סיכום לבגרות על תקופת המלך שלמה

–          המאבק על המלוכה בין אדוניהו ושלמה (פרק א').

–          חוכמת שלמה (פרק ג' 3-28, פרק ה' 9-14).

–          התבססות מלכות שלמה (פרק ה').

–          ארגון הפעילות הדתית – בניית בית המקדש וחנוכת הבית (פרק ח').

–          שלמה וחטאו לעת זקנתו (פרק י"א).

–          נבואת אחיה השילוני (פרק י"א).

–          סיפורי אליהו (פרקים י"ז, י"ח, י"ט וכ"א).

–          המו"מ בשכם בין שבטי ישראל לרחבעם ופילוג הממלכה (פרק י"ב 1-24).

–          מעשיו של ירבעם לחיזוק ממלכתו ותיקוניו הדתיים (פרק י"ב 25-33).

---

---

לאחר מות שאול, דוד (שבא משבט יהודה) מולך על יהודה במשך שבע שנים בזמן ששאר השבטים נמצאים ללא מלך. לאחר שבע שנים ממות שאול, מגיעים לדוד לחברון נציגים משבטי ישראל ואומרים לו כי הם רוצים אותו גם כמלכם ודוד מסכים. הם כורתים ברית (הידועה כ"ברית חברון"). בברית זו שבטי ישראל מצטרפים ומתאחדים עם שבט יהודה תחת שלטונו של דוד. כעת יש ממלכה מאוחדת (המורכבת משבטי ישראל ומשבט יהודה).

ברית זו היא ברית פרסונאלית – אמנה פרסונאלית הברית הינה עם דוד .  הברית עם דויד מביאה לאיחוד שתי הישויות המדיניות הנפרדות – יהודה  ושבטי ישראל ויצירת ממלכה מאוחדת, תחת מלכותו של דויד. לאחר כריתת הברית, דוד צריך עיר בירה חדשה  שתהיה מעבר לאינטרסים השבטיים. לא עיר המזוהה עם שבטי ישראל או עם שבטי יהודה. אלא עיר ניטראלית.דוד הולך וכובש את יבוס, שבידי הכנענים, שנמצאת בתחומי שבט בנימין, אך הישראלים לא כבשו אותה מידי היבוסים עד לרגע זה.משנת 1004 לפנה"ס ירושלים (יבוס) היא עיר הבירה של ממלכתו של דוד. בכדי לחזק את ירושלים, דוד מעביר אליה את ארון ה' וכעת היא נחשבת  גם מרכז דתי .

* דוד היה מלך לוחם – בזמן מלכותו הוא כבש ושיעבד את כל העמים בסביבה (אדום, מואב, עמון, ארם ופלשת).

מל"א, ד' 7: "ולשלמה שנים עשר נציבים וכלכלו את המלך ואת ביתו. חודש בשנה על האחד לכלכל".

על כל נציבות הוטל לכלכל את בית המלך חודש בשנה. אפרים ומנשה לא נחשבו כמחוז נפרד כל אחד, אלא חולקו כל אחד ל-2-3 נציבויות. העול על שבטים אלו היה גדול במיוחד.

ברשימת הנציבויות לא נמצאת נציבות יהודה שכנראה הייתה פטורה מתשלום המיסים בשל היות השבט מקורב למלך.

מל"א, ה' 2-3: "והיה לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת וששים כור קמח. עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן לבד מאיל וצבי ויחמור וברבורים אבוסים".

שלמה סיגל לעצמו אורחות והליכות של מלכי המזרח הקדום, שהקיפו את עצמם בהמון רב של משרתים, שרים ובני לוויה. דבר שהצריך הוצאות כלכליות גדולות במיוחד.

מל"א, י' 21: "וכל משקה המלך שלמה זהב וכל בית יער הלבנון זהב סגור, אין כסף, לא נחשב בימי שלמה למאומה".

מל"א, י' 4-5: "ותרא מלכת שבא… והבית אשר בנה ומאכל שולחנו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומלבושיהם ומשקיו ועולתו… ולא היה בה עוד רוח…"

בית המקדש – בנייתו ארכה 7 שנים.

בית המלך – בנייתו ארכה 13 שנים.

בית יער הלבנון, אולם העמודים, אולם הכיסא אשר ישפוט שם, אולם המשפט, בית מלך נוסף, בית בת פרעה.

כל אלה היו בנויים אבנים יקרות ומזהב.

בשביל בנייה מסיבית זו הצטרך שלמה 70,000 סבלים, 80,000 חוצבים, 3,300 רודים בעם העושים במלאכה ושרי ניצבים. את אנשים אלה גייס כחלק מהמיסים שגייס מהשבטים – מס מכל ישראל 30,000 איש.

בכל מעשיו, שלמה מפר בצורה בוטה את חוק המלך שבספר דברים י"ז 14-20. עפ"י החוק, למלך לא ירבו סוסים, לא ירבו נשים ולא יסור לבבו, כסף וזהב גם לא ירבה לו מאוד וכמו כן "לבלתי רום לבבו מאחיו".

הזהות בין תיאור מלכותו של שלמה לחוק המלך מביאה חוקרים לחשוב שחוק המלך  נכתב  כאופוזיציה למלכותו של שלמה.

–          שלמה, אחיו.

–          צדוק הכהן.

–          נתן הנביא – נביא בחצר מלכותו של דוד.

–          שמעי ורעי – הגיבורים של דוד.

אלה שאדוניה לא קרה להם ינושלו ממשרתם וממעמדם או שהם יחוסלו כאשר אדוניה יהיה מלך.

נתן הנביא מגלה שאינו הוזמן ולכן מבין שזמנו קרב. הוא הולך לבת-שבע, אימו של שלמה, ואומר לה שאדוניה המליך את עצמו (למרות שלא עשה זאת) ואם היא לא רוצה שיקרה לה ולבנה משהו רע, שתלך לדוד ותתלונן על כך שאדוניה המליך את עצמו למרות שהוא (דוד) נשבע לה ששלמה ימלוך – נתן הנביא יבוא לתמוך בה. היא עושה זאת וגם אומרת לדוד שהוא נשבע בה'. אחריה נכנס נתן הנביא לבדו (כדי לא לעורר חשד לכנונייה). הוא שואל את דוד אם הוא החליט שאדוניה ימלוך כי הוא כבר מולך.

שבועת דוד לבת-שבע לא מוזכרת בתנ"ך. אך ניתן להסביר את הזכרת השבועה עכשיו במספר סיבות אפשריות:

האקספוזיציה בפרק: דוד כבר זקן מאוד (נאמר שקר לו). מביאים לו פילגש – אבישג השונמית. היא שוכבת בחיקו וכך חם לו. דוד לא שוכב עם אבישג (למרות שזהו ייעודה) למרות שהיא הייתה אישה מאוד יפה, הוא לא שכב איתה בגלל תשישותו.

המילה "מלך" מוזכרת שבע פעמים בכדי להדגיש שדוד הוא עדיין מלך וגם בכדי להעמיד את אדוניה באור שלילי. 7 הוא מספר טיפולוגי בתנ"ך.

דוד היה אב שלא ידע לשים גבולות. הוא מעולם לא ניסה לעצור את אדוניה ממעשיו את המתנשאים. אבשלום גם הוא מוזכר – מה שמראה על דבר רע. יש כאן השוואה לאבשלום שעשה דברים דומים מאוד וזאת על מנת להכפיש את שמו של אדוניה.

דוד מחליט לממש את השבועה. הוא קורא לצדוק הכהן, נתן הנביא ובניהו בן-יהוידע. הוא אומר להם לקחת את שלמה בפרדה של שלו (של דוד) אל נהר הגחון ושם נתן הנביא וצדוק הכהן ימשחו אותו למלך ישראל. אח"כ יביאו אותו לארמון, יושיבו אותו בכיסאו של דוד והוא ימלוך על ישראל ויהודה. (דוד ממשיך את הברית בחברון ומעביר אותה לשלמה)

למעשה, שלמה הוא "קורגנט" =  יורש העצר שהאב ממליכו עוד בימי חיו, על מנת למנוע הפיכות חצר לאחר מותו. המלכתו של שלמה עוד בימיו של דויד גם מסמלת את המשך האמנה הפרסונלית בין בית דויד לשבטי ישראל.

יואב שומע את קולות השופרים. בעודו מדבר, מגיע יונתן בן-אביתר ואדוניה קורא לו להיות איתם (הוא חושב שהוא מגיע בכדי להביע תמיכה בו). יונתן מספר לאדוניה כי דוד המלך המליך את שלמה למלך והוא מספר לו מה קרה. בתגובה בורחים כולם לדרכם כדי לא להיות קשורים לאדוניה. אדוניה מפחד משלמה והוא הולך להחזיק בקרנות המזבח כדי שלא יהרגו אותו.

בפסוקים 43-49 כתובה הבשורה על המלכתו של שלמה. הבשורה כתובה בהדרגתיות – מהמעשה ה"חמור" ביותר (מבחינת אדוניה) למעשה היותר חמור. יש כאן מבנה של כלל ופרט:

הכלל – המלך דוד המליך את שלמה (פס' 43).

הפרט – הוא עשה מספר פעולות (כל מה שעשו לשלמה).

אדוניה מבקש משלמה שלא יפגע בו. שלמה מסכים בתנאי שאדוניה יהיה בן-חיל (נאמן). אדוניה מכיר במלכותו של שלמה ומכנה את עצמו לעבד. שלמה מבטיח זאת, אך אם ימצא בו רע – הוא יומת.

–          חיסול אדוניה.

–          חיסול יואב בן-צרויה.

–          הגליית אביתר הכהן לענתות. צדוק ימונה לכהן הגדול.

קורגנט הוא מצב שבו מלך ממליך את יורש העצר בעודו בחיים כדי למנוע מצב של מאבקים לאחר מותו. שלמה מולך בחפיפה לאביו.

בפרק זה נתפס דוד כצדיק מושלם ומי שמשווה אליו מושווה לטובה. דוד הוא מודל למלך בספר מלכים. כל המלכים נמדדו לפיו. שלמה מושווה לשלמה ולכן ניתן לומר כי ספר מלכים מחשיב את שלמה למלך האידיאלי.

"רק בבמות" (פס' 3) – מי שכתב את ספר מלכים היה אדם משבט יהודה (יהודאי) והוא האמין בריכוז פולחן (את כל הפולחן צריך לעשות רק במקום אחד בלבד – בית המקדש בירושלים. כל מקום אחר אינו לגיטימי). הבמות הן מזבחות. בגבעון הייתה במה מאוד גדולה ושלמה הקריב בה אלף קורבנות. כאן נאמר ששלמה מקריב קורבנות לה' בגבעון  כי עדיין לא נבנה בית המקדש. המספר שדוגל בריכוז פולחן מנסה להסביר כיצד זה המלך שלמה איננו מקריב בירושלים.

"נער קטון" – חסר ניסיון, מוריד מערכו – אין לו ניסיון מדיני או צבאי. לפי שלמה הדבר החשוב ביותר במלך האידיאלי הינו משפט צדק וזהו ערך שהתנ"ך מנסה ללמד אותו. אחד מתפקידיו של המלך הוא שופט עליון.

"לא שאלת ימים רבים

ושאלת לך הבין לשמוע משפט"

לאחר שה' הבטיח לשלמה את החוכמה ולב צודק, מגיעות אליו שתי נשים "זונות" – משמע הוא מוכן לשפוט כל אדם ולא מפלה. הוויכוח ביניהן הוא מי היא אם התינוק.

* האישה האחת נותנת ציר זמן – "ביום השלישי". הדבר רוצה להדגיש שהיא מכירה את תינוקה לאחר תקופת הזמן שעברה. כמו כן היא מדגישה את היותן לבד בבית על מנת להדגיש שלא היו עדים למעשה.

שלמה עמד בפני מצב של חוסר הכרעה, זו מילה של אישה כנגד מילה של אישה שנייה. הפרשן אברבנאל אומר – "אשר תחמול יותר על הבן החי, יתבער בלי ספר שהיא אימו". שלמה מצווה לחצות את התינוק לשניים.

–          לשלמה יש חוכמה "שלא הייתה כמותה" ולכן כנראה היה בטוח שהאם האמיתית תעדיף שתינוקה יחיה.

–          "ותאמר האישה שבנה החי" – המספר מוסר לנו את האמת. הוא מספר יודע-כל.

–          האישה האחת מרחמת על תינוקה ומוותרת עליו – רק שיחיה ואילו האם השנייה מסכימה לגזירה.

מסגנון דיבורה של האישה (החזרה על משפט השבועה "בי אדוני") אנו מבינים מי היא האישה אשר בנה הוא החי. אין זה מקרה שהמשפט חוזר פעמיים.

השורש ח.כ.מ מופיע 7 פעמים וזוהי מילה מנחה. מילה מנחה היא מילה שחוזרת בטקסט נתון מעל פעמיים וחזרתה נועדה להנחות את הקורא לקראת הרעיון המרכזי בקטע.

המספר 7 הוא מספר טיפולוגי, להראות עד כמה חוכמתו של שלמה הייתה מושלמת.

המספר מדגיש את חוכמת שלמה גם באמצעים נוספים; הוא משתמש במילים במילים נרדפות לחוכמה כמו "תבונה" וכן משתמש במילה "הרבה" פעמיים.

ישנה השוואה לבני קדם, אשר במקרא ידועים כמקור החוכמה (החוכמה של שלמה עולה על חוכמת כל בני קדם וגם מחוכמת מצרים), במצרים הייתה נפוצה מאוד ספרות חוכמה. כמו כן ישנה השוואה לכל בני האדם וגם חכם יותר מאנשים ששמם נודע כחכמים גדולים כמו איתן האזרחי, המן, כלכל ודרבע.

"ויהי שמו בכל הגוים שמסביב… מן הארץ אשר בלבנון ועד האזוב אשר יוצא בקיר" – רוצים להראות שהידיעה על חוכמתו של שלמה הייתה מושלמת. משתמשים באמצעי המקראי הצללה ע"י ניגוד – שני ניגודים שעל פיהם רוצים להראות שזה בגלל הכל. הוא ידע מהעצים המשובחים ביותר ועד השיחים הפשוטים.

הסיפור מספר על ביקורה של מלכת שבא בירושלים על מנת לאמת את השמועות ששמעה בדבר חוכמת שלמה. שלמה השיב לכל חידותיה וזוהי דוגמא לקבלת חוכמתו של שלמה גם בקרב העמים השכנים.

"מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים" – הנהר הוא נהר פרת (במזרח) ואילו מצרים היא בדרום מערב. הגבול במצרים הוא נחל אל-עריש שזורם בסיני. המיל "כל" מודגש 5 פעמים – מספר טיפולוגי.

יש כאן הכללה ע"י ניגוד – ממזרח עד מערב (מזרח ומערב הם ניגודים).

"עבר הנהר" – ע?ב??ר נ?רו? (באשורית) – הכוונה היא לאזור א"י של היום וסוריה.

"תפסח" – במזרח. עיר על גדות הפרת.

סביר להניח שיש כאן הגזמה והשימוש במילה "כל" רוצה להראות שהכל מושלם וששלמה רודה (=שולט) ללא הפרעה. התיאור רוצה להאדיר את שלמה אז יש כאן שימוש בהכללה ע"י ניגוד (מ… עד…) ולכן השימוש גם במילה "כל".

שלמה היה ביחסי שלום עם כל המדינות שרדה בהן (המדינות שכבש דוד – ארם, מואב, עמון, אדום ופלשת). הממלכות המשועבדות לישראל הגישו מנחה (העלו מיסים כבדים) לשלמה.

פיתח את הקשרים על מצרים וקיים נישואים דיפלומטיים. שלמה ביסס את יחסי השלום והמסחר עם מצרים והתחתן עם בת פרעה לצורך ביסוס יחסים אלה. נישואים דיפלומטיים היה מנהג מאוד מקובל באותה עת, אבל בדרך כלל מלכי מצרים לא נתנו את בנותיהם למלכים זרים. אזכור הנישואים של שלמה לבת פרעה שוב מעצים את מעמדו של שלמה בין העמים. בפסוקים אלה מצוינת, כבדרך אגב, בניית בית המלך שנערכה 13 שנים.

עפ"י מלכים א', ז' 8,24 שלמה בנה לבת פרעה בית והיא עברה לגור בו.

לממלכת שלמה היו 40 אלף אורוות סוסים ו-12 אלף סוסים – כלי מלחמה. יש כאן תחושה  של הגזמה ובאמת בדברי הימים ב', ט' 25 כתוב כי לשלמה היו 4000 אורוות סוסים ו-12 אלף פרשים. הגרסה בדברי הימים ב' יותר סבירה.

יש שלום – "לבטח", "איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

כור = 220 ליטר. בבית המלך אכלו 30 כור סולת, 10 פרות ביום (בקר בריאים) ו-20 בקר רעי (מרעה). עפ"י נתונים אלו, חצר מלכותו של שלמה דמתה לחצרות מלכים נוכריים שמה שמאפיין אותם זה הראוותנות.

שלמה מקים מערבת שלטונית חדשה, מרכזית, מסודרת ומחלק את הארץ ל-12 חלקים, 12 נציבויות; כאשר על כל נציבות הוא מינה נציב. הנציב תפקידו היה לגבות את המיסים. המיסים היו גם בצורה של כוח אדם לעבודות המלך (=מס עובד) וגם בצורה של יבול. כל נציבות הייתה צריכה לכלכל את בית המלך חודש בשנה. כוח האדם שכל נציבות הייתה צריכה לתת למלך הופנה לעבודות כפייה כמו: בניית בית המלך, בניית בית המקדש ובניית מבני ציבור. חשוב לדעת ששבט המוצא של שלמה (יהודה) היה פטור ממיסים (לא השתתף בעול). דבר זה עלול לגרום לסכסוך, וגרם למתיחות רבה בקרב שבטי ישראל. (מידע נוסף על הנציבויות בחלק "מלכות שלמה – עובדות ומספרים) בתחילת הסיכום)

מידות בית המקדש: שישים אמה אורך, עשרים אמה רוחב ושלושים אמה קומה. (אמה = חצי מטר בערך).

את כל הבית ציפה זהב, דבר שהיה מקובל בממלכות באותה העת. הבית חולק לשלושה חדרים כאשר החדר הפנימי ביותר היה ה"דביר" או "קודש הקודשים" (בתוך חדר זה הניחו את ארון הברית שבתוכו לוחות הברית).

שלמה בנה גם שני כרובים (שהם פסלים שגופם גוף אריה או שור, ראש אדם וזוג כנפיים גדולות). לפי המתואר בפרק, מידות הכרובים היו גדולות מאוד והם נחשבו למושב סמלי של האל והאלוהים מתואר בתנ"ך כרוכב על הכרובים.

שלמה אסף את קהל זקני ישראל לירושלים על מנת להעלות את ארון ברית ה' לבית המקדש. עד עתה הארון שהה בירושלים, עיר דוד. שלמה הרחיב את ירושלים, ובנה על גבעה סמוכה את בית המקדש, בית המלך ובית המשפט העליון. אז העלה מעיר דוד את הארון למקדש שבנה. המספר בפסוקים 1-5 רוצה להדגיש שהטקס נערך במעמד כלל-לאומי ולכן חזר על המילה "כל" כדי ליצור הכללה.

הקטע מדגיש את תפקידם של הכהנים בטקס (המילה "כהן" חוזרת 3 פעמים) מכיוון שרק הם רשאים לעסוק בקודש. כהנים היו משפחות בתוך שבט לוי. רק שבט לוי היה רשאי לעסוק בעבודת ה' במזבחות ובבמות ובמקדשים כאשר הכהנים היו הדרגה הגבוהה ביותר בקרב שבט זה. מכיוון שהלווים יועדו לעבודת ה', הם לא קיבלו נחלה, אלא פוזרו ב-48 ערים ברחבי הארץ על מנת לעסוק בקודש וללמד את העם את המנהגים הדתיים.

עפ"י פסוק 2, הטקס נעשה בירח האיתנים (ירח האיתנים הוא החודש השביעי, חודש תשרי). נאמר בפסוק שהטקס נערך בחג. כל פעם שמצוין בתנ"ך חג ולא מצוין איזה – תמיד זהו חג סוכות שנחשב לחג מרכזי ביותר באותה התקופה.

שלמה מעלה את הארון למקדש כדי לבסס את מעמדו ושלטונו בקרב העם. ארון הברית מוקם בדביר (קודש הקודשים), מתחת לכרובים.

בפסוק 10 נאמר שהענן ממלא את בית ה'. רש"י אומר שכאשר יצאו הכהנים, נכנסה השכינה (רוח הקודש) לתוך ההיכל (כמו הענן שבאמצעותו התגלה ה' בחורב).

מפסוק 12 עד פסוק 21 שלמה נואם ואומר שעד עתה שכן ה' בערפל (לא היה לו בית קבוע) ואילו מעתה קיים לה' בית לשבתו. התפיסה כאילו לה' יש בית היא תפיסה הממחישה את האלוהות, כאילו האלוהות זקוקה למשכן. בנאום מציין שלמה שלוש בחירות שבחר אלוהים:

בפסוק 16 נאמר שה' בחר בעיר לצורך "להיות שמי שם". התפיסה כאן מנוגדת לתפיסה בפסוק 13, שם הבית מיועד לשבתו של ה' (אלוהות מוחשית) ולעומת זאת בפסוק זה התפיסה היא הפוכה – הבית הוא רק סמל לה'.

עפ"י פסוקים 18-19 הרעיון לבניית בית המקדש היה של דוד, אולם ה' העדיף שבנו שלמה יבנה את המקדש. בתנ"ך קיימים כמה הסברים לכך:

פסוקים 24-25 מדגישים את הבחירה האלוהית בשושלת, הפסוקים מסבירים שמלכותו של שלמה היא מתוקף בחירה אלוהית.

בפסוק 27 קיימת תפיסה טרנסנדנטלית שהיא תפיסה נשגבת, לא מוחשית, מרוממת.

עפ"י פסוקים 28-30 הייעוד המרכזי של המקדש הוא מקום תפילה, האדם מתפלל מתוך אמונה שהאל שומע ולכן המילים המנחות הן תפילה ושמע. תפקידו הנוסף של המקדש הוא התפקיד הפולחני – הקרבת קורבנות. אך תפקיד זה אינו נזכר בתפילה.

* תפילת הנוכרי וחזון אחרית הימים – תפיסת אלוהות אוניברסאלית פירושה שקיים אל אחד השולט בכל העולם, כלומר שאנשים שאינם מישראל יכולים לבוא למקדש, להתפלל לה' והוא ישמע. עפ"י חזון אחרית הימים, כל העמים יכירו באלוהות של ה' ויצטרפו מרצון לעדת מאמיני ה' כי הגיעו למסקנה כי מציון תצא תורה שהיא משפט הצדר וכתוצאה מלימוד תורת ה', ישרור שלום עולמי.

עד כה ראינו מספר שלבים במלכותו של שלמה:

בשלבים 1-4 ישנו מאגר של אהדה כלפי שלמה.

בספר דברים (בחוק) נאסר על נישואין עם נשים נוכריות. מטרת האיסור היא ש"לבבכם לא יטה מעם ה'". זוהי סכנה לעבודה אלילית.

שלמה נישא לנשים נוכריות וליבות נטה מה'; הוא בונה מזבחות לאלילי נשותיו וגם זובח בהם. מטרת הנישואין לנשים הנוכריות הייתה פוליטית – חיזוק קשרי מסחר וחיזוק קשרי שלום. אך העניין המדיני לא מעניין את הסופר המקראי. רק העניין הדתי – שבו שלמה חטא.

לתופעה של עבודת ה' יחד עם עבודת אלילים אחרים קוראים סינקריטיזם שזהו ההיפך לעבודת אל אחד – מונותיאיזם.

יש ניסיונות להעצים את חטאי שלמה, אך הם מסויגים בכך שהדבר נעשה לעת זקנתו ובכך שאת המזבחות לא בנה בתוך ירושלים. הניסיונות באים לידי ביטוי באמצעים צורניים ותוכניים:

–          נשים רבות.

–          שימוש במילה "אהב".

–          פירוט המוצא של הנשים והריבוי.

–          השוואה לדוד אביו.

–          האזכור כי ה' נתגלה לשלמה פעמיים.

–          הטיית לב – מילים מנחות.

–          מספרים טיפולוגיים.

–          פירוט של האלילים (שיקוץ = שם גנאי לאליל).

"ויתאנף ה' הנראה אליו פעמיים" – ה' נגלה לשלמה פעמיים – בפרק ג' ובפרק ט'. זוהי אזהרה אלוהית.

"קרוע אקרע את הממלכה מעליך ונתתיה לעבדך".

אולם היו שתי הקלות לעונש ושתיהן מנומקות בהבטחות ה' לדוד:

בגלל הבטחתו של ה' לשלמה, יש שתי "הקלות לעונש":

כשכבשו את אדום, הרגו את כל הזכרים, אך רק בן המלך שרד מהטבח שערכו דוד ויואב בן-צרויה. הוא ברח למצרים עם חלק מעבדי אביו וקיבל מפרעה אמנופה מקלט מדיני – מצרים מנסה לחזק יסודות מרדניים. כשהתבגר, פרעה נתן לו את אחות אישתו לאישה (אישתו של פרעה הייתה גבירה, במצרית – תחפנס). נולד להם ילד – גנובת, והוא גדל יחד עם שאר בני המלך ואשת המלך מגדלת אותו. הדד שומע שדוד ויואב מתו ועלה לשלטון בישראל שלמה ואז הוא מבקש מפרעה לחזור לארצו, לאדום, כדי לקחת את המלכות. פרעה מסרב כי בינתיים אמנופה מת ועלה פרעה חדש – סיאמון, שנתן את ביתו לשלמה וקשר קשרי ברית עם שלמה. הדד חוזר לאדום ומשם מציק לשלמה. לפי סיפור זה, הדד חוזר לאדום בראשית שלטונו, אבל המספר של הפרק קושר את הסיפור לתקופת סוף ימיו של שלמה – חוסר תיאום כרונולוגי – נובע מכך שהמספר ביקש שנחשוב שזה בא כעונש לשלמה. המספר מספר את הסיפור בטכניקה של פלאש בק.

שוב יש כאן טכניקה של פלאש ב', קשור למלחמת דוד בארם. המספר רצה שנקשור סיפור זה לסוף ימיו של שלמה. במלחמה עם דוד, רצון ברח והמליך עצמו על דמשק. לאחר מות דוד, הציק רצון לשלמה מהגבול הצפוני.

"ויהי שטן לישראל כל ימי שלמה

ואת הרעה אשר הדד

ויקץ בישראל וימלוך על ארם"

יש כאן בעייתיות. מצד אחד כתוב "הדד" ומצד שני כתוב "ארם". הפתרון הוא שהרבה פעמים בתנ"ך חל בלבול בין האותיות ד' ו-ר'.

ירבעם בן-נבט היה גיבול חייל (איש עם תכונות של מנהיג, גיבור צבא) משבט אפריים. ידוע לנו ששבט אפריים, יחד עם שבט האח שלו, מנשה, סבלו יותר משבטים אחרים מנטל המיסים הכבדים וזאת מכיוון ששלמה, כאשר חילק את הארץ לנציבויות, חילק שבטים אלה למספר נציבויות. שבטים אלה התמרמרו הן בגלל נטל המיסים והן בגלל ששבט יהודה היה פטור ממיסים. מלבד זאת, שבטח אפריים ציפה להקלות מכיוון שהוא היה השבט הדומיננטי מבין שבטי ישראל, אך במקום הקלות, שלמה דווקא הקשה על שבט זה.שלמה ראה את כישרונו של ירבעם ומינה אותו "על כל סבל בית יוסף" (סבל = מס עובד, סבל מהמילה סבלות. בית יוסף = שני השבטים שיצאו מבית יוסף, אפרים ומנשה). ירבעם מחליט לנצל את התסיסה ששררה באפריים ומנשה פותח במרד נגד שלמה. נסיבות המרד היו הבנייה המסיבית של שלמה שדרשה מס עובד רב. הבנייה כללה את:

ירבעם בן-נבט מתואר כעבד לשלמה – נושא משרה בכירה אצל שלמה. מטרת האזכור היא רמז מטרים לכך שהוא זה שימלוך בעתיד על עשרת שבטי ישראל. הרי ה' בישר לשלמה שיקרע הממלכה מעליו ויתנה ל"עבדך".

"וירם יד במלך" – למרוד.

המרד נכשל. בפסוק 40 מסופר שירבעם בורח למצרים למלך חדש, פרעה שישק, שם הוא מקבל מקלט פוליטי. ירבעם כל הזמן בקשר עם בני שבטח ומחכה לשעת כושר על מנת לשוב ולמרוד. המרד נכשל מכיוון שבעונש שניתן לשלמה נאמר שהממלכה תיקרע רק בימי בנו ולא בימיו.

אחיה היה נביא מהעיר שילה, ששכנה בשבט אפרים (שילה הייתה העיר שנהרסה ע"י הפלישתים שבה שכן ארון ה' לפני שהועבר לירושלים, בתקופת שמואל הנביא). אחיה התנגד לשלמה ממספר סיבות:

אחיה פוגש את ירבעם עוד לפני כישלון המרד ומבשר לו שה' בחר בו למלוך על עשרת השבטים שיקרעו מבית דוד. כמו כן אומר אחיה לירבעם שהוא רשאי לבחור עיר בירה כרצונו ("ומלכת בכל אשר תאווה נפשך"), אך ירושלים היא מחוץ לתחום, מכיוון שהיא שייכת כבר לבית דוד, ולכן ה' מונע מירבעם את ירושלים. ירושלים שייכת לבית דוד, וה' הבטיח לדוד מלכות עולם ולכן ירושלים תישאר בידי בית דוד.

נבואת אחיה השילוני מתרחשת לפני כישלון המרד.

רעיונות הבחירה (סעיפים 1-2) מאפיינים את ספר מלכים מאוד והמספר כל הזמן מדבר על בחירת דוד ובחירת העיר.

תמיד יש שני רבדי פעולה:

רובד פעולה אנושי – איך שבני האדם מתנהגים.

רובד פעולה אלוהי – איך אלוהים מכוון את המאורעות.

הדבר נקרא סיבתיות כפולה: הסיבה האנושית – ירבעם מורד בשל נטל המסים הכבד  אך הדבר תאם לרצון האלהי להנחיל לירבעם את המלוכה על עשרת השבטים.

רחבעם הוא יורשו של שלמה. ישראל קוראים למרד לאחר שפונים אליו בבקשה להקל במיסים. הוא מקשיב לעצת הילדים ולא לעצת הזקנים ומסרב. ישראל יוצאים למרד, המיסים הכבדים ובית דוד שנואים בעיניהם. רחבעם יוצא לישראל עם אנשיו, ישראל מיידים בו אבנים. 100 אלף יוצאים להילחם במורדים. מגיע הנביא שמעיה ומוציא את רחבעם מהמלחמה ואז ירבעם מגיע ומולך.

פרק י"ז בספר מלכים א' ניתן לחלוקה לארבעה חלקים:

אחאב עשה הרע בעיני ה' יותר מאשר כל מלך אחר שמלך בישראל. הוא התחתן עם איזבל בת-אתבעל, מלך הצידונים, ועבד את אלוהי הצידונים – הבעל, הוא הקים לו מזבח בשומרון והוסיף להכעיס כך את ה'. זוהי הסיבה לעימות בין אליהו לאחאב ולבצורת שהביא ה' על ישראל.

ניתן להבין את עצירת הגשמים עפ"י הנאמר בספר דברים, פרק י"א, פסוקים 13-17. בפסוקים אלו כתוב כי ה' אומר כי אם בני ישראל יעבדו אותו בכל ליבם ובכל נפשם, הוא ימלא את הארץ גשמים ולא תהיה בצורת. הבעל ידוע כאל הגשם ולכן אם עובדים אותו אמורים להיות גשמים בארץ. אך הבצורת מוכיחה כי ה' עליון על הבעל, שבכלל אינו קיים, וכי רק אם יעבדו את ה' יהיו גשמים והבעל לא יכול לחולל גשמים כפי שחושבים.

הקושי במשפט "כי אם לפי דברי" הוא שמשפט זה אינו ברור וניתן לפרש אותו בשתי דרכים שונות והפוכות. מצד אחד ניתן לפרש אותו לפי פרשנות רד"ק,  שהכוונה היא שדברי אליהו נאמרים עפ"י מצוות האל, ומצד שני ניתן לפרשו עפ"י פרשנות אברבנאל, שהכוונה היא שאליהו אומר את הדברים על דעת עצמו בלבד ולא לפי צו האל.

אליהו בוחן את האלמנה מצרפת בשלושה שלבים:

הקושי המתעורר בהשוואה בין פסוק 24 לבין פסוק 18 הוא שבפסוק 24 נכתב כי רק עתה היא מכירה באליהו כאיש האלוהים – "עתה זה ידעתי כי אלוהים אתה" (פס' 24). אך כבר בפסוק 18 היא מכנה את אליהו כאיש האלוהים – "מה לי ולך איש האלוהים" (פס' 18). ניתן ליישב קושי זה בכך שיתכן ובפסוק 18 היא כינתה את אליהו "איש האלוהים" במובן המצומצם של המילה, כאדם בעל כוחות על-טבעיים להביא את הרעה ולהמית את בנה, אך בפסוק 24 היא כבר השתמשה במובן הרחב יותר של המונח "איש האלוהים", שהוא אדם בעל כוחות על-טבעיים המסוגל גם להביא את הטובה ולהקים את בנה לתחייה.

בסיפור הנס הראשון, אליהו עשה בדיוק מה שה' אמר לו לעשות – הוא פסיבי. בנס השני, הוא יותר יוזם, הוא בוחן את האלמנה ואת נאמנותה ופתיחותה אליו. בנס השלישי, הוא מגיע לשיאו בכך שהוא דורש ומאשים את ה' במה שעשה לבן האלמנה ודורש ממנו להחזיר את בריאות הנער. מנביא ששמע לה', הוא הופך לנביא שה' שומע לתביעותיו.

כינויה של האלמנה משתנה בפרק י"ז מספר פעמים:

הכינויים לפעמים נאמרים ע"י המספר ולפעמים ע"י הדמויות. ע"י הכינויים המשתנים אנו מבינים את היחס של הדמויות זו אל זו.

–          "והרעב חזק בשומרון": שומרון היא עיר הבירה ואם לשם המצב הגיע, זה אומר שהמצב באמת קשה (שכן בעיר הבירה ישנם כל מחסני המזון של הממלכה).

–          המלך שולח את עבדיו לחפש חציר, שהוא צמח מאוד יבש ואחאב דואג לבהמות, מה שנראה כמצב קשה מאוד.

המילה המנחה החוזרת בפסוקים אלו המעידה על כך שעובדיהו בעל נאמנות כפולה היא המילה "אדוני" בנטיותיה השונות.  מספר פעמים בהם מזכיר עובדיהו את המילה אדוני, הוא מכוון אותה לבעל הסמכות הפוליטית בממלכה, אחאב המלך – "ועתה אתה אומר לך אמור לאדוניך הנה אליהו" (פס' 11) ומספר פעמים הוא מכוון את המילה לאליהו, שהוא בעל סמכות דתית, שליח ה' – "ויהי עובדיהו בדרך והנה אליהו לקראתו ויפול על פניו ויאמר האתה זה אדוני אליהו" (פס' 7). הדבר מראה על כך שלעובדיהו יש למעשה שני אדונים, שנותנים לו שניהם הוראות הפוכות ושנים למעשה מנוגדים זה לזה. עובדיהו למעשה "נתקע בין הפטיש לסדן" והוא אינו יודע מה לעשות.

אליהו מכנה את אחאב "עוכר ישראל"  (הפועל "עכר" משמעו להמיט אסון על ציבור או על חברה) מכיוון שלטענתו החדרת הפולחן הזר לישראל גרם לאסון דתי על עם ישראל וכך גם לבצורת הקשה שבאה כעונש מאת ה'.

אליהו מזמין את נביאי הבעל למבחן שבו יבקשו מאלוהיהם להדליק בפר שהם בחרו אש. לאחר תפילותיהם הרבות לאש שנמשכות מהבוקר עד הצהריים, הם אינם מצליחים להדליק אש.

בפסוקים אלו מודגשים יתרונות שנתן אליהו לנביאי הבעל שמטרתם הייתה להראות שלמרות כל היתרונות שניתנו להם, ה' עדיין שולט בכל ורק הוא מסוגל להדליק אש בפר.

היתרונות שנתן אליהו לנביאי הבעל הם:

– יתרון מספרי: אליהו הוא נביא ה' היחיד לעומת כמות עצומה של 450 נביאי הבעל.

– לנביאי הבעל ניתנה אפשרות לבחור ראשונים את הפר הנראה להם לקורבן מבין השניים שהוצאו.

– אליהו מציע לנביאי הבעל להיות הראשונים שיכינו את הפר לקורבן ובקריאה לאלוהיהם לאש.

כל פרשן מפרש את הביטוי "ואתה הסיבות את ליבם אחורנית" שבפסוק 27 בצורה שונה. רס"ג מפרש ביטוי זה בכך שאם ה' יענה לתפילתו של אליהו, שיסב את ליבם של ישראל חזרה אליו לאחר שנסוב אל הבעל והאלילים האחרים. הרמב"ם מפרש ביטוי זה בכך שה' הוא זה שלמעשה מנע מבני ישראל לחזור בתשובה ובכך גרם לליבם ליסוב אחורנית מעם ה'; ואילו רד"ק מפרש ביטוי זה בכך שישראל נסובו אחורנית כיוון שה' לא הראה להם עד עתה כל מופת או נס גלוי שיגרום להם להאמין שהוא אכן קיים.

אליהו מצווה לתפוס את כל נביאי הבעל ולשחוט אותם בנחל הקישון. ניתן לומר שהתנהגותו האכזרית של אליהו היא תואמת את חוק הנביא שבספר דברים, י"ג 1-6 וזאת בגלל ההוראה המפורשת בפסוקים אלו (בחוק הנביא) על הריגת נביאי שקר המנסים להטות ליבם של העם אל אלוהים אחרים: "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת כי דיבר סרה על ה' אלוהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים…." (דברים, י"ג, 6)

ניתן להשוות בצורות רבות בין התנהגות אליהו בפרק י"ט לעומת התנהגות משה בספר שמות. ניתן למצוא מספר מאפיינים משותפים בינו לבין משה (שניהם זכו להתגלות אלוהית, גם אליהו וגם משה הסתירו את פניהם מפני ה', גם משה וגם אליהו היו בסכנת מוות וכו')

מהשוואת דברי אליהו בספר מלכים א' לדברי משה לה' בספר שמות, ניתן להעביר ביקורת על התנהגותו האנוכית כביכול של אליהו, שמבקש מה' להציל את נפשו מפני המבקשים את נפשו ומוציא את דיבת העם באומרו "כי עזבו בריתך בני ישראל את מזבחותיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב" (מל"א, י"ט, 10) שכן רוב העם המשיך לעבוד את ה', במקביל לעבודת הבעל וכמו כן לא כל הנביאים נהרגו, אלא נשארו הנביאים שאותם החביא עובדיהו. כמו כן, מבקש אליהו את נקמת ה' בישראל על המעשים שעשו בעוד משה (בספר שמות) ביקש מה' לקחת את נפשו בעקבות חטאי ישראל, שוב מתגלה כאן התנהגותו האנוכית של אליהו והטלת האשמה על אחרים. אליהו מתגלה כאן כאנוכי ואף כשקרן ומוציא את דיבת העם.

על אליהו הוטלו מספר משימות בפסוקים אלו. בין השאר הוטל עליו למשוח את חזאל למלך על ארם, את יהוא בן-נמשי למלך על ישראל ואת אלישע למשוח לנביא תחתיו. ה' נענה לבקשו של אליהו לנקמה ומבקש ממנו למנות את הנוקמים (הנ"ל). אך למרות זאת, ה' משאיר 7000, "כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו" (מל"א, י"ט, 18). ה' ביקש מאליהו למנות את אלישע לנביא במקומו וזאת משום שנביא שלא מכיר במידת הרחמים, לא ירד לסוף דעתו של ה' ונבואתו של נביא זה פגומה, ואליהו אכן לא הכיר במידת הרחמים וביקש מה' לנקום בכל ישראל.

דגם השלושה והארבעה הוא מבנה המלמד על שלושה יסודות זהים כאשר היסוד הרביעי הוא יוצא דופן. מבנה זה מטרתו להדגיש דווקא את היסוד הרביעי, כיוון שהוא יוצא דופן. ניתן למצוא בפרק י"ט פעמיים את דגם ספרותי זה. פעם ראשונה בפסוקים 11-12 שבה מוזכרים שלושה כוחות הרסניים: הרוח, האש והרעש ולעומתם עומדת מידת הרחמים הנרמזת בביטוי "קול דממה דקה" שבפסוק 12. הפעם השנייה שבה נעשה שימוש בדגם ספרותי זה היא בפסוקים 15-18 שבהם מוזכרים שלושת הנוקמים: חזאל, יהוא ואלישע ולעומתם מוצג ה' שהוא אל רחום וחנון.

אחאב מבקש מנבות לתת לו את הכרם שלו, וזאת לבקשת איזבל, אישתו של אחאב. ישנו הבדל בין הנימוק לאי-נתינת הכרם שנותן נבות לאחאב לבין מה שאחאב אומר לאיזבל. יש אומרים כי ההפרשים בגרסאות נובעים מחששו של אחאב מתגובת איזבל. ניתן לטעון כך בגלל השוני שבין דברי אחאב עם נבות לבין מה שאחאב אומר לאיזבל שנבות אמר לו. בפסוק 3 נבות מנמק את סירובו לתת את הכרם: "חלילה לי מ-ה' מתתי את נחלת אבותי לך" ואילו בדיווח שנותן אחאב לאיזבל על דברי נבות, הוא משמיט דברים אלו וזאת כנראה מכיוון שאזכורו של ה' בהנמקה זו לא היה לרוחה של איזבל שעבדה את הבעל ואת האשרה ולא הכירה בכך שמלך כפוף לחוקים אלא בכך שהמלך הוא מעל לכל חוק.

בסיס ההתנגדות של נבות לאחאב טמון באיסור המפורש המוזכר בתורה מספר פעמים על מכירת קרקעת אבות לזרים (ואיזבל היא זרה גויה, הרי היא צידונית העובדת את הבעל והאשרה). איסור זה מוזכר, בין השאר, בספר ויקרא, פרק כ"ה בפסוק 23: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עימדי".

איזבל מארגנת לנבות משפט מזויף בדיוק עפ"י חוקי המשפט של ה'. נבות מואשם (לכאורה) בכך שהוא מקלל את שמו של אלוהים והעונש על חטא זה הוא מוות. איזבל מביאה למשפט שני עדים בני בליעל שמעידים עדות שקר. היא בוחרת להביא שני עדים כפי שמצווה בספר דברים על כך שלא ניתן לדון אדם לעונש מוות בהתבססות על עדות אחת. נבות נידון לסקילה עפ"י התורה וכך מצווה איזבל.

ניתן להסביר את רצונה של איזבל במותו של נבות עפ"י מסכת סנהדרין: "הרוגי מלכות – נכסיהם למלך" בצורה מאוד פשוטה. איזבל, שעבדה את הבעל ולא ידעה בשלמות את חוקי התורה, קיוותה שאם תורה על הריגתו של נבות, רכושו ונכסיו יועברו למלך, והרי היא המלכה ולכן היא ואחאב יוכלו לקבל את הכרם לידיהם.

מחטאים אלה ניתן ללמוד כי בממלכת אחאב לא הייתה חשיבות רבה לחוקי התורה וערכי המוסר בה היו ירודים. הייתה מעין אנרכיה – איזבל רצתה את הכרם של נבות, אז היא עשתה לו משפט שקרי שגרם לרציחתו, מבלי להתחשב בחוקי התורה או בערכי מוסר כלשהם.

אחאב נענש על מעשיו ומגיב בצורה הבאה: "… ויקרע בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק ויהלך אט" (מל"א, כ"א 27). בפסוק זה מתוארות מספר פעולות שעשה אחאב לאחר ששמע את העונש שניתן לו. הוא קרע את בגדיו, שם על עצמו שק וצם. פעולות אלא הן פעולות המעידות על אבל על אדם שמת. אחאב כנראה מתאבל על ביתו.

בעונש שניתן לאחאב ישנו גמול דורות. לא אחאב ייענש על חטאיו, אלא בניו ייענשו ותילקח שושלת המלוכה מהם. "לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו" (מל"א, כ"א 29).

מלכותו של רחבעם אינה מובנת מאליה בשבטי ישראל. לכן רחבעם נאלץ ללכת אליהם לשכם, בניגוד לדוד ששבטי ישראל הגיעו אליו לחברון.

"להמליך אותו" – לחדש את ברית הדת.

במקביל, ירבעם חוזר לישראל ממצרים עובדה המעידה על  הפחתה במעמדו של רחבעם. כל עוד שלמה מלך ירבעם לא העז לשוב לישראל. עתה, משרחבעם עולה לשלטון ירבעם חוזר. הוא הוחזר ע"י שבטי ישראל והם רואים בו מנהיג.

ישנה כאן הפחתה במעמדה של ירושלים, שבטי ישראל אינם רואים בה עיר המייצגת אותם.

ישראל מבקשים מרחבעם להפחית בעול המיסים. בפסוק 4 יש מילים מנחות המדגישות את עול המיסים הכבד – ק.ש.ה, ע.ו.ל.

התנאי לחידוש הברית בין שבטי ישראל לבית דוד הוא הקלה במיסים הכבדים.

רחבעם מבקש את עצת הזקנים ואת עצת הילדים בנוגע למה לעשות עם בקשת ישראל.

יש כאן שתי מילים מנחות: ע.ו.צ – העצות שמקבל רחבעם משתי הקבוצות. עבד – הדגשת המסר של הזקנים – לך לקראת העם והם יהיו איתך לעולמים.

אך עוד בטרם שמע את עצת הילדים, נוטש רחבעם את עצת הזקנים. עמדת המספר כאן היא ביקורת כלפי רחבעם.

יועצים זקנים – ידע, ניסיון מדיני עשיר, חוכמה.

יועצים ילדים – ההיפך, פזיזות, חוסר אחריות.

המשל – קטני, זרת , עבה ממתני אבי. (מתניים = סמל לכוח)

נמשל – רחבעם הרבה יותר נוקשה. כל גבורתו וחוזקו של אביו הם כאף וכאפס לעומתו.

"ולא שמע המלך אל העם ß המלך = רחבעם, הסיבה המדינית.

כי הייתה סיבה מעם ה' ß ה' סובב את המאורעות, סיבה דתית.

למען הקים את דברו אשר דיבר ביד אחיה השילוני אל ירבעם בן-נבט" ß דברו = שירבעם ימלוך

לרחבעם לא הייתה אפשרות בחירה. אלוהים סובב את המאורעות.

הסיבה לפילוג הממלכה בפרק י"א היא דתית – חטאי שלמה. ה' בחר בירבעם למלוך על שבטי ישראל והוא הודיע לירבעם באמצעות הנביא אחיה השילוני. עפ"י פרק י"ב, הסביה לפילוג היא מדינית-חברתית – רחבעם לא הסכמים להקל במיסים.

פסוק זה משלב את שתי הסיבות ביחד – מה שקורה הוא מימושה של תוכנית אלוהית.

"מה לנו חלק בדוד ß אין לנו שום דבר משותף עם בית דוד. הברית הסתיימה.

לאלוהיך ישראל ß הם חוזרים "הביתה" (שבטי ישראל)

עתה גאה ביתך דוד! ß עתה תראה מה נותר לך מהממלכה… אתה מולך רק על ביתך.

וילך ישראל לאוהליו"

החלק המודגש הוא סיסמת פילוג הממלכה. יש כאן תקבולת:

מה = ולא

חלק = נחלה

דוד = בן ישי

הביטוי "כל ישראל" חוזר פעמיים כדי להדגיש את ההסכמה הגורפת בישראל להמלכת ירבעם.

ירבעם מומלך ע"י עדה, שהיא ההנהגה השבטית המסורתית.

"לא היה אחרי בית דוד זולתי שבט יהודה לבדו" – לא נשאר נאמן לבית דוד חוץ מבית יהודה – הדגשת מצבו הקשה של בית דוד.

רחבעם, מלך יהודה, רוצה לצאת למלחמה כדי להשיב לעצמו את כל הממלכה. שמעיה, איש האלוהים, אומר לו לא להילחם משתי סיבות:

צעדו הראשון של ירבעם לאחר שהוא מומלך הוא קביעת הבירה בשכם ממספר סיבות:

ירבעם יוצא משכם ומקים בירה בפנואל, כנראה מסיבות בטיחוניות.

"ויבן" = משכלל, הופך מעיר רגילה לעיר מלכות.

הסיבות לבחירה בפנואל:

ירבעם מנסה להשיב לגדולתן ערים בשבטי ישראל שיוקרתן נפגעה ומעמדן נחלש בעקבות הפיכתה של ירושלים לעיר בירה ולמקדש. ירבעם מנסה לעורר את הפטריוטיות המקומית של שבטי ישראל ובכך להרחיק אותם מיהודה, מבית דוד ומירושלים.

ירבעם חושש שישראל יחזרו לזבוח בירושלים וכך יחזרו לבית דוד. לכן הוא חושב שצריך לבנות מקדש כדי שיבואו להתפלל במקדש שלו.

גם כאן יש מילה מנחה – ש.ו.ב – שמדגישה את חששו של ירבעם שלב ישראל יחזור לבית דוד. הוא חושש שאם הם יעלו לירושלים לעשות זבחים, ישוב לב העם לרחבעם ולבית דוד.

"ושב לב העם…" – ו' ההיפוך – כאשר באה בתנ"ך האות ו' לפני פועל, היא הופכת את הזמן של הפועל לזמן ההפוך (ושב ß ישוב).

בגלל חששו, הוא מיד בונה מקדשים חלופיים בבית אל ובדן (שוב ירבעם מנסה לחדש את גדולתן של ערים מרכזיות של שבטי ישראל שמעמדן נפגע בעקבות בחירת ירושלים):

ירבעם מקים שני עגלי זהב כתחליף לכרובים שהיו במקדש בירושלים. כוונתו היא לבנות מושב סמלי לה', אבל המחבר (שהוא יהודאי) רוצה להראות שהוא חוטא. בניית העגלים נועדה על מנת שרוח ה' תשרה גם במקדשיו של ירבעם, אבל המחבר היהודאי, רצה להראות שמעשהו של ירבעם היה חטא, למרות שכוונתו המקורית לא הייתה לחטוא ולכן המספר מציין "ויהיה הדבר הזה לחטאת", כמו כן המספר "מצטט" את ירבעם שאמר: "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים", כאילו שהעגלים עצמם הם האלוהים.  משפט זה בדיוק נאמר בשמות ל"ב בסיפור חטא העגל, כלומר, המספר מעוניין לערוך הקבלה בין שני הסיפורים על מנת להשמיץ את ירבעם ולהראות עד כמה הוא חטא.

דבר נוסף שעושה ירבעם הוא מינוי כהנים למקדשים שלו שלא היו משבט לוי מכיוון ששבט לוי, שטופח ע"י בית דוד, הביע נאמנות לבית דוד ולא שיתף פעולה עם ירבעם.