר טבע שמדבר על טבע קטן ולא גדול – הגינה בתקופת האביב שמשנה את פניה – וכמו כן זהו גם שיר הזמנה למשתה יין.

יש כאן פרסוניפיקציה (האנשה) של הגן – מדברים על הגן כפי שמדברים על יצור אנושי – הוא מתקשט לקראת החגיגה שעומדת להתרחש, שהיא חגיגת הכתרתו של מלך שקרה לו נס גדול – הוא היה במאסר בכלא, השתחרר מכלאו ועומד לעלות על כס המלכות. לקראת חגיגה זו, כל הגן מתקשט: "כתנות הפסים" – הגן הוא פסים-פסים, ערוגות-ערוגות בצבעים שונים; "מעיל תשבץ עטה כל עץ" – כל עץ לובש מעיל משובץ – כל עץ מתקשט בבגדיו היפים ומראה לכל הסביבה; "כל ציץ חדש לזמן חודש" – כל פרח חדש מחדש את עצמו – פורח ומחייך ("יצא שוחק") לקראת בואו של המלך.

ומי המלך המדובר? השושן הצחור (בית רביעי) שיצא מכלא החורף ועכשיו הוא הדור, לבן, גבוה ומפיץ ריחות נעימים. "יצא מבין משמר עליו" – "עליו" במשמעות העלים שלו (הוא היה סגור בתוך עליו) או במשמעות של אלה ששמרו עליו (בכלא). "וישנה את בגדי כלאו" – בחורף אנחנו רואים רק את הגבעולים העלובים של הצמחים, אך כאן הוא לובש תפארת והדר.

תפארת החתימה מביאה את ההיפוך – חשבתם שמדובר בשיר טבע? לא. מדובר כאן בכלל במשהו אחר – כולם חייבים לבוא למסיבה ולשתות יין, ומי שלא יעשה זאת – יישא בחטא (לשון שבועה) – זוהי רמיזה לקורבן הפסח שבתורה רשום שעונש כרת (מוות מידי שמיים) ייגזר על מי שלא יבוא ויאכל מן הקורבן. כאן הדבר נאמר בלשון הומוריסטית – צריך לבוא למסיבה ולהשתתף בה.

1.        מדובר כאן במלך שיצא מן הכלא והגיעאל העמדה הגבוהה ביותר. יש לכך מספר רמיזות:

–          כתנות הפסים – סיפור יוסף שהושלך אל הבור (אל התחתית) ולבסוף הפך למשנה לפרעה – מהתחתית אל המלוכה.

–          "מלך כי על הורם כסאו" – שיבוץ מתוך ספר מלכים – יהויכין, מלך יהודה, הוגלה לבבל והוכנס לכלא. כששוחרר, הפך לאחד מבכירי השלטון הבבלי.

–          "כסות הרקמה" ו"מעיל תשבץ" – שני אלה היו בגדי הכהנים הכי מפוארים והכי מושקעים בבגדי הכהנים המשמשים בקודש.

2.        בבית האחרון יש שיבוץ מספר שמות – הלכות קורבן הפסח – העונש על החטא הוא עונש כרת והוא עונש חמור מאוד.

3.        הצימודים:

–          "עליו": צימוד שלם שמופיע בכפל משמעות בבית החמישי והשישי.

–          חדש/חודש: צימוד חלקי שמופיע בבית השלישי – זהו צימוד די טכני שמשחק בתנועות ולא משנה משמעות.

מה שמאוד מאפיין את שירת ימי הביניים הוא תחושת התפארת וההדר – האביב המפואר והמהודר. פסח הוא חג האביב ופסח הוא גם חג החירות – שחרורם של הפרחים והצמחים מכלאו של החורף. פסח הוא גם חג ששותים בו יין – הגורם לתחושה של שחרור.

בשיר זה כל צמח מתקשט וגם הגן כולו מתקשט – זוהי מסיבת אצילים.

בניגוד לז'אנר הכללי, שמואל הנגיד כותב כתיבה אישית ושיר זה אינו שיר שהוזמן מראש. כמו כן, שמואל הנגיד היה היהודי היחיד בתקופה ששירת כשר צבא.

שיר זה הינו שיר קינה – שיר שבו אדם מבכה את מותו של מישהו. זהו ז'אנר מאוד ידוע ומאוד מקובל בימי הביניים. שיר זה נכתב על מות אחיו הבכור של שמואל הנגיד – זהו אינו שיר מוזמן, יש פה רגש אמיתי.

קיימת חריזה פנימית בין הדלת לסוגר. קיימת גם אבחנה של משמעות הפרידה – הים מפריד – בימי הביניים ים הוא גורם שאי-אפשר לעבור אותו. הים, גורם "בלתי-עביר", הוא זה שמפריד בין החי לבין המת. כמו כן, לפי התנ"ך, הים הוא גורם שאין לאלוהים שליטה מוחלטת עליו.

בבית השני נכתב שהוא אינו יכול לרוץ אליו (אל אחיו שמת) וכל מה שנותר לו הוא לשבת על קברו, ואם לא יעשה זאת (בית שלישי) – הרי הוא בוגד בו. הים אמנם מפריד ביניהם – אך הנאמנות עדיין נותרה, גם כשאתה שם ואני כאן. חשוב לציין שלדבר על העניין של לשבת מול הקבר ולכתוב זו קונבנציה – מוסכמה – זה לא באמת קורה.

בבתים הבאים הוא מתאר את משמעות הפרידה: כשאני אברך אותך לשלום – לא תענה, כשאני אבוא לבקרך – לא תצא לפוגשני, לא נוכל לצחוק ביחד ולא נראה אחד את השני. בבתים 8-9 יש דימיון בין החי והמת – שניהם לא יצחקו ושניהם לא יראו אחד את השני (בניגוד לבתים האחרים שבהם רק המת לא פעיל) – זוהי התפתחות של האבל ושל משמעות העובדה שאני כאן ואתה שם. הבית העשירי מסכם את אמירה זו – "כי אתה בשאול ביתך ובקבר מעונתך" – המת יורד לשאול וזהו, עדיין לא מדובר על גן עדן וגיהנום.

בחלק האחרון של השיר יש ניסיון לדבר על החיים אחרי שהאיש מת – סוג של פרידה. אחרי שהמת מת – החיים נמשכים. יש כאן גם ברכה למת, "שלומים לך" ושרוח אלוהים תלווה אותך, ואני פונה לחיי, לארצי, כי אתה סגור בארץ המתים.

בבית ה-14 הוא מדבר על שינה, שהיא דבר שיש בו מן המוות. הוא מדבר כאן על ההבדל בין השינה של החי לבית שינת העולמים של המת – אני ישן ומתעורר, אבל אתה ישן לנצח.

תפארת הסיום: הוא אומר שמצבו זמני – גם אני אמות. הפרידה הזו, שנראתה בלתי ניתנת לגישור, היא זמנית – כשאני אמות, ניפגש שוב, וכל זמן שאני חי – אשר הפרידה בוערת בליבי והיא תיכבה כשניפגש שנית – החיים הם מצב זמני. הפרידה מדומה כאן לאש – מצד אחד כואבת ושורפת ומצד שני מחממת ומאירה.

1.        שיבוץ:קשה למצוא בתנ"ך סיפור דומה בין אחים וזוהי בעיה. לכן, שמואל הנגיד פונה לזוגאחים שביניהם מערכת יחסים מורכבת – יעקב ועשיו. עשיו הוא האח הבכור ויעקב הואהצעיר. כשיעקב חוזר לארץ לאחר שהיה עם נשותיו בחרם, עשיו יוצא לקבל את פניו. יעקב חושש מהמפגש עם עשיו (שכן פרידתם הייתה בנסיבות רעות – יעקב גנב מעשיו אתהברכה מאביהם, יצחק) ולקראת המפגש, יעקב מחלק את המחנה שהולך איתו – שולח כלפעם אנשים אחרים ולבסוף מגיע בעצמו כיוון שהוא חושש מעשיו. להפתעתו, עשיו מקבלאת פניו באהבה גדולה ולכאורה סולח לו על מה שהיה – או מפני שהוא אדם טוב אומפני שבמציאות ברכתו של האב ליעקב טרם התגשמה ולכן הוא יכול לקבל אותו. שמואלהנגיד מזכיר את קשרי האחרים האלה בשני מקומות: בבית השישי – "ואם אתן לך שלום" – שיבוץ מספר בראשית מהמפגש בין יעקב לעשיו, ובבית ה-13 – "אני הולך לארצי" – שוב שיבוץ מאותו מפגש שבו שני האחים אפילו מוכנים לחלק את תחום הישיבה ביניהם.

2.        צימודים: "ואנוםעתואיקץעת" (בית 14) – זהו צימוד, אך המילה "עת" חוזרתבאותה משמעות. אח"כ מופיעה המילה "את" בסוגר, אך זהו צימוד חלש.

3.        אמצעי יפה נוסף שנמצא פה הואהעובדה שהשיר נפתח בים ומסתיים באש – שני ניגודים. זהו לאו דווקא אמצעי קלאסישל ימי הביניים.

4.        יש כאן גם מצלול שורק וחורק – שובלא אמצעי האופייני לתקופה, אך מתאים לשיר.

5.        החריזה נוצרת כאן ע"י ההטייהשנשמרת לכל אורך הבתים.

זהו שיר לא-עשיר מבחינת השימוש באמצעים אמנותיים – הרגש משמעותי יותר כאן.

רבי שמעון בן-גבירול (הרשב"ג) סבל ממחלת עור שגרמה לו לסבל רב מהחברה. הוא התייתם בגיל צעיר ואומץ ע"י יקותיאל שהיה סוג של פטרון. גם יקותיאל נרצח, מה שהשאיר את הרשב"ג ללא מי שיגונן עליו, כיוון שהוא היה שנוי במחלוקת בעיקר בגלל דעותיו הפילוסופיות. הוא היה מצד אחד גרון ומוד לגאונותו ומצד השני היה איש נרדף עקב דעותיו ומראהו.

השיר "אמנון אני חולה" הנו על הגבול שבין שיר יין לשיר חשק, אהבה (למרות שאהבה באמת לא הייתה אז).

כל השיר בנוי על השיבוץ המקראי של סיפור אמנון ותמר. פרשת אמנון ותמר היא נלוזה, מגעילה: אמנון, שהיה אחיה למחצה של תמר, חשק באחותו תמר ועל מנת להשיג אותה נקט בתכסיס נבזה – הוא העמיד פני חולה וביקש שהיא תבוא להאכיל אותו, והיא אכן באה. תמר מתחננת בפניו שלא יענוס אתה ולמרות זאת הוא אונס אותה ובסופו של דבר אבשלום, אחיה של תמר, הורג אותו.

בתקופת רשב"ג הסיפור של אמנון ותמר לא נתפס בצורה כל כך דוחה כמו היום. בתקופת התנ"ך ובתקופת ימי הביניים מעמדן של נשים נמוך ולכן הסיפור הזה הופך כמעט לסוג של סיפור אהבה, למרות שלא הייתה שם כל אהבה.

"אמנון אני חולה" – אמנון (הדובר למעשה) חולה במחלת האהבה. האהבה נתפסת כמחלה וזאת מוסכמה של ימי הביניים. האהבה בימי הביניים איננה אהבה אמיתי והיא סוג של משחק, בדרך כלל מדברים על אהבה נכזבת ולכן זו מחלה.

בדומה לסיפור המקראי, הוא מבקש שיקראו לתמר.

"כי חושקה נפל ברשת" – אמנון הוא כמו חיה שנפלה ברשת של תמר (מכמר הוא סוג של רשת דייגים) – האהבה כצייד וניצוד.

"אליי הביאוה" – הביאו אותה אליי. היא התרופה למחלתו – הוא מבקש מחבריו שיעזרו לו.

"אחת שאלתי" – זו היא בקשתו היחידה האחרונה.

אמנון גם מבקש שיקשטו אותה ב"עטרת" (כתר) וב"עדיה" (תכשיטים שמניחים על הצוואר ועל החזרה). התיאור של הנשים הוא תמיד אותו הדבר ותמיד מסתכלים על אותם המקומות – הראש והחזה. תיאור הנערה כאן הוא תיאור קלאסי – הוא מתאר אותה דרך התכשיטים ובכך מדגיש את ההסתכלות על הנערה – ראש-צוואר-חזה-יד. העובדה שנותנים לה להגיש יין רומזת שהיא איננה גבירה, אלא ברמה פחותה יותר (בתקופה ההיא בכלל לא היה מפגש בין גבירות לגברים כלל). קיימת כאן המוסכמה של הנערה שמתאכזרת לאהובה – האהבה שלא תתקיים.

"חמר" – כוס יין. הוא מבקש שהיא תבוא אליו עם כוס יין. זהו גם שיר חשק וגם שיר יין.

בבית הרביעי קיימת גלישה המחייבת אותנו קריאה שנייה ("…אש/ליבי…"): "לבי אשר בילה בשרי אשר סמר" – ליבו חולה האהבה גרם למחלה פיזית, כל בשרו בלה וסמר (לרשב"ג יש מחלת עור וכעת הוא מדבר גם על עצמו). הוא רוצה בעזרת היין לכבות את אש ליבו – היין לא יכול לכבות אש, זהו אלכוהול והוא רק מדליק את האש – הוא מבקש למעשה תרופה שהיא לרעתו.

1.        תפארת הסיום:קיימת אמירה מהפכת – את אש האהבה הזאת אי אפשר לכבות, בעיקר לא בתרופה שהואמבקש. בנוסף, הוא מגלה משהו אישי בנוגע למצבו הפיזי ומחלתו וגם אין תרופהלמצבו. שיר חשק ושיר יין אמורים להיות עליזים, אבל בגלל הסיפור האישי של רשב"ג, השיר חושף את המחלה שלו ואף את המוות. מתוך השורות מציץ פרצופו המיוסר של האישהחולה שיודע שאין תרופה למחלתו ואין מי שיאהב אותו ושהתרופה שהוא מבקש תזיק ולאתועיל. הגלישה שקיימת בתפארת הסיום מפצלת את המושג "אש ליבי". השבירה התחביריתשמחייבת קריאה כפולה – מצד אחד התיאור הקלאסי של האהבה כאש ובנוסף האהבה כאשרבוערת – האהבה כאש וכמחלה. הגלישה יוצרת משמעויות רבות – הלב הכואב גורם למחלה.

2.        שיבוץ: "מכמר" הוא שיבוץ מתוך ספר איוב. סיפור איוב אינו מתקשר לאהבה. איוב חולה במחלתעור, שהיא דבר בעייתי גם מבחינה מוסרית – החולה במחלת עור נחשב לחוטא, וגם דוחהמבחינה חיצונית. לאחר שאיוב קיבל את מחלת העור ונודה מהחברה, הוא יושב על זבלומגרד את עצמו בעזרת חרס. דמות איוב הינה בלתי צפוי לשירת האהבה. המשורר מתחברלדמות איוב. הקשר הזה נובע מתחושת גורל משותפת – איוב היה צדיק נרדף וחולה. השיבוץ הזה שובר את הקונבציה של השיר. השיר עומד במוסכמות, אבל בגלל השיבוציםודמות המחבר – הוא שובר אותן.

3.        החרוז המבריח:במקרה זה החרוז המבריח אינו הטייה ויש לו משמעות – יש חזרה על המילה "מר" – נוצרת משמעות נוספת. שיר האהבה שאמור להיות נעים, נחמד ומתוק, מקבל כאן משמעותשל משהו מריר. המושג "חמר" הוא מושג נדיר ליין המתאר את התהליך הכימי שעובר מיץהענבים והופך ליין. הוא רוצה להגיד משהו מריר בנוגע לשיר האהבה הזה.

4.        מצלול:קיים כאן מצלול שורק – גם מבחינת המשמעות וגם אלו הקולות שעושה האש. זוהי המחשהמוזיקלית של המשמעות ושל האש – האהבה כאש (וגם בנוגע לרגשותיו של המשוררובעיותיו)