סיכומים בספרות על הסיפורים הקצרים "הבז" ו"יגון"

–         מאפייני הסיפור הקצר.

–         ניתוח: "הבז" מאת ג'ובאני בוקאצ'יו.

–         ניתוח: "יגון" מאת אנטון פבלוביץ' צ'כוב.

הסיפור הקצר הינו יצירה ספרותית בעלת היקף מצומצם. הסיפור הקצר הוא סיפור העוסק בזמן קצר ובלתי ממושך בחייה של דמות. לעיתים, הסיפור הקצר עוסק בפרק זמן ארוך אך זה קורה רק כשזה משמעותי מאוד. סיפור זה מתמצת מאוד בפרטים ומתאר לנו רק פרטים הכרחיים וחשובים להמשך.

לשון סיפור זה היא פרוזה.

א.    העלילה – מורכבת מרצף של אירועים בזמן והנמקתם.

ב.     הדמויות – מיעוט בדמויות, דמויות עגולות ושטוחות.

ג.       אקספוזיציה – מכילה רמזים מטרימים, הכנת הבמה לסיפור.

ד.     סיום.

ה.    עמדת המספר – מיהו? – עד? גיבור? מספר יודע הכל?

ו.       צמצום בתיאורים.

ז.      מערכת אמצעים אמנותיים – נועדה להשלים פערים.

ח.    דילוג על פערים – פער ספרותי המשאיר מקום לדמיון לכותב. המספר משאיר פרטים מסוימים באפלה.

פער זמני: המספר משלים את הפער במרוצת היצירה.

פער תמידי: לעולם לא יושלם. משאירים מקום לדמיון. נותן הזדמנות לקורא להיות קורא פעיל – להוסיף, לשחזר ולהסיק.

"הבז" הינו סיפור מתוך ספר המכיל בתוכו קובץ סיפורים הנקרא "דקמרון".

–         בוקאצ'יו, כותב היצירה, הנחיל כתיבה בשפה המקומית – איטלקית –  ולא בלטינית כפי שהיה נהוג אז וזאת מכיוון שהספרות היא מצרך עממי.

–         בוקאצ'יו היה בין הראשונים שכתב סיפורים קצרים, זוהי תחילתה של הספרות החדשה.

–         תקופת הסיפור: בין ימי הביניים לתקופת הרנסנס.

–         בתחילת היצירה ישנו תקציר (סינופסיס) ולכן הדגש בסיפור לא יהיה ב"מה קרה?" אלא במשהו אחר.

–         פדריגו היה אציל (הייתה לו אחוזה, אציל הוא בעל אדמות).

–         ג'ובאנה היא אישה עשירה, נשואה, יפה ועליזה בנשות טוסקנה.

–         פדריגו אוהב את ג'ובאנה ומנסה לקנות את ליבה עד שיורד מנכסיו. פדריגו בזבז את כספו בניסיון להרשים את ג'ובאנה (סעודות, משלוחי מנות, חגיגות,  קרבות, חרבות ועוד)

–         בז: עוף דורס. היה נהוג לאלפו ולהחזיק כחיית מחמד. הבז הינו סמל ליוקרה אצל האצילים. הבז של פדריגו היה בז טוב מאוד, משובח.

–         בסיפור זה מדובר בחברה מעמדית שפועלת עפ"י כללים נוקשים וברורים. אנשים לא יכולים לעלות ולרדת במעמדם ואין ניידות. הנימוסים מחייבים בחברה זו.

–         גו'באנה מגיעה לביתו של פדריגו עם בת-לוויה (נשים תמיד נהגו ללכת לביתו של גבר יחד) בכדי למלא את בקשתו של בנה החולה – לקבל את הבז של פדריגו. מתוך נימוס, מבקשת ג'ובאנה קודם לסעוד שם ואח"כ תבקש את הבז בידיעה שבגלל אהבתו הרבה של פדריגו אליה – היא תקבל את הבז.

–         כולם שבויים במוסכמות החברתיות: ג'ובאנה לא מספרת לפדריגו את הסיבה האמיתית שבגללה באה והוא לא מספר לה שאינו יכול להכין לה סעודה (כזכור, הוא ירד מנכסיו ואין לו כסף).

אירוניה – לעג, אבסורדיות, אמירת דבר אחד והתכוונות לדבר אחר.

ג'ובאנה ביקשה את הבז, והיא אכן קיבלה אותו – על הצלחת. זהו מעשה אירוני, שכן, תיאורטית היא באמת קיבלה את הבז ובקשתה נענתה, אבל בפועל הבז היה מת (פדריגו שחט אותו בכדי להכין ממנו ארוחה לג'ובאנה).

בנוסף, במהלך כל הסיפור, רוצה פדריגו לשאת את ג'ובאנה לאישה, ובסוף הסיפור, בפועל, הוא באמת נשא אותה לאישה, אך היא נישאת לו כברירת מחדל, כלומר, בגלל לחצים מצד המשפחה, היא נישאת לו ולא מכיוון שהיא אוהבת אותו. שוב נעשה כאן מעשה אירוני.

לסיכום: כולם קיבלו את מה שהם רוצים, פדריגו קיבל את ג'ובאנה לאישה וג'ובאנה קיבלה את הבז, אך לא בנסיבות שמחות וטובות וזוהי האירוניה.

סמל – דבר מוחשי הבא במקום מופשט.

הבז מייצג ערכים רבים:

–         כוח.

–         אצילות – נאמנות, יקר מציאות, פיקח, נאמן.

–         דבר נחשק מאוד.

–         היכולת להתעלות (ציפור מגביהת עוף).

ברגע שנשחט הבז – נעלמו כל הערכים שהוא סימל.

הבז הוא בעל-חיים (ציפור) שמעבר לתפקידו הפשוט ביצירה זו, הוא רומז לערכים נעלים. שחיטתו של הבז מסמלת את סופם של הערכים, סופה של האצילות, סופה של הנאמנות וסיומה של היכולת להתרומם מעל המציאות היומיומית. לאחר שנשחט הבז, נשחטו כל הערכים הנעלים ולכן פדריגו היה מוכן לשאת בסוף הסיפור את ג'ובאנה לאישה למרות שברור לו שהיא אינה אוהבת אותו. בנוסף, הוא גם הופך להיות אדם החרד לכספו, תכונה הפוכה לחלוטין לתכונה המתוארת בתחילת הסיפור.

בסיפור זה ישנו מספר יודע כל. הוא הגיבור המרכזי ומייצג את המוסכמות החברתיות.

מוטיב – סמל או משפט או חפץ או אפילו צליל שחוזר ביצירה יותר מפעם אחת ובכל פעם נטען במשמעויות נוספות.

הבז ביצירה זו הוא סמל ומוטיב.

סיפור זה מסתיים בקלישאה (אמרה נדושה) – "חיי עונג ואושר" – באושר ועושר עד עצם היום הזה. אך למעשה, אמרה זו הינה אמירה בלבד, כי אין אושר, אין עושר ואין אהבה.

הסיום הוא למעשה סיכום אירוני ולא טוב. המספר לוקח את המוסכמה החברתית והספרותית "אושר ועושר" שמייצגת סיום טוב – והופך את הקלישאה ללא נכונה ואירונית.

לסיפור זה ישנו מסר אוניברסאלי (מתאים לכל זמן ולכל מקום) – כוחן של המוסכמות החברתיות גדול גם כיום.

לבז תפקידים משמעותיים ביצירה זו:

–         הגורם המפעיל – בלעדיו אירועים מרכזיים ביצירה זו לא היו מתרחשים.

–         הסמל המרכזי (פורט קודם לכן).

–         יסוד אירוני (פורט קודם).

–         מוטיב ביצירה (פורט קודם).

–         תיאור זמן, מקום ודמויות – יצירת אווירה.

–         לכותרת משמעות רבה – נותנת תחושה שלילית, תחושת עצב.

–         דמדומים, אווירה קודרת.

–         אנלוגיה: יונה העגלון (נוהג במרכבה) והסוסה דומים במהות הכללית שלהם. הסוסה מתוארת בדיוק ההיפך ממה שהיא מסמלת – הי צנומה, רגליים דקות. תיאור הסוסה מתאר גם את יונה העגלון.

–         אנלוגיה נוספת – מתואר שהסוסה חושבת שהיא לא מתאימה לאזור והיא נותקה מהשדות והביאוה למקום זר – העיר, מקום מפחיד ולא רגיל. כך למעשה גם העגלון. ישנה כאן האנשה לסוסה.

–         ניתנות תכונות חייתיות ליונה – תנועת צווארו, צהלותיו. ניתנות לו תכונות של סוס.

הסיפור בנוי כך שהתגובות לניסיונות השיחה של יונה על בנו שמת –  הולכות מהאדם בעל הדרגה הגבוהה ביותר לדמות בעל הדרגה הנמוכה ביותר – באותה המידה גם יורדת גם רמת ההתעניינות, עד שמגיעים למהפך אירוני.

מהפך אירוני – האירוניה היא שהסוסה מתנהגת בצורה הכי אנושית למרות שהיא בעל-חיים. ישנה כאן ביקורת חברתית – האומנם בני האדם נעלים יותר על בעלי החיים?

אנלוגיה – השוואה. ישנם שני סוגים של אנלוגיות – אנלוגיה ישירה שפירושה השוואה שמדגישה את הדמיון בין הגורמים המושווים. אנלוגיה הפוכה שפירושה ששני הגורמים יהיו הפוכים זה לזה. בסיפור זה ישנה אנלוגיה ישירה.

האנלוגיה היא גורם מרכזי וחשוב ביצירה "יגון" ובכדי ליצור אותה, לסוסה מוענקות תכונות אנושיות (האנשה) וליונה ניתנו תכונות של בעלי חיים. האנלוגיה ביצירה זו מתחילה כבר באקספוזיציה שבה ישנה השוואה במראם החיצוני של יונה וסוסתו – "הרכב יונה פוטאפוב כבר הלבין כולו ודמה לרוח-רפאים" – "סוסתו לבנה ודוממת כמותו".  בנוסף, מתואר כי הסוסה שקועה במחשבות והרהורים, מה שברור לנו שלמעשה מיוחס ליונה העגלון (שהרי סוסים לא "שקועים במחשבות והרהורים"). האנשה זו שניתנת לסוסה מסבירה את תחושת הניכור (זרות) שחשים יונה וסוסתו, שניהם יצורי כפר שהגיעו לעיר שלא מבחירה, הם אינם מכירים את העיר, לא שולטים בדרכיה ובדרכי ההתנהגות שבה.

תחושת הניכור שחשים יונה וסוסתו יוצרת תחושת מועקה שמקדימה את הידיעה שיונה הינו אב שכול, כך שעוד לפני שאנו יודעים על מות בנו של יונה, אנו יודעים שהתחושה היא כבר קשה אצלו (ואצל סוסתו). לתחושה זו מצטרפת גם העובדה שיונה מתקשה לנהל דו-שיח עם נוסעיו ועם בני המעמד הנמוך (כגון החצרן והעגלון הצעיר) ובסופה של היצירה מוצא את עצמו יונה מדבר עם סוסתו, שהיא היחידה שמוכנה להקשיב לו. בכך שהסוסה היא היחידה ש"מוכנה להקשיב" ליונה, מועבר מסר של ביקורת חברתית על החברה המנוכרת שאינה מתייחסת ליחיד ועל כך שבני האדם הם לא בהכרח עליונים על בעלי-החיים. האנלוגיה עוזרת לנו גם להבין את המסר של היצירה ולחדד אותו בכך שהיא משווה בין יונה (בן-אדם) לבין סוסתו (בעל-חיים) ומראה שבני האדם ובעלי החיים לא כל כך שונים ושאולי בעלי-החיים הם דווקא עליונים על בני האדם ולא להיפך.

ביקורת חברתית – החברה מנוכרת ואינה מתייחסת ליחיד (נמוך המעמד).

מסר הסיפור מראה שבעלי-חיים עליונים על האדם. האנלוגיה תורמת להבנת המסר בכך שמראים שבעלי החיים (הסוסה במקרה זה) מאוד דומים לנו ומראים שאנחנו לאו דווקא עליונים עליהם אלא שהם עליונים עלינו.

יונה מתכחש למצבו הרע כי הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתו – הוא אומר שהיגון נובע מכך שהוא לא הרוויח כסף, אך למעשה הסיבה ליגונו של יונה היא שאף אחד לא שומע את על ליבו ואובדן בנו גם הוא מעיק עליו ומעצים את תחושת היגון שלו.

יונה נואש, הוא אינו מבין מה קורה – אפילו מלאך המוות, שאמור להיות דמות אחראית – אכזב אותו וגרם לו לקבור את בנו, במקום שהמצב יהיה הפוך – דבר בלתי נתפס.

–         המספר בסיפור זה הוא מספר יודע הכל מכיוון שהוא מתאר רגשות שאותם חשים יונה וסוסתו. המספר אובייקטיבי אך מעט סובייקטיבי (הוא מביע דעתו על המתרחש).

–         המספר מתערב ביצירה. הוא תוהה – האם לא קיים אדם אחד שמסוגל להקשיב ליונה?! עמדתו של המספר עוזרת להעברת המסר החברתי של היצירה.

–         הסופר (לא המספר) הוא "בורא" היצירה והוא בוחר את עמדת המספר. יתכן שבסיפור אחר, יבחר הסופר בעמדת מספר אחרת.

–         המספר גורם לנו לדעת שהשיחה היא צורך חיוני של יונה. "כשם שהבחור התאווה למים, כך מתאווה הוא לשיחה" – דימוי מטאפורי – כמו שהבחור זקוק למים (צורך טבעי וחיוני לאדם) – באותה המידה דרושה השיחה ליונה.

–         הסיפור הוא סיפור אוניברסאלי – הוא יכול לקרות בכל זמן, בכל מקום ולכל אדם.

–         סיפור זה הוא סיפור דידקטי (חינוכי) – סיפור שמטרתו שבסיומה של הקריאה נעבור תהליך חינוכי ונסתכל על החיים בצורה אחרת.