סיכום למבחן בתנ"ך בנושא הרקע לתקופת עמוס הנביא

–         רקע לתקופה.

–         ירבעם בן-יואש.

–         מצב כלכלי, דתי…

–         כתובת.

–         שופטים.

–         עשירים.

–         נשים בארמון.

–         כהנים ובמקדשים.

–         העונש על נשות שומרון.

– קשייו של נביא קלאסי (כולל ירמיהו כ'). (מסוכם בצורה חלקית)

–         משיכת תשומת לב של עמוס – איך?

–         שמעו, השמיעו – פתיחת יחידה נבואית חדשה.

–         דימוי.

–         מצלול.

–         תקבולות.

תקופתו של עמוס הייתה המאה ה-8 לפנה"ס. בתקופה זו מלכו ירבעם בן-יואש על ישראל ועוזיהו היה מלך יהודה.

שני המלכים עלו כמעט יחדיו לשלטון בשנת 784 לפנה"ס.

1.      עליית כוחה של אשור וירידת כוחה של ממלכת ארם דמשק בסוף המאה התשיעית לפנה"ס. כתוצאה מכך בוטלה שליטתה של ארם דמשק באזורים שמצפון לא"י ובתחומה.

2.      היחסים בין ישראל ליהודה בתחומי הכלכלה והמסחר היו בימים אלו הדוקים.

1.      כפי שנאמר לעיל, שטחים שתפסה ממלכת ארם-דמשק חזרו לשלטונה של ישראל.

2.      ירבעם השתלט על השטחים שבצפון הירדן (ממזרח לירדן).

ממלכת אשור הייתה הממלכה הגדולה באזור (ושכנה באזור עיראק של ימינו) אך הייתה לה בעיה – ממלכת ארם וממלכת אררט איימו להילחם בה. לכן, אשור לא נלחמה בישראל ונתנה לה לעשות את מלחמתה בארם וכך נפתרה בעיית אשור.

1.      בעקבות הכיבושים של ישראל, ישראל שלטה בדרכי המסחר הראשיות במקשרות את הצפון והדרום (דרך הים). שיירות שעברו באזור שילמו מס וכך העשירו את קופת המדינה. בנוסף, קמו יישובים לצידי הדרך שנתנו אספקה של מזון, מים ולינה לעוברים ושבים וכך התקיימו.

2.      כיבוש הבשן, שהיה אזור מרעה וחקלאות, דבר שאיפשר התפתחות נוספת של הכלכלה. ירבעם פעל להתנחלות של ישראל באזורים אלו, ונתן למקורביו אדמות בחינם.

3.      הפעילות הכלכלית גרמה להתעשרות, אך העושר נפל בעיקר במעמד השליט, דבר שגרם לניגודים חברתיים בממלכה. הפער בין העשירים לעניים גדל מאוד ואצילי השומרון ניצלו את העניים.

מצבה החברתי של ממלכת ישראל היה רע. העשירים עשקו את העניים ואנשים ביצוע חטאים רבים. ספר נבואתו של עמוס מספר על חטאי ישראל בתקופה זו.

המעמד השליט היה המעמד היחיד, שנהנה משגשוג כלכלי בתקופת ירבעם.

1.      עוזיהו, מלך יהודה, כבש את אילות ואת אדום.

2.      בכדי לשלוט על דרך הים, כבש גם ערים פלשתיות, לראשונה מאז ימי דוד המלך.

באזורים הנ"ל עברו דרכי מסחר בינלאומיות שהיו כעת בשליטתו ותרמו לפיתוח המבחר בנגב. לאורך הדרכים הוקמו ישובים ובנוסף נגבה מהשיירות שעברו בדרכים מיסים.

"על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" (פרק ב', 6)

המשמעות היא כי השופטים היו מרשיעים (קובעים כי הוא אשם) את הצדיק [למרות שלא היה אשם] בעבור קבלת שוחד מינימאלי (כמחיר נעליים).

"ודרך ענוים יטו" (פרק ב' 7)

הם מטים את משפט החלשים, או, לפי פירוש אחר – משתדלים להטות את הצדיקים מדרכם הטובה לדרך הרעה.

"השואפים על עפר ארץ בראש דלים" (פרק ב', 7)

א.    עושקים את הדלים. החזקים בעלי העוצמה פוגעים בשכבה החלשה, עד המקסימום.

ב.     דורכים על הדלים כמו על אדמה.

ג.       לוקחים את הדבר הכי יקר לדלים, הכי מעט להם.

"ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קדשי" (פרק ב', 7)

עפ"י חוק אמה עבריה, מוכר האב את ביתו לאדם זר (אשר גם הוא ישראלי ולא גוי). אם הוא (האדם הזר) לא מצליח לספק לה מזון (שארה), בגדים (כסותה) ויחסי מין (עונתה), הוא מעביר אותה לבנו. אם הבן לא מצליח, הילדה חוזרת לאביה ללא החזרו של התשלום.

ישנן שתי אפשרויות לחטא:

1.      החטא הוא שאותה הנערה שנמכרה הפכה להיות אובייקט לניצול מיני של האדם (שאליו נמכרה) במקום להתחתן איתה.

2.      החטא הוא גילוי עריות עם האמה העברייה. היא נישאה לאחד מהם (האדם שאליו נמכרה או בנו) אך שניהם מקיימים עימה יחסי מין.

פרשנות נוספת, אומרת כי אב ובנו היו הולכים ל"זונת מקדש" (שבד"כ הייתה במקדשי אלילים) והיו מקיימים איתה יחסי מין.

"ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח ויין ענושים ישתו בית אלהיהם" (פרק ב', 8)

במידה ועני מבקש ממך כסף, אסור לך "לנדנד" לו (אסור לך לשים עליו נשך) כדי שיחזיר לך את הכסף ואסור לך לקחת ממנו ריבית.

אם במועד ההחזרה של ההלוואה, אין לעני דבר להחזיר פרט לבגד חבול (מאין גלבייה כזו שהיו לובשים בתקופה זו ששימשה גם כשמיכה) שלו,  על המלווה להחזיר לעני בכל לילה את הבגד החבול ובבוקר העני היה מחזיר את הבגד למלווה.

החטא הוא שהלווים (אלו שהלוו את הכסף) לא החזירו את הבגד החבול, בכל ערב, אלא היו שומרים אותו והיו שוכבים איתו ועושים את דבריהם במזבחות (גם מזבחות של אלילים). בנוסף, אם העני היה נותן להם יין (יין ענושים), הם שתו אותו במזבחות והיו משקים בו את הנזירים.

–         אדם שהלך ללא הבגד החבול, היה מושפל.

"ותשקו את הנזירים יין ועל הנביאים ציוויתם לאמור: לא תינבאו" (פרק ב', 12)

–         הקשר של שני החטאים הללו למקדשים היה בכך שגם הנביאים וגם הנזירים היו אנשי ה'. את הנביאים מינה ה' כשליחיו ואילו הנזירים היו שליחיו והוא קבע להם חוקים. בכך שהופרו חוקים אלו, למעשה הופרו חוקי ה'.

הנשים בשומרון חטאו:

"האומרות לאדוניהם: הביאה ונשתה"

המילים המסומנות הינן לשון ציווי, לכן, על הגברים היה להביא להן יין בכל דרך שהיא (גם באמצעות מעשי חמס) ולכן הנשים גם החטיאו בכך שגרמו ל: "יין ענושים", "בגדים חבולים", שתיית היין של הנזירים ועיוות משפט לטובתן.

–         "וראו מהומות גדולות בתוכה" (פרק ג', 9) – היו מהומות בארמונות.

–         "לא ידעו עשות נכוחה" (פרק ג', 10) – לא הלכו בדרך הישר.

–         "ועשוקים בקרבה" (פרק ג', 9) – עשוקים – ניצול. עשקו, ניצלו והשפילו.

–         "האוצרים חמס ושוד בארמונותיהם" (פרק ג', 10) – אספו חמס  ושוד בארמונותיהם. מצלול מסומן בירוק.

–         מפתות את הגברים (נאמר בפסקה הקודמת) וגורמות להן לחטוא.

העונש שניתן לנשות שומרון היה על עיקרון של – "מידה כנגד מידה" – בעבור כל חטא, יקבלו עונש הדומה לחטא.

–         הארמונות יחרבו.

–         הארמונות יבוזזו.

–         כלשון האמור – יבוא אריה ויטרוף את העדר וישארו רק בדלי אוזניים וחלקים חסרי ערך אחרים. זהו דימוי לכך שהנשים (והאנשים העשירים) "ייטרפו" (יהרגו) וישארו רק העניים והחולים (המסכנים).

–         "ופרצים תצאנה אישה נגדה" – משמעות המילה פרצים היא חורים וסדקים בקירות. הכוונה בעונש היא שהנשים יברחו דרך החורים והפרצות בקירות ויתנגשו אחת בשנייה.

–         "ונשא אתכם בצינות ואחריכן בסירות דוגה" – דימוי (או אפילו סוג של מטאפורה) לכך שהאויב "ידוג" רק את הנשים ב"חכות וברשתות" ויכניס אתכן לסירה (כלובים) שבה יהיו צפופים. הכוונה לכך שהאויב ירמוס וייקח רק את הנשים.

–         "והשלכתנה ההרמונה" – פרשנות אומרת כי המילה "חרמונה" השתבשה והפכה ל"הרמונה". הכוונה לכך שהנשים יושלכו לאזור החרמון, יוגלו הרחק לאזור ממלכת אשור. "ההרמונה" הינה מילה יחידאית. (מילה שנמצאת בקורקונדנציה אך ורק פעם אחת)

אחד מקשייו הגדולים של הנביא הקלאסי במקרא הוא שהוא נתקל בהתנגדות מצד אנשים שלא מרוצים מדברי הנבואה שלו ואם ידאגו לכך ש"יעלם", ייעלמו איתו גם נבואותיו.

במקרה של עמוס, התבטא הדבר בעימות עם אמציה הכהן. דוגמא נוספת המוכיחה טוב את קשייו של נביא קלאסי ומחזקת את הנ"ל היא דוגמאתו של ירמיהו בפרק י"ט 15 עד כ' 9. להלן פירוט הדברים.

בשני המשפטים הראשונים של הנבואה, חלה תקבולת כיאסטית (נרדפת).

ונשמו=יחרבו – ונשמו ממשמעות "שממה".

במות=ומקדשי – הבמות היו בעצם המקדשים.

ישחק=ישראל – ישחק הוא שם אחר ליצחק (בנו של אברהם).

הנבואה עצמה אומרת כי מקדשי ישראל יחרבו וכי יקרה משהו לבית ירבעם.

משפט פותח – עמוס מורד, קשר עליך קשר. אמציה פתח במשפט שעשוי להכעיס את ירבעם ולעורר את זעמו כנגד עמוס.

המשך – "בחרב ימות ירבעם וישראל גל?ה יגלה מעל אדמתו". אמציה מעוות את דברי עמוס (שאמר כי יקרה משהו לירבעם) ואומר כי ירבעם עצמו ימות בחרב.

בפרק לא כתובה תשובתו של ירבעם לאמציה.

אמציה לא רצה כי מקדשי ישראל יחרבו, מכיוון שהוא היה כהן ועבד במקדש המלך. בתקופה ההיא, האמינו כי נבואותיהם של נביאי שקר "הולכות" יחד עם נביאי השקר. אמציה האמין כי עמוס נביא שקר ואם הוא ימות, או יעלם, הנבואות שלו יעלמו יחד איתו ולכן ציפה שירבעם יפעל לכך שעמוס יסתלק מהאזור.

לאחר שדיבר עם ירבעם, הלך אמציה ואמר לעמוס:

– דבריו של אמציה נאמרו בנימה מאוד מזלזלת ותוקפנית, לשון ציווי.

לדבריו של אמציה יש מספר פרשנויות. להלן הפירושים בלשוננו:

נביאי השקר ניבאו תמורת מזון – פרוסות של לחם ויין, או שקיבלו שכר תמורת נבואותיהם.

אמציה אמר לעמוס לעשות זאת, ללכת ולהינבא ביהודה, כי שם יוכל לקבל שכר על נבואות רעות נגד ממלכת ישראל.

קרא לו חוזה כי זה היה הכינוי של מנבאי עתידות. גירש אותו ליהודה, כי שם היה בית-המקדש של ה', שבשמו ניבא עמוס. רצה להשפיל את עמוס ולבזות אותו בכך שאמר לו כי ביהודה יתנו לו מזון תמורת נבואתו.

חוזה – הוא אחד מכינויי הנביאים, ואפשר שפנה אליו בכינוי חוזה, לפי שבנבואתו האחרונה אמר כמה פעמי "כה הראני".

לך ברח לך – במשמעו – לך מהר כדרך הבורחים.

ואכול שם לחם ושם תינבא – כלומר עיקר כוונתך בנבואותיך להשתכר למחייתך.

ואם כן, תחת להינבא בבית-אל – מוטב שתלך לארץ יהודה, כי שם הרבה אויבים למלכות ישראל, והם רוצים מאוד לשמוע נבואות פורענות אלה.

עמוס אומר לאמציה כי מקצועו איננו נביא וכי הוא גם לא בן משפחה של נביאים. הוא במקצועו בוקר (רועה צאן) ובולס שקמים (ומטפל בעצי שקמה).

לאחר מכן, עמוס חזר על דבריו של אמציה ועל בקשתו שעמוס לא הינבא והוסיף כי:

"לכן כה אמר ה': איתך בעיר תזנה (תהיה לזונה), ובניך ובנותיך בחרב יפלו (בניך ובנותיך ימותו) ואדמתך בחבל תחולק (אדמתך תחולק), ואתה על אדמה טמאה תמות (תמות על אדמה טמאה) וישראל גל?ה יגלה מעל אדמתו."

"הנני מבי אל העיר הזאת ועל כל עריה את כל הרעה אשר דיברתי עליה כי היקשו את ערפם לבלתי שמוע את דברי." (ירמיה, פרק י"ט 15)

"ויכה פשחור את ירמיהו הנביא ויתן אותו על המהפוכת אשר בשער בנימין העליון…." (ירמיה, פרק כ' 2)

בתגובה לדברי ירמיה, פשחור הלך לירמיה והיכה אותו ולאחר שהיכה אותו, הכניס אותו למהפוכת (שהייתה תא קטן או חור בקיר שבו היה הגוף מתהפך ומתכווץ). למעשה, ניתן לומר במילים פשוטות שפשחור התעלל התעללות קשה בירמיהו.

לאחר ההתעללות, אמר ירמיהו לפשחור כי הוא וכל בני יהודה יוגלו לבבל. כל אוצרות המלכים גם הם יוגלו לבבל. בנוסף, פשחור גם ימות בבבל (בדומה לעמוס שאמר כי אמציה ימות על אדמת גויים).

מצד אחד – משמיע את דברי ה'. היה לצחוק כל היום (לעגו לו) ולכן לא רוצה לדבר.

מצד שני – לא יכול להפסיק לדבר. הנבואה היא כאש בעצמותיו. הוא רוצה לדבר.

"השמיעו על ארמונות באשדוד ועל ארמונות בארץ מצרים ואמרו האספו על הרי שומרון וראו מהומות רבות בתוכה, ועשוקים בקרבה" (פרק ג', 9)

–         באדום מסומן מצלול.

–         מתחילה יחידה נבואית חדשה (זאת ניתן לראות לפי המילה "השמיעו" בתחילה).

–         עמוס פונה לממלכות הכי רחוקות, בצפון ובדרום, לבוא ולראות את הפשעים של ישראל.

–         אפשרות נוספת היא שעמוס קורא להם לעלות על המגדלים במצרים.

–         אפשרות נוספת היא שהוא מזכיר את אשדוד (בתוכה המילה "שוד") ואת מצרים (בתוכה המילה "צר" שמשמעותה אוצר) בשביל המצלול.

–         שמעו.

–         השמיעו.

–         כה אמר ה'.

כאשר פסוק מתחיל במילים אלו, ניתן לדעת כי מתחיל "סיפור" חדש – "נושא" חדש. נהגו לזהות נושאים שכאלו לפני שהייתה החלוקה לפרקים, פרשות או פסוקים.

"ה' מציון ישאג ומירושלים יתן קולו" – חלק א'

"ואבלו נאות הרועים, ויבש ראש הכרמל" – חלק ב'

"שמעו פרות הבשן"