סיכום לבגרות בספרות: שירה, דרמה וטרגדיה ועוד

–          השיר "ספר שירי" מאת רחל.

–          מבוא לדרמה ולטרגדיה.

–          מבוא ל"אנטיגונה" מאת סופוקלס.

–          מבנה קבוע.

–          חריזה.

–          שפע אמצעים אמנותיים.

–          קצרה מן הפרוזה.

–          חזרות.

–          קצב.

שירי ארס-פואטיקה הם שירים העוסקים בתהליך היצירה ונכנסים אל בית היוצר ואל תהליך היצירה – הרעיון, הקשיים, הפרסום, מה שהביא ליצירת השיר וכו'.

הארס-פואטיקה עוסקת בקשרים וביחסים שב"משולש" שנוצר בין היוצר, היצירה והקהל.

השיר "ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי כיוון שהוא מספר על התהליך שהביא את רחל לכתוב את שיריה.

בבית הראשון ישנו ניגוד – מצריחה (שהיא דבר טבעי, לא מרוסן, כואב וחסר סדר) נוצרה מחרוזת שירים מלבבת (נחמדה, מסודרת, נקייה).

הכאב הטבעי והלא מרוסן הפך ליצירה מלבבת – תהליך סובלימציה – הכאב הפך למעודן, מרוסן ונעים לאוזן.

בבית השני רחל מספרת את סודה שהוא מעין "כוויה" (סודות שהם חוויה כואבת הן כמו כוויות וצלקות שאותן אנו מסתירים). כולם ממששים את הכוויה שלה באדישות ומבלי להבין אותה – "ואת תוגתו של הלב הכורע — יד כל במנוחה תמשש".

קשה לה עם פרסום השירים שלה – "הסודות" שלה, אך בכל זאת פרסומם מביא אותה לפורקן רגשות.

שני הבתים למעשה חוזרים על אותו הדבר באמצעים שונים בכדי להדגיש את הרעיון.

חריזה – כתיבת חרוזים, כתיבת שירים ששורות מסוימות בהם מסתיימות בהברות הדומות בצליליהן. חריזתו של המשורר מפתיעה בחינה. (ההגדרה מתוך מילון אבן-שושן החדש)

הגדרה נוספת: חריזה משמעה מתכונת חוזרת של הופעת החרוז.

בשיר זה ישנה חריזה מסורגת, כלומר החרוז חוזר בצורה הבאה: א-ב-א-ב ג-ד-ג-ד כאשר כל אות מסמלת הברה שחוזרת על עצמה. החרוזים מופיעים בשיר זה במתכונת קבועה.

מטפורה משמעה חיבור מושגים מתחומים שונים לשונית כאשר החיבור יוצר משמעות חדשה.

בשיר זה ישנה מטפורה בשתי השורות האחרונות של הבית השני. נאמר בשורות אלה שאת עצבו של הלב הכורע (לב אינו עצוב. זוהי מטפורה), כל יד יכולה למשש (עצב הוא דבר מופשט. אי-אפשר למשש אותו. זוהי מטפורה).

בשתי השורות הראשונות של שיר זה ישנו מצלול של אותיות שורקות שמדגיש את הכאב והמצב הקיצוני שאליו נקלעה המשוררת.

"אנטיגונה" היא יצירה ספרותית השייכת לז'אנר הספרותי – דרמה. הדרמה היא ז'אנר המעמיד במרכזו פעולה (הדרמה היוונית)

הדרמה מתחלקת לשני תחומים:

טרגדיה – עצובה, נגמרת באסון.

קומדיה – מסתיימת בסוף טוב.

– הדרמה מוותרת על עמדת המספר מכיוון שמוצג לנו מה מתרחש.

אנטיגונה היא מחזה של התיאטרון היווני שהוא חלק מן הפולחן היווני לאל היין דיוניסיוס. מטרת הדרמה הייתה להביא להיטהרות (קתרזיס). היוונים טענו שהשפעת האמנות על האדם היא גדולה מאוד. האדם שפתוח להשפעת אמנות – מתעלה.

המטרה של האמנות היא להביא אנשים לקתרזיס (היטהרות). המגמה של תהליך זה היא מגמה דידקטית – חינוכית. הקתרזיס הוא למעשה התהליך הנפשי שמביא להבנת המסר.

–          ביוון לאחר שהיו צופים ב-3 טרגדיות קשות, היו רואים קומדיה אחת בכדי להרפות מתחים.

–          כל הטרגדיות עסקו בסיפורי המיתולוגיה היוונית.

–          הצופים שבאו לצפות בדרמה היוונית היו רק גברים וכל מי שצפה בהצגות ידע בדיוק את הסיפור.

–          כל השחקנים בהצגות היו גברים, גם בתפקידים נשיים.

כאשר הציגו את אותן דרמות על הבמה נוצרה בעיה טכנית. לא היה "מאחורי הקלעים" ולכן לא יכלו להלביש תלבושות, זמנים (כי תמיד ההצגות היו ביום) ולכן נקבע עקרון שלוש האחדויות – אחדות המקום, אחדות הזמן ואחדות המעשה. העלילה מתרחשת באותו מקום כל הזמן, משך העלילה לא יהיה ארוך יותר מ-3 ימים (בדר"כ היא הייתה 24 שעות) והעלילה אינה פונה לזויות אחרות. היא מספרת את הסיפור מבלי להתפצל לסיפורי משנה.

כל ההצגות היו בעלות חמש מערכות בלבד. (בספרות המודרנית עקרון זה אינו נשמר – שבירת המוסכמות).

מבנה העלילה היה המבנה הבא:

הגיבור הטרגי (שימו לב לפרטים המודגשים)

הטרגדיה מעמידה במרכזה את הגיבור הטרגי שלו מערכת מאפיינים משלו.

טרגדיה – למרות הסכנה שבדבר, הדמות מסכימה לעשות את המעשה למרות שידוע כי סופה לא טוב.

הגיבור הטרגי עושה מעשה למרות שהוא יודע את הסכנה שתקרה לו. הגיבור הטרגי הוא בראש ובראשונה גיבור בוחר, ולכן הוא חייב להיות גיבור מודע – הוא מבין את משמעות הבחירה שלו. בלי מודעות ובלי הבנה אין טרגיות. כלומר – הגיבור הטרגי הוא גיבור חכם. כמו כן, הוא גם גיבור מוסרי – הבחירות שלו הן בחירות מוסריות. הדמות הטרגית תהיה גם דמות נעלה מבחינת מעמד חברתי וגם מכל בחינה אחרת.

– הטרגדיה תמיד תעמיד במרכזה דילמה – מאבק בין שני ערכים טובים.

בכל הטרגדיות היווניות, מלבד הגיבורים הראשיים ומלבד הדמויות המשניות, ישנו גיבור נוסף שיופיע תמיד – המקהלה. למקהלה יש תפקיד חשוב בדרמה היוונית. בתחילה היה אדם אחד ואח"כ התרחבה והפכה לקבוצה שבראשה עמד ראש המקהלה.

חשיבותה של המקהלה נובעת מהעובדה שהטרגדיה היוונית מקפידה על שלוש האחדויות ותפקיד המקהלה לספר לנו מידע. המקהלה היוונית מדברת ומספרת לנו מידע – מה היה קודם, מה קרה במקום אחר באותו הזמן וכו'. היא כמו "המספר" של ימינו.

תפקידה היה גם להשלים פערים (בטרגדיה היוונית כמעט ואין פערים תמידיים). בנוסף, תפקידה היה גם ליצור מעברים בין הדמויות.

המקהלה מעבירה גם את המסר הדידקטי של היצירה.

– המסר הדידקטי של כל הטרגדיות היווניות מדבר על שביל הזהב – אסור להיות קיצוני, היא מלמדת שהקיצוניות פסולה. שביל הזהב הוא הדרך הטובה ללכת בה. כל הטרגדיות היווניות מציגות דברים קיצוניים מאוד בכדי להראות שהדרך הקיצונית איננה טובה ואסור ללכת בה.

האנטיגונה היא החלק האחרון בטרילוגיה שפרקיה היו:

בחלק זה של הסיכום יסופק סיכום קצר של שני הפרקים הראשונים. סיכום זה מהווה מבוא לאנטיגונה.

כמו כן, תוצג בחלק זה הדילמה המוסרית שמובאת בתחילת העלילה.

מיד עם לידתו של אדיפוס נמסרה עליו נבואה נוראית על כך שהוא יהרוג את אביו ויינשא לאמו. בכדי להתמודד עם מצב זה, מחליטים המלך והמלכה (הוריו של אדיפוס) לסלק אותו והוא ניתן לידיו של צייד שלוקח אותו למקום מרוחק ומשאיר אותו שם. כשמגיע לבגרות, מגיעה לידיו של אדיפוס דבר הנבואה והוא מחליט לברוח (כיוון שהוא חושב שהוא יהרוג את הוריו המאמצים). הוא יוצא לנדוד ברחבי יוון ובאחד ממעברי ההרים הוא נתקל בקבוצה של אנשים. מתפתח ריב על זכות המעבר ובמריבה זו הורג אדיפוס את האיש הזקן (המלך) ביותר (מה שידוע לצופים הוא שאיש זה הוא למעשה – אביו של אדיפוס).

הוא מגיע לתבי ושם מסתבר לו שמלכם (האיש הזקן שהוא הרג מקודם) מת ב"נסיבות מסתוריות". בנוסף, מפלצת מאיימת על שלומה של העיר. הוא מנצח את המפלצת, זוכה במלוכה בעקבות ניתוק קשר כלשהו ונושא לאישה את אלמנת המלך (מה שידוע לצופים הוא שאלמנת המלך היא כמובן – אמו של אדיפוס ולמעשה הנבואה התממשה). הוא יולד איתה ילדים.

לאחר מספר שנים פורצת מגפה נוראית ואדיפוס מחליט לחקור מדוע פרצה המגפה. הוא שולח שליחים לכל חלקי יוון וגם לאוראקיל מדלפי (שאותו היו שואלים על העתיד) ומשם מגיע הידיעה כי בתבי נמצא חוטא נוראי והמגפה היא עונה על חטאיו (החוטא הזה הוא כמובן אדיפוס).

כאן מתחיל המחזה "אדיפוס המלך" שעוסק במציאת האשם. המחזה מסתיים בחשיפתו של אדיפוס. הוא מחליט לנקר את שתי עיניו, יוצא (כשהוא עיוור) לגלות ואישתו מתאבדת. בעיר נשארים שני בניו – אטאוקלס ופוליניקס. בנותיו, איסמנה ואנטיגונה, יצאו עם אדיפוס לגלות.

מתפתחת מלחמת ירושה ופוליניקיס מפסיד בה ועוזב את העיר ומתחתן עם בת מלך ארגוס. מתפתחת מלחמה גדולה נגד תבי שבה נלחמים 7 מלכים ושני הבנים מתים (רוצחים אחד את השני). את המלכה תופס קראון שמצווה שאת אתאוקלס (כזכור – בנו של אדיפוס שניצח במלחמת היורשים) יקברו בקבורת מלכים ואת פוליניקס (כזכור – בנו של אדיפוס שהפסיד במלחמת היורשים), הבוגד, לא יקברו ואת גבייתו ישאירו למאכל עוף השמיים וחיית הארץ.

כאן נפתח המחזה אנטיגונה.

דילמה – מאבק בין שני ערכים טובים.

הדילמה באנטיגונה עוסקת בשאלה המעשית של קבורת פוליניקס. אך כמובן שמאחורי הבחינה המעשית שבעניין (האם לקבור אותו או לקבור אותו ובכך לציית לצו המלך).

מבחינה מעשית:	קריאון המלך – לא לקבור	אנטיגונה – לקבור
הערכים מאחורי הרצון (מביאים לדילמה):	– כבוד למדינה. – מתן עונש לבוגד למען יראו ויר?או (יזהרו בעתיד). – לא יתכן שגורלו של הבוגד יהיה זהה לגורלו של הנאמן. – שלטון החוק: מי שיפר את צו המלך ויקבור אותו – מות יומת. – ביסוס השלטון: צו ראשון של מלך חדש. המלך עולה לשלטון באופן בלתי צפוי (הוא גיסו ודודה של אדיפוס ולא היה אמור לעלות לשלטון) וזה מצדיק את ביסוס השלטון. הוא חייב לדבוק בצו שהוא הוציא כדי לבסס את שלטונו.	– קשר משפחתי. – כבוד למת. – היא אומרת שבעל או בן היא לא הייתה קוברת אם היה נאסר עליה (מכיוון שיכול להיות לה בעל חדש או בן אחר), אך אחד מאביה ואמה שמתו – לא יהיה לה אחר.