1. מבוא
בשנת 2021, בעוד שהעולם התמודד עם מגפת הקורונה, התעוררו מחדש קולותיהן של "נשות הנחמה" – נשים שהיו קורבנות עבדות מין בידי הצבא היפני הקיסרי במלחמת העולם השנייה. סבתות אלו, בנות 90 ומעלה, חיות עדות לשתי מגפות. האחת ויראלית והשנייה אלימה צבאית. הן שרדו אלימות מינית שיטתית בילדותן וכיום מתמודדות עם נרטיבים מכחישים, דוגמת אלו של פרופ' רמסייר מהרווארד, שמציג את שעברו כבדיה. תעוזתן לדבר ולהיחשף, בדגש על קים האק-סון, הראשונה ששברה שתיקה פומבית בשנת 1991, יצרה תנועה טרנסלאומית הדורשת צדק מגדרי, התנצלות רשמית ופיצויים מממשלת יפן.
המונח "נשות נחמה", המכסה על האמת של אונס ממוסד, מעורר אי נוחות גם בקרב הנפגעות עצמן. למרות שחלק מהשורדות שתקו, אחרות העזו לתבוע הכרה. הידע שהן נושאות מקבל קדימות במאמר, אשר מציג תיאולוגיה פמיניסטית פוסטקולוניאלית של הכנסת אורחים רדיקלית, תוך עיון מחדש במושגים תנ"כיים.
2. שלילה של חיים: הדרה ומחיקה
המאמר מציג את התפיסה הפמיניסטית של רוז דיפרוז, המתייחסת לגוף האישה כמי ש"נותן זמן להכנסת אורחים". הכנסת האורחים הגברית, כפי שהיא מופיעה בבראשית י"ט ובשופטים י"ט, מבוססת על הפקרת נשים לשם שמירה על כבודם של גברים אורחים. לוט והאיש המארח מציעים את בנותיהם או פילגשם לאנסים כדי להגן על אורחיהם הגברים. מעשה זה מדגיש את היררכיית הכבוד: גברים מגינים על גברים, בעוד שנשים הן רכוש הניתן להפקעה.
שתי ההצעות, של "בנות בתולות" ושל "פילגש", מדגישות את הקוד התרבותי הסקסיסטי שבו נשים הן collateral, כלומר משא ומתן למען כבוד גברי. הפילגש בשופטים י"ט, שנאנסה כל הלילה ונמצאה מתה בפתח הבית, מהדהדת את גורלן של נשות הנחמה שנחטפו, נאנסו, שועבדו והושלכו כאשר חדלו "לתפקד".
ההכחשה המתמשכת של ממשלת יפן, כולל סירוב להתנצלות פורמלית, מהווה מחיקה מכוונת של טראומה מגדרית ממוסדת. השם המרוכך "נשות נחמה" מוחק את האונס השיטתי, אשר הוגדר כפשע נגד האנושות רק בעידן הפוסט-יוגוסלביה ורואנדה. עדויות השורדות כוללות תיאורים של אונס סדרתי, בין 10 ל־15 חיילים ביום, והתעללות כאשר ניסו להתנגד, תוך כדי שמירה כפויה על בריאות מינית והעדר זכות לרבייה.
המטפורה של הכנסת אורחים ללא תנאי, כפי שהיא מופיעה אצל דרידה, נחשפת כמעוותת כאשר מי שנכנס הוא החייל היפני, והאישה היא זו שפותחת, או שמא נפרצת, לשירותו. מדובר בהכנסת אורחים בכפייה, אשר נכפית על גופן של ילדות ונערות.
3. הענקת חיים: תקווה מגולמת
אף על פי שנשות הנחמה הושתקו במשך עשורים, חלקן בחרו לצאת מהשוליים, לדבר ולדרוש צדק. קים האק-סון הצהירה: "אתם אומרים שזה לא קרה, אבל אני שרדתי את הכול". דבריה היו צעד חתרני נגד כלכלת המוסר המשפחתית שמצפה מנשים לשתוק כדי לא לבייש את הבית. בכך היא פעלה נגד הפוליטיקה הפטריארכלית שמזהה את ערכה של אישה בטוהר בתוליה בלבד.
המאבק הזה, שהתממש בהפגנות שבועיות מול שגרירות יפן בסיאול, פתח פתח לעשרות אלפי שורדות נוספות ממדינות אסיה לחשוף את שעברו. הן הפכו לבלתי ניתנות למחיקה ולנוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה.
הוגות פמיניסטיות כג'ודית באטלר וקווק פוי-לאן מסייעות להעמיק את הקריאה. באטלר מבחינה בין חיים הנחשבים לברי אבל לבין חיים שנמחקים מסטטוס האנושיות. קים הפכה את חייה לראויים לאבל, לא כקורבן אלא כסובייקט פעיל המייצר משמעות. קווק מדברת על אהבה לפסולת החברתית, כלומר ה-subaltern, שאינה רומנטית או מצילה, אלא מכירה במורכבות ובכאב מבלי לצמצם את זהותן של הנשים לתפקיד קורבני.
במאבק לשימור זיכרונן קיים חשש מפני יצירת "סיפור שורדת מושלמת", בתולה, מוכה, שותקת, טהורה, כפי שקרה עם מרדיים האינדונזית שנבחרה לייצג את שאר השורדות בשל תכונות אלו. דרושה הכרה בכל הקולות, גם של אלו שלא התאימו לתבנית המוכרת, שלא היו לוחמות או טהורות, אלא פשוט אנושיות.
4. הכנסת אורחים רדיקלית
הרחבת הכנסת האורחים לנשות הנחמה דורשת חשיבה תיאולוגית רדיקלית. אין מדובר רק בעקרונות מופשטים של נתינה חסרת גבולות, אלא בהבנה שהגוף הנשי הוא מרחב שנכבש ונדרש להיגאל. הפנייה למסמכים כמו חוק רומא מאפשרת למוסדות כמו Malaya Lolas בפיליפינים לתבוע צדק בזירה המשפטית.
עם זאת, המאמר מתמודד גם עם מגבלות החזון הנוצרי המסורתי, למשל באנציקליקה Fratelli Tutti של האפיפיור פרנציסקוס. הקריאה שבו לצאת מעצמנו למען האחר עשויה להתפרש כעוד הנחיה לנשים להקרבה מתמדת. הקרבה זו מתבקשת גם כאשר הן עצמן פצועות. הכנסת אורחים רדיקלית מחייבת שינוי עומק, ולא רק הרחבת הכלה. יש צורך בטרנספורמציה של המבנים עצמם, כגון המשפחה, הכנסייה והחברה.
את הדרך מראות דווקא נשות הנחמה עצמן. הן מציעות הכנסת אורחים חדשה הכוללת הדדיות, עמידות ואהבה שאינה שוכחת פגיעה. נרסיסה קלבריה מספרת שבעלה היה אומר לה: "אל תחשבי שפחות ערכך. את חיה – זו ברכה". סבתא לי יונג-סו אף רואה בדבריו של רמסייר "ברכה בתחפושת", כי הם החיו את הדיון בנושא. ולשורדות החיות בבית השיתוף, עצם החיים, הזיכרון והשיתוף מהווים עדות חיה לתיאולוגיה פמיניסטית פוסטקולוניאלית של הכנסת אורחים רדיקלית.
5. סיכום
נשות הנחמה אינן רק שורדות. הן סובייקטים פעילים, מגולמים בגוף שניסו למחוק. הן מדברות כנגד שיכחה מוסדית, דתית ולאומית. הן מדגימות הכנסת אורחים חדשה, אשר מכירה בכאב, מערערת על מוסכמות, ומזמינה אותנו למרחב שבו נשים אינן עוד collateral. הן מקור מוסרי, תיאולוגי ואנושי של תקווה.
מקור
Bong, S. A. (2023). Comfort women surviving pandemics: From erasure to embodied hope towards a feminist-postcolonial theology of radical hospitality. Acta Theologica, 147-159.
