סיכום לבגרות בהיסטוריה חלק ב'

* בסיכום זה מסוכם החומר הנכלל במיקוד לבגרות בהיסטוריה, חלק ב', פרט לחומר המצוין בכוכביות בסיכום זה.

* נושאים 1,3,4 (בריה"מ, ארה"ב וצרפת בין מלחמות עולם) – לא מסוכמים בסיכום זה.

1.       הקשיים בתהליך גיבושה של פולין כמדינהדמוקרטית חדשה (שאלת המיעוטים, מסורות שונות, ריבוי מפלגות, בעיות ביטחון ועיצובגבולות).

2.       החברה והכלכלה בפולין בתהליך מעבר מחברהחקלאית לחברה ומשק מודרניים, חקיקה כלכלית.

3.       המאפיינים והתמורות שחלו בחיי היהודיםבתחומים: דמוגרפיה, מעמד חוקי ומשפטי, חינוך, כלכלה, תרבות וביטויים לאוטונומיהיהודית עד 1935.

4.       דפוסי הפעילות הלאומית ("הבונד") והציונית.

* פרקים 5,6 (היהודים במערב אירופה ומרכזה והיישוב היהודי בארץ בזמן המלחמה) – לא מסוכמים.

1.       האידיאולוגיה הנאצית.

2.       הגורמים והנסיבות לעליית הנאצים לשלטוןוהמעבר של גרמניה מדמוקרטיה לנאציזם (כולל המדיניות כלפיהיהודים).

3.       דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עםהמדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים.

4.       עמדת מדינות כלפי גורל היהודים ברייךהשלישי, ועידת אוויאן – הסיבות לכינוסה, טיעונים שהושמעו בישיבותיה, החלטות שנתקבלוומשמעותן.

1.       המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941 (ללא פירוט הקרבות), "האמנה האטלנטית", נסיבות הצטרפותה של ארה"בלמלחמה.

2.       "הסדר החדש" באירופה: הרעיון והצעדיםהשונים שנקטו הנאצים בתקופת המלחמה כדי לקדם את הגשמתו.

3.       דיונים על פתיחת חזית שנייה והמהלכיםהעיקריים של בעלות הברית עד כניעת גרמניה.

1.       מדיניות הנאצים:

א.      הגטאות: מטרות מוצהרות והסברים להקמתם, דרך ניהול הגטו, התפקידים שהוטלו על היודנראטים, דרכי הפיקוח על הגטו.

1.       דרכי ההתמודדות של היהודיםבגטו:

א.      תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה.

ב.      ארגון הגטו וניהולו ע"י היודנראט.

ג.        הישרדות – "קידוש החיים" וביטוייו, פעילות של ארגונים אחרים בגטו.

ד.      תנועות הנוער – מאפייני הפעולות ("היינו שם אך לא חיינו שם").

1.       "הפתרון הסופי":

א.      הקשר בין תחילת ההשמדה למלחמה בברית המועצות.

ב.      השלבים בביצוע "הפתרון הסופי".

ג.        ועידת ואנזה – נציגי הרשויות שהוזמנו, הנושאים שהועלו בישיבה, מטרות כינוס הוועידה ומקומה בתהליך ביצוע "הפתרון הסופי".

1.       דרכי הלחימה של היהודים בתקופת ביצוע "הפתרון הסופי":

א.      המרד בגטאות – מי היו המורדים, מה היו מטרות המרד, קשיי ההתארגנות, לבטים ודילמות של המורדים, ייחודו של המרד בגטו ורשה לעומת מרידות בגטאות אחרים.

ב.      המרידות במחנות ההשמדה – מטרות וקשיים.

ג.        הלחימה של הפרטיזנים היהודים – הלבטים אם ומתי לצאת מהגטו, הקשיים בהצטרפות לפרטיזנים ומאפייני הלחימה.

* אפשרות ב' (נושאים נבחרים מתולדות ישראל והעמים והמזה"ת וישראל בשנות ה-50 וה-60) – לא מסוכמת.

1.       הנדודים בדרכים באירופה ובאסיה עם תוםהמלחמה.

2.       שארית הפליטה – לאן?: פוגרום קילצה, תנועתהבריחה, מחנות העקורים.

1.       הגורמים ליריבות בין ארה"ב לבריה"מ והבהרתהמושג "מלחמה קרה".

2.       ביטויי היריבות בין המעצמות בשנות ה-40וה-50 והשפעתם על היחסים בין המעצמות.

                                 א.         הקמת "הדמוקרטיות העממיות" – יצירת "מסך הברזל".

                                 ב.         דוקטרינת טרומן ותוכנית מרשל – המניעים לגיבושן ותוכנן.

                                  ג.          משבר ברלין – גורמים והסבר כיצד מאפייני "המלחמה הקרה" באו לידי ביטוי במשבר זה.

                                 ד.         הקמת ארגונים צבאיים וכלכליים באירופה – ברית נאט"ו, ברית ורשה, השוק האירופי המשותף, הקומיקון.

1.       עמדת בריטניה (בווין) ועמדת ארצות הבריתבאשר לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה ובשאלת א"י לאחר המלחמה (דו"חהאריסון, ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית).

2.       המאבק בבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי" ותגובות הבריטים למאבק.

3.       המשך הפעילות הצבאית של ארגון אצ"ל וארגוןלח"י לאחר פירוקה של תנועת המרי – "מאבק רצוף".

4.       המאבק להמשך ההעפלה וההתיישבות והעמדההמדינית של התנועה הציונית – "מאבק צמוד".

5.       הדיון באו"ם בשאלת ארץישראל:

א.      הסיבות להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם ע"י בריטניה.

ב.      הדיון באו"ם ועמדת מעצמות העל (השפעת "המלחמה הקרה" על עמדת המעצמות בדיון באו"ם).

ג.        החלטת האו"ם – כ"ט בנובמבר 1947.

1.       מגמות איחוד ופיצול במזרחהתיכון.

2.       מלחמת ששת הימים – סיבותוהשפעות.

3.       מלחמת יום הכיפורים – סיבותוהשפעות.

במברקו של יוזף פילסודסקי ("מפקד הצבא הפולני") לממשלות של המדינות האירופאיות בסוף 1918, נכתב כי פולין הוקמה כמדינת הלאום הפולני. הכרזה זו תאמה את זכות ההגדרה העצמית כפי שהציג אותה וידרו וילסון בנאום "14 העקרונות" שנאם עם תבוסת גרמניה בתום מלחמת העולם הראשונה. הקמתה של מדינה פולנית עצמאית הוזכרה בפירוש במסמך 14 הנקודות של ווילסון. הגדרת פולין כמדינת לאום פולנית הייתה בעייתית נוכח העובדה כי שליש מאוכלוסייתה, יהודים, גרמנים, אוקראינים וליטאים, היה מורכב מבני לאומים שונים שלא חפצו להטמע בתרבות הפולנית ובקשו לשמור על זהותם הלאומית. יתר על כן, חבר הלאומים (ארגון שלום בין לאומי שהוקם על ידי המדינות המנצחות במלחמה) דרש שפולין תחתום על "חוזה מיעוטים" כתנאי להכרה בעצמאותה, בהסכם זה הובטח כי בני המיעוטים יקבלו אוטונומיה חינוכית-תרבותית שתכלול את הזכות לקיים מוסדות חינוך אוטונומיים במימון המדינה.

היה חשש בקרב פולנים רבים כי המגמות הבדלניות הללו יקרעו את המדינה הפולנית לרסיסים, חשש שהיה בעל שורשים מציאותיים מפאת העובדה שבאזורים מסוימים במדינה לא היה רב פולני. בנוסף הייתה לממשלה בעיה חמורה מכיוון שחלק גדול מבני המיעוטים היו מיוצגים בסיים (הפרלמנט הפולני) ע"י מפלגות לאומיות משלהם. הממשלה הפולנית ניסתה להתמודד עם האתגר הזה בשתי דרכים שונות:

1.       היא פעלה כדי לקדם את ה"פולניזציה" של חלקמבני המיעוטים – למשל, היה הרבה יותר קל לבוגרי בתי ספר תיכון "פולניים" להתקבללאוניברסיטה ולפקידות הממשלתית מבוגרי בתי הספר התיכון שלהמיעוטים.

2.       היא פעלה כדי להעדיף את בני העם הפולניבתחומים רבים, בייחוד בתחום הכלכלי (מדיניותו של שר האוצר גרבסקי, שפגעה באופןמיוחד בענפים בהם שלטו היהודים הייתה ביטוי לכך).

חוזה המיעוטים כובד באופן פורמאלי אך ננקטו אמצעים כדי לכרסם בו ולעקוף אותו (המיעוט הגרמני נפגע פחות כיוון שממשלת פולין טרחה לא להרגיז את שכנתה החזקה ממערב).

אחת מהתוצאות של האפליה הזו הייתה הקמת "חזית המיעוטים" בסיים כדי להגן על זכויות בני עמיהם.

במהלך כל התקופה הסתמן מתח בין המחויבות לדמוקרטיה והתוכן של חוזה המיעוטים מחד והרצון לגבש מדינה פולנית לאומית מאידך.

1.       העדר מורשתדמוקרטית:פולין אוחדה ממדינות שלא ראו דמוקרטיה בחיוב מבחינה ערכית. הגבולות והאיזון עדייןלא היו ברורים – מה גבול חופש הביטוי, זכויות וחובות, חופש הפרט. ערכי הדמוקרטיהעדיין לא מונחלים. בכל אחד מהאזורים הפולניים היה משטר שונה בעבר: בגליציה למשל, היו הפולנים בעלי אוטונומיה וזכויות ייצוג במוסדות השלטון המרכזי; באזורים הגרמנייםהיו להם פחות זכויות; במזרח, תחת שלטון הצאר הרוסי, הם היו חסרי זכויות מושג הממשלהעצמי היה זר להם. מכאן שבכל אזור התפתחה גישה שונה למשטר החדש.

2.       אוכלוסיה אינה בשלהלדמוקרטיה:העם היה נבער, אין מודעות לערכי הדמוקרטיה, היעדר בורגנות (מעמד ביניים) שתנהיגמהפכות. לאצולה אין אינטרס לכונן דמוקרטיה, הם מרוצים מהמצב הקיים.

3.       הרכב דמוגראפי-לאומיבעייתי:קשהלכונן דמוקרטיה משום שתמיד ישנה תחושה שלמיעוטים יש כוונה לפגוע במדינה. ריבויהעמים אינו תורם לקידום מדינת הלאום. כוח למיעוטים, עקב כינון דמוקרטיה, עלול לפגועבפולין של הפולנים.

פולין הוקמה תוך כדי מאבק בין ממשלת פולין וצבאה לבין שכנותיה ממערב וממזרח. במברקו של גנרל פילסודסקי למדינות אירופה מנובמבר 1918 הוא תבע "את כל האדמות של פולין המאוחדת", כוונתו הייתה לגבולות הממלכה הפולנית מהמאה השבע עשרה – גבולות שכללו את ליטא ואוקראינה במזרח, את שלזיה ומזרח פרוסיה במערב וחלקים מצ'כוסלובקיה בדרום.

השאיפה ל"פולין המאוחדת" הביאה למלחמה עם הצבא הרוסי (הנקרא גם הצבא האדום בשל היותו צבא של מדינה קומוניסטית) שהדף את הצבא הפולני עד וורשה ונסוג בלחץ המעצמות המערביות שפחדו מהתפשטות הקומוניזם ולכן פעלו לטובת מדינות ליברליות, בנוסף היה למערב אינטרס שפולין תשמש כמדינת חיץ בין בריה"מ לבין מרכז היבשת. בסופו של דבר וילנה וסביבתה, יחד עם חלק מאוקראינה, נשארו בידי פולין ובריה"מ וליטא חיכו להזדמנות להחזיר לעצמן את שטחם הכבוש.

המצב במערב היה לא פחות מורכב. כדי לאפשר לפולין גישה לים, יצרו מעבר שנקרא "הפרוזדור הפולני" שעובר משטח גרמניה לשעבר בעיר דנציג – עיר בעלת רוב גרמני גדול, שהוכרזה כ"עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים אשר בה יש לפולין זכויות מסחריות מיוחדות. הקמת הפרוזדור גם ניתקה את מזרח פרוסיה משאר שטחה של גרמניה. בסיכומו של דבר, גרמניה נאלצה לוותר על חלקים מפרוסיה ושלזיה לפולין, בותרה לשתיים ונפרדה מדנציג. גרמנים רבים סירבו להשלים עם המצב הזה לאורך זמן.

לסיכום ניתן לומר שגבולותיה של פולין נקבעו לפי ארבעה גורמים:

1.       שאיפתם של הפולנים ל"פוליןגדולה".

2.       זכות ההגדרה העצמית (שהותירה את מזרחפרוסיה בידי גרמניה).

3.       רצון המעצמות לאפשר לה להתפתח מבחינהכלכלית, גורם שחייב את המעבר לים.

4.       האינטרס של מעצמות המערב באזור חיץ גדולוחזק ככל האפשר בין בריה"מ ומרכז אירופה.

פולין ניסתה להתמודד עם האיום מבריה"מ וגרמניה ע"י כריתת הסכמי הגנה עם צרפת ועם המדינות "הקטנות" בסביבת. היא גם חתרה להסכמים כלשהם עם בריה"מ וגרמניה והצליחה לחתום על הסכמי אי-התקפה איתן בשנות ה-30. היא ניסתה לפייס באופן מיוחד את גרמניה וראתה בבריה"מ הקומוניסטית את האיום העיקרי.

ריבוי הלאומים והפערים הכלכליים יחד עם שיטת הבחירות היחסיות שהונהגה בשנת 1921, הביאו לידי פיצול מפלגתי רב בפרלמנט הפולני מה שהקשה מאוד על הקמת ממשלות קואליציוניות יציבות. בבחירות הראשונות התמודדו שמונים מפלגות שונות ונציגים מ-15 מהן זכו למושבים בפרלמנט.

המפלגות התחלקו לארבעה גושים שונים (ימין, מרכז, שמאל ומיעוטים) והיו כמעט שווי-כוח. על רקע הפיצול הרב והתבססות הממשלה על מפלגות קטנות, עלו וירדו בין השנים 1922-1926 חמש-עשרה ממשלות שונות. כיוון שלא הייתה לפולין מסורת דמוקרטית , רבים מהאזרחיה הגיבו באכזבה מרה כלפי השיטה הדמוקרטית.

פילסודסקי ניסה להתמודד עם הבעיה ע"י תפיסת השלטון בעזרת הצבא בשנת 1926 והנהגת משטר נשיאותי סמכותי שהחליש מאוד את כוחו של הפרלמנט (אחד ממרכיבי מדיניות ה"סנאציה" (הבראה) שלו היה הקמת "בלוק לאומי" גדול שיחתור לרוב בפרלמנט, וכך קרה בשנת 1930). פילסודסקי כיהן בתפקידים שונים עד שנפטר בשנת 1935, אך הוא תיפקד כ"איש החזק" של פולין ופיקח על העברת יותר ויותר סמכויות מהרשות המחוקקת לרשות המבצעת.

מגמה זו התחזקה מאוד לאחר פטירתו, כשהשתלט בפולין "מחנה האיחוד הלאומי", גוש לאומני ואנטישמי ששאב השראה מאיטליה הפאשיסטית ומגרמניה הנאצית.

עם הקמת המדינה החדשה, המשק הפולני סבל ממספר נקודות חולשה:

1. שבעים אחוז מהפולנים היו חקלאים ורובם הגדול היו עניים שהשתמשו בשיטות עיבוד פרימיטיביות בחלקות קטנות שלא הספיקו לצרכי משפחותיהם. הרוב הגדול של הקרקעות היו בידי בעלי האחוזות

1.       המשקים של האזורים שצורפו לפולין מרוסיה, אוסטריה-הונגריה וגרמניה היו משולבים לפני המלחמה במשקים לאומיים אחרים, מהם נותקובאופן פתאומי. כיוון שנדרש זמן ותכנון לשילובם בכלכלה כלל-פולנית, התוצרת בהםב-1919 הייתה רק שלושים אחוז מהתוצרת לפני המלחמה.

2.       חלקים נרחבים בפולין נהרסו בלחימה ב"חזיתהמזרחית" במלחמת העולם הראשונה, כולל 30 אחוזים מ"אוצרות הלאום" שלהמדינה.

3.       המעמד הבינוני הפולני – אותו מעמד המספקאת ההשכלה, הידע הטכנולוגי וההון לפיתוח המשק – היה קטן יחסית. אחד הביטויים לכךהיה שרוב המשקיעים בענפי התעשייה היו אזרחי חוץ ולכן רוב הרווחים יוצאולחו"ל.

4.       המוצא היחיד לים היה דרך "העיר החופשית" דנציג. כיוון שהנמל נשלט ע"י חברות גרמניות פרטיות ולא היה חלק משטחה הריבוני שלפולין, העמלות היקרות משירותי היבוא והיצוא נשארו בידי זרים ולא תרמו לכלכלההפולנית.

ממשלת פולין ניסתה להתמודד עם הבעיות האלה ע"י הנהגתה של תוכנית מודרניזציה בחקלאות ובתעשייה מדיניות של פולינזציה וכלכלה ריכוזית ("איטאטיזם") בתחומים רבים. לקווי מדיניות זו היו ביטויים רבים:

1.       הנהגת רפורמה אגררית ב-1920 במגזר החקלאי. עפ"י הרפורמה הזו, חלק גדול מהקרקעות של בעלי האחוזות חולקו בין החקלאים הקטניםבתמורה לפיצויים.

2.       הוקם מטבע פולני אחיד שהחליף את השימוש במטבעות הזרים בתוך המדינה. אולם הודפסה כמות מוגזמת של כסף והתפתחה אינפלציהמסחררת שרוששה שכבות שלמות של פולנים ורק החמירה את המצב. המצב יוצר ב-1924 עםכינון מטבע הזלוטי החדש.

3.       ענפי משק שונים – כולל הבנקים, התעשייה הציבורית, המסחר בטבק, בעצים, במלח ובמשקאות חריפים – הפכו למונופולים ממשלתיים, בהם הועסקו אך ורק בני הלאום הפולני. ענפים אלו היו בשליטת משקיעים זרים ובנימיעוטים קודם לכן.

4.       הפניית תקציבים ממשלתיים לפיתוח ענפי "תעשייה כבדה". הפרויקט המרכזי היה בניית נמל פולני (גדנסק) ליד הנמל הגרמני בדנציגוניתוב הייבוא והייצוא דרכו. הנמל הפולני הפך לנמל הגדול ביותר בים הבלטי והכנסותיו כולן הגיעו למשק הפולני. הושקעו כספים רבים גם בפיתוח תעשיות נשק פולניות והפקתמקורות אנרגיה מקומיים.

5.       החקלאים אורגנו בקואופרציות כפריות בתמיכתהממשלה.

6.       בחוק התעשייה של 1934 נקבעו תקנים ממשלתיים למוצרים רבים.

7.       השלטון הציב חומות מכס גבוהות כדי להקטין את הייבוא ולעודד משק אוטרקי, משק ללא תלות בגורמי חוץ.

8.       הממשלה גם הקימה מפעלים כדי ליצור מקומותעבודה.

הנהגת הרפורמה המוניטרית ב-1924 והנהגת המשטר הנשיאותי בשליטת פילסודסקי ב-1926 ייצבו את המצב והביאו לידי שיפור המצב הכלכלי. המשבר הכלכלי העולמי שהגיע לפולין בתחילת 1930 פגע קשה במשק והחלה בריחת הון במימדים גדולים. הממשלה הגיבה בהגברת הפיקוח על הכלכלה, כולל הקמת מפעלים כדי ליצור מקומות עבודה. לאחר הקמת המשטר הדיקטטורי ב-1935, המצב הכלכלי השתפר עוד יותר – הממשלה הנהיגה "תוכנית ארבע שנים" והכריזה ב-1938 שהתוצר הלאומי הגולמי (תל"ג) גדל ב-19% לעומת המצב ב-1928.

יהודי פולין היוו כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הכללית במדינה ואולם הם בלטו בשל היותם יסוד עירוני מאוד יחסית לשאר האוכלוסייה ובחמש הערים הגדולות במדינת היהודים היו כשלושים אחוז מהתושבים.  מעבר היהודים לערים הגדולות גבר במהלך התקופה וגם המעבר לשכונות המודרניות בתוך הערים.

על רקע החרפת מצבם הכלכלי של יהודי פולין הסתמנה גם מגמה של הגירה לחו"ל. היעדים העיקריים היו ארצות מערב אירופה (צרפת, גרמניה ובריטניה), ארץ ישראל וארצות צפון ודרום אמריקה.

יהודי פולין היו נתינים של שלוש מדינות שונות לפני מלה"ע הראשונה ויותר ממחציתם היו תושבי "פולין הקונגרסאית" שהייתה חלק מהקיסרות הרוסית במשך יותר ממאה שנה. במשך התקופה הזו הם הפכו לחלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית ברוסיה והפרדתם מקהילת-האם הזו יצר התפתחות דמוגרפית בעלת חשיבות.

רוב יהודי פולין, נתיני הקיסרות הרוסית לשעבר, הפכו ממיעוטים חסר-זכויות אשר היו נתונים להגבלות "תחום המושב", לאזרחים שווי זכויות במדינה הפולנית החדשה. הם, כשאר יהודי פולין (אזרחי אוסטריה-הונגריה וגרמניה לשעבר), גם זכו לאוטונומיה חינוכית-קהילתית במסגרת "חוזה המיעוטים" שחבר הלאומים העמיד כתנאי להכרתו בפולין העצמאית. אולם ממשלת פולין חששה מהשלכות המעמד האוטונומי שניתן למיעוטים הלאומיים ומהשפעת המיעוטים בחברה באופן כללי, וחיפשה דרכים לכרסם בזכויותיהם ולבצר את עליונותם של הפולנים. מגמה זו התבטאה בין השאר במדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, בהגבלות השימוש בעברית וביידיש במסגרות ממלכתיות ובמניעת מימון ממשלתי של מוסדות חינוך יהודיים (הפרה בוטה של הכתוב בחוזה המיעוטים). המצב השתפר בתחילת שלטונו הדיקטטורי של פילסודסקי ב-1926, אך הורע לאחר פטירתו כשעלו לשלטון חוגים פאשיסטיים בעלי מדיניות אנטישמית גלויה. בתקופה הזו הוחמרה עוד יותר מדיניות ה"נומרוס קלאוזוס" (הגבלת מספר היהודים במוסד מסוים) באוניברסיטאות ובפקידות הממשלתית ויהודי פולין הפכו למיעוט נרדף בתחומים רבים.

בתקופה שבין שתי המלחמות הייתה פריחה של מוסדות חינוך יהודיים בפולין העצמאית.

הגורם המרכזי לפריחה היה המימון הממלכתי שנכפה על ממשלת פולין במסגרת "חוזה המיעוטים". המוסדות האורתודוקסיים שהיו עוד קודם בפריחה המשיכו לגדול  כולל "החדרים" לצעירים, הישיבות לנוער לאחר גיל הבר-מצווה ורשת "בית יעקב" לבנות. אולם לצידם פעלו מוסדות חינוך אורתודוקסיים מודרניים יותר, כגון "חדרים מתוקנים" ורשת "חורב" בהם נלמדו גם מקצועות לא מסורתיים. פעלו גם רשתות חינוך ציוניים-דתיים, כגון בתי הספר "יבנה" ו"תחכמוני".

בחינוך הסתמנה גם מגמה בולטת של חילון. מגמה זו התבטאה במוסדות החינוך העבריים-חילוניים של התנועה הציונית שהשתייכו לרשת "תרבות". היא התבטאה גם במוסדות החינוך היידישיסטים של ה"בונד" ושל גופים יהודים אחרים. היא גם התבטאה במספר גדול של תלמידים יהודיים שנשלחו ע"י הוריהם ללמוד במוסדות חינוך פולניים.

בתחילת התקופה הרוב הגדול של התלמידים למדו במוסדות החינוך היהודיים השונים, אולם לקראת סוף התקופה רוב התלמידים היהודיים למדו במוסדות חינוך פולניים. אחת מהסיבות לתפנית זו הייתה החלטת השלטונות לא להכיר בתעודות סיום מבתי ספר תיכון בשפת העברית או היידיש כבסיס לקבלה לאוניברסיטה או להעסקה בפקידות הממשלתית.

חוקרים שונים אפיינו את השינויים שחלו במצבם הכלכלי של יהודי פולין במשך התקופה הזאת כמעבר מ"כלכלה יהודית" ל"יהודים בכלכלה".

אחת מהסיבות לכך הייתה הניתוק מהשוק הרוסי הגדול. רבים מהיהודים מ"פולין הקונגרסאית" (הרוסית) עסקו בעבר במסחר זעיר עם חקלאים רוסיים. אותם יהודים נאלצו להשתלב בשוק החדש ורבים נאלצו לעבור למלאכה ותעשייה קלה לשם כך.

גורם נוסף לכך הייתה השתלטות הממשלה על "עיסוקים יהודיים מסורתיים" כגון המסחר במשקאות חריפים, עצים וטבק ואי-העסקת יהודים במונופולים הממשלתיים החדשים. גורם לא פחות חשוב היה ארגון החקלאים בקואופרטיבים כפריים בסיוע ממשלתי, מהלך שניתק אותם מתלות בסוחרים יהודיים כספקים וכמשווקים.

המדיניות הכלכלית המפלה של שר האוצר גרבסקי, שהכבידה במיוחד על המעמד הבינוני היהודי, דחקה אף היא את רגליהם של יהודים רבים מעיסוקיהם הכלכליים המסורתיים.

מגמה בולטת בתקופה הזו היא מעבר של יהודים למקצועות החופשיים, על אף האפליה בקבלת יהודים למוסדות השכלה גבוהה. עפ"י מפקד שנערך ב-1931, 56% מהרופאים ו-35% מעורכי הדין בפולין כולה היו יהודים. היהודים היו גם 22% מהעיתונאים, 43% מהמורים בבתי הספר הפרטיים ו-24% מהרוקחים. במדיניות המודרניזציה של המשק הפולני – מדיניות שהממשלה נטלה בה תפקיד מרכזי – חשיבותו של הגורם היהודי הייתה אמורה להצטמצם באופן ניכר.

המרשל יוזף פילסודסקי, "האיש החזק" של פולין העצמאית, נפטר ב-1935. על אף נטיותיו הלאומניות והאנטי-דמוקרטיות, הוא חזק את הנציגים יהודיים וקיים מדיניות שוויונית למיעוטים, פעל למיגור אלימות נגד יהודים ובאופן כללי ניסה להחיות את הדמוקרטיה הפולנית הגוססת. בזמנו התנהלה מדיניות אנטי-יהודית בתחום הכלכלי ויהודים רבים התרוששו, אך יהודי פולין לא חששו בד"כ לביטחונם האישי ולא חשו סכנה לקיים את תרבותם ודתם היהודית בציבור.

המצב השתנה ב-1935, לאחר מותו של פילסודסקי עם הקמת המשטר שזכה לכינוי "שלטון הגנרלים" הלאומני. המשטר החדש לא רק החליש מאוד את היסודות הדמוקרטיים במדינה בחסות החוקה החדשה שנחקקה ב-1935, הוא גם חוקק חוקים אנטישמים רבים. פגיעות אלימות ביהודים ואפילו פוגרומים הפכו לתופעה קבועה ו"לגיטימית". רבות מהתקריות האלה היו מעשי ידיהם של האנדקים (פעילי מפלגות הימין הקיצוניות), יחידות פאשיסטיות שדמו מאוד ל"חולצות השחורות" באיטליה, שהסתובבו במדים והתגרו ביהודים ובאנשי השמאל בכל הזדמנות, תוך כדי ניסיון להשתלט על הרחוב. המשטר הפולני לא הסתיר את תמיכתו בפעילים האלימים וכאשר פרצו פרעות נגד יהודים והיהודים ניסו להגן על עצמם המשטרה עצרה רק את היהודים. האנדקים, בתמיכת החשמון הלונד, ראש הכנסייה הקתולית בפולין, תבעו חרם כללי על בתי עסק יהודיים והצליחו אפילו לדרבן את האוניברסיטאות להנהיג ישיבה נפרדת ליהודים באולמי ההרצאות.

אולם למעשה מספר הסטודנטים היהודים ירד באופן משמעותי דווקא בשל סיבה אחרת – הממשלה הנהיגה מדיניות של "נומרוס קלאוזוס" במסגרת ה"פולניזציה" שהיא קידמה, מדיניות שהגבילה במיוחד את מספר היהודים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה. ראשי השלטון דיברו באופן גלוי על "עודף היהודים" במדינה ובדקו תוכניות שונות לעודד את הגירת היהודים מהמדינה. רה"מ סמיגלו-רידז' הכריז: "יש ליהודים מטרות לאומיות נפרדות. הם מחלישים את הכוחות הלאומיים ומפריעים להתפתחות הענף הפולני". החוגים האנטישמיים בפרלמנט הפולני יזמו סדרה של חוקים אנטי יהודיים ונשאו נאומים אנטישמיים כמעט בכל ישיבה.

מקורות האנטישמיות הזו היו מגוונים, חלקם ינק מהמיתוסים של האנטישמיות הנוצרית המסורתית; פולין הייתה (ועודנה) מדינה קתולית מובהקת ונציגים של הכנסייה נטלו חלק פעיל בהנחלת היסודות של האנטישמיות לא רק בבתי הספר והכנסיות, אלא גם בבמות ציבוריות שונות. מקור שני היה ההשפעה של הפאשיזם האיטלקי. אולם לאחר חתימת הסכם אי-ההתקפה עם גרמניה ב-1934, החל המשטר הפולני לאמץ את הפרקטיקות של האנטישמיות הנאצית במידה גוברת והולכת, כולל ראיית האיום ה"בולשביקי-סובייטי" כחלק מתוכנית היהודים להשתלט על אירופה.

במפקד הכללי שנערך בפולין ב-1921 ובו הגדירו הנשאלים את הקבוצה הלאומית שאליה הם שייכים, הצהירו למעלה מ-75 אחוזים מהיהודים על שייכותם ל"לאום היהודי", לעומת 25 אחוז שראו עצמם כפולנים. עשר שנים לאחר מכן הצהירו כ-85 אחוז מהיהודים על נאמנותם לשפת היידיש והכירו בה כשפתם הלאומית לעומת 8 אחוזים שהצהירו על עברית כשפתם הלאומית ורק 7 אחוזים את הפולנית. בעקבות כך, מובנת דרישת היהודים לאוטונומיה כפי שהובטח להם בוועידת ורסאי עפ"י התוכנית לאוטונומיה הלאומית.

נטייתם של היהודים להגדיר את עצמם כלאום הנבדל מהסביבה באה לידי ביטוי גם בפעילותם הפוליטית. מעטים מהיהודים הצטרפו למפלגות הפולניות ומרביתם שייכו עצמם למפלגות יהודיות שקיבלו בבחירות 1919 ו-1922 למעלה מחמישים אחוזים מקולות היהודים.

התעמולה של התנועה הציונית הדגישה את המאבק למען הזכויות של היהודים בפולין כנושא מרכזי בפעילותה הפוליטית, אך יחד עם זאת הכריזו מנהיגיה כי יעדה הסופי היא הקמת מדינה עצמאית לאומית ליהודים בטריטוריה אחרת.

רוב ציוני פולין, בהנהגת יצחק גרינבוים, שאליו הצטרפו גם אנשי "המזרחי", דרשו להעניק אוטונומיה מלאה ליהודים ולהצטרף בכך לדרישות שאר המיעוטים הלאומיים. גרינבוים וחבריו כרתו ב"סיים" ברית פרלמנטרית עם נציגי שאר הלאומים ("בלוק המיעוטים") ברית זו השפיעה במשך מספר שנים על מדיניות הפנים של פולין.

גם בשתי מפלגות אלה הודגש הרעיון של שמירה על הזהות היהודית כעיקרון מכונן. ראשי "אגודת ישראל" הדגישו כי הם מעוניינים לשמור על ערכיהם המקודשים: שבתי הספר יישארו בפיקוחם ומוסדות קהילותיהם הקשורים בדת ינוהלו גם בהמשך על-ידם.

בנוסף ראשי "הבונד" ביקשו להדגיש את חשיבותה של השמירה על האינטרסים של הפועל היהודי. לצד הגנה מקצועית, הם שאפו לטפח בלב הפועלים את התרבות הלאומית היהודית, תוך הבלטת חשיבותה של שפת היידיש בחינוך ובחיי היומיום.

"מפלגת העם הלאומית גרמנית" גייסה חברים להילחם ב"השפעות זרות", במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה בתחילת דרכה כמפלגה של האצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעד היותר נמוך. עבור הצבא, הייתה המפלגה עוד מטרה למעקב, ולמטרת מעקב זאת נשלח אדולף היטלר, שלבסוף הפך לראש המפלגה. בכדי להגדיל את מספר חבריה, שינה את שמה ל"מפלגת הפועלים הלאומית-סוציאליסטית (נאציונל סוציאליסטית)", מפלגה שמבטיחה לאחוז בשני הקצוות – הלאומי והסוציאליסטי. אך סוציאליזם זה היה לאומי, גרמני.

בפברואר 1920 הוקמה המפלגה והתקבלה תוכנית בת 25 נקודות על האידיאולוגיה של המפלגה. במשך כשלוש שנים פעלה המפלגה בבוואריה, אחת ממדינות גרמניה, בהצלחה מוגבלת. היטלר כתב ספר בשם "מאבקי" (מיין קאמפף), שמתאר את דעותיו בעניינים פוליטיים, את דרכו הפוליטית עד למרד ואת תוכניתו לעתיד. השקפותיו של היטלר בספר זה הפכו יותר מאוחר למצע של מפלגתו.

עפ"י תורת הגזע, הטבע האנושי נחלק לכמה גזעים. עפ"י תורה זו, בראש פירמידת הגזעים עומד הגזע הארי שהוא מקור כל הטוב בעולם. תורת הגזע מבוססת על שימוש לרעה בתיאוריה של צ'רלס דרווין שעל פיה החזק שורד. התיאוריה של דרווין נכתבה לאור מחקריו את הטבע והיטלר הלביש את התיאוריה על בני האדם. היטלר יישם את תורת הגזע על החברה – דרוויניזם חברתי. כל אחד נולד לגזע מסוים ומבחינה ביולוגית הוא שייך לגזע שאליו הוא נולד. פותחו תיאוריות נוספות בהתבסס על הצד הביולוגי. עפ"י תורה זו, הגזעים הנחותים מפריעים לעולם לממש את עצמו.

הנאצים טוענים שהם יכולים לחלק את העולם בצורה ברורה לגזעים: ארים, שמים, צוענים, הגזע הצהוב וכו'.

ניתן מבחינה הגיונית לקבל את החלוקה לגזעים, אך אין אפשרות מדעית לקבוע מי מותר על מי.

רעיונה של תורת הגזע הוא שהאדם הוא תוצאה של תורשה בלבד – אדם ניכר בדמו. זאת בניגוד לאמונה שאומרת שאישיותו של אדם מורכבת מתורשה והשפעות סביבתיות.

עפ"י תורת הגזע, הנישואין הם המשכיות הגזע – המרכיב התורשתי של הגזע נשמר.

תורת הגזע מבקשת להתבסס על ממצאים כביכול מדעיים – בדיקת עצמות, דם וכו'.

מה שמשתמע מתורת הגזע הוא שהגזע הארי צריך להתגונן מפני הגזעים האחרים שמנסים להרוס אותו באמצעות הטמאות בו. עפ"י תורת הגזע, הגזע הנחות מנצח בערבוב וכך הגזע הארי, "העליון", מתקלקל. הדרך להרוס את הגזע הארי פשוטה – להתערבב בציבור הגרמני. למשל ע"י שימוש בשפה הארית, שמיעת אמנות ארית – אלה הם האלמנטים המסוכנים ביותר לגזע הארי.

הגזע הארי חייב לשמור על טהרתו. אחד הפתרונות המיידים לבעייה היא הרחקת הגזעים הנחותים מהחברה. הפתרון הקיצוני ביותר המשתמע מתורה זו הוא הפתרון הסופי – השמדה.

תורת הגזע היא למעשה גם אנטי-נוצרית (אנטי דתית). ההתנגדות היא לא רק על בסיס הומאניסטי, אלא גם על בסיס דתי.

מרחב מחיה אמור להיות חלק מהטריטוריה של המדינה הגרמנית הגדולה. מרחב המחיה אמור להיות בשטחי הרייך שהוא כל שטח שיש עליו תביעה גרמנית היסטורית ועפ"י הגרמנים הם חלק אינטגראלי מגרמניה.

הנאצים אף מתכננים מצב של התפוצצות אוכלוסין ולכן מועלה הצורך בעתודות (רזרבות) של קרקע ליישוב התושבים. המדינה הגרמנית לא מורכבת רק מ"גרמניה הגדולה" ההיסטורית, אלא גם מטריטוריות שיספחו לרייך השלישי שיספקו אותם מבחינה פיזית. שטחים אלה מצויים במזרח אירופה (שטחי פולין וברית המועצות). גרמניה לוטשת עין לשטחי פולין ורוסיה כחלק ממרחב המחייה שלה. שטחים אלו הם מעבר לתביעות ההיסטוריות של הגרמנים על שטחים פולנים. אלו שטחי "מרחב המחיה". אם יהיו בשטחים אלה בני גזע נמוך, הם ישרתו את הגזע הגרמני. מרחב המחייה לא מתייחס לשטחים שהרכיבו את גרמניה בתקופה שבין המלחמות, אלא רק על השטחים הנוספים שגרמניה מעוניינת לספח לרייך השלישי.

 היטלר דבר בגלוי על האידיאולוגיה שלו הרואה במלחמה ערך עליון- אמצעי ולא מטרה. רק עם הנמצא במלחמה מתמדת נשאר מחוזק ברוחו לאורך הזמן ומוכיח את הטבע האמיתי שלו כגזע עליון.

תפקיד המדינה הלאומית הוא לדאוג לשימור הגזע ואף להשביחו. מכאן גם החשיבות הרבה של המדינה, שהיא חזות הכול. ובאשר למשטר – האידיאולוגיה הנאצית שללה מראשית ימיה את הליברליזם והדמוקרטיה. היא ראתה בהם מוסר עבדים, שנועד להשליט את הגזעים הנחותים והחלשים על אלה העליונים. בתפיסה הנאצית, כמו בתפיסות פאשיסטיות וטוטליטריות אחרות, אין ליחיד רצון וזכות הכרעה משלו אל מול השאיפות והיעדים האידיאולוגיים.

למנהיג ע"פ האידיאולוגיה הנאצית יש תפקיד מרכזי – מנהיג טוטאליטרי ששליטתו מוחלטת. המנהיג הוא "אדם חזק" ש"עושה סדר" במדינה. המנהיג הוא העליון שבגני הגזע; בגזע הארי – אין שוויון, המנהיג הוא מספר אחת – העליון שבגני הגזע. הדבר לא מתבטא רק בכוח הפוליטי שיש לו, אלא גם בתכונות משיחיות – יודע לחזות את העתיד. למנהיג יש "פיוז" מיוחד במוח – המנהיג הוא הפרשן הבלעדי של צורכי הגזע הארי. המנהיג יודע את האמת האחת והיחידה, שההמונים מבני הגזע הארי אינם יודעים אותה ומכאן נובעת יכולתו להנהיג. מאחר שקיימת רק אמת אחת – אי אפשר להתנגד למנהיג.

חוזה ורסאי נחתם בתום מלחמת העולם הראשונה בו נחלה גרמניה כישלון חרוץ. מכיוון שלא היה לה כוח צבאי להמשיך להילחם ניתן לומר כי החתימה על ההסכם נכפתה עליה בכוח. במסגרת החוזה נלקחו ממנה שטחים רבים שבהם חיו גרמנים רבים ושטחים אלו ניתנו לשכנותיה. לכן העם הגרמני חש זעם על המערב והיה מתוסכל מאוד מהחתימה על ההסכם וכאשר היטלר הבטיח לעמו כי הוא יפעל לבטל את הסכמות החוזה, ההמונים תמכו בו על רעיון זה. לפני שניתן יהיה לפרוץ מזרחה, יש להחזיר לגרמניה את השטחים שנגזלו ממנה בורסאי. לאחר מכן יש לאחד את כל הגרמנים האחרים היושבים בארצות השכנות. יש להחזיר לגרמניה את השטחים והכבוד שאבד לה בחוזה ורסאי.

הזרים שאליהם התייחסו הנאצים היו בראש ובראשונה היהודים המשתייכים לגזע השמי הנחות שכל התערבבות בו פוגעת בטוהר הגזע הארי ומנוונת אותו. שנאתו של היטלר ליהודים הייתה מאבני היסוד של השקפתו. הוא האמין כי בניגוד לגרמנים, היהודים מייצגים את כל הרע והשטני שבעולם. זוהי דת בינלאומית ובתור כזו, היא שולטת בהון העולמי ואת השפעתה ניתן למצוא בקרב הבולשוויקים ובין הקפיטליסטים במערב. הם אלו שגררו את גרמניה לתוך המלחמה, בגדו בה, ולבסוף אף גרמו להשפלתה.

תחילת שנות השלושים של המאה העשרים היו שנים של שפל כלכלי חבר תקדים שהחל עם התמוטטות הבורסה האמריקאית והתפשט אל רחבי העולם כולו. המשק הגרמני היה במצב של שפל קשה ואחוזי האבטלה היו גבוהים במיוחד,המיתון העמיק והייצור צומצם.  נוצר משבר כלכלי שהוביל למשבר חברתי ופסיכולוגי ולהרס האמונה בסדר הקיים, שתורגם לכישלון מוחלט של רפובליקת וויאר- הממשלה הגרמנית הדמוקרטית. המשבר הכלכלי חיזק את הקצוות הפוליטיים והכמיהה לשלטון חזק אנטי-רפובליקני שיחלץ את גרמניה מהמשבר יצרו רקע ציבורי נוח לחיזוק הפופולאריות של המפלגה הנאצית, שבמצעה הבטיחה דרך מוצא מההשפלה הלאומית (קבלת תנאי חוזה ורסאי) ומהשפל הכלכלי.

עוד לפני שהחל המשבר הכלכלי הגדול הייתה למפלגה הנאצית תמיכה באזורים רבים, אך כאשר ביטויי המשבר הכלכלי החלו להיות בולטים והמוראל הלאומי ירד כך הלכה והתחזקה התמיכה של העם הגרמני במפלגה הנאצית.  בשנת 1930 זכתה המפלגה ב-18.3% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכה להיות למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. אפשר היה להבחין כי אין מדובר בהצלחה מקרית או חד-פעמית. בבחירות מקומיות או בבחירות לאיגודים שונים, הצליחו הנאצים הצלחה ניכרת. כאשר המשבר המשיך להעמיק והאבטלה צמחה, ההצלחה גברה עוד יותר ובשנת 1932 (הכוונה לבחירות של יולי 32') זכה היטלר למעלה משליש הקולות למשרת הנשיא ואילו הנאצים זכו ל-37.4% מקולות הבוחרים לרייכסטאג והפכו למפלגה הגדולה במדינה. השיקול של היטלר (לאור ניסיונו מהעבר) היה שמוטב לתפוס את השלטון בדרך חוקית מאשר ע"י מרידה צבאית. השיקול הוכיח את עצמו.

המפלגות של המרכז הפוליטי, המחזיק את הפוליטיקה, הלכו ואיבדו מכוחם בזמן שהשמאל (המפלגה הקומוניסטית) והימין הקיצוני הלכו והתחזקו. שאיפתם המשותפת של הימין והשמאל הייתה להפיל את הרפובליקה. הם ביקשו להשתמש במערכת הדמוקרטית כדי לחסל את הדמוקרטיה.

הממשלה, שנשענה בעיקר על מפלגות השמאל המתון ומפלגות המרכז, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את הגרמנים מהמשבר וכוחה הלך וירד. בשנת 1932 כבר היה רוב ברייכסטאג למתנגדי הרפובליקה ולמעשה המשטר הדמוקרטי חדל מלהתקיים כבר ב-1930.

הנאצים ניצלו זאת טוב יותר וגם השליטו טרור, וכך, באמצעות הדמוקרטיה יחד עם כוח הזרוע, זכו בשלטון. אין לדמוקרטים רוב בפרלמנט והם לא יכלו להעביר חוקים. הייתה אנרכיה פוליטית.

הנשיא מפעיל את המערכת הפוליטית באמצעות צווי חירום. כך למשל הוסמך הנשיא לפזר את הפרלמנט, להכריז על בחירות חדשות ולמנות ראשי ממשלה במטרה להבטיח שהמדינה תתפקד.

–          היו מערכות בחירות תכופות.

–          חוסר שיתוף פעולה בין הסוציאליסטים והמרכז לבין הקומוניסטים להצלת הרפובליקה.

–          חילופי שלטון מהירים וחוסר יציבות.

–          אנרכיה מתמשכת שבסופה מסמיך הנשיא את אדולף היטלר להקים ממשלה בראשותו.

"מפלגת הפועלים הגרמנית לאומית-סוציאליסטית" (המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית), נטלה על עצמה את התפקיד לערער את יסודות הרפובליקה החדשה. היא גייסה חברים להילחם ב"השפעות הזרות" על טוהר הגזע (כולל ה"השפעה היהודית"), במגמות אנטי-לאומיות, בהסכמי ורסאי ובמהפכה הסוציאליסטית. המפלגה נחשבה למפלגת אצולה ושל הבורגנות הגבוהה ולכן לא נשאה חן בעיני פועלים ובורגנים מהמעמד הנמוך יותר. השם "מפלגת הפועלים" ניתן לה בהמשך וגרם לכך שהיא הבטיחה לאחוז בשני הקצוות- הלאומי והסוציאליסטי". בשנת 1920 נערכה אסיפה מיוחדת שבה התקבלה תוכנית המפלגה בת 25 הנקודות. בין הנקודות שהוצגו הייתה המטרה לאחד את כל הגרמנים באירופה תחת מדינה גרמנית אחת, הם השתמשו בנימוק כי לכל העמים זכות להגדרה עצמית. בנוסף הם הצהירו על כוונתם לבטל את חוזה ורסאי וחוזה סן ז'רמן הוחלט כי רק בני העם הגרמני יחשבו לאזרחים צעד אשר הוקיע את היהודים מאפשרות לקבלת אזרחות גרמנית.

ככל שהמצב הכלכלי, חברתי ופוליטי בגרמניה התדרדר, כך התחזק כוחה של המפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית (הנאצים).

עשה שימוש בתעמולה רב-צדדית כדי לקעקוע הרפובליקה (בין השאר באמצעות הפצת העיתון "דער שטירמר" ("המסתער") שבו הופיעו תמונות של היהודים ובהן הובלטו הדחייה, הכיעור ובעיקר ההשתוקקות של היהודי לנערות גרמניות בהירות-שיער) וגם שימוש באלימות וטרור (פלוגות הסער (S.A) שהיו מופקדות על שמירת הסדר באסיפות המפלגה והיו מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. הם נלחמו ברחוב נגד יחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטילו פחד על יריביהם. כמו כן הוקמה גם תנועת נוער שנקראה- הנוער ההיטלראי.

למפלגה הקומוניסטית הייתה אג'נדה לשנות את המשטר ולהקים דיקטטורה של הפועלים מן הסוג שכבר היה קיים בברית המועצות. בבחירות 1930 זכתה המפלגה ב-13.1% ואילו ביולי 1932 היא זכתה ב-14.3% מן הקולות. עלייתה של מפלגה זו לא הייתה גדולה כמו של המפלגה הנאצית, אך הייתה לה השפעה חשובה בהתמוטטות הרפובליקה.

עלייתן של המפלגות הקיצוניות (המתנגדות לרפובליקה ולדמוקרטיה) על חשבון המפלגות המתונות יותר יצרה דינאמיקה שלילית – יותר ויותר בוחרים בחרו בצד הקיצוני ביותר על מנת למנוע מהצד הקיצוני השני לעלות בכוחו. הממשלה, שנשענה על מפלגות המרכז והשמאל המתון, לא הצליחה לשכנע ביכולתה לחלץ את גרמניה מהמשבר – כוחה הלך וירד. ברייכסטאג שהתכנס באוגוסט 1932 כבר היה רוב למתנגדי הרפובליקה והמשטר הדמוקרטי חדל להתקיים כבר למעשה משנת 1930. באותו זמן לא נהנתה הממשלה מתמיכת רוב צירי הרייכסטאג והחלטותיה אושרו באמצעות צווי חירום של הנשיא. לאחר בחירות יולי 1932 הייתה הדמוקרטיה בגרמניה כבר בחזקת "פגר מת".

המפלגות הקיצוניות, הקומוניסטית והנאצית, שמו לעצמן שתי מטרות עיקריות – להפיל את הדמוקרטיה והרפובליקה ולהילחם ב"חרפת ורסאי". הסכמי ורסאי פגעו בגרמניה מבחינות רבות (כלכלית, צבאית, מדינית וכו') והדבר יצר מרירות בעם. המפלגות ניצלו מרירות זו והבטיחו להחזיר את כבודה האבוד של גרמניה ולבטל את חוזה ורסאי. "חרפת ורסאי" יצרה רקע נוח להפלת הדמוקרטיה ולהשתלטות המפלגות הקיצוניות על השלטון.

באוגוסט 1932 היה צריך נשיא הרפובליקה להטיל על ראש המפלגה הגדולה ביותר (המפלגה הנאצית) – היטלר – את תפקיד הקמת הממשלה. אך הנשיא, כמו הכוחות הדמוקרטיים, ראה בכך התאבדות שכן הנשיא ראה במפלגה הנאצית מפלגת אספסוף. הוא מינה ראש ממשלה שזכה לתמיכת הצבא והשמרנים, אך לא ניתן היה להמשיך כך כיוון שלא היה לו רוב. הרייכסטאג פוזר ושלושה חודשים לאחר הבחירות נערכו בחירות נוספות שבישרו, לכאורה, על המפנה – המפלגה הנאצית ירדה בכוחה ל-33.1% והקומוניסטים עלו ל-16.8%. עתה מינה הנשיא את הגנרל שלייכר לראש הממשלה (גם הוא זכה לתמיכת השמרנים והצבא) אבל אי-הסדר נמשך. בקרב הימין גבר החשש מהקומוניזם בעוד שבמפלגה הנאצית פרץ משבר על דרכה של המפלגה. לזמן מה היה נראה שהמפלגה עומדת בפני פילוג. בשנת 1934 חוסל שטראסר, שהיה מהגורמים לפילוג במפלגה ודווקא בשלב זה נפלה ההחלטה להטיל על היטלר להקים את הממשלה הבאה בשותפות עם "הגרמנים הלאומיים". השיקול ליצור ממשלת ימין שמרנית בתמיכת הימין הקיצוני החדש, הנאצי, התקבל על ידי הנשיא ועל ידי נציגי הימין המסורתי משום שהם האמינו שהיטלר חסר הניסיון ישמש בובה בידי השמרנים ומי שבאמת ינהלו את הממשלה יהיו סגן הקאנצלר ושר הכספים. אלא שחישוב זה התברר כמוטעה – היטלר ומפלגתו הפכו תוך זמן קצר לשליטים האמיתיים של גרמניה ולקברני הרפובליקה. ב-30 בינואר 1933 זומן היטלר אל הנשיא הינדנבורג וזה מינה אותו לקאנצלר. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו.

ב-30 בינואר 1938, קיבל היטלר מידי הנשיא הינדנבורג את השלטון. תקופה חדשה החלה בתולדות גרמניה והעולם כולו. תוך זמן קצר קבע היטלר בחירות חדשות בראשית חודש מרץ והחל להטיל הגבלות שונות על פעולתן של המפלגות היריבות. בשבוע שלפני הבחירות, פרצה שריפה בבניין הרייכסטאג שבברלין. היטלר האשים את הקומוניסטים במעשה ובעזרת צו חירום שהוציא הנשיא, הוא הורה למשטרה להילחם בקומוניסטים ובסוציאל דמוקרטים( שהשמיעו רמזים רבים לכך שהנאצים אחראים להצתת בניין הרייכסטאג).

בבחירות שהתקיימו בגרמניה במרץ 33' זכו הנאצים לניצחון גורף של 44% מהקולות. כעת יכול היה היטלר להקים ממשלה בעלת רוב מוחלט. כך התאפשר לו להעביר את "חוק ההסמכה" (מרץ 1933). במסגרת החוק אישר הרייכסטאג את סמכותה של הרשות המבצעת בראשות הקאנצלר לקבל כל חוק. הנימוק לכך היה ששעת החירום מחייבת ריכוז סמכויות. כמו כן, החקיקה החדשה עדיפה על פני כל חקיקה קיימת – החקיקה הנאצית מבטלת כל חוק קיים. משמעות חוק זה הייתה – ביטול הרייכסטאג ואיחוד הרשויות בגרמניה. הפרדת הרשויות היא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, כאשר מבטלים את הפרדת הרשויות- מבטלים למעשה את הדמוקרטיה.

הנאצים הקפידו לבצע תהליך של "תיאום" בין העם לבין המפלגה והשקפותיה. ב-1933 התקבל חוק שאסר על קיום מפלגות נוספות. תהליך התאום התבצע ע"י שימוש באמצעי שכנוע, רמייה או כוח. האיגודים המקצועיים פורקו ורכושם הוחרם. במקום איגודים אלה הוקמה "חזית העבודה הגרמנית" שדאגה לתנאי העבודה של העובדים ולבילוי ולבידור בשעות הפנאי. כמו כן, שביתות נאסרו לחלוטין, סגל המורים והמרצים באוניברסיטאות ובבתי הספר עברו "טיהור" יסודי, נערים הצטרפו ל"נוער היטלר" ונערות ל"ברית הנערות הגרמניות", עורכי עיתונים ועיתונאים הוחלפו, אמצעי התקשורת ההמונית הועמדו תחת פיקוח המשרד להשכלה עממית ולתעמולה בראשות גבלס.

נגד דמוקרטים ואנשי שמאל ננקטו אמצעים נוקשים. בתי דין עממיים שפטו כל מי שנאשם בפעולות נגד המשטר והמושגים "נאמנות" ו"בגידה" קיבלו פירושים נרחבים ביותר, בהתאם לאידיאולוגיה השלטת. אלפי בני אדם נעצרו ונכלאו במחנות ריכוז, שבהם שרר משטר נוקשה ואלים. לשם ביצוע משימות אלו הוקמו כוחות משטרה מיוחדים ובהם בלטה המשטרה החשאית – גסטאפו – ולצידה יחידות המשמר (S.S) שתפקידן היה לשמור על בטחון המדינה ומנהיגיה. יחידות אלו היו ממונות על מחנות הריכוז ברחבי גרמניה.

בראשית ימיה של המפלגה היא אמצה לעצמה יחידות סמי צבאיות שנקראו "פלוגות הסער" (ה-ס.א). אנשי ה-SA מילאו תפקיד של שומרי סדר באסיפות המפלגה ואת התפקיד של מפרי הסדר באסיפות של מפלגות אחרות. ה-ס.א נלחם ברחוב ביחידות מקבילות של קומוניסטים וסוציאל-דמוקרטים והטיל פחד על יריביו.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, החלה תסיסה גדולה בקרב פלוגות הסער. כוחות אלו, בראשות מפקדם רהם, טענו שיש לחולל "מהפכה שנייה" – חברתית, ולסלק מעמדותיהם את הקפיטליסטים ומפקדי הצבא השמרנים. רהם לחץ לשילוב כוחותיו בצבא ולמינויו לשר המלחמה. רבים ממנהיגי ה-ס.א ובהם מובטלים, האמינו כי לאחר עליית הנאצים לשלטון יזכו במשרות שמנות, על חשבון אלה שעימם "ייסגר חשבון".

התבטאויות אלה קוממו רבים בצמרת המפלגה והצבא. באותו זמן, הנשיא הינדנבורג הישיש כבר היה למעשה על ערש דווי. היטלר ביקש להיפטר מנושא משרה זו אשר זה המחזיק בה הוא גם מפקדו העליון של הצבא. כדי לממש תוכנית זו הוא נזקק לתמיכת הגנרלים שדרשו מהיטלר לפעול.

"ליל הסכינים הארוכות"-ב-30 ביוני 1934 נקט היטלר צעד קיצוני, הוא יצא במבצע לילי נועז שמטרתו הייתה לחסל את הגורמים שלפי היטלר הפריעו לשלטונו, רהם ורבים ממנהיגי ה-ס.א ואויבים ממשיים ופוטנציאלים של היטלר נרצחו באותו ערב. בפעולה זו מחק היטלר את כוחו של ה-SA פעולות אלה ביצרו את כוחו של היטלר בצמרת והרתיעו מתנגדים אפשריים במפלגה ומחוצה לה. כחודש לאחר מכן נפטר הנשיא הינדנבורג. היטלר נטל גם את תפקיד הנשיא לעצמו והפך למעשה להיות ל"פיהרר" (המנהיג) של גרמניה והחיילים נשבעו לו אמונים אישית. בכך הוגשם עקרון המנהיגות הריכוזית של האידיאולוגיה הנאצית- ראש המדינה וראש הצבא, אחד הם.

בבתי הספר ובאוניברסיטאות שונו תוכניות הלימודים והותאמו לעקרונות האידיאולוגיה הנאצית. סגל המורים והמרצים עברו "טיהורים יסודיים". בנוסף, הוטלה צנזורה כבדה על ספרים ועיתונים וכמו כן הופץ העיתון הנאצי. כל אלה למעשה שירתו את הנאצים בהפצת והנחלת האידיאולוגיה שלהם בעם ובביטול כל אידיאולוגיה אחרת והתנגדות אחרת.

ישנן מספר אפשרויות למקורו של הצבא הנאצי:

–          הצבא/המשמר של הנאצים – ה-S.A.

–          הצבא הגרמני הוותיק, בוגרי מלחמת העולם הראשונה – ה"רייכסווהר".

נשאלת השאלה על מה יתבסס הצבא הנאצי.

רהם, שעמד בראש פלוגות הסער (SA), היווה איום כלפי היטלר. פלוגות הסער לא היוו חוט שדרה לצבא. הן היו אספסוף – פלוגות טרור. היטלר טוען שאת הצבא אפשר לבסס רק על הצבא הגרמני הוותיק.

כפי שכבר ציינו בתת פרק הקודם, היטלר חיסל את ה-S.A בליל הסכינים הארוכות.  היטלר מקים לתחייה את המסגרות הישנות, שאוהדות את המפלגה הנאצי (הצבא הוא תמיד יותר ימני-שמרני). צבא זה הוא מלכתחילה צבא שמרני, בצבא זה ישולבו לפי הצורך פקידים נאצים שישמרו על כך שהצבא יהיה נאמן למשטר.

כחודש לאחר "ליל הסכינים הארוכות" נפטר הנשיא הינדנבורג והיטלר נטל לעצמו גם את משרתו והפך למנהיג היחיד להלכה ולמעשה – ה"פיהרר".

–          הדבר נראה יותר חוקי ויותר לגיטימי.

–          הינדנבורג היה לעזר בשביל היטלר ולכן חיכה שימות כדי שלא יצטרך לפגוע במהלך כהונתו. הינדנבורג לא היווה איום להיטלר. הוא מעין בן ברית של היטלר.

–          הינדנבורג הוא יקיר מלחמת העולם הראשונה והוא מסמל את גרמניה הצבאית שהיטלר מעוניין לפעול בה; הוא סמל גרמני יקר מהמורשת הגרמנית והאידיאולוגיה הנאצית ייחסה כבוד רב למורשת התרבותית וההיסטורית של הגרמנים.

–          היטלר הוא המפקד הכללי של הצבא – החיילים נשבעים לו אמונים אישית.

–          הוא קיבל את הסמכות להוצאת צווי חירום – הוא יכול לשנות, בשם שעת החירום, את כל מערכת החיים היומיומית.

המפלגה הנאצית עלתה לשלטון בינואר 1933. עלייתה של המפלגה לשלטון לוותה בגל של אלימות כלפי מתנגדיה הפוליטיים של המפלגה – ליברלים ואנשי שמאל – וכן נגד רכוש ומסחר יהודיים. גל אלימות זה בוצע ע"י פעילי מפלגה שיכורי ניצחון.

הפעילות האנטי-יהודית המאורגנת והכלל-ארצית הראשונה שנעשתה בגרמניה הייתה באפריל 1933. הטרור הנאצי עורר גל של מחאות בקרב יהודים ולא-יהודים בכל רחבי העולם , מנהיגים רבים בעולם בקרו את המדיניות הגזענית של היטלר והממשל הנאצי הטיל על היהודים את האחריות להוקעתה של גרמניה ברחבי העולם, למרות שהיהודים בכלל לא עודדו מחאה זו.

בתגובה לתעמולה האנטי- נאצית שהיהודים, כביכול, הפיצו בעולם החליטה ממשלתו של היטלר להטיל חרם ("בויקוט") על בתי עסק יהודיים, פעולה זו הפכה את יהודי גרמניה לבני ערובה. המבצע עצמו הוטל על גורם מפלגתי ולא על גורם ממלכתי, ובראשו היה יוליוס שטרייכר, עורך השבועון "דר שטירמר" (עיתון הסתה נאצי). החרם התקיים בכל רחבי גרמניה ב-1 באפריל ונמשך באופן רשמי יום אחד, אך היו  מקומות בהם הוא נמשך זמן רב יותר באופן לא-רשמי. משמרות נאציים הוצבו בפתחי חנויות שהיו בבעלות יהודית וקראו לציבור להימנע מקנייה אצל יהודים, חלונות ראווה נמרחו בסיסמאות, והיום כולו היה מפגן אנטי-יהודי המוני.

בפועל, נתקלו מבצעי החרם בקשיים לא מעטים ביום החרם ולא הצליחו לסחוף איתם את ההמונים אך גרמנים רבים גילו אדישות לחרם ולא יצאו להגנה על היהודים.

הרחקת היהודים מהשירות הציבורי:

ב-7.4.1933 נחקק חוק שכונה "החוק בדבר החזרת הפקידות המקצועית על כנה". חוק זה נועד לסלק מהשירות הממלכתי יהודים ולא-יהודים שנתקבלו לשירות בימי רפובליקת ויימר ונחשבו לנאמני השלטון הקודם. בתחילה החוק הוגבל רק לכמה אלפי יהודים.

הנשיא הינדנבורג ביקש מהיטלר שלא יחייב את החוק על יהודים שהיו נכי מלחמת העולם הראשונה בטענה שצעד מעין זה יהיה בלתי נסבל בעליל.  היטלר הסכים ואך לאחר מותו של הינדנבורג החוק הוחל גם על היהודים שהיו נכי מלחמת העולם הראשונה.

ביצוע החוק: רופאים ועורכי דין יהודים סולקו באופן הדרגתי ממשרותיהם בשירות המדינה, יהודים הורחקו מהנהלת בנקים, מס' התלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות הוגבל, יהודים נדחקו מכל תחומי הפעילות התרבותית (סופרים, אמנים, מנצחי תזמורות, במאי סרטים ועורכי עיתונים), הודחו חוקרים ומדענים ממכוני מדע ואוניברסיטאות (גם מדענים וחוקרים זוכי פרס נובל בכימיה ובפיזיקה). בפעילויות אלה זכו הנאצים לשיתוף פעולה נרחב מצד אותם מוסדות ואף רבים מהיהודים במשרות אלה (כמו למשל אלברט איינשטיין) עזבו את גרמניה מרצונם ואחרים אולצו לעזוב. היטלר החמיר עם אכיפת החוק עד לכך שמנע גם מגרמנים שבני זוגם יהודים להמשיך ולהחזיק במשרות.

מצבם של יהודי גרמניה לאחר חוקי נירנברג:

חוקי נירנברג והשפעתם על יהודי גרמניה:

לאחר תקופה רגועה יחסית במדיניות הנאצית נגד היהודים ב-1933 (שנבעה ממניעים טקטיים הקשורים בין השאר במדיניות החוץ של היטלר). מתוך היענות ללחצים מלמטה ומתוך רצון לתת למדיניות האנטי-יהודית מסגרת חוקית, החליט היטלר על כינוס הרייכסטאג במסגרת הוועידה השנתית של המפלגה הנאצית בנירנברג. בוועידה זו הציג היטלר שורה של חוקים גזעניים שאושרו ברייכסטאג. חוקי נירנברג לא הסתפקו בשלילת האמנציפציה שהיהודים קיבלו, אלא הרחיקו לכת עוד יותר וסימנו אותם כגזע נפרד, בעל דם שונה, שאינו יכול להיות חלק מהחברה הגרמנית.

"חוק אזרחות הרייך": עפ"י חוק זה, נקבע כי אזרחי הרייך הגרמני הם רק מי שיש להם דם גרמני או שהם בעלי דם קרוב לגרמנים. רק לאזרחי הרייך מגיעות זכויות פוליטיות מלאות. בתקנה שפורסמה ב-14.11.1935, נאמר במפורש כי יהודים אינם יכולים להיות אזרחי הרייך, אין להם כל זכויות פוליטיות והם אינם יכולים לכהן במשרות ציבוריות. בתקנה זו הוגדרו כ"יהודי":

מי ששלושה או שני סבים שלו הם יהודים.1

. אדם המשתייך לקהילה יהודית.2

. אדם שנישא ליהודי או בעל יחסים עם יהודים מחוץ לנישואין (או שנולד מחוץ לנישואין)3

"החוק להגנת הדם והכבוד הגרמניים": חוק זה אסר על נישואים בין יהודים לבין "בעלי דם גרמני". החוק גם לא הכיר בנישואין מסוג זה שנערכו מחוץ לגרמניה. כמו כן חוק זה אוסר על יהודים להעסיק במשק ביתם נשים בעלות דם גרמני שהן למטה מגיל 45, נאסר על יהודים להציג את דגל גרמניה אך הותר להם להציג את "הצבעים היהודיים".

חוקי נירנברג הגדירו גם דרגות שונות של בעלי גזע מעורב ואלה קיבלו זכויות וחובות שונות. יהודים ולא-יהודים רבים קיוו שחקיקת חוקים אלו תביא לסיומו של תהליך ההסלמה במדיניות האנטי יהודית של המשטר הנאצי ואולי אף יביאו לכדי מתן אוטונומיה ליהודים בגרמניה.

השפעות החוקים על היהודים בגרמניה: בהשפעת חוקי נירנברג החלו אנשי רוח ומנהיגי הקהילה היהודית לחשוב על הגירה מגרמניה למערב אירופה, ארה"ב וא"י. חשוב לציין כי אף על פי שחוקי נירנברג פגעו בקהילה היהודית והעלו את החשיבות שבהגירה מגרמניה, בפועל היא לא הביאה לתנועת הגירה משמעותית. מצד אחד הלכה וגברה ההכרה שהחיים היהודיים במדינה אינם יכולים להימשך לאורך זמן ומצד שני יהודים רבים לא ראו בהגירה פתרון מציאותי.

הוקעה תרבותית ובידוד חברתי:

בד בבד עם ההליכים החוקיים והכלכליים נגד היהודים, התרחש תהליך עקבי של הוקעה תרבותית ובידוד חברתי של היהודים. בין הצעדים שננקטו נגד היהודים היו:

במסגרת המאמצים להשליט את הרוח הנאצית על התרבות והאמנות, נערכה בליל 10.5.1933 שריפה פומבית של ספרים בערים רבות בגרמניה. ההמון המשולהב התכנס בכיכרות הערים והעלה באש אוצרות רוח וידע שנכתבו על ידי יהודים ושאר אנשים שהוקעו ע"י הנאצים כאויבים בעלי השפעה שלילית על התרבות הגרמנית. תהליכי ההוקעה התרבותית נמשכו גם בשנים הבאות וחייהם של אנשי רוח ואקדמיה יהודים נעשו בלתי נסבלים. החותם הנאצי השאיר את חותמו בכל ענפי התרבות.

כתוצאה מההכנות לקראת האולימפיאדה ה-16 שהתקיימה בברלין בשנת 1936, חלה הפוגה במדיניות האנטי-יהודית שהנהיגו הנאצים. היטלר ייחס חשיבות רבה לאולימפיאדה וביקש להשיג באמצעותה שני יעדים:

כדי לרצות את דעת הקהל העולמית, הוצנעה התעמולה הנאצית והפגיעות  הגזעניות. כתובות אנטי-יהודיות ולוחות ראווה עם גיליונות "הדר-שטירמר" נעלמו ממקומות ציבוריים. בנוסף בין צוות הספורטאים האולימפי של גרמניה השתתפו שני ספורטאים שלא ענו לכללי טוהר הגזע – סייפת יהודייה למחצה ושחקן הוקי-קרח יהודי.

אך בכל זאת, שנת 1936 הייתה שנת מפנה בעבור גרמניה; כלכלת גרמניה התחזקה והאבטלה חוסלה כמעט כליל. היטלר החל במלאכת הגברת החימוש והיערכות לקראת עימות מלחמתי. תוכנית ארבע השנים של היטלר, שמטרתה הייתה להכין את הרייך למלחמה, הובילה לעליית מדרגה במדיניות האנטי-יהודית: החלה "אריזציה" (הפיכה לארי) מואצת של בתי עסק יהודיים, מאמצים גוברים לכפות על היהודים הגירה מגרמניה ופעילות תעמולתית קדחתנית במטרה להדגיש את האיום היהודי וחתרנות היהודים.

בשנת 1938 הפכה המדיניות הנאצית לתוקפנית יותר וגרמניה סיפחה לשטחה מדינות אחרות ללא התנגדות:

1.       1938– סיפוח אוסטריה- "האנשלוס"

2.      ועידת מינכן בה התגלו בריטניה וצרפת במלוא חולשתן כאשר הפקירו את צ'כוסלובקיה בידי היטלר שספח ממנה את חבל הסודטים (חבל שגרו בו גרמנים רבים וניתן לצ'כוסלובקיה בהסכם ורסאי)

מיד עם ההשתלטות על שטחים אלו, החלו הנאצים להטיל מגבלות גם על יהודי אוסטריה, שחלקם המכריע היה מרוכז בוינה. החקיקה הנאצית הועתקה כעת גם לאוסטריה והיהודים סבלו השפלות פומביות. היהודים הורחקו מהחברה ונושלו מהכלכלה. בנוסף לכך, הופעלה באוסטריה ובגרמניה מדיניות של הגירה כפויה של יהודים אל מחוץ לשטחי הרייך. כבר ב-1935 קראו אישים בממשל הגרמני להאיץ את הגירת היהודים מגרמניה, אך הדבר לא היה חלק ממדיניות רשמית. עפ"י הניסיון שנרכש באוסטריה, גובשה מדיניות רשמית של הגירה כפויה.  מדיניות זו נשענה על תפיסת הס"ס שיש להפעיל אמצעי כוח משטרתיים ברוטאליים נגד היהודים כדי להכריחם להגר. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה נחשבה ההגירה הכפויה כ"פתרון הרצוי של השאלה היהודית", אך לאחר פרוץ המלחמה תפיסה זו השתנתה.

במהלך 1937-1938 הלך וגדל מספר התקנות שנישלו את היהודים מן החברה והכלכלה. בין השאר הוחרף תהליך האריזציה של מפעלים יהודים, היהודים הוכרחו לצרף שם יהודי (ישראל, שרה וכו') לשמם, דרכוני היהודים סומנו באות J והמעמד המוכר של המסגרות הקהילתיות היהודיות בוטל.

באוקטובר 1938 גורשו באלימות ברוטאלית כ-17 אלף יהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו זמן רב בגרמניה. יהודים אלו נותרו חסרי כל בעיירה על גבול גרמניה-פולין כאשר שתי המדינות לא נתנו להן להיכנס. בין המגורשים הייתה משפחת גרינשפן, שבנה בן ה-17 שהה באותה העת בפאריז. כששמע על הגירוש, התנקש במזכיר השלישי של שגרירות גרמניה בצרפת ופצע אותו אנושות.

מעשה זה שימש עילה לפוגרום שיזם שר התעמולה הגרמני, יוזף גבלס, בהסכמתו של היטלר. בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, תקפו חברי המפלגה הנאצית יחד עם המון רב יהודים רבים, בתי עסק יהודים ושאר מוסדות יהודיים. הוצתו קרוב לאלף בתי כנסת, נשרפו ונשדדו למעלה מ-800 חנויות, 91 יהודים נרצחו וכ-30 אלף נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז (הם שוחררו רק לאחר שסופקו הוכחות שהם מתכוונים לעזוב את הרייך). הזכוכיות השבורות של בתי הכנסת והחנויות הקנו לפוגרום זה את השם "ליל הבדולח".

רכוש רב שנהרס בפוגרום היה מבוטח והדבר היה למעמסה על האוצר הגרמני. בתגובה, החליט האוצר הגרמני להטיל קנס של כמיליארד מארק (כרבע מהרכוש של יהודי גרמניה) והמדינה נטלה לעצמה את תשלומי הביטוח. לאחר ליל הבדולח נחקקו חוקים נוספים שמטרתם הייתם לדחוק סופית את היהודים אל מחוץ לחברה הגרמנית. גם מבנה הקהילה היהודית הלך והתפורר – הנציגות הארצית של היהודים פוזרה וביולי 1939 הוכרה ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה כגוף המתאם היחיד בין המשטר לאוכלוסייה היהודית. כל הארגונים היהודיים האחרים בוטלו.

יהודי גרמניה היו מפוצלים לארגונים, זרמים ומוסדות שונים ללא ארגון-גג מקיף בעת עליית הנאצים לשלטון. למרות זאת, התגובות של חוגי המנהיגות השונים למהלכים האנטישמיים הראשונים היו דומות למדי – תגובות של מבוכה והתלבטות.

"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמניים בני דת משה", שהיה הארגון הגדול ביותר, סירב לאבד תקווה ואימץ את הגישה שאילוצי השלטון יניעו את הנאצים לחדול ממדיניותם האנטישמית במוקדם או במאוחר. הוא ניסה בינתיים לבקש סיוע מהחוגים השמרניים הלא-נאציים שהיו שותפיו של היטלר לשלטון וגם ניסה להשתמש בכלים משפטיים כדי להיאבק בנישול יהודים ממשרותיהם.

לא עלה על דעתם להמליץ על הגירה מגרמניה, הם ראו עצמם כבני העם הגרמני לכל דבר – על אף הקיפוח, האפליה והטרור, והתעקשו להפגין חזות פטריוטית.

ארגון זה ייצג את ותיקי הלוחמים היהודים בצבא הגרמני. נציגי הברית הארצית פנו לנשיא הינדנבורג, מפקדם לשעבר, והצליחו להשיג הקלות עבור בני משפחותיהם. אולם לאחר פטירתו של הינדנבורג באוגוסט 1934 ואיחוד משרות הנשיא והקנצלר בידי היטלר, לא נותרה דמות בימין המסורתי הלא-נאצי שניתן היה לפנות אליה וההקלות שניתנו להם בוטלו.

חוגי האורתודוקסיה, שייצגו את החוגים הדתיים האדוקים ביותר, ניסו להגיע להסדר עם הנאצים. הם הודיעו לשלטונות שהם מוכנים לקבל את הסדר החדש במדינה, ובלבד שהיהודים יוכלו לשמור על אורח חייהם הדתי, לעבוד במקצועותיהם ולנהל את חייהם בביטחון.

ארגון זה עודד את היהודים להתכונן לעלייה לא"י ועודד את ההסתדרות הציונית ליזום את "הסכם ההעברה" עם ממשלת גרמניה כדי שיותר לעולים לפדות את רכושם ולקבל פיצויים בערכם המירבי עם הגיעם לארץ. עם זאת, גם ראשי התנועה הציונית עודדו מאמצים לחזק את הקהילה היהודית בגרמניה. מגמה זו באה לידי ביטוי במאמרו של רוברט ולטש בעיתון ציוני למחרת יום החרם הכלכלי על בתי העסק היהודים ב-1933, בו הוא קרא ליהודי גרמניה להגיב ע"י חיזוק הקשר שלהם לזהות היהודית ולקהילה היהודית.

כעבור זמן מה, הוקמה "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה",  בראשות ליאו בק. גוף זה, שייצג את רוב הארגונים היהודיים במדינה, עסק בעיקר בהרחבת שירותי הקהילה היהודית, בהבינו שאין תכלית בניהול מאבקים פוליטיים ומשפטיים לשיפור מצבם של היהודים. שירותים אלה הקיפו את תחומי החינוך, התרבות והסעד.

1. בתחום החינוך: באותן השנים גדל לא רק הצורך בסיוע כספי בקרב יהודי גרמניה ומוסדותיהם, אלא גם הצימאון להעמקת החינוך לערכים היהודיים

 ניתן לייחס את הגידול התלול במס' התלמידים בבתי ספר יהודיםהאנטישמית ששררה בבתי הספר הממלכתיים. מערכת החינוך היהודית העניקה משענתרוחנית-נפשית שניסתה לעזור להם להתמודד עם המשבר בחייהם. חלק ניכר ממוסדות הלימוד (שקלטו גם מורים שסולקו מעבודותיהם) הוקמו במבנים ארעיים ומוזנחים בשל המצב הכלכלישל הקהילות.

1.       חינוך מבוגרים: ניתן היה לראות גידול רבשחל ברישומם של מבוגרים למסגרות של השכלה יהודית – ככל שהלך והעמיק הבידוד שלהיהודים, חשו יהודים רבים צורך להתלכד עם יהודים אחרים והדבר קירב אותם ללימודיהמורשת היהודית.

2.       בתחום התרבות: הוקם גם "איגוד התרבותהיהודי" שתפקידו היה לקלוט את האמנים שסולקו מתפקידם ולספק תרבות ליהודים שלאהרגישו יותר בנוח ללכת למקומות תרבות שאליהם גרמנים הלכו. לאחר קבלת אישורמהשלטונות הוקמו תזמורת סימפונית, תיאטרון ובית אופרה יהודיים.

3.       עיתונות יהודית: בעקבות המדיניות הנאצית, הפכה העיתונות היהודית לאחד מהכלים החשובים ביותר במאבקם של היהודים על מעמדםוקיומם.

 פרסום חוקי נירנברג היווה נקודת מפנה ביחסם של חוגי המנהיגות היהודים למצב ששרר במדינה. היה ברור שמצבם של היהודים לא ישתפר בעתיד הקרוב ולכן נעשו ניסיונות לסייע ליהודי גרמניה להסתגל למצבם החדש. ארגונים שונים שנוספו ל"נציגות הארצית" יזמו קורסים להסבה מקצועית והקמת עסקים יהודיים על בסיס משפחתי. הנציגות פנתה לארגונים יהודיים מחוץ לגרמניה כדי לממן חלק הולך וגדל בהוצאות. כמו כן, החלו להסתמן שינויים גם ביחס להגירה לחו"ל – המנהיגים הצהירו שהם רואים בכך פתרון אפשרי למצוקותיהם של מובטלים ובני נוער, אך לא לציבור הרחב. מדיניות זו נגד הגירה נבעה, בין השאר, מהתחושה שלמרות שהמצב לא יחזור לקדמותו, הנאצים עשויים להסתפק ברמת האנטישמיות הקיימת, שכן הם הצליחו כבר לסלק את היהודים מעמדות מפתח בחברה, לשים קץ לאמנציפציה שלהם ולבודד אותם מבני העם הגרמני. בנוסף היה קיים גם החשש שממשלות אנטישמיות במדינות אחרות יאמצו מדיניות אנטי יהודית אם יראו שהיטלר מצליח לסלק את יהודי גרמניה.

האשליה שהמצב עתיד לחזור לקדמותו התנפצה סופית לאחר ליל הבדולח אז כבר היה ברור שהמצב בהחלט עלול להחמיר. הממשלה הגרמנית תמכה מאוד בהגירת יהודים. הנציגות הארצית אומנם המשיכה לפעול וניסתה לקיים את כל מוסדותיה אך גם מצידה ניתן עידוד סמוי למהגרים מהמדינה, שמספרם הלך וגדל.

בשנת 1933 היגרו 37 אלף יהודים מגרמניה. ליל הבדולח לא הגדיל באורח משמעותי את הממוצע השנתי שנע בין 21 ל-25 אלף מהגרים בלבד.

הסיבות לירידה במספר המהגרים מגרמניה הנאצית לאחר ליל הבדולח:

1.       גורם רגשי: היה ליהודי גרמניה קשר רגשי חזק מאודלמדינה ולתרבות הגרמנית. 1

2.       גורם כלכלי: היה קשה למהגרים יהודים מגרמניה להתקבלבארצות אחרות. על רקע המשבר הכלכלי העולמי, מהגרים לא היו רצויים והיה קשה מאודלמהגרים למצוא מקומות עבודה, בייחוד אלו שהשתייכו למעמד הבינוני. עובדה זו מסבירהמדוע יהודי גרמניה חששו עד כדי כך להיפרד מרכושם וגם את העובדה שהיו כאלה שחזרולגרמניה.

3.       האנטישמיות היורדת: הייתה תחושה שמדובר בתופעה חולפת, תחושה שהתחזקה על רקע ההקלה במדיניות האנטישמית במחצית השנייה של 1933 ושוב בתחילת 1936.

4.       המנהיגות היהודית: המנהיגות היהודית בגרמניה ומחוצה לה התנגדה לרוב להגירה יהודית המונית. המנהיגות היהודית בגרמניה עודדה רק הגירה סלקטיבית (בני נוער, מובטלים וכו'). ארגונים יהודיים רבים בחו"ל התנגדו להגירה המונית מתוך החשש שמנהיגים אנטישמיים במדינות אחרות ינסו להיפטר מהאוכלוסיות היהודיות שלהן בדרכים דומות.

–          בשנת 1933 חיו בגרמניה כ-580 אלף יהודים. במשך השנים הגדיר השלטון הנאצי 44 אלף נוצרים כיהודים עפ"י חוקי נירנברג.

–          באוסטריה חיו 185 אלף יהודים וב-1938, לאחר האנשלוס (סיפוחה לגרמניה) הם נוספו ליהודי גרמניה במניין הספירה.

–          לאחר סיפוח חבל הסודטים בסוף 1938 (עפ"י הסכם מינכן – היטלר מאיים לתקוף את צ'כיה. ראשי המעצמות מתכנסים במינכן ולוחצים על צ'כיה לתת לגרמנים את חבל הסודטים), נוספו לגרמניה עוד 90 אלף יהודים.

–          לאחר סיפוח העיר דנציג (פולין), נוספו לגרמניה עוד 1500 יהודים.

–          ארבעת יעדי ההגירה העיקריים של יהודי גרמניה בשנים 1933-1939 היו: ארה"ב, ארץ ישראל, בריטניה, שאר מדינות אירופה ואמריקה הדרומית. ההגירה הפכה להמונית בשנת 1938, שבה התרחש פוגרום "ליל הבדולח", ו-30 אלף יהודים נאסרו במחנות ריכוז רק בשל היותם יהודים. במהלך השנה שלאחר הפוגרום ברחו מגרמניה כ-80 אלף יהודים ובסה"כ בין השנים 33-39 עזבו את גרמניה כ-235 אלף יהודים, שהם כמחצית ממספר היהודים בגרמניה ערב עליית היטלר לשלטון.

סה"כ חיו בגרמניה כ-900 אלף יהודים, פחות ממחצית מהם הצליחו להגר מגרמניה. סיבה מרכזית לכך נעוצה בכך שהבריטים הגבילו את אשרות העלייה שהם נתנו ליהודים בטענה שבא"י אין די משאבים כלכליים לאפשר את עלייתם של מספר רב של יהודים.

הסכם ה"העברה":

חיים ארלוזרוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, הגה תוכנית שעל-פיה הסוכנות תרכוש סחורות גרמניות ובתמורה יוכלו היהודים לעזוב את גרמניה עם רכושם. לפי תקנות ההגירה הבריטיות, יהודי שהיו לו לפחות 1000 ליש"ט, הוגדר כ"קפיטליסט" והרשו לו ולבני משפחתו לעלות ארצה מחוץ למכסה השנתית לעולים.  לכול הצדדים היה אינטרס בהסכם – לגרמניה (אופציה למכור מוצרים תעשייתיים), לתנועה הציונית (היהודים עוזבים את גרמניה למקום בטוח יותר), לשלטונות המנדט וליישוב היהודי (יהודים באים עם כסף רב לארץ ומשקיעים בה).

1.       יהודי גרמניה הרוצים לעלות ארצה ימכרו את ויעבירו את הונם1. יהודי גרמניה הרוצים לעלות ארצה ימכרו את רכושם רכושם ויעבירו את הונם לחשבון בנק מיוחד שהסוכנות היהודית תפתחבברלין.

2.       הסוכנות תשתמש בכסף כדי לקנות סחורותגרמניות שיש להן ביקוש בארץ.

3.       כאשר היהודים האלה עלו ארצה, הסוכנות נתנהלהם כ-70 אחוז מערך הרכוש שלהם בלירות ארצישראליות ולכן הם כולם מוגדרים עפ"יהבריטים כ"קפיטליסטים" ויכולים לעלות ארצה.

לתוכנית הייתה התנגדות בחוגים שונים כיוון שבאותם השנים גופים יהודיים שונים ניסו לארגן חרם עולמי על מוצרים גרמניים כדי ללחוץ על היטלר למתן או אפילו לבטל את המדיניות האנטישמית שלו.

ההסכם עם גרמניה פעל גם בחודשים הראשונים שלאחר פרוץ המלחמה, עד שהופסק בשל ההסגר שהוטל הכלכלי על גרמניה. בתוך פחות מ-7 שנים הועברו לא"י בזכות ההסכם 8 מיליון ליש"ט ועוד 6 מיליון בעקיפים. עשרות אלפי עולים הגיעו לארץ ומספר גדול מהם נהנה מן הגידול ביכולת הקליטה של הארץ, כתוצאה מהזרמת ההון שנתאפשרה בעקבות ההסכם.

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אויאן בצרפת לדון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים בעיקר כתוצאה מסיפוח אוסטריה. הערכת הועידה הייתה שהיו כחצי מיליון אנשים כאלה.

ארה"ב הבטיחה לפני כינוס הועידה שאף מדינה לא תצטרך לשנות את הקלות ההגירה שלה כדי לקלוט מהגרים יהודים מגרמניה. על אף הכרזה זאת, הייתה תחושה שברגע שהועידה תיפתח, ארה"ב תצא במחווה דיפלומטית שתחייב בסופו של דבר גם את המדינות האחרות.

–          ארה"ב: "המחווה האמריקאית" הייתה שמעתה הבעיות הבירוקרטיות לא ימנעו את כניסתם של מהגרים על פי המכסה שנקבעה למהגרים מגרמניה ואוסטריה.

–          הרפובליקה הדומיניקנית: הציעה לקלוט 100 אלף יהודים, אך היא ציפתה לעזרה ביצירת התנאים לקליטתם – עזרה שהיא לא קיבלה.

–          אוסטרליה: הנציגים האוסטרלים טענו כי קליטת הפליטים תביא להתעוררות בעיית הגזענות.

–          קנדה: הסכימה לקלוט אך ורק פליטים העוסקים בחקלאות וכיוון שהפליטים לא הגיעו מרקע חקלאי, הצעה זו לא הייתה רלוונטית.

ברמה הפורמלית הוקמה עוד ועדה – הועדהבין-ממשלתית לענייני פליטים.

1.       יהודי העולם ויהודי גרמניה בפרט נקלעולדיכאון שכן ועידת אויאן נתפסה על-ידם כועידת התקווה האחרונה.

2.       היטלר חגג ניצחון תעמולתיגדול.

3.       ועידת אויאן הובילה יחד עם ועידת מינכןל"ליל הבדולח". בועידת אויאן היטלר ראה שמדינות העולם החופשי אינן מוכנות לקלוטיהודים מגרמניה במספרים גדולים ולכן גרמניה לא תצליח להיפטר מהיהודים בדרכי שלום. ועידת מינכן הראתה שהמעצמות הדמוקרטיות חוששת עד כדי כך ממלחמה, שהן לא יעיזולהיכנס לעימות עם גרמניה. לכן הנאצים החליטו להפעיל טרור ברוטאלי כדי לאלץ את יהודיגרמניה לברוח בהמוניהם והתוצאה הייתה "ליל הבדולח".

1.        13.5.39: אניית נוסעים גרמנית – "סנט לואיס" – יוצאת עם 930 פליטים יהודים. לכולם אישורי כניסה לקובה, ל-734 מהם אישורי כניסה לארה"ב בתוך שלוש שנים.

2.        24.5.39: כאשר האונייה מגיעה לחופי קובה מחליטים שלטונות קובה לבטל את אשרות הכניסה שניתנו ליהודים.

3.        27.5.39: האנייה עוגנת בהוואנה (קובה), רק 22 פליטים מורשים לרדת לחוף.

4.        2.6.39: ממשלת קובה מורה לאנייה לעזוב את המים הטריטוריאליים של קובה.

5.        3.6.39: מחלקת המדינה האמריקאית דוחה הצעה שפליטים בעלי רישיונות יורשו להיכנס לארה"ב.

6.        4.6.39: האנייה מפליגה לאורך חופי פלורידה. יהודי ארה"ב מציעים לקובנים ערבות כספית המגיעה לסכום של מיליון דולר.

7.        5.6.39: ממשלת קובה מציעה להרשות לפליטים לחנות באיי פינוס אך היא חוזרת בה יום למחרת.

8.        6.6.39: הנשיא רוזבלט מקבל מברק ובו בקשה שארה"ב תשקול מחדש את סירובה לספק מקלט לפליטים. הנשיא אינו מגיב.

9.        6-9.6.39: האנייה חוזרת לאירופה. צ'ילי, פרגוואי וארגנטינה סרבו להציע מקלט.

10.    10.6.39: ממשלת ארה"ב מסרבת סופית להרשות לפליטים לרדת.

11.    11.6.39: רב החובל הגרמני של האנייה מתכוון להעלות את ספינתו על החוף האנגלי כדי למנוע את החזרה להמבורג.

12.    12-13.6.39: בריטניה, הולנד, בלגיה וצרפת מסכימות לקבל את הפליטים.

13.    17.6.39: הפליטים יורדים לחוף באנטוורפן.

14.    819 הפליטים שקיבלו מקלט באירופה מצאו עצמם תוך 12 חודשים תחת שלטון גרמניה ורבים מהם ודאי נרצחו במחנות ההשמדה. 287 הפליטים שנתקבלו ע"י בריטניה הושמו במעצר כ"זרים אויבים" כשנה לאחר כניסתם. אולם הם נשארו בחיים.

ועידת אויאן ומסע אוניית סנט. לואיס הראו על התייחסותו האטומה והשלילית של העולם החופשי בכלל וארה"ב בפרט שלא היו מוכנים לפתוח את שעריהם לפליטים יהודים שניסו להימלט מציפורני הנאצים. היו לכך שני גורמים עיקריים:

המהלכים העיקריים בחזיתות השונות עד סוף 1941, "האמנה האטלנטית", נסיבות הצטרפותה של ארה"ב למלחמה.

–          במערכה זו הצבא הגרמני הפעיל מס' שיטות צבאיות חדשות, למשל: חיל האוויר הגרמני השמיד את כל חיל האוויר הפולני עוד לפני שזה הספיק להתרומם מהקרקע. בנוסף, חיל האוויר מפעיל שיטה של הפצצות טרור, שמטרתה לזרוע פחד והשתקת כל רעיונות של התנגדות.

–          מלחמת הבזק, "בליצקריג": שיטה זו היא שיטה של התקפת מחץ של חיל השיריון, כשטנקים רבים מכוונים את עוצמתם כלפי קטע מצומצם בחזית, פורצים, ושועטים קדימה בלי להמתין עד שהאזור ייכבש כליל, כדי לנצל את אלמנט ההלם והמהירות. כוחות אחרים, שנעו בעקבות כוחות השריון, השתלטו על האזור. התפקיד של השריון היה להלום, לפרוץ, להשמיד ולשעוט קדימה.

–          פולין הייתה אמורה להיות מוגנת ע"י אנגליה וצרפת, אך הן לא יצאו להגנתה, בריה"מ, באקט של בגידה מופגנת כבשה את מזרח פולין (כפי שהוסכם בין רוסיה לגרמניה בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב).

–          את השטח שגרמניה כבשה בפולין היא חילקה לשניים: החלק המערבי של פולין סופח לרייך ואילו מרכז פולין, שכונה "הגנרל גוברנמנט", יועד להיות אזור המחנות בהם הושמדו מרבית יהודי אירופה.

המערכה בפינלנד (מלחמה שפתחה בריה"מ)

הצבא האדום נתקל בקשיים לא צפויים בפינלנד, בשלב הראשון של המלחמה, הצבא הפיני הצליח ללכוד ולהשמיד 200 אלף חיילים סובייטים. מול העוצמה הסובייטית, הפינים הפעילו לוחמת גרילה ( הכוונה ללחימה של כוחות קטנים שלא מאורגנים תחת צבא פורמאלי של מדינה ריבונית) מוצלחת בעזרת מגלשי סקי. כאשר למדו הגרמנים את מסקנות המלחמה בין פינלנד ובריה"מ מסקנתם הייתה כי צבא בריה"מ חלש מאוד.

המטכ"ל הגרמני הסיק מהביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד כי הצבא הסובייטי נהרס עד כדי כך מה"טיהורים" של סטלין בסוף שנות ה-30, שהוא לא בעל כושר לחימה של ממש ומכיוון שעימות צבאי עם בריה"מ נחשב לדבר בלתי-נמנע, רצוי להקדים את העימות כמה שניתן כדי לנצל את חולשתו הזמנית של הצבא הסובייטי.

הסיבות לכיבוש דנמרק ונורבגיה ע"י גרמניה:

1.הבריטים שקלו  למקש את חופי דנמרק כדילפגוע במעבר של פלדה משובחת משבדיה לגרמניה.

2. חופי נורבגיה ודנמרק יכלו לשמש כ"קרש קפיצה" לפלישה לבריטניה דרך הים הצפוני.

3. שליטה בחופי נורבגיה יכלה לאפשר לגרמניה לפגוע במסחר הבריטי עם ארה"ב.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקימו הצרפתים את קו מז'ינו בגבול עם גרמניה, כדי שבמקרה של מלחמה, הגרמנים יתקשו לפלוש לצרפת. לכן, גרמניה משתלטת על הולנד ובלגיה כדי לתקוף את צרפת מצפון, תוך עקיפת קו מז'ינו.

קו ההגנה של הולנד היה שכאשר פלישה גרמנית תתחיל, ההולנדים יפציצו סכרים וגשרים באזור הפלישה וכך יוצפו השטחים במים ויעכבו את תוכנית הפלישה הגרמנית. לכן, הגרמנים פעלו בשיטה חדשה – הם הצניחו יחידות מובחרות לנקודות אסטרטגיות (שהיה ברור שההולנדים יפציצו). ההולנדים לא הצליחו לפוצץ את הנקודות וכך הולנד נכבשה.

מתחילת המלחמה ניהלו צרפת ובריטניה "מלחמה מזויפת" (זיצקריג – מלחמת ישיבה) בחזית המערבית. החיילים ישבו בקו מז'ינו ולא יצאו להתקפה כנגד הצבא הגרמני, דבר שאולי היה מכשיל את תוכניות הכיבוש של היטלר במזרח אירופה (אם לצבא הגרמני הייתה חזית קשה במערב הם היו מצליחים פחות בחזיתם המזרחית אבל בעת שבריטניה וצרפת ישבו בחיבוק ידיים הצליח היטלר לממש את תוכניותיו הצבאיות בהצלחה). הדבר אפשר לגרמנים לפלוש בשלב מאוחר יותר לצרפת, שנכנעה תוך חודש וחצי מהסיבות הבאות:

1.       האסטרטגיה הצבאית של צרפת הייתה מבוססת עלהגנה מאחורי קו מז'ינו והגרמנים עקפו את הקו.

2.       האסטרטגיה ההגנתית הקבועה של הצבא הצרפתיהביאה לידי שימוש כושל בכוחות השיריון שלה.

3.       צרפת סבלה מהיעדר מנהיגות לאומית (בניגודלבריטניה למשל).

לאחר כיבוש צרפת, גרמניה מחלקת אותה לשני חלקים. בדרום צרפת היא מאפשרת לצרפתים להקים ממשל משלהם שנקרא "ממשל וישי" (ע"ש עיר מרכזית בדרום) על שטח של שתי חמישיות מצרפת ועל שאר השטח שלטה גרמניה. לראש המדינה נבחר פטאן שהיה בן 84 וסגנו היה פייר לאוואל הממשל שיתף פעולה עם הגרמנים בכל הקשור ליהודים. הגרמנים השאירו לצרפתים את הממשל העצמאי, ממשל וישי, בעיקר מתוך החשש שהכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה ובחלקים אחרים של האימפריה הצרפתית יעברו לידי הבריטים מתוך התנגדות לכיבוש הגרמני, בנוסף זה היה נכון מבחינה אסטרטגית כיוון שזה יצר סכסוכים בין הצרפתית והקמת ממשלת בובות שלמעשה צייתה לכל צוויו.

היוזמה היא כולה בידי גרמניה. הגרמנים הולכים מניצחון לניצחון כשאין יריב שמסוגל לעמוד מולם לאורך זמן.

הגרמנים מנסים להכניע את בריטניה על ידי מתקפת אוויר מסיבית. במשך שנה בריטניה מופצצת מידי יום אך מסרבת להיכנע. הגורמים לאי- היכנעותה של בריטניה:

1.       איכות מטוסי הקרב הבריטים ורוח הלחימה של1. הטייסים שלהם נטרלו את העדיפות המספרית של מטוסי האויב.

2.       חידושים טכנולוגיים ובעיקר המכ"ם מנעומהמטוסים הגרמניים את גורם ההפתעה.

3.       האופי של העם האנגלי, הנוטה להחזיק מעמדבמצבים קשים ולא להישבר. במשך קרוב לשנה הגרמנים הפציצו לילה-לילה וכ-60 אלף בריטיםנהרגו בהפצצות אלה. אף על פי כן, לא היו קריאות של ממש להיכנע.

4.       התמיכה הגוברת של ארה"ב שהתבטאה בסיועכלכלי וצבאי.

5.       מנהיגותו של צ'רצ'יל, שידע לרומם את רוחושל העם הבריטי אפילו בתנאים הקשים ביותר.

הקרב על בריטניה היה הקרב הראשון אשר בו הגרמנים לא ניצחו והחליטו לסגת. אין ספק שאחת מהסיבות להחלטה הגרמנית לסגת הייתה ההכרה שהיא לא תצליח בסופו של דבר. אולם, היה גם שיקול נוסף: הגרמנים ידעו שבמוקדם או במאוחר תפרוץ מלחמה בינם לבין בריה"מ ולכן על רקע הביצוע הכושל של הצבא האדום בפינלנד, הם רצו להחיש דווקא את העימות בחזית בפינלנד.

"מבצע ברברוסה" הוא כינוי שהצבא נתן לפלישה שלו לברית המועצות ביוני 1941. הצבא הגרמני ובעלות בריתה של גרמניה באזור הבלקן תקפו את ברית המועצות במיליוני חיילים ואלפי טנקים, ואף על פי כן ההנהגה הסובייטית הופתעה.

הצבא הגרמני השתלט על שטח גדול ביותר, אבל הצבא האדום הצליח לעכב את התקדמותו לפני השלמת מטרותיו. האסטרטגיה של הצבא האדום במערכה זאת הייתה של "המרת זמן בשטח" – היא בוצעה ב-5 דרכים עיקריות:

1.       ביצוע נסיגות טקטיות כדי למנוע עימותיםצבאיים גדולים.

2.       הפעלת שיטת "האדמה החרוכה" – הצבא האדוםהנסוג שרף כמויות גדולות של מזון, שחט בע"ח, עקר מסילות ברזל, הרס מפעלים ומבניםושרף יערות ומצבורים של חומרי גלם כדי לאלץ את הגרמנים להביא אספקה מרחוק ובכך לעכבאת התקדמותם.

3.       קביעת מדיניות של עמידה איתנה בעריםהגדולות ובייחוד בלנינגרד ובסטלינגרד, הן ע"י הצבא והן ע"י האוכלוסיה האזרחית. פירוש הדבר היה שלא הורשו חיילים או אזרחים לברוח ורבים מאלה שניסו לברוחנורו.

4.       העברת מחנות צבא ומפעלים חשובים הרחקמזרחה מחוץ לטווח הכיבוש הסביר של גרמניה.

5.       המתנה לבואו של החורף הרוסי הקשה. ("גנרלחורף")

סיכום השלבים בקצרה:

1.       גרמניה יוזמת מערכה אווירית וימית להכנעתבריטניה, אך בריטניה לא נכנעת ובולמת את המתקפה כעבור כמעט שנה.

2.       בעקבות הסתבכות איטליה בבלקן, הצבא הגרמניכובש את יוון ויוגוסלביה וכופה את מרותו על הונגריה, רומניה ובולגריה, שהופכותלבעלות בריתו.

3.       בעקבות הסתבכות האיטלקים בצפון אפריקה, הצבא הגרמני מגיע וכובש את כולו פרט למצרים.

4.       פלישת גרמניה לברית המועצות במבצעברברוסה

5.       התקפת היפנים על פרל הרבור וכניסת ארה"בלמלחמה.

6.       שרשרת של כיבושים יפניים במזרח הרחוק (כולל מושבות אמריקאיות בפיליפינים, מושבות בריטיות בסינגפור והונג קונג ומושבותהולנדיות באינדונזיה) והטלת איום על אוסטרליה.

היוזמה היא עדיין בידי הגרמנים ובעלי בריתם ועדיין מורגש יתרונם בשדה הקרב, אך מסתמנים כמה גורמים שפועלים לרעתם:

1.       מול הגרמנים ניצבות עכשיו 3 מעצמות (בריה"מ, בריטניה וארה"ב).

2.       הגרמנים מתקשים להביא את המערכות בחזיתותהשונות לידי הכרעה.

3.       התקדמותם של הגרמנים נבלמת במקומותמסוימים.

באוגוסט 1941 נפגשו צ'רצ'יל ורוזוולט (ראש ממשלת בריטניה ונשיא ארה"ב) על סיפון אניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי. הם חתמו על הצהרת עקרונות משותפים למען השלום שנקראה "האמנה האטלנטית". העקרונות שהופיעו באמנה היו:

1.       בריטניה וארה"ב לא שואפות להתפשטותטריטוריאלית ומתנגדות לסיפוח שטחים בניגוד לרצון התושביםהמקומיים.

2.       כיבוד זכות ההגדרההעצמית.

3.       התנגדות לשינוי גבולות ללא הסכמת שניהצדדים.

4.       צמצום החימוש.

5.       שיט וסחר חופשי.

6.       הקמת מערכת בינלאומית חדשה שתבטיח אתביטחון העולם.

מדיניות החוץ של ארה"ב מסוף המאה התשע עשרה עד אמצע המאה העשרים מתאפיינת במגמה של בדלנות, בייחוד כלפי אירופה. המעורבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה הייתה סטייה ממדיניות זו. תוצאות מלחמת העולם הראשונה – שכללו אי-תשלום חובות לארה"ב ודרישה למעורבות קבועה בשמירת השלום באירופה באמצעות "חבר הלאומים" – דחפו אותה לחזור למגמת הבדלנות באופן עוד יותר תקיף. לכן, כניסתה למלחה"ע השנייה הייתה תוצאה של תהליך מעורבות בשלבים:

1.        1935-1939: סידרה של "חוקי ניטראליות" שנתקבלו בקונגרס אסרה מכירה של אמצעי לוחמה למדינות המעורבות במלחמה, בלי להבחין בין הצד התוקף למותקף. החוק הראשון נחקק לאחר פלישת איטליה לאתיופיה. החוקים הללו היוו ביטוי מובהק למדיניות הבדלנות.

2.        1939: לאחר פרוץ המלחמה התקבל בקונגרס האמריקאני תיקון לחוק הניטראליות שהתיר מכירת אמצעי לוחמה למדינות המותקפות בתנאי שהן משלמות במזומנים ומסיעות את התחמושות בספינותיהן.

3.        יוני 1940: לאחר נפילת צרפת, הקונגרס מקצה מיליארד דולר לייצור נשק והגברת הכוננות הצבאית של הצבא. הסכום מיועד, בין השאר, לאפשר לארה"ב לפתוח בייצורם של 50 אלף מטוסי קרב מדי שנה.

4.        ספטמבר 1940: לאחר פרוץ מתקפת ה"בליץ" על בריטניה, ארה"ב מעבירה חמישים משחתות "מיושנות" לבריטניה תמורת בסיסים לצי האמריקאי במושבות הבריטיות בצפון ודרום אמריקה.

5.        מרץ 1941: חקיקת חוק שאפשר לנשיא "למכור, להשאיל, להחכיר או להעביר בכל צורה אחרת" חומרי מלחמה למדינה שהגנתה נחשבת כחיונית לביטחון ארה"ב בלי לדרוש תשלום מיידי.

6.        חתימת האמנה האטלנטית: פירוט לפני נושא זה.

7.        דצמבר 1941: היפנים מתקיפים את פרל הרבור ("מפרץ הפנינים").. הרקע למתקפה היפנית היה חתימת ברית בין יפן וגרמניה בשנת 1940 וכיבוש שטחים בהודו-סין ע"י יפן. בעקבות כיבושים אלו הטילו האמריקאים אמברגו (חרם) נשק על יפן. היפנים פירשו את החרם  כצעד עוין ולאחר ששיחות בין שתי המדינות נכשלו, ביצעה יפן את התקפת הפתע על בסיס הצי האמריקאי בפרל הרבור (הנמצא באוקיינוס השקט- בהוואי) ב-7.12.1941.

8.        לאחר הכרזת מלחמה על יפן מצד ארה"ב, גרמניה מכריזה מלחמה על ארה"ב וארה"ב נכנסת למלחמה לצד בעלות הברית.

1.       העם הגרמני – "עם האדונים". (ארים)

2.       העמים הנורדים (גרמנים, סקנדינבים, הולנדים) – בעלי הדם הארי הטהור ביותר. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיהנרחבת.

3.       העמים האירופאיים שאינם נורדים או סלאבים – צרפתים, בריטים, ספרדים, איטלקים וכו'. (ארים) – אלה יזכו לאוטונומיה מצומצמתיותר.

4.       העמים הסלאביים – רוסים, אוקראינים, פולנים, בולגרים, צ'כים וכו'. – העם הארים בעלי הדם הטמא ביותר, הנחות ביותר. (ארים). – עובדי כפייה ל"עם האדונים".

5.       הצוענים – ארים למחצה, בעלי דם מאודמנוון. – נועדו להשמדה.

6.       בני הגזע השמי – יהודים, לא ערבים. – נועדו להשמדה.

"הסדר החדש" היה הכינוי למשטר שתכנן היטלר לכונן באירופה ובהמשך לעולם כולו, לאחר הכיבוש הגרמני. במרכז המערכת הקשה עמד להתקיים רייך גרמני מורחב, בעל אוכלוסיה של מאה מיליון גרמנים, החולש על מרכז אירופה ושולח את זרועותיו אל כל ארצותיה כדי לנצל את משאביה האנושיים והטבעיים בהתאם לסיסמא: "כבוש! שלוט! נצל!".

תפקידיהם וגורלם של העמים השונים ביבשת נקבעו עפ"י מעמדם בתורת הגזע הארי ולפי מידת שיתוף הפעולה שלהם עם ממשלת גרמניה.

1.       סיפוח מערב פולין לרייך כדי לחזק ולהגדילאותו.

2.       תיכנון גירושם של הפולנים (וכמובן גםהיהודים) מהאזור המסופח כדי שגרמניה תהיה מדינה גרמנית-נורדית ככלהאפשר.

3.       העברת 7 מיליון אירופאים – ברובם סלאביים – למפעלים ומכרות בגרמניה ומחוצה לה כעובדי כפייה – כולל במחנות העבודה שהוקמוברחבי היבשת.

4.       שדידת אוצרות אמנות ואוצרות טבע ברחביאירופה והעברתם לגרמניה.

5.       השמדת היהודיםוהצוענים.

6.       קביעת הערך הקלורי של האוכל שסופקלגרמנים, פולנים ויהודים בפולין בהתאם לתפקידים וגורלם בסדר החדש. (הגרמנים קיבלו 2,613 קלוריות ליום, הפולנים 699, והיהודים 184).

ועידת קזבלנקה – ההחלטה על פתיחת חזית שנייה באירופה:

בינואר 1943 קיימו רוזוולט וצ'רצ'יל ועידת פסגה בעיר קזבלנקה שבמרוקו. בחירת המיקום נקבעה כדי להראות בפני העולם כולו את  שחרורה של צפון אפריקה מכוחות מדינות הציר. בוועידה התקבלו שתי החלטות עיקריות:

1.       הוחלט לפתוח "חזית שנייה" בדרום איטליה (סיציליה). החלטה זו התקבלה כהיענות חלקית לדרישתו של סטלין לפתיחת חזית שנייהבמערב אירופה. סטלין רצה שחזית זו תיפתח ממערב צרפת אבל רוזוולט וצ'רצ'יל החליטו עלדרום איטליה מתוך הרצון לצמצם ככל האפשר את היקף הכיבושים של הצבא האדום במרכזומערב אירופה לפני סוף המלחמה.

2.       הוחלט לדרוש כניעה ללא תנאי מגרמניהומבעלות בריתה.

לאחר כישלון הפלישה לאיטליה (בהתאם להחלטות ועידת קזבלנקה), הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט, בועידת טהרן, לפתוח חזית שנייה באירופה, במערב צרפת. כוחות רבים רוכזו בבריטניה לשם כך, בפיקודו של הגנרל אייזנהאואר. הקווים הגרמניים במערב צרפת היו מבוצרים היטב ולכן תוכנן מבצע צבאי אדיר מימדים ע"י צבאות בריטניה וארה"ב. ב-6 ביוני 1944 החל המבצע שבמהלכו הונחתו בחוף נורמנדי, בגזרה ברוחב של 90 ק"מ, 150 אלף חיילים ו-1500 טנקים שהגיעו ביותר מ-4000 אוניות מלחמה, בחיפוי של 2200 מטוסים שהפציצו את הכוחות הגרמניים ומנעו מהם להכשיל את הנחיתה. כוחות נוספים עברו את תעלת לה-מאנש (התעלה האנגלית) בימים הבאים וכעבור חודש ימים יותר משני מיליון כוחות צבאיים של בעלות הברית ניצבו על אדמת צרפת. הכוחות הגרמניים לא היו מסוגלים לעמוד בפני מספר כה רב של חיילי אויב ונאלצו לסגת לאחר שהכוחות האלה נערכו להתקפה. לסיכום, הצלחת מבצע אוברלורד יחד עם התקדמות הצבא האדום ממזרח חרץ את גורל המלחמה.

1.       הצלחת הפלישה לנורמנדי חייבה את הצבאהגרמני להילחם בשתי חזיתות. כוחות גרמניים רבים מועברים לחזית המערבית אך ללאהועיל. צבאות ארה"ב ובריטנים מתקדמים לעבר גרמניה ממערב בעוד הצבא האדום מתקדםממזרח.

2.       כדי לעכב את ההתקדמות בחזית המערבית, הגרמנים מפעילים את "כלי הנשק הסודיים" שהיטלר תלה בהם את תקוותו לשינוי פניהמלחמה: טילי ה-V1 וה-V2, בעלי ראשי נפץ גדולים מאוד. הטילים הסבו נזק כבדלאנגליה, אך לא השפיעו על מהלך המלחמה ביבשת.

3.       ארה"ב ובריטניה מפעילות הפצצות מסיביות עלערים גרמניות כמו המבורג ודרזדן. מאות אלפי אזרחים גרמניים נהרגים והרס רב ביותרנגרם לערים.

4.       כוחות ארה"ב ובריטניה משחררים את צרפת, בלגיה ושאר מדינות מערב אירופה. תנועות פרטיזנים מקומיות מצטרפות אליהם בלחימה נגדהגרמנים.

5.       מתארגנת מחתרת בקרב קצינים גרמנים בכיריםכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה. אולם בניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר הוא רקנפצע וחברי המחתרת נחשפו והוצאו להורג.

6.       הצבא האדום משחרר בזו אחר זו את מדינותמזרח אירופה כשהמחתרות המקומיות נלחמות לצידו. הצבא האדום משתף פעולה בעיקר עםהמחתרות הקומוניסטיות בארצות אלה.

7.       ראשי בריטניה, ארה"ב וברית המועצות נפגשיםבועידת יאלטה כדי לתכנן את סיום המלחמה ולגבש את הסדר העולמי החדש שיקוםאחריה.

8.       כוחות ארה"ב, בריטניה וברית המועצותמכתרים את ברלין. ראשי הכוחות הסובייטים מתקרבים לבניין הקנצלר (ראש הממשלה) והיטלרמתאבד עם קומץ של מקורבים. אדמירל דניץ מונה לממלא מקומו של היטלר והוא חתם על הסכםהכניעה של גרמניה, שאושר ב-9.5.1945 בברלין. הסתיימה המלחמהבאירופה.

רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין נפגשו ביאלטה שבחצי האי קרים לוועידת פסגה חשובה שבה הוסכם על הסדרים הקשורים ליום שאחרי המלחמה. החלטות הועידה:

1.       גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש (צרפתהוזמנה להשתתף בחלוקה) וכן ייעשה גם בברלין.

2.       הצבא הגרמני והתעשייה הכבדהיפורקו.

3.       ייעשו פעולות לעקירת הנאציזם מתוך העםהגרמני, כולל העמדה למשפט של פושעי מלחמה.

4.       אושרה "הזזתה" של פולין מערבה. המחלוקתבין ממשלתה הגולה לבין הממשל הקומוניסטי שקם בה בחסות בריה"מ הייתה אמורה להיותמיושבת ע"י הקמת ממשלה שבה ייוצגו שני הפלגים תוך התחייבות לקיים בחירות דמוקרטיותבהקדם. עיקרון זה של בחירות דמוקרטיות נועד להתבצע בכל ארץ משוחררת מידיהנאצים.

5.       סטלין התחייב בפני בעלי בריתו להצטרףבלחימה נגד יפן בתוך שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה.

6.       הוחלט להקים את ארגון "האומות המאוחדות", במקום "חבר הלאומים" שחדל להתקיים בזמן המלחמה.

האווירה בועידה הייתה חיובית והתבטאה בהרמות כוסית מרובות, זה לחיי זה, אך לא היה ניתן להסתיר את העובדה שקיימות מחלוקות, שבאו לידי ביטוי עם סיום המלחמה.

משתתפים: טרומן (נשיא ארה"ב לאחר פטירתו של רוזוולט ), אטלי (מחליפו של צ'רצ'יל שהפסיד בבחירות 45') וסטלין.

 מיקום הועידה: בפוטסדאם שבגרמניה הכבושה.

החלטות הועידה:

בועידת פוטסדאם כבר ניכר המתח הגדול שהתחיל להתפתח בין שתי מעצמות העל- ארה"ב ובריה"מ. לנציגי המערב היה ברור כי שאלות רבות יישארו בלתי פתורות מאחר ולא ניתן להגיע להבנות עם סטאלין, שיצא המורווח הגדול ביותר מהוועידה.

איגרת הבזק הכשירה את הקרקע להקמת הגטאות בפולין, אך למרות זאת, מרבית הגטאות הוקמו במועדים שונים, בשנים שבין סוף 1939 ועד החודשים הראשונים של 1941. הגטאות היו תופעה מזרח-אירופאית בלעדית. היהודים במרכז ובמערב אירופה נשלחו למחנות מסוגים שונים, אך לא הוקמו גטאות בתוך הערים שלהם. ההסבר לשוני הזה היה כנראה הרצון שלא לחשוף את הארים במדינות מרכז ומערב אירופה לזוועות של גטו ליד בתיהם.

הסיבות להקמת הגטאות:

הגרמנים העלו נימוקים שונים לחשיבות הקמת הגטאות, אך הטענה המרכזית הייתה שהגטאות נועדו להגן על האוכלוסייה הארית מהשפעתם המזיקה של היהודים. זו הייתה המטרה המוצהרת של הגטאות, אך למעשה דברים אלו היו רק דברי תעמולה והסיבות האמיתיות היו אחרות:

1.       הגורם האידיאולוגי:האידיאולוגיה הנאצית חייבה הפרדה בין יהודים לארים. יתר על זאת, התנאים הקשים בגטאות אפשרו לגרמנים לבצע דה-הומניזציה (להוריד מהאדם אתהאנושיות) כלפי היהודים ולהמחיש בכך קביעה מרכזית באידיאולוגיה שלהם – הקביעהשהיהודים הם גזע תת-אנוש.

2.       הגטאות שימשו כמכשיר של ערעור בסיס חייהםשל היהודים, מהלך שהקל מאוד על השליטה בהם.

3.       הגטו שימש כשלב הכרחי – שלב הריכוז – בתהליך ההשמדה של היהודים.

4.       הגטאות שימשו כמכשיר לגסיסתם האיטית שלהיהודים, בייחוד הגטאות הגדולים.

1.       גודל הגטאות:הגטו הגדול ביותר, גטו וורשה, אכלס קרובל-450 אלף יהודים בשיאו וגטו לודג', השני בגודלו, אכלס קרוב ל-200 אלף יהודים. לעומתם, היו גם גטאות עם אלפים ספורים של יהודים ולפעמים אפילו פחות.

2.       מידת הסגירות:היו גטאות סגורים ומסוגרים ללא כל קשר עם הסביבה הלא-יהודית והיו גטאות עם מידותשונות של פתיחות לסביבה. גטו לודג' שימש כדגם קיצוני של גטו סגור והיהודים בתוכושהיו בעלי קשר כלשהו עם גורמים מבחוץ היו ראשי היודנראט. לעומתו, גטו וורשה אמנםהוקף בחומה אבל היו ביטויים רבים לקשר בינו לבין הסביבה הארית:

א.      אלפי עובדי כפייה יצאו מחוץ לגטו מדי יום וחזרו לבתיהם בערב.

ב.      פולנים וגרמנים נכנסו לגטו לצורך עסקיהם (למשל שינדלר).

ג.        בית העלמין היהודי נמצא מחוץ לגטו וורשה והחברה קדישא נסעה אליו מדי יום כדי לקבור מתים.

ד.      לחלק מהבתים בגטו היו קירות משותפים עם בתים בחלק הארי של העיר ודרך קירות אלו התנהל מסחר.

ה.      על אף הסכנות הכרוכות בכך, מבריחים יצאו מהגטו כל יום וחזרו בלילה.

הגטאות הקטנים נהנו מקשר עוד יותר גדול עם הסביבה הלא-יהודית. רבים מהם הוקפו בגדר טיל בלבד והיציאה החוצה לא הייתה קשה במיוחד.

1.       משטרים ומשקים שונים בגטאות:בגטו לודג' הוקם משטר טוטליטארי וכל הפעילות הכלכליות בגטו הייתה בשליטתו. היודנראטבלודג' אפילו הנפיק שטרות כסף, תלושי מזון ובולים עם תמונתו של ראש היודנראט, חייםרומקובסקי. לעומת זאת, בגטו וורשה שרר משק חופשי, בו כל אחד היה רשאי לייצר ולסחורכרצונו. לכן, בגטו וורשה היו אפילו בתי קפה ומסעדות ששירתו את ה"אריסטוקרטיה החדשה" של הגטו.

1.       הגטאות הוקמו באזורים העניים ביותר שלעריהם והקיפו שטח קטן מאוד יחסית לאחוז היהודים בעיר. בוורשה למשל, הגטו הכיל פחותמ-2.5 אחוזים משטח העיר אף על פי שהיהודים היו שליש מאוכלוסיית וורשה לפני המלחמה, והובאו לשם גם יהודים מיישובים אחרים.

2.       היהודים גורשו לגטאות בדרכי התעללותולעתים נאלצו להתכונן למעבר במשך פרק זמן מצומצם בלבד.

3.       תנאי החיים בגטאות יצרו את אותן המצוקות – בייחוד בגטאות הגדולים (פירוט בהמשך).

היודנראטים (יודנראט = מועצת היהודים) התאפיינו בסתירה פנימית יסודית ביותר. הגרמנים הקימו אותם כדי לשרת את מטרותיהם וחייבו אותם לשתף פעולה בשליחת היהודים מהגטאות למחנות ההשמדה. מצד שני, ניסו היודנראט לפעול למען האינטרסים של תושבי הגטו. הסתירה הזו באה לידי ביטוי בהבדלים בין התפקידים שהגרמנים הטילו עליהם ובין התפקידים שהם נטלו על עצמם בפועל.

1.       ביצוע קפדני של כל ההוראות שניתנו לו, כולל המשימות המיוחדות הכלולות באיגרת הבזק. בכך ניסו הגרמנים להפוך את היודנראטלמכשיר של שיתוף פעולה.

2.       ניהול החיים השוטפים בגטו, כל עוד הגרמניםהיו מעוניינים בקיומו.

3.       תפקוד כחולייה המקשרת הבלעדית בין תושביהגטו והגרמנים.

4.       סיוע במלאכת ההטעיה, בין השאר ע"י הודעותמרגיעות לציבור בהזדמנויות שונות.

1.       ביצוע במידת האפשר של התפקידים המוטלים עלרשות מוניציפאלית וגם חלק מהתפקידים המבוצעים בדרך כלל ע"י רשויות ממלכתיות. דוגמאות – הכשרה מקצועית, תברואה, אספקת דיור, אספקת מזון, בטחון פניםוכו'.

2.       ביצוע תמרונים נואשים כדי להוכיח לגרמניםשכדאי להם לאפשר לגטו לשרוד ולהשאיר כמה שיותר אנשים בתוכו. הדוגמא הבולטת ביותרלכך הייתה היודנראט בגטו לודג' בראשות חיים רומקובסקי – הם הקימו תעשיית טקסטילענפה, תעשייה שייצרה מוצרים בשביל הצבא הגרמני, בתקווה שהגרמנים יחליטו שהאינטרסשלהם מחייב לאפשר לגטו לשרוד ולייצר.

3.       עיסוק באמצעי שתדלנות (ניהול משא ומתןכאשר לצד אחד אין מה לתת) כדי להציל את חייהם של היהודים. המאמצים האלה חייבו מערכתשל שיתוף פעולה הדוק עם הגרמנים ולא תמיד נשאו פרי.

דרכי ההתמודדות של היהודים בגטו–

תנאי החיים בגטו והשפעתם על הפרט, על המשפחה ועל החברה:

התנאים בגטאות:

1.       צפיפות:הגטאות הוקמו במכוון בשכונות או בפרבריםהמוזנחים והדלים ביותר שבהם התגוררו יהודים. לרוב התאפיינו אזורים אלו בתנאיסניטציה גרועים. שטח הגטו היה קטן מדי בשביל להכיל את האוכלוסיות הגדולות שרוכזובו. בוורשה למשל היווה הגטו רק 2.4% משטח העיר בעוד ששליש מאוכלוסיית העיר התגוררהבו. המצב בגטו וורשה רק הלך והחמיר בשל זרם הפליטים שנשלח אל הגטו והצמצום המתמידבשטחו. גם בגטו לודג' היו תנאים קשים ביותר ומספר הנפשות הממוצע בחדר אחד נע בין 6-8 אנשים ואף צפוף יותר.

2.       רעב:בגטו היה מחסור חמור במזון. בוורשהולודג' למשל, שהיו שני הגטאות הגדולים, שרר רעב כבד. אך ההבדל העיקרי בין שני אלוהיה שבגטו לודג' נאלצו להסתפק התושבים באוכל הירוד (184 קלוריות ליום – פחות מ-10אחוז מהתצרוכת היומית של בן אדם) שניתן להם בשל ניתוקו המוחלט ואילו בוורשה, כ-80אחוזים מצריכת האוכל בגטו הגיעה מהברחות. ההברחות התבצעו מעל החומה, דרך בקיעיםבתוכה ובתעלות תת-קרקעיות. ההברחות נמשכו לכל אורך קיומו של הגטו ומאות מתו בהן. בנוסף להברחה המאורגנת פעלו בגטו גם מבריחים בודדים, בעיקר נשים וילדים, שהסתננולחלקה הפולני של העיר כדי להביא מעט מזון למשפחותיהם. יהודי הגטו ניסו למכור אתשארית רכושם למימון תוספות המזון אך הרכוש הלך ואזל במהירות. הרעב פגע גם בתאהמשפחתי והביא לא פעם לחיכוכים פנים-משפחתיים.

3.       מחלות ומגפות:בגטאות שרר מצב תברואתי קשה בשל החוסר באמצעי הסקה, בסבון ובמים ותושבי הגטו התקשולשמור על ניקיון בסביבת מגוריהם. ההזנחה הגופנית גברה בשל הרעב והלחץ הפסיכולוגישבו היו תושבי הגטו. כתוצאה מכך, פרצו מגיפות ומחלות מידבקות שגרמו לתמותה המונית. בוורשה ובלובלין התפשטה מגיפת טיפוס הבהרות ובלודג' מגפת השחפת.

4.       הקור:כיוון שהקור היה בעיה כה גדולה, אנשיםהתחילו לפרק עדני חלונות, דלתות ופריטים אחרים מעץ בכדי לקבל עצים להסקה. כתוצאהמכך, המשטרה היהודית בלודג' קיבלה פקודה לנקוט אמצעים חמורים נגד אוגריעצים.

5.       קשיי פרנסה:בכל הגטאות הייתה פרנסה קבועה רק למיעוטקטן, כגון אלו שעבדו כפקידי היודנראט, השוטרים במשטרה היהודית והפועלים בבתיהמלאכה, הקשורים ליודנראט, בעיקר בלודג'. כמעט כל התושבים מכרו את חפציהם שהביאואיתם לגטו כדי לקיים את עצמם בשלב הראשון ונאלצו להמשיך בכך עד שנותרו חסרי-כל. אחרים ניסו לייצר בחומרים הפשוטים שעמדו לרשותם, חפצים שהיה להם ביקוש בגטו, החלמסימני הטלאי וכלה בממתקים בחפיסות. הייתה קבוצה נוספת שהורכבה בעיקר מאנשים משוליהחברה היהודית לפני השואה שהצליחו לפתח עסקים משגשגים בגטו – עסקי הברחות, השוקהשחור ועסקים שסיפקו שירותים (כולל שירותי בידור) ל"אצולה היהודית החדשה" שכללה אתקבלני ההברחות, ספקי השוק השחור, ראשי המשטרה היהודית, מתווכים שונים בין הספקיםבגטו ומתווכים מבחוץ ולפעמים גם ראשי היודנראט. אולם משערים שרק בין שלושה לחמישהאחוזים מהמפרנסים בגטו נהנו מהכנסות קבועות ברמה סבירה ולכן, ככל שהשהייה בגטונמשכה, גדל מספר הקבצנים והגנבים, בייחוד בקרב הצעירים ויותר ויותר אנשים סבלומחרפת רעב.

6.       ערעור מבנה המשפחה והחברה היהודית:רבים מבעלי האמצעים או מבעלי מעמד בקהילה היהודית לפני המלחמה הפכו בין-לילה לענייםללא מקור פרנסה. אנשי רוח ודת, בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסקים, התגלגלו ממעמד שלנכבדים לנזקקים שלא היה ביקוש למיומנות שלהם. לצד התופעה הזו, אנשים שחיו בשוליהחברה היהודית קודם לכן, אלה שעבדו בעבודות מזדמנות וידעו איך להסתדר, לשקר ולהפעילשרירים, מצאו את עצמם בראש הפירמידה הכלכלית-חברתית החדשה. תופעה דומה התרחשה בתוךהמשפחה – הגברים החלו להיות תלויים בנשים והמבוגרים – בילדיהם הקטנים. הנשים הפכופעמים רבות לראשי המשפחות מכיוון שהגברים נשלחו למחנות עבודה. הנשים היו אחראיות עלהשגת המזון וניסו לספק לילדיהן כל פיסת ירק שנשארה כדי לשוות להם מעט מן הנורמליות. עבור הילדים המעבר לגטו היה כרוך ביציאה ממסגרות החינוך היהודית שנסגרו. מסגרותחינוך לא-חוקיות הופעלו לפעמים בשיתוף היודנראט ולפעמים באמצעות תנועות הנוער אוארגון העזרה העצמית הסוציאלית. רק מקצת הילדים נקלטו במסגרות אלה וילדים רביםהתארגנו בקבוצות להברחות וקיבוץ נדבות למען משפחותיהם.

7.       ערעור ערכים מקודשים:עלרקע תנאי החיים הקשים בגטו, ערכים רבים – ערכי דת וערכי תרבות החיים – הועמדו במבחןקשה. בין הערכים האלה נמנו היחס לחינוך, מעמד הבת במשפחה, ערכי הצדקה וגמילות חסדיםואפילו כבוד המת – כאשר היודנראט בגטו וורשה למשל, דרש תשלום עבור קבורת קרובימשפחה. משפחות שונות החלו להניח את מתיהן ברחוב – ללא בגדים מזהים, כשהם יודעיםשבמקרים כאלה היודנראט יקבור את המתים על חשבונו.

האם זה נכון שיהודים "ישתפו פעולה" עם נאצים:

דמויות שהכריעו בעד:

–          הרב ליאו בק (רב רפורמי שעמד בראש הארגון הארצי של יהודי גרמניה) בגטו טרזינשטאט.

–          חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

–          ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

דמויות שהכריעו נגד:

–                   שמואל זיגלבוים, חבר ה"בונד" בוורשה.

1.       האם לשתף פעולה בבחירת המועמדים לטרנספורטים מזרחה (להשמדה) או לא?

דמויות שהכריעו בעד:

–          חיים רומקובסקי, גטו לודג' – הביטוי המחריד ביותר לכך הייתה החלטתו לשתף פעולה עם התכתיב הגרמני לשלוח 20 אלף ילדים וזקנים מזרחה. הוא החליט לשלוח את אלה שהסיכוי שלהם לשרוד היה קטן יחסית לאחרים – את החולים, את הילדים הקטנים ביותר, את הזקנים ביותר וכו'.

–          יעקב גנס, גטו וילנה.

דמויות שהכריעו נגד:

–          אדם צ'רניאקוב, גטו וורשה – כשקיבל את ההודעה הראשונה על משלוח, הוא התאבד ולא חתם על הדרישה לשלוח אנשים "מזרחה".

–          ד"א יוסף פרנס, גטו לבוב – סירב לשלוח אנשים לעבודה ולכן נרצח.

1.       האם לשתף פעולה עם אנשי המחתרת בגטו?

דמויות שהכריעו בעד:

–          ד"ר אלחנן אלקס, גטו קובנה.

–          ראשי היודנראט בגטו ז'טל ברוסיה הלבנה – א. דבורצקי (ס.יו"ר היודנראט) היה הדמות המרכזית במחתרת.

–          בגטו לחווה, היודנראט מימן את המחתרת.

שיקולים נגד:

–          אם היודנראט ישתף פעולה עם המחתרת היהודית בגטו וזה ייוודע לגרמנים, ראשי היודנראט יאבדו את השפעתם אצל הגרמנים וכך הם לא יוכלו לעזור להציל חיי יהודים.

–          כיוון שהיודנראט ייצג את הגטו באופן כללי בעיני הגרמנים, היה חשש שהגרמנים יגיבו בענישה קולקטיבית קשה מאוד ואולי אפילו בהרס מוחלט של הגטו.

דמויות שהכריעו נגד:

–          חיים רומקובסקי, גטו לודג'.

–          יעקב גנס, גטו וילנה.

1. האם להטיב עם בני משפחתך על חשבון אחרים?

2. האם לומר לתושבי הגטו את האמת?

המשטרה היהודית פעלה באופן רשמי תחת חסות היודנראט ועמדה לרשותם בשמירה על הסדר בגטו. אולם היא פעלה במקרים רבים ככלי שירות של הגסטאפו בתפקידים כמו:

אף על פי ששוטרים יהודים גילו אהדה וסיוע לחלק מיהודי הגטו בעתות מצוקה, רבים החלו לראות בגרמנים מודל לחיקוי בגינוניהם ואף באכזריותם.

הגרמנים היו מעוניים שראשי המשטרה היהודית יהיו אנשים ללא קשר רגשי מיוחד לתושבי הגטו ודרשו מהיודנראט בוורשה למשל, למנות את הקולונל שצ'רינסקי, יהודי מומר שגילה יחס מתנכר לתושבי הגטו, לראש המשטרה היהודית.

עם זאת חשוב לציין כי ככל שהגטאות התרוקנו, השוטרים ראו את הנולד וביצעו ניסיונות לסייע ליהודים להינצל. בנוסף, החלו השוטרים לשתף פעולה עם המחתרות המקומיות בגטאות.

המושג "קידוש החיים" בשואה, כלל את כל אותם הדברים שיהודים עשו כדי להציל חיי אדם, לשמור על כבודם כיהודים ועל צלם האנוש שלהם כבני אדם ערכיים ותרבותיים. כלומר, הוא כולל את כל מה שהיהודים עשו כדי להיאבק במגמות הרצח והדה-הומניזציה שהגרמנים כפו עליהם. המושג הזה נוסח לראשונה ע"י הרב יצחק ניסנבאוים מוורשה – כשתושבים בגטו שאלו אותו אם המתים נחשבים, לפי ההלכה, כמי שמתו על קידוש השם, הוא השיב: "זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות. כאשר דרשו אויבינו בעבר את הנשמה היהודית, הגנו אבותינו על נשמתם בגופם. עכשיו, כאשר דורשים את הגוף היהודי, חובה לשמור עליו".

ביטויים לקידוש החיים:

1. מוסדות רווחה:

–          "האגודה היהודית לרווחה חברתית" (ה"ז'טוס") – ארגון יהודי כלל-ארצי מלפני השואה שהורשה להמשיך לפעול בגטאות כתוצאה מקשרו עם ארגון הג'וינט (הועד המשותף לחלוקת סיוע של יהודי ארה"ב שהוקם במלה"ע הראשונה). כיוון שעזרה מצומצמת ביותר הגיעה מגורמי חוץ ליהודי פולין לאחר פרוץ המלחמה (בייחוד על רקע סירובה של ממשלת ארה"ב להעביר תרומות מזומנים וציוד לארצות אויב), ראשי הז'טוס הגו רעיון חדש – לבקש תרומות מהיהודים האמידים בגטאות תמורת הבטחה להחזיר את כספם בדולרים מכספי הג'וינט לאחר המלחמה. הגוף הזה היה אחראי לפעילותם של יותר ממאה בתי תמחויי בגטו וניסה לסייע למוסדות הצדקה האחרים.

–          "המרכז לעזרה לילדים ויתומים" (ה"צנטוס") – גוף זה פעל למען ילדי הגטו בדרכים שונות. הוא הגיש סיוע לחלק מבתי היתומים (והיו רבים כאלה, לרבות זה שבראשות הסופר יאנוש קורצ'ק). הוא פרס את חסותו על "חודש הילד" שכלל אירועים שנועדו לרומם את רוחם של ילדי הגטו.

–          "הארגון הציבורי לשירותים רפואיים" (ה"טוז") – גוף זה הקים מרפאות וסיפק טיפול רפואי לנזקקים.

–          ארגון "אורט" – עסק בהכשרה מקצועית גם בגטו.

–          ארגון ועדי הבית – ללא ספק היה הגוף החשוב ביותר. ועדים אלו, שמספרם הגיע לאלפיים לקראת סוף 1941, ניסו לעזור לדיירי בתיהם בדרכים שונות. ועדי הבית נתמכו ע"י הז'טוס.

1.       1. תרבות ומוסדות- על אף התנאים הקשים בגטו, התקיימה מערכת שלמה של מוסדות תרבות כולל חוגי אמנות, תיאטראות (בגטו וורשה פעלה תזמורת פילהרמונית), היו גם ציירים, משוררים יצחק כצנלסון "המשורר של גטו וורשה" ומחבר האפוס "השיר על העם היהודי שנכחד") ואףבדרנים.

2.       מוסדות חינוך:על אף האיסור הרשמי על מתן חינוך לילדים מעבר לגיל נמוך (האיסור היה שונה בכל מקוםבהתאם לרצונו של מפקד הגסטאפו המקומי), התקיימו בתי-ספר מחתרתיים, תנועות נוער ואףספריות השאלה.

3.       עיתונותמחתרתית:פרסום עיתונים (פרט לעיתון של היודנראט) היה אסור. למרות זאת, בגטו וורשה למשל, הופיעו עיתוניםתחת ארבעים כותרות במהלך קיומם. רובם הגדול הוצאולאור ע"י תנועות הנוער ומחתרות והם עסקו לא רק בעניינים פוליטיים אלא גם בנושאיםתרבותיים.

4.       ארכיון גטו וורשה ("עונגשבת"):ארכיון זה, שנתמך ע"י המחתרת הגדולה ("הארגון היהודי הלוחם") בגטו וורשה, נוהל ע"יההיסטוריון עמנואל רינגלבוים תחת שם הצופן "עונג שבת". לרינגלבוים הצטרפו יותרמתריסר עוזרים צעירים ונמסרה להם דירה "בצד הארי" יחד עם מסמכי זיהוי מזויפים כדילאפשר להם להתמסר כליל למפעלם. במשך חודשים רבים נכתבו ערכים על נושאים רבים ונאספוכל תעודה רלבנטית, יומנים, שירים, פקודות של הגסטאפו ושל היודנראט, תמונות, מרשמיםרפואיים, חפיסות של ממתקים שיוצרו בגטו, ציורים, הזמנות לאירועים תרבותיים, תעודותמבתי ספר, גיליונות של עיתונים מחתרתיים ואף נערכו סקרי דעת קהל. בעצם ימי המרדהושלמה המלאכה וה"אוצר" הוטמן במיכלי חלב גדולים ועוד מיכלים (יחד עם דברי הפרידהעוסקים במלאכה) במקומות שונים. שני מקומות הטמנה כאלה נתגלו ב-1946 ו-1950 תוך כדישיקום העיר. משערים שהוטמנו מיכלים נוספים.

5.       תנועות הנוער:פירוט בהמשך.

תנועות הנוער נקלעו למבוכה עם הקמת הגטאות על רקע בריחת מרבית מנהיגיהם לאזור הסובייטי והפיכת עיקר פעילותם מלפני המלחמה (הכשרת החניכים לעלייה ארצה) לדבר בלתי-רלבנטי וללא סיכוי של מימוש במציאות החדשה של יהודי פולין. אולם, התנועות התאוששו במהירות יחסית. מנהיגי התנועות קיבלו החלטה לחזור לשטח הכבוש ולהיכנס לגטאות. התוכנית של תנועות הנוער בגטאות התרחבה כדי להתייחס גם למצב  החדש. התנועות חידשו את פעילותן החינוכית והצליחו בכך לספק לחניכיהן מפלט מהמציאות העגומה. הם גם פרסמו עיתונים בהם הושמעה קריאה לתושבי הגטאות לא לאבד תקווה – ועם זאת לא לשתף פעולה עם הגרמנים. הם גם עסקו בהוראת עברית ובחינוך ציוני כללי וניהלו מאבק נגד המגמה להפקיר את השכבות החלשות בגטו.

לסיכום, תנועות הנוער יצרו מפלט מהמציאות העגומה וסיפקו לחניכיהן משענת וסיכוי להינצל. הם היוו מקור תקווה בכך שהראו את דאגתם לחניכיהם ואף סעדו אותם בשעות הצורך.

חברי תנועות הנוער נמנו עם היוזמים המרכזיים של המחתרות בגטאות השונים ושימשו כמפקדים בכירים ברובם (מדוע? העולם המבוגר איבד את סמכותו המוסרית והמעשית, לתנועות הנוער היה חזון של חברה מתוקנת שניתן להגיע אליו רק בחיי מאבק והקרבה, העובדה שחברי התנועות ראו עצמם כחלק ממפעל לאומי- חברתי גדול, הנוער נמשך יותר ממבוגרים למאבק למען גאווה וכבוד עצמי, לא היו לנוער דאגות למשפחות כמו להוריהם, הם דאגו שחבריהם יישארו בחיים במצב בריאותי תקין. כמו כן שררו יחסי אמון והיררכיה ומנהיגות – דברים חשובים מאוד כשרוצים להתארגן למען משימה מסוכנת וסודית). כפי שכבר ציינו הם גם סיפקו לחבריהם משענת בשעת הצורך – החל ממזון, אוזן קשבת וטיפול בחולים וכלה במקומות מסתור בעת האקציות. מי שהיה חבר בתנועות הנוער, היה בעל סיכוי גדול יותר לשרוד מהאחרים, אף על פי שכאשר פרצו מרידות, חברי התנועות היו פעילים בהם ורבים קיפחו בדרך זו את חייהם.

עד ל"מבצע ברברוסה" (הפלישה לברית המועצות), ניתן היה לראות מדיניות גרמנית שניסתה, בהתחלה, לעודד הגירה של יהודים אל מחוץ לגרמניה, לאחר מכן למצוא פתרונות לריכוז יהודים בלובלין, ניסקו או במדגסקר אך רק בעת הפלישה לברית המועצות השתנתה המדיניות לפיתרון הסופי- ההשמדה. הגורמים שהביאו לשינוי במדיניות הגרמנית היו:

1.       אי אפשר היה להיפטר מהיהודים וככל שהפלישההגרמנית התקדמה, מיליוני יהודים נוספים לשטחי הכיבוש הגרמני.

2.       המלחמה סיפקה עילה פשוטה לרצח המוני – היהודים היו אויב. כמו כן היו גם תנאים של סודיות יחסית.

3.       המטרה של השמדת היהודים תמיד ריחפה באווירכיעד אידיאולוגי. על אף הסודיות שנקט היטלר בנושא הזה, ראשי הנאצים הפיצו רמזיםרבים על מטרתם. לכן, כשהבשילו התנאים, הפיתוי לעבור למדיניות של השמדה בפועל גבר עלכל השיקולים האחרים.

4.       הניצחונות הגרמניים בשנות המלחמה הראשונותהעניקו להיטלר ולמקורביו את התחושה שיוכלו לעשות כל מה שירצו ללא חשש מתגובותשליליות.

עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לתחילתו של ביצוע הפתרון הסופי – האם זו הייתה פקודה מפורשת או תולדה של תהליכים מקומיים. גישה אחת אומרת שלפני הפלישה לברית המועצות, נתן היטלר פקודה בע"פ לראש הס"ס, הימלר, להוציא לפועל את תוכנית: "פתרון הבעיה היהודית". גישה זו מדגישה את המרכיב האידיאולוגי כמרכיב מכריע במדיניות הנאצית. הגישה השנייה אומרת שלא הייתה הוראה מפורשת מהיטלר או מהצמרת השלטונית ושהרצח החל במישור המקומי, כפתרון לבעיות מקומיות שהחיילים נתקלו בהן בשטח במהלך מבצע ברברוסה. הרציחות, שהיו תוצאה של המצוקה הקשה או של יוזמה חסרת מעצורים, הפכו ל"כדור שלג" שהתגלגל לאחר מכן למבצע כלל-אירופאי וקיבל גושפנקה שלטונית רשמית.

האייזנצגרופן: תוך כדי התקדמות הגרמנים במבצע ברברוסה, פעלו ארבע יחידות של האייזנצגרופן ("עוצבות המבצע") כדי להשמיד את היהודים המקומיים. יחידות אלו היו מסונפות לס"ס וכללו בהתחלה גרמנים בלבד. אולם ככל שהרצח ההמוני נמשך והיחידות נתקלו בבעיית תחלופה חמורה, גויסו יותר ויותר משתפי פעולה מבין העמים הלא-רוסים הכפופים לשלטון הסובייטי – אוקראינים, לטבים וליטאים.

1.       יחידות האייזנצגרופן נכנסו ליישוביםהשונים ועודדו את התושבים המקומיים הלא-יהודיים לבצע פוגרומים איומים ביהודים. כךכאשר הגרמנים הגיעו ליישובים, הם התקבלו כגורם מושיע בעיניהיהודים.

2.       ריכוז היהודים בגטאות.

3.       בורות הירי: הוצאת קבוצות של יהודים מהגטאות למקוםסמוך (בדרך כלל ביער, אבל לא תמיד) ורציחתם ליד בורות גדולים ע"י כיתות יורים. בשיטה הזו נרצחו בשטח בריה"מ כמיליון וחצי יהודים בין אמצע 1941 ותחילת 1943.

אתרים מפורסמים של בורות ירי:

באבי יאר (על יד קייב שבאוקראינה) – שם נרצחו כמאה אלף יהודים. שליש ממספר זה נרצחו תוך יומיים.

פונאר (על יד וילנה שבליטא) – שם נרצחו בין 70 ל-100 אלף יהודים.

הפורט התשיעי (על יד קובנה שבליטא) – שם נרצחו כ-70 אלף יהודים.

לא קיים מסמך המעיד על פקודה רשמית מהדרג הבכיר ביותר להתחיל בהרג. רוב החוקרים משערים שהימלר מסר פקודה בעל פה להיידריך שהעביר אותה לראשי האייזנצגרופן. אולם אין ספק שפקודה כזאת לא הייתה ניתנת ללא אישורו של היטלר.

הגרמנים החליטו להפסיק את השימוש בשיטת בורות הירי בגלל כמה סיבות:

א.      התחלופה הרבה בקרב חברי האייזנצגרופן עקב החשיפה לזוועות הרצח.

ב.      הקושי לשמור על חשאיות.

ג.        פגיעה בכללי המשמעת ביחידות הצבא הסדיר.

ד.      פיתוחן של שיטות "יעילות יותר", שפתרו את הבעיות הנ"ל.

משאיות גז- החל מדצמבר 1941 נרצחו קרוב ל-700 אלף יהודים במשאיות גז. השיטה הופסקה מכיוון ש:

      א.      יעילותה המוגבלת – רק 50-70 יהודים יכלו להידחס למשאית כזו בבת אחת.

ב.      הקשיים של הגרמנים להתמודד עם מראה הגופות שנחנקו משאיפת חד תחמוצת הפחמן דרך צינור הפליטה של הרכב שהוכנס לתוך תא הנוסעים לאחר כל נסיעה.

ג.        פותחו מחנות ההשמדה שסיפקו תנאים יעילים יותר לביצוע רצח המוני.

1.       "מבצעריינהארד":הקמת שלושת מחנות ההשמדה הראשונים בבלזץ, סוביבור וטרבלינקה כדי להשמיד את יהודיפולין. בניגוד למחנות ההשמדה שהוקמו לאחר מכן באושוויץ ובמיידנק, היהודים שהגיעולמחנות האלה נועדו כמעט אך ורק לתאי הגזים ולא למחנות עבודה בקרבת מקום. האחראי עלהמבצע היה א. גלובוצ'ניק, שהתמנה לתפקיד לאחר חיסולו של ריינהארד היידריך (שעל שמונקרא המבצע) ע"י פרטיזנים צ'כים. ההשראה לשיטת הרצח ההמוני הזאת סופקה ע"י תוכניתה"אותנזיה" בגרמניה וותיקי התוכנית אף התמנו לתפקידי מפתח בסגל המחנות. בבלזץ נרצחו 600 אלף יהודים, בטרבלינקה 900 אלף ובסוביבור 250 אלף.

תוכנית האות'ניזיה ומחנות ההשמדה: ההשראה להקמת תאי הגזים והמשרפות התקבלה מתוכנית ה"אות'ניזיה" שהופעלה בגרמניה כלפי גרמנים שסבלו ממחלות שהוגדרו כ"מסוכנות לעתיד הגזע הארי" ע"י האידיאולוגים הנאצים. בין ה"חולים" האלה נכללו אנשים עם פגמים גופניים מולדים, חולי נפש, הומוסקסואלים, זונות ופושעים עם מספר הרשאות. הם נלקחו מבתיהם עפ"י פקודות אשפוז של רופאים ונשלחו לשישה מוסדות, בהם הומתו יותר מ-70 אלף איש בין ינואר 1940 לאוגוסט 1941. ברוב המקרים ההורים קיבלו הודעה על פטירתם וכד שהיה אמור להכיל את אפרם. התוכנית הופסקה באוגוסט 1941 בעקבות מחאות בציבור הגרמני, בייחוד מטעם חוגי הכנסייה ומשפחות המאושפזים. צוותי המוסדות האלה הועברו לאחר מכן למחנות ההשמדה ונטלו חלק מרכזי בהפעלתם.

1.       הפיכת אושוויץ (וגם מיידנק) למחנה ההשמדההעיקרי של יהודי אירופה:בניגוד למחנות ההשמדה הקודמים, אושוויץ-בירקנאו הוקףברשת של מחנות עבודה. בנוסף לכך, יהודים הגיעו אליו מכל ארצות היבשת והגז שהופעל בולא היה חד-תחמוצת הפחמן ממנוע של טנק אלא ציקלון B. כמיליוןוחצי יהודים נרצחו באושוויץ, שהמשיך לפעול עד סוף 1944 כדי לרצוח בהשמדת בזק אתיהודי הונגריה.

2.       "צעדותהמוות":צעדות המוות לכיוון גרמניה בוצעו בהתחלת 1945 כאשר הצבא האדום עמד לכבוש את אזורהמחנות. בצעדות אלה, שהתקיימו בתנאים קיצוניים של קור ורעב, צמא ואכזריות מצד אנשיהס"ס, נהרגו בין 50 ל-60 אלף יהודים. הכללת "צעדות המוות" בין שיטות הרצח ההמונימעידה על כך שאחת ממטרותיהן הייתה להביא לידי מותם של חלק גדולמהצועדים.

"המוזלמן" – ה"מוזלמן" היה אסיר שהגיע לסוף הדרך והיה כולו עור ועצמות. הוא נהג לכסות את עצמו כל הזמן, הלך ממקום למקום ללא מטרה, כשעיניו בלטו מראשו המצומק.

הקאפו – הקאפו היה אסיר שהתמנה ע"י הגרמנים כאחראי על קבוצה של עובדים במחנה או אסירים אחרים שגרו במבנה מסוים. לא כולם היו יהודים, אך היו יהודים לא מעטים ששימשו כקאפויים. היו הרבה קאפויים אכזרים מאוד, אך היו גם קאפויים פחות אכזריים, אף על פי שתנאי התפקיד חייבו אותו להפעיל מידה לא קטנה של אכזריות. אף על פי שהם היו המועמדים האידיאליים לארגן ולהנהיג מרידות במחנות, על רקע החופש היחסי שלהם והגישה הנוחה למתקני המחנה, אף קאפו לא הנהיג מרד ומעטים מאוד הצטרפו למרידות שפרצו במחנות.

ועידת ואנזה, המכונה "ועידת הפתרון הסופי", כונסה ע"י היידריך בעיירה ואנזה שליד ברלין בינואר 1942. ועידת ואנזה הייתה במהותה ועידת תאום ולא ועידה שבה נתקבלו החלטות. הוזמנו אליה 14 אנשים מדרגי הביצוע הבכירים של הזרועות השלטוניות השונות שהיו מעורבות במישרין או בעקיפין בחריצת גורלם של יהודי אירופה. בין הזרועות השלטוניות שיוצגו בוועדה היו:

1. נציגי מספר משרדים ממשלתיים כגון משרד הפנים, משרד החוץ, משרד המשפטים ומשרד התחבורה.

2. נציגי שלטונות הכיבוש הגרמניים באזורים שונים באירופה, כגון הגנרל גוברנמאן.

הס"ס והגסטאפו. נציגי הס"ס כללו את אדולף אייכמן מהמחלקה היהודית, שרשם את3. נציגי הצבא וזרועותשל פרוטוקול הישיבה והתמנה כאחראי על המבצע בכפוף להיידריך

1.       להודיע באופן רשמי (למשתתפים) על המדיניות1. החדשה לגבי היהודים, מדיניות של השמדת כל יהודי אירופה שתתבצע באמצעות העברתםל"מזרח".

2.       השגת תיאום בין הזרועות השלטוניות השונותכדי לבצע את השמדת יהודי אירופה באופן היעיל ביותר ובצורה שתזיק במינימום ההכרחילמאמץ המלחמה הגרמני.

3.       להודיע לנציגי הגופים הנ"ל שהיידריך הוסמךלהכריע בכל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר לנושא.

4.       לדון בשורה של נושאים רלבנטיים כגון – גורלם של היהודים החלקיים ואלו שנישאו לנוצרים, הקמת גטו לזקנים, הפניית חלקמהמגורשים למחנות עבודה והגורמים שייקבעו את סדר גירושן של הקהילות היהודיות השונותל"מזרח".

מניסוחים שונים המופיעים בפרוטוקול ברור היה שמטרת שליחתם של היהודים מזרחה הייתה השמדה.

שאלה: הפרוטוקול של ועידת ואנזה, כולל הטבלה שהוצמדה אליו, מוכיח שהשמדת היהודים נועדה להיות טוטאלית וגלובאלית, מה העדויות לכך במסמך זה?

–          המסמך כולל מדינות שאינן נכבשו, מדינות ניטראליות ומדינות עם קהילות קטנות – כל מדינות אירופה. לכן ההשמדה היא טוטאלית.

–          בטבלה רשומים יותר יהודים מאשר אלו שחיו בפועל בצרפת. הדבר מראה שהייתה כוונה להשמיד את היהודים בשטחי כיבוש צרפתיים מחוץ לאירופה. כנ"ל לגבי איטליה –דוגמאות אלו מלמדות  על האופי הגלובאלי של הפתרון הסופי המתוכנן. יש לציין שבאותו שלב של המלחמה כבר היו חיילים גרמניים בצפון אפריקה (לפני קרב אל-עלמיין). ניתן ללמוד מכך שהגרמנים התכוונו ליישם את המדיניות השמדת היהודים בכל מקום בעולם שייכבש על ידם.

מחנה טרזינשטאט, שנמצא בצ'כיה (ליד העיר פראג) היה מחנה ייחודי שהוקם לפי החלטת ועידת ואנזה. הוא שימש במקור כגטו ליהודי פראג אך בסופו של דבר הוא אכלס שלושה קבוצות ייחודיות של יהודים: זקנים, בעלי נכויות קשות וותיקי מלחמת העולם הראשונה בעלי אותות הצטיינות יחד עם יהודים גרמניים מפורסמים.

טרזינשטאט הפך גם למחנה ראווה. פעמיים הורשו נציגי הצלב האדום הבינלאומי לבקר בו.  האסירים תודרכו היטב לפני ביקורי הצלב האדום באשר לאופן התנהגותם הראוי בעת הביקור.

כתוצאה מכך, תנאי החיים שם היו טובים לאין שיעור ביחס לתנאים בשאר המחנות והגטאות; היו שם ספריות, ותחרויות ספורט. אולם בסופו של דבר כמעט כולם נרצחו ויותר מ-120 אלף יהודים נשלחו משם למחנות ההשמדה.

המחתרות בכל הגטאות הוקמו ע"י שלושה גופים שונים:

המשותף להם היה:

ניתן להבין את המשותף להם על רקע היותן של כל התנועות האלה תנועות בעלות חזון מהפכני שהיו מאורגנות עוד לפני המלחמה, שחבריהן סמכו אחד על השני ובייחוד על המנהיגים שלהם. מעבר לכך, הנוער היה מטבעו יותר נועז ואידיאליסטי מהמבוגרים והוא גם היה פטור מהאחריות לקיום המשפחה.

1.       נקמה – אנשים רצו לנקום את דמם שלהנספים.

2.       להוסיף פרשה של גבורה למורשת היהודיתהמתחדשת. יש לזכור שמרבית המורדים היו חברי תנועות יהודיות לאומיות ולכן הנושא הזההיה חשוב להם מאוד.

3.       "למען 3 שורות בהיסטוריה" – המורדים רצושקיומם ייזכר כבעל משמעות לדורות הבאים, שגורלם בשואה לא יישכחלחלוטין.

4.       לתת ביטוי לאידיאלים הציוניים והמהפכניםשלהם.

5.       למות בכבוד.

1.       מחסור בנשק:מקורות האספקה האפשריים היו מגווניםוכללו קנייה בשוק השחור מחוץ לגטו, שיחודם של שוטרים (בייחוד כוחות העזרהלא-גרמניים – אוקראינים, ליטאים ופולנים) וייצור עצמי – בייחוד של בקבוקי תבערה (למחתרת הקומוניסטית היו קשרים מחוץ לגטו שיכלו לעזור). המחתרות הכלליותהאנטי-גרמניות היו קמצניות מאוד באספקת הנשק למחתרות בגטאות על אף הוראת ממשלתהגולה לשתף פעולה עם המחתרות בגטו. מעבר לכך, רוב הנשק שהושג לא התאים במיוחדלצורכי ההתקוממות בגטו; נדרשו רובים בעלי טווח ארוך בעוד שהשיגו בעיקר אקדחים בעליטווח קצר.

2.       הקושי להתארגן ולהתאמן במסגרת עירוניתצפופה וסגורה:עד אז, כל תנועות הגרילה היו באזורים הרריים בעלימרחבים, הרחק מהאויב.

3.       העיתוי היה בידיהגרמנים:תושבי הגטו סירבו לשתף פעולה עד שהיה ברור להם שהגטו נמצא על סף האקציה האחרונה, ורק אז התרחשו כמעט כל המרידות. אולם, איש בתוך הגטו לא ידע מתי אותה אקציה תתרחשוהדבר מנע מהם למצוא את העיתוי הטוב ביותר להתקפה.

4.       העדר ניסיון צבאי, אצל הלוחמים ואצלהמפקדים.

5.       התנגדות בגטו: התנגדותהרוב המכריע של תושבי הגטו שקיוו לשרוד וחששו שהגרמנים ישמידו את הגטו, דווקא בגללהתנגדות המחתרת. דוגמא מובהקת של בעיה זאת משתקפת מפרשת יצחק ויטנברג בגטווילנה.

6.       מדיניות הענישה הקולקטיבית שלהגרמנים:כפי שאיימו להפעיל, בין השאר, בפרשת יצחק ויטנברג בגטו וילנה. הגרמנים איימו לגמולעל פעילות מחתרתית ברצח של משפחות שלמות, תושבי רחובות שלמים ואפילו מעברלכך.

7.       העדר עזרה מחוץלגטו:לאהיה "עורף אוהד" מחוץ לגטו כיוון שהאוכלוסייה הלא-יהודית הייתה נגועה בדרך כללבמידה ניכרת של אנטישמיות. גם המחתרות האנטי-נאציות מיעטו להושיט עזרה, בייחודהקומוניסטים.

הדילמות המוסריות של חברי המחתרות:

ההיסטוריונים יודעים על הדילמות שעמדו בפני חברי המחתרות מכיוון שחלק מהפרוטוקולים של חברי המחתרות נמצאו אחרי המלחמה.

 האם מותר לסכן את בני משפחתך, את קרובייךואולי אפילו חלק גדול מתושבי הגטו ע"י פעילות מחתרתית לאור מדיניות הענישההקולקטיבית של הגרמנים?

1.       האם מותר להקים מחתרות וליזום מרד כאשרדעת הקהל בגטו מתנגדת לכך באופן נחרץ?

2.       אם כבר מורדים, האם לנהל את המרד בתוךהגטו או לברוח ליער כדי לנהל לחימה פרטיזנית?

3.       האם לנהל מרד בתוך כל גטו וגטו או לרכז אתהמאמצים כדי לחולל מרד גדול מאוד באחד מהגטאות?

4.       האם להצטרף למשפחתך במהלך האקציה אולהיפרד ממנה כדי להתכונן למאבק?

ייחודו של המרד בגטו וורשה לעומת הגטאות האחרים:

1. הצטברו עדויות שהוכיחו שהגרמנים מבצעים מדיניות של השמדת עם

א.      העדות הראשונה הגיעה מהמחתרת בוילנה שקבעה, על סמך עדויות של ניצולים מבורות הירי בפונאר, שהגרמנים מבצעים מדיניות של רצח עם. המחתרת בוילנה הגיבה בשלוש דרכים: הם פרסמה כרוז עם הידיעה לתושבי הגטו ב-1.1.1942, הם התחילו להתכונן למרד ושלחה שליחים למחתרות בכל הגטאות הגדולים כדי לספר להם שיש הוכחה שהגירוש למזרח "לצורך התיישבות מחדש" הוא אשליה ושכל היהודים המגורשים נרצחים.

ב.      הצטברו גם הוכחות מהנעשה בגטו וורשה עצמו:

–          שליחי המחתרת גילו, עפ"י מספרי הקרונות, שאותן הרכבות חוזרות לעיתים קרובות מדי והרי דובר על התיישבות "רחוק במזרח".

–          ה"בונד" שלח חברים לעקוב אחר הרכבות ואחד מהם הגיע לסביבת טרבלינקה, שוחח עם חקלאים פולנים במקום וראה את העשן המיתמר בתוך המחנה.

1.       בושה:המחתרת הוקמה כדי להציל חיי יהודים, אבלבמהלך האקציה הגדולה (ט' באב, היא לא פעלה. לכן התעורר רגש חזק מאוד של בושה אצלחברי המחתרת, רגש שהביא לכך שהם החליטו לא לאפשר אקציה נוספת בלילמרוד.

2.       נכונות תושבי הגטו לשתף פעולה עם המחתרתלאחר רצף של אקציות שהותירו רק מיעוט קטן במקום.

1.       נובמבר 1940 – הגטו נסגר. זהו הגטו הגדולביותר – קרוב לחצי מיליון תושבים בשיאו, דחוסים ב-76 רחובות שהם 2.4% משטחהעיר.

2.       התארגנות שתי מחתרות: הארגוןהיהודי הלוחם (תנועות נוער ציוניות חלוציות, קומוניסטים ותיאום עם הבונד) והאיגוד הצבאי היהודי(בית"ר בעיקר). המאבק האידיאולוגי בין הימיןוהשמאל שרר בגטו גם בימים הקשים ביותר.

3.       23.7.1942 (ט' באב) – "האקציה הגדולה" מתחילה: 10,000 יהודים ליום. עד אמצע ספטמבר 310,000 יהודים נשלחים לטרבלינקה. 70,000 נשארים בגטו.

4.       המחתרות מחליטות למרוד עם התחלת האקציההבאה: מגבירים את הניסיונות לרכישת נשק, מכינים בונקרים, מנסים להשיג תיאום עםהמחתרת הפולנית הכללית ששיקוליה ואופייה האנטישמי הפחיתו את נכונותה לסייע על אףההנחיות לכך מממשלת הגולה בלונדון.

5.       ינואר 1943 – הגרמנים פותחים באקציהבמפתיע והמחתרות מגלות התנגדות. 6,500 מוצאים תוך 4 ימים עד שהגרמנים מחליטים לסגת. התמיכה במחתרת גדלה. ברור שהניסיון הבא יוביל למרד כללי. המפקד באותה העת היה מרדכיאנילביץ'.

6.       האקציה הסופית, 19.4.1943: הגרמנים פותחיםב"אקציה הסופית". המחתרות (עם 750 לוחמים מזוינים)  נכנסות לעילות. 12 גרמניםואוקראינים נהרגים באותו היום. אף אחד לא מתייצב באומשלגפלאץ ("רחבת האיסוף") ל"טרנספורט".

7.       הגרמנים קוראים ליורגן שטרופ, גנרל בס.סשהתמחה בלחימה נגד כוחות גרילה, עם 3000 חיילים (ו-7000 כעתודה), טנקים ותותחים. הוא מחליט להצית כל בית ולפוצצו כדי להחניק את היהודים בבונקרים ולאלצם לצאת. האוכלוהמים נרקבים.

8.       8.5.1943 – בונקר הפיקוד של הארגון היהודיהלוחם ברח' מילה 18 עולה באש. מרדכי אנילביץ' ו-100 אחרים נהרגים. לוחמים מנסיםלצאת מהגטו דרך תעלות ביוב וחלקם מגיעים ליערות וממשיכים להילחם משם.

9.       הגרמנים מפוצצים את ביתהכנסת הגדול מחוץלגטו כדי לציין את סוף המרד. אלפים נתפסים ונשלחים למחנות.

1.       הוא זכה לתמיכת עשרות אלפי יהודים בגטו. תמיכה זו התבטאה בין השאר בסירובם להתייצב באומשלגפלאץ ובהכנת בונקרים ברחביהגטו.

2.       הוא היה מתוכנן היטב והלוחמים חולקוליחידות קטנות וניצבו במקומות אסטרטגיים בגטו. הם היו מצוידים יחסיתטוב.

3.       המרד נמשך הכי הרבה זמן מכל המרידות (33ימים) בגטאות. הוא גם תבע מחיר גבוה יחסית מהכוחות הגרמניים.

1.       הוא שינה את הדימוי של היהודי – בעינייהודים ולא-יהודים כאחד. בכך הוא תרם תרומה חשובה לטיפוח הדימוי של "היהודי החדש", היהודי הנאבק על ענייניו החיוניים.

2.       הוא היה גורם חשוב בהצתת רוח המרד במקומותאחרים – גטאות ומחנות כאחד.

3.       הוא היה המרד הראשון באזור עירוני כבושבמהלך המלחמה ועזר להחליש את הדימוי של הגרמנים כלוחמים שאין לעמודבפניהם.

מטרת המורדים במחנות ההשמדה הייתה שונה מזו של מורדי הגטאות. במחנות קיוו המתקוממים להרוס את מתקני הרצח ההמוני או לפתוח פתח להצלה ע"י בריחה מהמחנה. את המרידות במחנות ההשמדה ביצעו בד"כ מאות אסירים שחויבו לעבוד בכפייה במחנות. הם הכינו נשק קר מסוגים שונים והסתערו על השומרים בחדרי הנשק וגנבו נשק חם.

בין המרידות המפורסמות היו:

טרבלינקה (אוגוסט 1943): בריחה אלימה מהמחנה.

סוביבור (אוקטובר 1943): חיסול שומרים נאציים ובריחה המונית ליערות.

אושוויץ (אוקטובר 1944): אחד מארבעת תאי הגזים נשרף ע"י ה"זונדרקומנדו" והוצא מכלל שימוש.

חלמנו (ינואר 1945): אסירים השתלטו על בניין, שחררו את העצורים בו והרסו אותו.

במספר גטאות ששכנו בסמוך ליערות גדולים במזרח אירופה, כמו וילנה וביאליסטוק, התנהל ויכוח בין אנשי המחתרת על דרך הפעולה הנכונה – האם להישאר בגטו ולהילחם בנאצים בידיעה שהסיכוי לגרוף אחריהם המונים ולהגיע להישגים קלוש ביותר או שעליהם להעביר מספר רב ככל האפשר של צעירים ליערות הסמוכים ולהתרכז בלוחמה הפרטיזנית?

בביאליסטוק ובוילנה הוחלט בסופו של דבר על קו פעולה ששילב בין הברחת צעירים ליער לבין פעולה בתוך הגטו.

לעיתים בעת שליחה המונית של יהודים ממחנות הריכוז למחנות ההשמדה יהודים רבים נמלטו וחיפשו מחסה ביערות הסמוכים  (למשל בטוצ'ין, לאחווה, מיר ועוד…). לרוב אקט הבריחה  לא היה בעקבות תוצאה של התארגנות כלשהי אלא היה מעשה ספונטאני שלעיתים נעשה בתיאום עם היודנראט.

1.       חוסר ניסיון ונשק – חלק גדולמהפרטיזנים הכלליים היו חיילים שברחו ליערות עם נשקם ומפקדיהם. הפרטיזנים היהודייםלעומתם, הגיעו ליערות בלי נשק ובלי ניסיון צבאי.

2.       מחנות המשפחה –הפרטיזניםהכלליים השאירו את בני משפחותיהם בבתים. הפרטיזנים היהודים, לעומתם, יצאו לעיתיםקרובות עם בני משפחה ונאלצו לדאוג להם, או שהשאירו אותם בגטו והמשיכו לדאוג להם. יחידות פרטיזניות יהודיות רבות נאלצו לטפל ב"מחנות משפחה", המורכבים מיהודים שלאיכלו להילחם. עובדה זו הגבילה את תנועתן והטילה עליהן משימות מיוחדות. (פירוט נוסףלמי שמעוניין ניתן למצוא בעמודים 122-123 בספר "שואה וזיכרון" של ישראלגוטמן)

3.       קבלת הפרטיזנים היהודים –בשלבהראשון של המלחמה (עד אמצע 1942) פרטיזנים יהודיים התקבלו ליחידות פרטיזניות כלליותרק אם היו בני גילאים מתאימים והגיעו עם נשק ובלי בני משפחה.

4.       אנטישמיות –יחידות פרטיזניות רבות היו בעלי צביוןאנטישמי וסירבו לקבל יהודים. לפעמים מועמדים יהודיים אף נרצחו כדי לקחת מהם אתנשקם. היחידות הקומוניסטיות היו פחות עוינות בדר"כ מהיחידותה"לאומיות".

5.       מחסור ב"קשרים" –התנועותהפרטיזניות הכלליות נהנו מקשרים עם ממשלות הגולה או פיקוד הפרטיזנים הסובייטי. רקלעיתים רחוקות היו יחידות פרטיזניות יהודיות עם קשרים כאלה.

6.       עוינות האוכלוסייה הכפרית –היחידותהיהודיות סבלו במיוחד מהעוינות של האוכלוסייה הכפרית הסובבת.

7.       לקראת סוף המלחמה הורה הקרמלין לפזר אתהיחידות היהודיות הנפרדות ולאלץ את חבריהן להצטרף ליחידותכלליות.

אף על פי כן, היו עשרות אלפי פרטיזנים יהודיים ובין היחידות הפרטיזניות היהודיות המפורסמות ניתן למצוא את יחידת "האחים בילסקי", "יחידת ד"ר אטלס" ועוד.

מאפייני הלחימה:

היהודים שנמלטו ליערות בין השנים 1941-1942 לא מצאו יחידות מאורגנות של פרטיזנים, אלא קבוצות זעירות, שכללו גם שודדים ורוצחי יהודים. אך עם התרחבותה של התנועה הפרטיזנית הכללית והתחזקות התמיכה שניתנה לה ממוסקבה, נפתחו בפני היהודים שהסתתרו ביערות סיכויים ממשיים להשתלב בתנועה זו.

יחד עם זאת, התנועה הפרטיזנית קיבלה לשורותיה רק צעירים יהודים שהיו מצוידים בנשק ולכן לא כולם התקבלו. במרבית המקרים לא אפשרו מפקדי הפרטיזנים התארגנות יהודית נפרדת או לחימה ביחידות יהודיות מיוחדות. ההערכה היא שכעשרים אלף פרטיזנים יהודים פעלו ביערות מזרח אירופה ובשאר האזורים הכבושים.

1.       בריחת המונים מאזוריהקרבות.

2.       העברת מיליוני עובדי כפייה לגרמניה, בעיקרממזרח אירופה:זה היה אחד מהביטויים של "הסדר הנאצי החדש", על-פיותפקידו של הגזע הסלאבי היה לשרת את עם האדונים.

3.       עקירת מיליוני מזרח-אירופאים מבתיהם ע"יהגרמנים, חלקם כדי "לגרמן" את האזורים שסופחו לרייך במסגרת "הסדר החדש" (החלקהמערבי של פולין למשל) וחלקם כדי לאפשר את הקמתם של אזורי התיישבות גרמניים מחוץלרייך המורחב. היפנים פעלו באופן דומה בתוך סין ומיליוני סינים נעקרו מבתיהם בעקבותכך.

4.       הגליית אוכלוסיות שנחשדו בחוסר נאמנותלבריה"מ למקומות מרוחקים מאזורי הקרבות:בין האוכלוסיות האלו נמנו הטטארים מחצי האי קרים, הצ'צ'נים מאזורי הקווקז, דוברי גרמנית מאזור הוולגה (סטאלינגרד) ומאות אלפי פולניםמהאזור שסופח ע"י בריה"מ. מדינות אחרות פעלו באופן דומה, כולל ארה"ב, שהעבירה יותרממאה אלף אמריקאים ממוצא יפני מבתיהם במדינות החוף המערבי של ארה"ב למחנות בפניםהארץ.

5.       היהודים שנעקרו כליל מבתיהם והועברולגטאות ואח"כ למחנות ריכוז והשמדה. תהליך דומה, פרט לגטאות, קרה גםלצוענים.

6.       בסוף המלחמה ומיד אחריה גורשו מיליוניגרמנים מערבה, בייחוד מאזור הסודטים שהוחזר לצ'כוסלובקיה, ממזרח פרוסיה ומהאזוריםהאחרים שסופחו לגרמניה (העילה לתביעות הגרמנים לכבוש את חבל הסודטים, אוסטריהופולין הייתה העוינות וההתעללות בגרמנים). מיליונים נוספים ברחו מערבה על רקע מעשיהנקם וההתפרעות של חיילי הצבא האדום.

מספרם הכולל של כל אלה הגיע ליותר מ-10 מיליון. תופעה דומה התרחשה בסין, כשמיליוני יפנים שהתיישבו בה באזורים משלהם, גורשו חזרה ליפן.

1.       ניצולי מחנות הריכוז וצעדותהמוות.

2.       שרידי הפרטיזנים ולוחמיהגטאות.

3.       יהודים שיצאו מהמחבוא, יהודים שחזרולזהותם היהודית.

4.       יהודים בעלי אזרחות פולני שחזרו לפוליןבמסגרת הרפטריאציה (הסכם בין בריה"מ לפולין לאחר המלחמה שיהודים שברחו בתחילתהמלחמה לבריה"מ יורשו לחזור).

5.       פליטים יהודים שפונו מאזורי החזיתברומניה.

1.       התמודדות נפשית עם שיבה למקום ממנו נעקרוושם נרצחו בני משפחותיהם.

2.       התמודדות עם האנטישמיות וגילויי האיבהבמקומות שאליהם חזרו (אנטישמיות שנעה בין עוינות לאלימות).

3.       אובדן רכוש וסירוב מצד הפולנים להחזיררכוש יהודי שנגזל.

4.       המשך המגורים במחנות העבודה ובמחנותהריכוז על אדמת גרמניה או אוסטריה, מחנות שהפכו ל"מחנותעקורים".

5.       שיבתם של היהודים מבריה"מ לשטחי פוליןויחסה העוין של האוכלוסייה המקומית שראתה בהם בני בריתם של הקומוניסטים וחששה לאבדאת הרכוש שגזלה מהם.

6.       הסתגלות לחיים חדשים בתנאים בלתי אפשריים – בעיות תעסוקה, פרנסה, הקמת משפחה, "חזרה לחיים" – שיקום פיזיונפשי.

האוכלוסייה היהודית ב"מחנות העקורים" עלתה ליותר מ-200 אלף איש. הסיבה העיקרית לכך הייתה המפגש של אלה שחזרו הביתה עם המציאות האנטישמית הקשה באותם המקומות. האנטישמיות בארצות מזרח אירופה, שהייתה ניכרת עוד לפני המלחמה, החריפה פי כמה וכמה אחריה. היו מספר סיבות לכך:

–          גניבות של רכוש יהודי בעת צאתם לגטאות והחששות פן הם יידרשו להחזיר אותו.

–          השפעת התעמולה האנטישמית של הנאצים.

–          חששם של משתפי פעולה עם הגרמנים שהיהודים החוזרים יזהו אותם ויסגירו אותם לשלטונות הצבא האדום.

–          זיהוי היהודים עם בריה"מ השנואה ועם המפלגות הקומוניסטיות המקומיות שהצבא האדום השליט על ארצות אלה.

על רקע האווירה הזאת התרחשו הרבה תקריות אנטישמיות. השיא היה הפוגרום בעיר קילצ'יה ב-4.7.1946.

פוגרום שהתרחש בעיקר קילצ'ה בפולין ביולי 1946. בקילצ'ה נהרגו למעלה מ-40 יהודים בידי המון משולהב, בעקבות עלילת דם.

פוגרום קילצ'ה הוא דוגמא ליחס הקשה לו זכו יהודים ששבו לבתיהם בפולין. לפוגרום הייתה השפעה טראומתית על היהודים שרצו לחזור לבתיהם. בעקבותיו הייתה מנוסה אדירה של כמאה אלף איש שעזבו את פולין והצטרפו לתנועת הבריחה שהפכה כעת תנועה המונית. רובם הגיעו למרכזי העקורים בגרמניה ובאוסטריה. הפוגרום הדגיש את התובנה שפולין אינה יכולה לשמש בית ליהודים.

עם תום המלחמה הוכרזו כמה מחנות (מחנות שישבו בשטחי גרמניה ואוסטריה), ששימשו במלחמה כמחנות ריכוז ומחנות עבודה, כמחנות עקורים. מחנות העקורים שירתו שלושה סוגי אוכלוסיות:

גרמנים שנחשבו כפושעי מלחמה ובייחוד אנשיס.ס שהמתינו להכרעה לגבי מצבם ע"י בעלות הברית.

1.       מזרח-אירופאים שחששו לחזור הביתה על רקעהכיבוש הסובייטי ושיתוף הפעולה שלהם עם הגרמנים.

2.       יהודים שלא היו מסוגלים לצאת מהמחנות מחמתתשישות וחולי. מספר היהודים העקורים בשלב הראשון מנה כמה עשרות אלפיאנשים.

1.       רבים מתושבי המחנות היו במצב בריאותי ירודמאוד ולא קיבלו (בייחוד בשלב הראשון) את ההדרכה הדרושה כדי להתחזק ולהחלים. כתוצאהמכך, לא מעטים נפטרו ממחלות מעיים וממלחות זיהומיות שונות.

2.       תושבי המחנות סבלו גם מטראומות קשות ומהלםהשחרור ולא זכו לטיפול נפשי.

3.       על רקע מצבם הנפשי הקשה, השהייה במחנהבאפס מעשה וללא מסלול של שיקום, יצרה מציאות של תלות וריקנות שהקשתה על התושביםלהיערך לקראת החיים מחוץ למחנות. היו אפילו כאלה שסירבו בכל תוקף להתפנות מהמחנותוהיה צורך להוציא אותם כעבור מספר שנים בכוח.

4.       חיילי בעלות הברית ששירתו במחנות פיתחויחס של הסתייגות ואפילו תיעוב כלפי מה שנראה בעיניהם כ"חומר אנושי מנוון". היחס הזהשיקף גםאת יחסו של הגנרל פטון, האחראי על אזור הכיבוש האמריקאי – ההתבטאויות שלובנושא היו כל כך קיצוניות שמפקדו, הגנרל אייזנהאואר, נאלץ להעבירו מתפקידו בשלכך.

1.       בין המשחררים היו חיילים יהודיים וקצינידת יהודיים שהזדהו עם העקורים ופעלו כדי לטפל בהם ולעודדם. הם היו אלה שהשמיעו אתהביקורת שהובילה לשיגורה של ועדת האריסון למחנות. דו"ח האריסון:בעקבות דיווחי כלי התקשורת בארה"ב על מצבם של העקורים היהודים, מינה הנשיא טרומן אתהמשפטן ארל האריסון לבדוק את המצב. ביולי 1945 סיירו האריסון וצוותו ביותר מ-30מחנות עקורים. הממצאים היו גינוי חמור למדיניות של שלטונות הכיבוש של בעלות הבריתהמערביות בגרמניה. טרומן החל לפעול כדי לפתור את בעיית העקורים בדרכיםדיפלומטיות.

2.       הגיעו למחנות גופים יהודיים שונים מארה"בומא"י שסייעו לעקורים להתארגן כדי ליצור מערכת חיים בריאה יותר במחנות. חייליהבריגדה היהודית (החי"ל), שהקדימו את האחרים, סייעו מאוד במסרי העידוד שלהם. לאחרשנים של הפקרה בידי העולם כולו, העקורים התפעלו מהלוחמים היהודים הגאים שאמרו להםשקיים יישוב יהודי גדול של אחים בא"י המעוניין לקלוט אותם. אחריהם הגיעו שליחים שלתנועות שונות מהארץ ואפילו דוד בן-גוריון, שהופעתו במחנה יצרה התרגשות שלממש.

3.       התפתחה מערכת של מוסדות חינוך ודת, תנועותנוער, עיתונים ואפילו מפלגות פוליטיות במחנות. גופים אלה אפשרו לעקורים גם להשמיעאת קולם בנושאים השונים שנגעו למצבם.

4.       השליחים מא"י עסקו בין השאר בארגוןהעקורים לצורכי בריחה והעפלה ארצה.

המטרה המוצהרת של חלק גדול מבין הפליטים הייתה להגיע לחופים מהם יוכלו להפליג לארץ ישראל.

שלב ראשון: הקבוצות הראשונות שניסו לגנוב את הגבול ולהסתנן לא"י דרך חופי וילנה ורובנו היו הפרטיזנים וניצולי שואה (שלא היו מתואמים ביניהם). הם הבינו שלא יוכלו להמשיך לחיות במקומות מושבם הקודמים שהפכו לבתי קברות ליהודים. רבים מהם השתייכו לפני המלחמה לתנועות נוער ציוניות ואמונתם הציונית נתחזקה עקב התנפצות האשליות ביחס למשטר הסובייטי. נתיב דרכם לאחר השחרור היה באופן טבעי עלייה לא"י, דרך רומניה, ולכן בקבוצות קטנות, בדרכים עקלקלות, חצו את הגבול לרומניה, שם חברו לחיילי הבריגדה שהיו באירופה ומשם ניסו להגיע לא"י. המשטרה החשאית הרוסית עלתה על נתיב הבריחה, אסרה צעירים ציוניים והיה הכרח למצוא נתיבים אחרים דרך קרקוב.

שלב שני: לאחר סיום המלחמה, הפכה בריחה ליעד לאומי שנטלו בו שליחים מא"י, אנשי בריגדה, יהודים מצבא ארה"ב ואנשים הג'וינט. יחד עם המוסד לעלייה ב', הם כיוונו את הפליטים לנמלים מהם יוכלו להפליג לארץ.

כ-250 אלף יהודים השתמשו בנתיבי הבריחה. זו הייתה הגירת ההמונים היהודים המאורגנת והגדולה ביותר בעת החדשה. ארגון הבריחה בגלל שהיה לא חוקי, לא פרסם מעולם ספרות או ביטאונים רשמיים. מעולם לא היה צריך לצאת בקריאה ליהודים לעזוב את בתיהם, נהפכו – לעיתים קרובות לא היה יכול הארגון להתמודד עם זרם הרוצים לברוח.

1.       היווצרות חלל מדיני וצבאי במרכז ובמערבאירופה נוכח ירידת עוצמתן של המעצמות הוותיקות ביבשת והופעת בריה"מ וארה"ב כשתימעצמות-על.

2.       החששות הביטחוניים הכבדים של בריה"מ נוכחאבדותיה הרבות במלחה"ע השנייה.

3.       היריבות האידיאולוגית בין בריה"מהקומוניסטית וארה"ב הקפיטליסטית והדמוקרטית ותודעת השליחות האידיאולוגית שלשתיהן.

4.       היווצרות חלל מדיני וצבאי ב"עולם השלישי" נוכח ירידת כוחן ואף הסתלקותן של המעצמות הקולוניאליותהוותיקות.

5.       הבהרת כוונתה של ברית המועצות לבסס אתשליטתם של משטרים קומוניסטיים הקשורים אליה בארצות ששוחררו ע"י הצבא האדום ולאלאפשר בהן בחירות חופשיות, כפי שהתחייב בהסכמים בועידות טהרן, יאלטה ופוטסדאם.

6.       פיתוח פצצת האטום ע"י ארה"ב, דבר שהביאלידי תחרות בפיתוח נשק לא-קונבנציונאלי.

7.       יריבות סביב ניצולם של המשאבים הכלכלייםוהפוטנציאל התעשייתי של גרמניה בעתיד.

לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה מערכת בינלאומית דו-מוקדית. המערכת הזו התפתחה על רקע היווצרותן של שתי מעצמות על – ארצות הברית וברית המועצות. המעמד המיוחד של שתי מדינות אלו נבע ממספר גורמים:

1.       ירידת כוחן של כל המעצמות האחרות: גרמניה ויפןהובסו ונהרסו. בריטניה וצרפת נותרו אחרי המלחמה כמעצמות חלשות יחסית, בעלות משאביםמוגבלים שנמתחו עד קצה היכולת במלחמה; כמו כן, מושבותיהן, שהיו בעבר מקור של עוצמה, הפכו לנטל גדול על רקע מאבקים עקובים מדם לעצמאות שהתנהלו כמעט בכולן – גם במזרחהתיכון, גם במרכז אסיה ובמזרח הרחוק וגם בצפון אפריקה.

2.       לארה"ב ובריה"מ אוכלוסיותגדולות:בין 150 ל-200 מיליון איש, פי שלוש או ארבע ממעצמות אירופה הקודמות.

3.       לשתיהן ארצות גדולות בעלות אוצרות טבעכמעט בלתי מוגבלים:כולל נפט וחומרים אסטרטגיים אחרים (כגון אורניום), אוצרות טבע שהמעצמות האחרות חיפשו במושבותיהן מעבר לים.

4.       לשתיהן תעשיות מפותחות בעלות כושר ייצורנרחב ביותר בתחום התעשיות הכבדות, הרבה מעבר לבריטניה ולצרפת.

5.       לשתיהן משטרים יציבים, בניגוד מובהק למשטרשל צרפת אחרי המלחמה.

6.       לשתיהן צבאות גדולים וחזקים שהתפתחו באופןניכר במהלך המלחמה.

המלחמה הקרה התפתחה זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. היא הייתה עימות גלובאלי ומקיף בין "הגוש המערבי", בראשות ארצות הברית ו"הגוש המזרחי" בראשות ברית המועצות על עמדות כוח ואזורי השפעה בעולם. המאבק נשא בעיקרו אופי רעיוני, מדיני וכלכלי אך לפעמים גם אופי צבאי. אולם כאשר פרץ מאבק מזוין, הוא התנהל עפ"י כללים מגבילים. פרצו מלחמות בין מדינות חסות או תנועות לאומיות או מהפכניות הקשורות לשתי המעצמות ולעיתים אפילו בין מעצמה אחת ומדינת חסות של השנייה אך לא היה עימות צבאי ישיר בין שתי המעצמות ולכל היותר הושיטה מעצמה אחת סיוע למדינה או לכוחות גרילה שנלחמו נגד כוחות המעצמה השנייה.

עפ"י הסכם יאלטה, עמדו לקום ממשלות קואליציוניות (המורכבות מהממשלות הזמניות הקומוניסטיות ונציגי "ממשלות הגולה" הפרו-מערביות) במדינות ששוחררו מהכיבוש הגרמני במזרח אירופה כשלב ביניים לעריכת בחירות חופשיות. אולם כיוון שהצבא האדום שלט במדינות אלה, הוא פעל כדי להשליט בהן משטרים קומוניסטים. התהליך שהוביל להקמת המשטרים האלה נמשך עד שלוש שנים במדינות השונות וכלל שלושה שלבים:

1.       בשלב הראשון הוקמו ממשלות קואליציוניותכפי שהובטח עם נציגי ממשלות הגולה אך כל התיקים החשובים – ובייחוד משרד ראש הממשלה, משר הביטחון ומשרד הפנים – נמצאו בידי הקומוניסטים. עם זאת, נשמרו בשלב זה זכויותפוליטיות שונות והכלכלה לא הייתה סוציאליסטית אלא מעורבת.

2.       בשלב השני הנציגים הלא-קומוניסטים סולקומהממשלות.

3.       בשלב השלישי הממשלות "טוהרו" מכלהקומוניסטים שלא היו מקובלים על סטאלין בגלל היותם עצמאיים מדי או לאומייםמדי.

הדוגמא הבולטת למעבר מהיר לשלב השלישי הייתה פולין. בצ'כוסלובקיה התהליך נמשך שלוש שנים. יוגוסלביה הייתה מקרה מיוחד – המשטר היה קומוניסטי, אבל הממשלה אימצה מדיניות חוץ עצמאית; היא הצליחה בכך כיוון שהצבא האדום לא שלט בשטחה והיא נשלטה ע"י צבא שהוקם מהמחתרת הקומוניסטית המקומית. בכל המדינות האלה, הפכו המשקים למשקים סוציאליסטיים לכל דבר, כמו בברית המועצות.

המלחמה הקרה פרצה לתודעת הציבור והחלה לשאת אופי "מורגש" בעקבות נאום "מסך הברזל" של צ'רצ'יל אותו נשא במרץ 1946 בארה"ב. צ'רצ'יל קבע שבריה"מ הציבה "מסך ברזל" בין השטחים שנכבשו ע"י הצבא האדום ושאר חלקי אירופה. מעבר למסך הזה היא משליטה משטרים קומוניסטיים טוטאליטריים הסרים למרותה, בניגוד לרצון התושבים. יתר על כן, היא מאיימת להרחיב את אזור השפעתה ולהשתלט באופן דומה על המדינות הסמוכות. צ'רצ'יל קובע:

1.       בריה"מ חותרת להשתלט על אירופה – וגם עלאזורים אחרים בעולם.

2.       ברגע שהיא משתלטת על ארץ כלשהי, היא כופהעליה משטר לפי רוחה ולא מאפשרת לה להשתחרר משליטתה (ולכן הביטוי "מסךהברזל").

3.       אסור לאמץ מדיניות של פיוס כלפי בריה"מכיוון שהיא מזלזלת בחולשה ומנצלת אותה כדי לקדם את מטרותיה.

4.       בריה"מ לא מעוניינת במלחמה ולכן אם נעמודאיתן מולה יש סיכוי להגיע להסדר שימנע את הרחבת מסך הברזל.

5.       חשוב לאמץ מדיניות כזו של עמידה איתה ללאדיחוי.

עם שחרורה של יוון מהכיבוש הגרמני ב-1944, התפתחה מלחמת אזרחים בין המחתרת הקומוניסטית והמחתרת המלוכנית הפרו-מערבית שנתמכה ע"י בריטניה. המחתרת הקומוניסטית התחזקה מאוד כאשר הוקמו משטרים קומוניסטיים ברוב המדינות השכנות (יוגוסלביה, בולגריה ואלבניה) ונשק רב זרם אליה מעבר לגבול. ב-1945 הושגה הפסקת אש ונעשה ניסיון לערוך בחירות כלליות בפיקוח בינלאומי. הקומוניסטים החליטו להחרים את הבחירות ולחדש את הלחימה מתוך הציפייה שהסיוע הבריטי לכוחות המלוכנים יסתיים תוך זמן קצר על רקע הקשיים הרבים בהם בריטניה הייתה שקועה.

האיום בתורכיה היה שונה. תורכיה שמרה על ניטראליות במלה"ע השנייה ולא הייתה בה מפלגה קומוניסטית חזקה. אולם בריה"מ הגישה לה מספר תביעות לאחר המלחמה שאיימו על עצמאותה. הסובייטים דרשו תיקוני גבול לטובתם וגם הקמת בסיס ימי סובייטי במייצרים.

באמצע 1946 הבריטים הודיעו לארה"ב שאין ביכולתם לשאת במעמסה באזור זה מעבר לתקופה מוגבלת. לכן, אם האמריקאים מעוניינים למנוע השתלטות בריה"מ ובני בריתה על שתי המדינות תהיה ארה"ב צריכה לפעול בכוחות עצמה.

נשיא ארה"ב, טרומן, מגיב בשתי דרכים:

1.       הוא נשא נאום בו הוא ניסח את"1. דוקטרינת טרומן" שקבעה שארה"ב תתערב כדי למנוע מ"מיעוטיםמזוינים" או מדינות זרות להשתלט על "עמים חופשיים". היה ברור שהכוונה היא להגן עלתורכיה ויוון מהאיום הסובייטי והאיום הקומוניסטי הפנימי. יש לציין, שלפני מלחה"עהשנייה נקטה ארה"ב מדיניות של בדלנות ולא נהגה להתערב בעניינים המתרחשים באירופה. לאחר המלחמה, שקלו גורמים בארה"ב לחזור למדיניות זו אך לאחר המשבר בתורכיה ויווןהיה ברור שלא היה אפשר לחזור למדיניות הבדלנות ולכן עברו ל"מדיניות הבלימה" בכדילמנוע את ההשתלטות הקומוניסטית על אירופה.

2.       כביטוי למדיניות החדשה, שוגרו משלחותצבאיות וכלכליות לשתי המדינות האלה ותוך זמן קצר אושר להן סיוע חירום של 400 מיליוןדולר.

הפעילות המהירה של ארה"ב הצילה את המשטרים הפרו-מערביים ביוון ובתורכיה. מעבר לכך, היא סימלה את כוונתה של ארה"ב לא לחזור למדיניות הבדלנות המסורתית שלה, אלא לאמץ מדיניות פעולה של בלימה כלפי ההתפשטות הקומוניסטית-סובייטית באירופה. הדוגמאות הממחישות את מעברה של ארה"ב למדיניות של בלימה הן: הקמת נאט"ו, דוקטרינת טרומן, תוכנית מרשל, משבר ברלין ועוד.

היוזמה נקראה על שמו של מזכיר המדינה האמריקאי ג'ורג מרשל והייתה בעיקרה פרי תכנונים של בכירים במחלקת המדינה של ארה"ב, על רקע הבעיות הכלכליות החמורות של מדינות אירופה והחשש שאי-פתרונן עלול להביא לידי התמוטטות משטריהן הדמוקרטיים והשתלטותם של גורמים קיצוניים, כגון הקומוניסטים (בחלק מהמדינות האלה, כולל צרפת ואיטליה, היו מפלגות קומוניסטיות חזקות).

מרשל קרא למדינות המעוניינות בסיוע מארה"ב להתכנס יחד איתה כדי להגיש את צרכיהן ולהקים מסגרת משותפת שתאפשר שימוש יעיל בכספים שיתקבלו. מדינות מזרח אירופה הוזמנו אף הן אך בריה"מ פרשה מהוועידה ואילצה את מדינות מזרח אירופה לפרוש איתה מתוך הטענה שהמסגרת הכלכלית המתוכננת אינה אלא "מכשיר אימפריאליסטי" להשתלטות ארה"ב על המשק האירופאי.

16 מדינות, כולל ארה"ב, התכנסו בפאריז ביולי 1947 והקימו את "הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה". כמשקל נגד הקימה בריה"מ וגרורותיה במזרח אירופה את ארגון ה"קומיקון" לשיתוף פעולה כלכלי ב-1949.

מימוש התוכנית נמשך כארבע שנים, במהלכן הושקעו 13 מיליארד דולר בתמיכה כלכלית ובייעוץ טכני למדינות אירופה שהצטרפו לארגון. בנוסף חברות הארגון גייסו בעצמן עוד 9 מיליארד דולר. התוכנית קצרה הצלחה רבה ותוך מספר שנים הייצור התעשייתי והתוצרת החקלאית של חברות הארגון התפתחו באופן ניכר. חלק גדול מכספי הסיוע נוצלו לרכישת מכונות וציוד תעשייתי כבד.

תוכנית מרשל לא רק עזרה למדינות מערב אירופה לשקם את עצמן מבחינה כלכלית, היא גם חיזקה את משטריהן הדמוקרטיים ואת הקשר שלהן לארה"ב.

1.       בועידות הפסגה הוחלט שאחרי המלחמה גרמניהתחולק לארבעה אזורי כיבוש וגם העיר ברלין (על אף העובדה שהיא נמצאת כולה בתוך אזורהכיבוש הסובייטי).

2.       פורץ וויכוח בין המעצמות לגבי שיקומה שלגרמניה. ארה"ב ובריטניה היו מעוניינות בשיקומה של גרמניה ואולם בריה"מ וצרפת, שנכבשו ע"י גרמניה הנאצית, התנגדו.

3.       כעבור זמן מה צרפת מאמצת את הקו של ארה"בובריטניה מתוך הרצות לזכות בסיוע מצד ארה"ב ולשפר את היחסים איתה ועם בריטניה עלרקע היווצרות המלחמה הקרה.

4.       יחסי שני הגושים מחריפים על רקע פרסומה שלדוקטרינת טרומן וקיום ועידת פאריז.

5.       שלוש מעצמות המערב מחליטות להנהיג מטבעחדש באזורי הכיבוש שלהן כדי לייצב את המשק הגרמני. ברית המועצות מתנגדת ולאמעוניינת שהמשק הגרמני ישוקם. אולם שלוש המעצמות החליטו לבצע את המהלך ללא הסכמתה, כולל באזורים שלהן בברלין.

6.       בריה"מ מחליטה להגיב ע"י הטלת הסגר יבשתיעל מערב ברלין (אזורי הכיבוש של שלוש המעצמות). יש סברה שהיא קיוותה לאלץ את שלושהמעצמות האחרות לוותר על מערב ברלין באמצעות המהלך הזה. הייתה תחושה שהעימות ביןשני הגושים הגיע ל"רגע של אמת".

7.       ארה"ב ובריטניה מחליטות לקיים "גשראווירי" למערב ברלין. במשך 11 חודשים בוצעו יותר מ-275 אלף טיסות למערב ברלין כדילספק לתושבים ולחיילים שם את כל צורכיהם. ככל שהחודשים חלפו, זרם האספקה גדלבהתמדה.

8.       הסובייטים הבינו שמדיניותם נכשלה והחליטולבטל את המצור היבשתי במאי 1949.

9.       במהלך תקופת המצור, ארה"ב, בריטניה וצרפתטיפחו באזוריהן מוסדות דמוקרטיים ולאחר ניסוח חוקה ועריכת בחירות כלליות הן מחליטותלחבר את אזורי הכיבוש שלהן ולכונן את "הרפובליקה הגרמנית הפדראלית" ("מערבגרמניה"). המדינה החדשה כללה גם את מערב ברלין.

10.    חודשים ספורים לאחר מכן, הסובייטים מקימיםאת "הרפובליקה הגרמנית הדמוקרטית" ("גרמניה המזרחית") באזור שלהן, כולל החלק המזרחישל ברלין.

התוצאות של משבר ברלין:

כיצד באו לידי ביטוי מאפייני "המלחמה הקרה"?:

הקמת ארגונים צבאיים וכלכליים באירופה:

1.       ב-1948 הוקמה ברית הגנה בין בריטניה, צרפתומדינות "בנלוקס" (בלגיה, הולנד ולוקסמבורג) לאחר השלמת ההשתלטות הקומוניסטית עלצ'כוסלובקיה (שעד אז התקיימה בה ממשלה קואליציונית של ממש).

2.       לאור המימדים הצנועים של הברית הזו לעומתעוצמת האיום הסובייטי, החליטו ארה"ב ומדינות דמוקרטיות אחרות להקים את ברית נאט"ו – הברית הצפון אטלנטית. הברית כללה את ארה"ב וקנדה במערב האוקיינוס ורוב מדינותאירופה המערבית – כולל בריטניה, צרפת ואיטליה. היא הייתה אמורה להיות בתוקף 20שנה.

3.       יוון ותורכיה הצטרפו לבריתב-1950.

4.       גרמניה המערבית הצטרפה לנאט"ו ב-1954ובעקבות הצטרפותה הקימה בריה"מ את "ברית וורשה" עם מדינות החסות שלה באירופההמזרחית.

הקמת נאט"ו ציינה את נטישת מדיניות הבדלנות המסורתית של ארה"ב. יתר על כן, ההיערכות של כוחות נאט"ו שיקפה תורה אסטרטגית חדשה של ארה"ב שהתבססה על מדיניות של בלימת ההתפשטות הסובייטית ונכונות להגיב ב"גמול מסיבי" – כולל האיום בהפעלת נשק אטומי –  למקרה של תוקפנות מצד הכוחות הסובייטים הקונבנציונאליים העדיפים על מערב אירופה.

סוג המוסד	הגוש המערבי	הגוש המזרחי
מוסדות צבאיים	נאט"ו (1949): בתקנון של נאט"ו נכתב שהתקפה על חברה אחת תיחשב כהתקפה על כל החברות בברית.	ברית וורשה (1955): הגוף הזה הוקם לאחר הצטרפות גרמניה המערבית לנאט"ו.
מוסדות כלכליים	הארגון לשיקומה הכלכלי של אירופה (1947): הארגון הוקם כדי לאפשר למדינות מערב אירופה לזכות לסיוע כלכלי מארה"ב באמצעות תוכנית מרשל.	ה"קומקון" (1948): הארגון הזה הוקם לאחר פרישת ברית המועצות ומדינות מזרח אירופה מועידת פאריז שכונסה כדי לדון בתוכנית מרשל.
מוסדות פוליטיים	נאט"ו (1949): נאט"ו הוקמה גם כמסגרת לשיתוף פעולה בתחום המדיני.	ה"קומינפורם" (1948): פירוט מחוץ לטבלה

הקומיניפורם הוקם 5 שנים לאחר פירוק ה"קומינטרן". הקומינטרן (האינטרנציונאל הקומוניסטי) הוקם ב-1919 כמסגרת לשיתוף פעולה בין המפלגות הקומוניסטיות בעולם. למעשה, הוא שימש כמכשיר ביד המשטר הסובייטי. עצם קיומו עורר חרדה רבה בעולם הקפיטליסטי, בייחוד בבריטניה ובארה"ב. לכן, ממשלת בריה"מ פירקה אותו ב-1943 כמחווה של רצון טוב כלפי בעלות בריתה במלחמת העולם השנייה. לעומת הקומניטרן, הקומינפורם הוקם כמסגרת לשיתוף פעולה בין המדינות הקומוניסטיות. אולם המפלגות הקומוניסטיות הגדולות בצרפת ואיטליה הצטרפו אף הן כחברות בגוש החדש.

1.       מגמת האיחוד באירופה המערבית קיבלה דחיפהחזקה מכמה גורמים בשנים הראשונות שלאחר סיום מלחמת העולםהשנייה:

–          הכרת מדינות מערב אירופה בחולשתן מול מעצמות העל.

–          ראיית בריה"מ, ולא גרמניה, כמעצמה המאיימת על יציבותה וביטחונה של אירופה המערבית.

–          הצורך לשקם את המשק המערב-אירופאי כולו כתנאי להתאוששות הכלכלית של המדיניות השונות באזור.

1.       פרסום תוכנית מרשל, כולל התנאי שאירופהתקים מסגרת כלכלית משותפת כדי להחליט על השימוש בכספי הסיוע ("הארגון לשיתוף פעולהכלכלי באירופה") הוסיף דחיפה למגמה זאת.

2.       ב-1950 הוקמה "מועצת אירופה", שהייתהמורכבת מנציגי המדינות החברות בארגון זה. לגוף זה ניתנו סמכויות ייעוץ והמלצה בלבדאך במשך השנים הוא התפתח לגוף הרבה יותר חזק, שמסונפים אליו פרלמנט, מועצת שרים, בית משפט עליון ומגילת זכויות האדם התקפה בכל המדינות החברות.

3.       ב-1952 הוקמה "קהיליית הפחם והפלדה" ע"יצרפת, גרמניה המערבית, איטליה ומדינות בנלוקס. הקהילייה צמחה מהצורך לתאם את הייצורוהשיווק בענפים אלה.

4.       ב-1958 הקימו שש מדינות את "השוק האירופאיהמשותף" שחתר לשיתוף פעולה כלכלי נרחב ביותר (כולל תיאום מדיניות סבסודים ומכסים) וגם לשיתוף פעולה בנושאים מדיניים, כולל מדיניות האטום.

5.       בריטניה, שנשארה מחוץ ל"קהילייההאירופאית", יזמה את הקמת "ההתאחדות האירופאית לסחר חופשי" ב-1959, שמנתה שבעמדינות וביניהן מדינות סקנדינביה. אולם השוק האירופאי המשותף התגלה כגוף בעל עוצמהכלכלית גדולה יותר ונטיות איחוד חזקות יותר.

6.       מגעים לאיחוד בין שני הארגונים הנ"ל נתקלובקשיים שונים. בריטניה גילתה יחס אמביוולנטי על רקע מסורת "הבדידות המזהירה" שלהוקשריה עם מדינות "חבר העמים הבריטי". יתר על כך, נשיא צרפת, דה גול, התעקש להשאיראת בריטניה בחוץ ונימק את התנגדותו במדיניות הגרעין הנפרדת של בריטניה ויחסיההמיוחדים עם ארה"ב.

7.       ב-1967 אוגדו כל המוסדות שהוקמו ע"י ששהמדינות במסגרת כלכלית שכונתה "הקהילייה האירופאית" וב-1973 התקבלו בריטניהוהמדינות האחרות לקהילייה. במשך השנים תוכננו ובוצעו פרוייקטים שונים להגברת האיחודבקרב חברי הקהילייה, כולל ביטול מכסים, הרחבת מוסדות הפרלמנט האירואפי וביטול הצורךבויזות. ב-2001 אף הונהג מטבע ה"יורו" וסוכמו תוכניות להנהגת "אזרחותאירופאית".

8.       שאר מדינות העולם חתמו, או מנהלות מו"מלחתימה, על הסכמים כלכליים עם השוק.

9.       מדינות אירופאי הצטרפו ל"שוק" במשך השניםוהתפוררות ה"גוש המזרחי" נתנה תנופה למגמה הזו וחלק מהמדינות שהיו קודם לכן ב"בריתוורשה" משמעות כעת כחברות ב"קהילייה האירופאית".

המאבק של היישוב היהודי ושל התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית עצמאית–

עמדתויהן של בריטניה וארצות הברית ביחס לבעיית הפליטים והעקורים היהודים באירופה ובשאלת א"י בשנים שלאחר סיום המלחמה:

כתבות בעיתונים ומכתבים של ניצולים שפורסמו בתקשורת בארה"ב הפנו את תשומת הלב הציבורית למתחולל במחנות העקורים. בלחץ ארגונים יהודיים ואנשי ממשל, מינה נשיא ארה"ב, הארי טרומן, בקיץ 1945, ועדה מיוחדת שתבדוק את מצב היהודים במחנות העקורים באזורי הכיבוש האמריקאיים. בראשות הוועדה עמד ארל האריסון, איש ציבור וחבר לשעבר ברשות הבינלאומית לענייני פליטים. בחודש יולי 1945 סיירה ועדת האריסון ביותר מ-30 מחנות עקורים, סקרה את תנאי החיים בהם ונפגשה עם ניצולים. הדו"ח שחיברה הוועדה העיד על הזעזוע העמוק שעבר על חבריה לנוכח מצבם של העקורים וכלל גינוי חריף למדיניות של רשויות הצבא ביחסם אליהם: "נראה שזולת השמדה של יהודים, אנו נוהגים בהם כפי שנהגו הנאצים" – בהשוואה מופרזת זו נתנו חברי הוועדה ביטוי להתרשמויותיהם הקשות מתנאי חייהם של הניצולים ומן הייאוש והמירמור שהביעו בפניהם.

ועדת האריסון קבעה שהפתרון היחיד לבעיית הפליטים הוא עלייתם לארץ ישראל, והמליצה שארה"ב תדרוש מהבריטים להקצות לאלתר מאה אלף רישיונות עלייה, עוד לפני שיימצא הסדר כולל לשאלת א"י. בעקבות ממצאי הוועדה, הוכנסו שינויים של ממש בתנאי החיים של העקורים והגנרל אייזנהאואר, המפקד העליון של הכוחות האמריקניים, הגביר את הפיקוח על מחנות העקורים ודאג לשיפור תנאי החיים של הניצולים. באוקטובר 1945 מונה השופט היהודי-אמריקני סיימון הירש ריפקינד ליועץ לענייני העקורים היהודים של המטה הצבאי. בסוף אותו חודש ביקר יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, במחנות שהוקמו באזורי הכיבוש האמריקניים בגרמניה. הוא נפגש עם אישי צבא בכירים וביקש מרשויות הצבא להנהיג שיפורים ניכרים בתנאי החיים במקום ולאפשר אוטונומיה רחבה לעקורים במחנות. לא כל הצעותיו של בן גוריון התקבלו, אך ביקורו האיץ את תהליכי השינוי ועורר התרגשות רבה בקרב העקורים וגם השפיע רבות על בן-גוריון עצמו – יחסו לעקורים השתנה והוא ייחד לשארית הפליטה מקום מרכזי במדיניות הציונית.

בינואר 1946 הוקמה ביוזמת בריטניה ועדה נוספת לחקירת בעיית העקורים היהודים השוהים בגרמניה. ועידה זו הוקמה בעקבות דרישתו של נשיא ארה"ב מבריטניה להקצות 100 אלף אשרות עלייה לא"י ליהודים העקורים. ועדה זו הייתה משותפת לארה"ב ולבריטניה ובמסגרת חקירתה ביקרה בארץ ישראל ובמקומות הריכוז העיקריים שבהם שהו העקורים בגרמניה. באפריל 1946 הגישה הוועדה את ממצאיה. הבריטים העריכו שוועדה מעורבת לא תגיע להסכמה הנוגדת את עיקרי מדיניותם בארץ ישראל ולכן הבטיחו לקבל כל מסקנה שאליה תגיע הוועדה. אך הם טעו – חברי הוועדה ביקשו לבדוק אם אכן רוצים הפליטים להגר לא"י ולשם כך שוחחו עם הניצולים והתייעצו עם אנשי צבא ועם עובדי אונר"א והמליצו בסופו של דבר על מתן מאה אלף היתרי עלייה לעקורים. הבריטים ניסו לטרפד את המלצות הוועדה באמצעות הצבת מכשולים בדרך למימוש ההמלצה על עלייה נרחבת לא"י. אולם דווקא סעיף זה בממצאי הוועדה, זכה לתמיכה גורפת בזירה היהודית ובזירה הבינלאומית. עם זאת הבריטים עמדו על סירובם והקשו על העלייה לא"י.

עמדת הבריטים בשאלת ארץ ישראל:

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה, התכנסה ועידת מפלגת ה"לייבור" בעיר בלקפול וקיבלה החלטות פרו-ציוניות כולל הצורך להקים מדינה יהודית בא"י לאחר המלחמה ולפתוח את הארץ לעליית יהודים בהיקף רב ולעודד הגירה של ערבים משטח המדינה היהודית כדי שהיא תוכל להתפתח בביטחון. מפלגת הלייבור זכתה בבחירות וקלמנט אטלי, אחד ממנסחי החלטות בלקפול, נבחר כראש ממשלה. ארנסט בווין נבחר כשר החוץ. אולם זמן קצר לאחר מכן, הממשלה הבריטית חזרה בה מהמצע הפרו-ציוני של ועידת בלקפול והחליטה להמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבן בתקיפות.

לתפנית זו היו מספר גורמים:

1.       המלחמה הקרה פרצה ובריטניה חששה מכוונתבריה"מ לשלב את המזרח התיכון באזור ההשפעה שלה.

2.       מלחמת העולם השנייה הוכיחה את החשיבותהאסטרטגית של האזור למערב (נפט, תעלת סואץ, קרבת צפון אפריקה למערב אירופהוכו').

3.       בריטניה הכירה בעובדה שהיא נחלשה ולכן לאהיה ביכולתה להבטיח את האינטרסים שלה באזור לאחר המלחמה ללא עזרת משטרים ידידותייםבעולם הערבי.

לכן, היא החליטה לחדש את מדיניות הפיוס כלפי הערבים ומדיניות זו חייבה אותה לבטל את הבטחותיה ליהודים. המדיניות החדשה הזו באה לידי ביטוי בנאום שנשא בווין בנובמבר 1945. עיקרי דבריו היו:

1.       יהודי אירופה סבלו רבות במלחמה אך הפתרוןלמצוקתם אינו "לגרש אותם מאירופה", אלא לשלב אותם בשיקומה הכללי של היבשת. אירופההיא ביתם והיא אף זקוקה לתרומתם כדי להשתקם.

2.       עתידה של א"י הואבעיהנפרדתועליה גדולה של יהודים אליה רק תחריף את הבעיה. לכן, העלייה היהודיתחייבת להיות בעלת מימדים צנועים.

3.       העולם הערבי כולו עוקב אחר ההתפתחויותבא"י ולכן אין להחליט על גורלה של הארץ בלי להתחשב גם בדעתו.

4.       בריטניה תמשיך לקיים את מדיניות הספר הלבןשל 1939 גם בעתיד.

הועדה המליצה על הקמת מדינה פדרטיבית המחולקת לארבעה "קנטונים" – אחד בשלטון יהודי (קנטון קטן), אחד בשלטון ערבי והשאר בשלטון בריטי כאשר ענייני חוץ וביטחון יהיו בידי הנציב הבריטי העליון אך יהיו פרלמנטים נפרדים לאזור הערבי ולאזור היהודי. במסגרת כזו ניתן יהיה לאפשר ל-100 אלף עקורים לעלות ארצה ולבטל את תקנות הקרקעות של 1940. התוכנית נדחתה ע"י היהודים והערבים (וגם ע"י ארה"ב).

זהו עיבוד של תוכנית מוריסון-גריידי, המורה על הקמת "משטר נאמנות" לחמש שנים בלבד ועליית 4000 יהודים מדי חודש במשך שנתיים. השיטה של הקנטונים תישמר והארץ תזכה לעצמאות תוך 5 שנים אם יבשילו התנאים.

היהודים והבריטים דחו גם את תוכנית זו.

ועדה שמונתה ע"י האו"ם במאי 1947 לדיון בשאלת א"י.

אונסקו"פ המליץ לחלק את א"י לשלוש ישויות מדיניות – מדינה יהודית, מדינה ערבית ואזור בינלאומי בסביבות ירושלים בחסות האו"ם. לאחר תיקונים בועדות האו"ם, המדינה היהודית עמדה לקבל 55 אחוזים מהשטח והמדינה ערבית 43 אחוזים מהשטח והשטח הבינלאומי – 2 אחוזים.

1.       השפעה השואה על חברי הוועדה – רובם הגדולהשתכנעו שהצדק ההיסטורי מחייב לתת ליהודים לא רק מדינה, אלא מדינה בעלת יכולת קיוםמינימלי.

2.       המציאות הדמוגרפית החדשה בנגב – הוקמובנגב עשרות יישובים יהודיים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה והמציאות הזו סיפקהלגיטימיות למסירת הנגב לידי המדינה היהודית, אף על פי שהאוכלוסיה הבדואית בנגבהייתה גדולה בהרבה מהאוכלוסייה היהודית.

3.       השפעת החוויות של חברי הוועדה – כמו ועדתהאריסון, אונסקו"פ ערכה ביקור בחלק מ"מחנות העקורים" וחבריה הושפעו מאוד ממה שהםראו ושמעו שם. היו להם גם מפגשים חשובים ומרגשים עם דמויות יהודיות בכירות (כוללאנשי מחתרת), בו בזמן שהערבים החרימו אותם. בנוסף לכך, במהלך ביקורם בארץ, התרחשההפרשה הדרמטית של ספינת המעפילים "אקסודוס".

המאבק בבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי" ותגובת הבריטים למאבק:

על רקע התפנית האנטי-ציונית במדיניות הבריטית, תפנית שהשתקפה באופן מיוחד בנאומו של בווין, הורה דוד בן-גוריון (יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית בא"י) לראשי ההגנה (שכפופה למוסדות הלאומיים) לפתוח במאבק נגד בריטניה ואף ליזום את הקמתה של מסגרת למאבק משותף של שלוש המחתרות (הגנה, אצ"ל, לח"י) נגד הבריטים, מסגרת שנקראה "תנועת המרי העברי".

תנועת המרי לא איחדה את שלוש המחתרות, אך סיפקה מנגנון לתיאום פעולותיה. המנגנון היה "ועדת X", ועדה שהורכבה מנציגי המחתרות שהתכנסה כדי לאשר או לדחות את המבצעים שתוכננו ע"י כל אחת מהן. במסגרת ועדת X, נציג ההגנה (שייצג את המוסדות הלאומיים) היה יכול לבטל כל פעולה של האצ"ל או הלח"י שנראתה בעיניו כלא רצויה.

1.       "ליל הרכבות" – 1.11.1945:מסילות הברזל בארץ חובלו ב-153 נקודות ע"י אנשי הפלמ"ח. אנשי האצ"ל והלח"י חיבלובמתקני התחנה המרכזית של הרכבת בלוד.

2.       פיצוץ תחנות משטרה ומתקני רדאר בגבעתאולגה וסידנא עלי – 25.11.1945:פעולות אלה היו תגובה על מעצר מעפילים ופלמ"חניקיםשעזרו להם לעלות על החוף ועל רצח תשעה חברי קיבוצים ליד החוף שניסו למנוע את כניסתהכוחות הבריטיים שחיפשו עולים "בלתי-חוקיים" ע"י הקמת גדר חיה.

3.       תקיפת שדות תעופה בריטיים –25.2.1946:במסגרת תקיפה זו הושמדו גם 20 מטוסים שחנו עלהקרקע.

4.       "ליל הגשרים" –17.6.1946: אנשי הפלמ"ח פוצצו עשרה מתוך 11 הגשרים שחיברו את הארץלארצות השכנות. בגשר א-זיב נתקלו בבריטים ונהרגו 14 אנשי פלמ"ח.

5.       "השבת השחורה" –29.6.1946:הבריטים מרכזים 17 אלף חיילים ומטילים עוצר על 27יישובים וגם על בנייני הסוכנות היהודית. כמעט 3000 איש נעצרים ונשלחים למחנות מעצר, כולל כמעט כל ראשי היישוב ששהו בארץ (בן גוריון וויצמן היו אז בחו"ל). "סליק" (מחסןמוחבא של נשק) חשוב נתגלה בקיבוץ יגור אך רוב הסליקים החשובים לא נחשפו. מפקדהאצ"ל, מנחם בגין, שהסתתר מאחורי קי כפול בדירה בת"א, לא מתגלה.

6.       פיצוץ מלון המלך דוד –27.7.1946:מרכז הממשל הבריטי והמפקדה הצבאית העליונה שכנו באחדמאגפי המלון. כיוון שהופעלה ע"י האצ"ל כמו גדולה מדי של חומר נפץ, ועל רקע העובדהשהבריטים סרבו להתייחס לאזהרות טלפוניות לפנות את המלון, נהרגו יותר מתשעים אנשים – רובם יהודים. נציגי ההגנה בוועדת X טענו מאוחריותר שהפועלה חרגה מהאישור שניתן לה. בעקבות הפעולה, הסוכנות דורשת מה"הגנה" לשיםקץ לתנועת המרי על רקע אזהרות בריטיות והתגברות דעת-קהל שלילית לאחר פיצוץ המלון. שלוש המחתרות ממשיכות את המאבק בנפרד ובשיטות שונות.

האצ"ל והלח"י ניהלו "מאבק רצוף" ופעולותיהם נעשו עוד יותר נועזות וקטלניות.

המאבק של האצ"ל:

האצ"ל תקף מתקני צבא ומשטרה והרבה קרבות דמים עם הבריטים. גולת הכותרת הייתה הפריצה לכלא עכו במאי 1947 (אחד משני בתי הכלא המוגנים ביותר בארץ) ושחרור מאות אסירים (רובם ערבים!!), צעד שהנחית מהלומה פסיכולוגית קשה על הבריטים. כתוצאה מפעולותיהם הרבות, עשרה מ-11 עולי הגרדום היהודיים בשנות מאבק אלה היו חברים באצ"ל. התליות נפסקו רק אחרי שהאצ"ל תלה שני סמלים בריטיים לאחר תליית ארבעה מאנשיו.

המאבק של הלח"י:

הלח"י אימץ קו של "טרור אישי" (פגיעה באנשי צבא וממשל בריטיים) בנוסף לתקיפת מתקנים. הטקטיקה הזו לא נועדה רק להפחיד את הבריטים ולשכנעם להסתלק מהארץ, אלא גם על רקע המצודים הבריטיים אחרי אנשי הלח"י במהלך השנים.

תגובת הבריטים:

הבריטים הגיבו בהגדלת כוחם הצבאי בארץ למאה אלף, אך דעת הקהל בבריטניה הייתה קשה, הן ביחס לאבידות ולמעשי חייליהם והן ביחס להוצאות הכלכליות הנגזרות מההסלמה במצב. אי לכך אין ספק שהמרד המזוין היה אחד הגורמים העיקריים להחלטתה של בריטניה לפנות לאו"ם כדי להחזיר את המנדט.

"המאבק הצמוד" של ההגנה:

ההגנה קיימה "מאבק צמוד", מאבק שבו כל הפעולות הן צמודות למטרות ההעפלה, ההתיישבות וההצטיידות בנשק. המדיניות הזו הביאה לידי כך שהיו מעט תקריות דמים, יחסית, בינה לבין כוחות בריטיים. כיוון שההגנה הייתה ארגון גדול (פי עשרה מהאצ"ל והלח"י ביחד), הוא היה חשוף מאוד לפעולות תגמול בריטיות. ראשי ההגנה נימקו את מדיניותם גם בכך שהארגון חייב לשמור על כוחו למאבק עם הערבים לאחר הסתלקות הבריטים.

העפלה היא הכניסה הבלתי חוקית לא"י ישראל שאורגנה ע"י היישוב העברי בזמן המנדט הבריטי, מתחילת שנות השלושים ועד קום המדינה.

הדוגמא הראשונה לספינת מעפילים הייתה ספינת ה"ויילוס", ספינה שנשלחה ע"י תנועת החלוץ באירופה בסיוע ההגנה.

ה"העפלה הרוויזיוניסטיתת" מתחילה ב-1937 עם בואה של ה"אף על פי" (הרביזיוניסטים התלוננו שהסוכנות הפלתה אותם לרעה בחלוקת ה"סרטיפיקטים" ולכן נאלצו להעלות את אנשיהם בדרך זו).

בשנת 1938 ההגנה מקימה את "המוסד לעלייה ב'", הנוטל על עצמו את האחריות להעפלה. גם גופים יהודים פרטיים מארגנים ספינות מעפילים וחלק גדול מהמעפילים שהגיעו ארצה דרך הים מאירופה ב-1939-1940 הגיעו בספינות כאלה.

במהלך המלחמה הגיעו פחות מ-16,500 מעפילים. תקופה זו מתאפיינת לא רק בניסיונות בריטיים למנוע את בואן של האניות בעזרת חיל האוויר וחיל הים, אלא במדיניות בריטית של גירוש מעפילים לאי מאורציוס שבאוקיינוס ההודי ולמקומות אחרים. תקופה זו לוותה גם באסונות שונים:

–          ספינת מעפילים בשם "פטריה" (מולדת) שנתפסה ע"י הבריטים ב-1940 ונועדה להסיע 1700 מעפילים למאוריציוס, פוצצה ע"י אנשי ההגנה בהיותה בנמל חיפה. הכוונה הייתה לשתק את המנועים בלבד, אך הספינה טבעה מהר ויותר ממאתיים מעפילים נהרגו.

–          769 מעפילים הפליגו מנמל קונסטנצה (רומניה) לחוף הים השחור. הם הגיעו למים הטריטוריאליים של תורכיה והקברניט, ביודעו שהספינה הייתה רעועה, ביקש רשות לעגון בחוף. התורכים התנו את רשותם בהבטחה של ממשלת בריטניה שהיהודים יועברו מתורכיה למקום אחר כעבור זמן מה. הבריטים סרבו לדרישה וממשלת תורכיה אילצה את הסטרומה לצאת משטחה. תוך זמן קצר הספינה טובעה וכל הנוסעים פרט לאחד נהרגו.

ההגנה החליטה להעניק עדיפות למוסד לעלייה ב' במסגרת "המאבק הצמוד" שהכריז עליו לאחר המלחמה. נציגי המוסד לעלייה ב' סייעו להקמת "תנועת הבריחה" ויותר יהודים עשו את דרכם לנמלים בחוף הים התיכון. חיילי הבריגדה ויחידות אחרות של חיילים מא"י הושיטו עזרה לא מבוטלת לשיירות אלה ותוך שלוש שנים הגיעו ארצה כ-84,330 מעפילים.

1.       מעצר המעפילים במחנה עתלית ושחרורםההדרגתי על חשבון אשרות העלייה שהובטחו בספר הלבן של 1939 ולאנוצלו.

2.       לאחר מילוי המכסה הנ"ל – גירוש המעפיליםלמחנות בקפריסין.

3.       כיוון ששיטה זו לא הצליחה לבלום את זרםהמפעילים, החליטו הבריטים לאלץ את הספינות לחזור לנמלי היציאה ולהחזיר את הנוסעיםלחוף. הספינה שנבחרה ראשונה מבין אלה הייתה האקסודוס, שהגיעה ארצה עם קרוב ל-4500מעפילים ביולי 1947. אולם המעפילים סירבו לעלות על החוף בצרפת והשלטונות הצרפתייםסירבו להשתמש בכוח לשם כך. המעפילים אף הכריזו על שביתת רעב והזמינו את העיתונותהבינלאומית. כשהבריטים ראו שדעת הקהל מוקיעה אותם ושהמצב עלול רק להחמיר, הם החליטולאלץ את הספינה לעגון בהמבורג ולהכריח את הנוסעים לרדת באזור הבריטי הכבוש בגרמניה. החלטה זו – לאלץ אנשים מ"שארית הפליטה" לחזור לאדמות גרמניה – קוממה נגדה עוד יותראת דעת הקהל העולמית (וגם תנועת "הבריחה" הובילה את המעפילים שוב לנמל יציאה בדרוםהיבשת).

1.       ההעפלה הייתה מבצע עממי רב-היקףואידיאליסטי מאוד שליכד את היישוב כולו, הגביר את תחושת עוצמתו והסב לו תחושתשליחות קולקטיבית.

2.       ההעפלה פגעה מאוד בדימוי של ממשלתבריטניה, בייחוד בדעת הקהל האמריקנית ובכך שימשה כמכשיר פוליטי יעילביותר.

3.       אין ספק שאי-יכולתה של בריטניה להתמודד עםההעפלה "הזורמת" הייתה גורם חשוב בהחלטתה להחזיר את המנדטלאו"ם.

1.       הקמת יישובי "חומה ומגדל" במהלך מאורעותתרצ"ו-תרצ"ט היוותה גורם חשוב בהתעצמות היישוב באותן השנים. היא גם סיפקה דגםלפעולות התיישבותיות בעתיד.

2.       המבצעים האלה צומצמו במהלך המלחמה אךהסתמה תפנית חשובה מאוד – ריכוז המאמץ בנגב, חבל ארץ גדול ללא אוכלוסיה ערבית קבועהשל ממש, בו עוד ניתן לישוב להגיע למעמד של מיעוט גדול חזק תוך זמן קצר. במהלך שנותהמלחמה נקנו אדמות רבות בנגב, הוקמו "תחנות ניסוי חקלאיות" (שהפכו לקיבוצים במשךהשנים) והונחו קווי מים אליהן.

3.       אחרי "השבת השחורה" החליט בן-גוריון להגיבב"תגובה ציונית הולמת" – הקמת יישובים בקנה מידה גדול.

4.       גולת הכותרת: הקמת 11 ישובים בנגב למחרתיום כיפור ב-6.10.1946 ולאחר מכן עוד ועוד יישובים.

5.       אין ספק שהקמת הישובים האלה בנגב היווגורם חשוב לצירוף הנגב לשטח היהודי ע"י אונסקו"פ.

המאבק המזוין של המחתרות היהודיות חייב אותה לשגר מאה אלף חיילים לא"י. הנוכחות הצבאית הגדולה הזו היוותה נטל כלכלי כבד עבורה והידיעות על פגיעות בקרב החיילים עוררה דרישה בקרב דעת הקהל "להחזיר את הבנים הביתה".

מאמציה של בריטניה למנוע את העפלתם של ניצולי השואה פגעה קשות בדימוייה, בייחוד בארה"ב, ממנה ציפו הבריטים לסיוע כלכלי בקנה מידה גדול.

כל הניסיונות של הבריטים לגבש תכנית מדינית שתפתור את הבעיה ושתהיה מקובלת גם על ארה"ב – שדרשה ממנה להעלות מאה אלף יהודים ממחנות העקורים – נכשלו.

יש סברה שהבריטים קיוו שהאו"ם לא יידע איך להתמודד עם "החזרת המנדט" ויבקש מבריטניה לשמור עליו, ואז הבריטים יוכלו לדרוש סיוע מדיני, כלכלי וצבאי כתנאי לכך.

התמדתו של היישוב היהודי בבנין הבית הלאומי והישגיו בתחומים השונים: עלייה, התיישבות, כלכלה, מסגרות ביטחוניות ומוסדות. מאבקו של היישוב היהודי נגד המדיניות הבריטית שניסתה לעצור את התפתחות בניין הבית הלאומי היהודי, המאבק בימי תנועת המרי העברי ולאחר פירוקה "המאבק הצמוד" ו"המאבק הרצוף" שהגבירו את לחץ דעת הקהל בבריטניה לסיום השלטון בא"י.

השפעת השואה, ושארית הפליטה שהתרכזה ברובה במחנות העקורים על דעת הקהל: אלה גיוונו את העמדה של מדינאים לכיוון תמיכה בהקמת מדינה יהודית. ניסיונותיהם של העקורים לעלות לא"י למרות ניסיונות הבריטים למנוע זאת מהם.

העמדה של ארה"ב: המעורבות האמריקנית בנושא שארית הפליטה במחנות העקורים, השפעת דו"ח האריסון על דעת הקהל בארה"ב וכגורם מדרבן על הלובי היהודי בארה"ב. דרישת הממשל מהבריטים להתיר כניסה של מאה אלף פליטים, דרישה שלא נענתה.

הדיון באו"ם ועמדת מעצמות העל:

כיוון שמזכירות האו"ם הגדירה את תוכנית אונסקופ כ"נושא מדיני חשוב", נדרש רוב של שני שלישים בעצרת האו"ם כדי לקבל אותה.

היה ברור שהשגת הרוב הדרוש תהיה קשה מכמה סיבות:

-כל המדינות הערביות והמוסלמיות, וגם מדינות כמו יוון, שהיו להן כנסיות, קהילות או אינטרסים חיוניים בחלק ממדינות ערב – עמדו בוודאות להצביע נגד.

-המלחמה הקרה הייתה בעיצומה וארה"ב ובריה"מ נקטו עמדות סותרות בכל נושא בינלאומי. עם זאת היה ברור שללא תמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, לא היה כל סיכוי להגיע לרוב הדרוש. בסופו של דבר שתי המעצמות החליטו להצביע בעד ולהפעיל לחץ על בעלות בריתן שגם יצביעו בעד. אולם השיקולים של שתי המעצמות היו שונים.

1.       הסובייטים רצו לחדור למזרח התיכון וזהחייב את סילוק ההשפעה הבריטית באזור. על פי סברה אחת הם האמינו שאם הבריטים יאבדואת השפעתם המכרעת באחת ממדינות האזור (ישראל במקרה הזה), תיווצר "תופעת דומינו" שתביא לידי אובדן כל מאחזיה באזור תוך מספר שנים.

2.       הסובייטים טענו שהשיקול המכריע עבורם היהזכותם של היהודים למדינה בא"י, בייחוד על רקע השואה שקירבה את שני העמים על בסיססבלם המשותף.

3.       יש סברה שהעובדה שבראש היישוב היהודי בארץעמדו מפלגות סוציאליסטיות תרמה אף היא לקירבה הזאת.

דעת הקהל האמריקנית – בעיתונות ובקונגרס – תמכה באופן מכריע בהקמת מדינה יהודית. הסבל של היהודים בשואה תרם לכך אך הפעילות הפוליטית הנמרצת של הקהילה היהודית בארה"ב לאחר השואה יצרה לחץ כבד על השלטון לפעול לטובת היהודים. יש הטוענים שרצונו של טרומן לזכות ב"קול היהודי" בבחירות לנשיאות שעמדו להיערך תוך שנה היווה אף הוא שיקול.

הפעילות הפוליטית של יהודי ארה"ב חרגה מהזירה האמריקנית הפנימית בעזרת ידידים בעלי עמדות בכירות בכנסיה הקתולית היוונית (כגון הארכיבישוף של ניו יורק) ואנשי עסקים בעלי השקעות חשובות במדיניות עניות ("רפובליקת הבננות" במרכז אמריקה וליבריה באפריקה). הופעלו לחצים לגיוס קולות נוספים בעצרת.

בסופו של דבר כל מדינות הגוש המזרחי הצביעו בעד התוכנית וגם חלק גדול ממדיניות שהיו באזור ההשפעה של ארה"ב.

33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו-10 מדינות נמנעו.

היישוב היהודי צהל אך היו גם חששות כבדות מפני התגובה הערבית. הערבים הבטיחו למחוק את ההחלטה במבול של דם. הבריטים הודיעו שיפנו את כוחותיהם עד 15.5.1948.

1.       הבריטים החליטו לפנות את כוחותיהם באופןמסודר ובטוח במועד המוקדם ביותר על פי שיקוליהם. לכן, אף על פי שהאו"ם ביקש מהםלהישאר בארץ עד 1.8.1948 כדי לפקח על ביצוע ההחלטה. הם הודיעו שבכוונתם לסיים אתהפינוי עד 15.5.1948.

2.       חשוב:האינטרס העיקרי של בריטניה בחודשים שקדמולפינוי היה להבטיח את שלום אנשיה ומתקניה וגם את מסלולי הפינוי אל נמלי חיפה ורפיח. לכן הצבא הבריטי הגיב בחומרה כאשר אזורים ליד מסלולי הפינוי נכבשו ע"י צד זה אואחר. (דוגמא: אילוץ ההגנה לסגת משייח' ג'ארח, שהיה בדרך לשדה התעופהבקלנדיה)

3.       הבריטים הקפידו על המשך ביצוע מדיניות "הספר הלבן", כולל תפיסת אניות מעפילים וגירושן לקפריסין, חיפושים אחר נשק, מניעתהקמתם של יישובים חדשים וכו'.

4.       הבריטים ניסו לא להתערב בקרבות בין שניהצדדים. מדיניות זו פעלה לעיתים לרעת היהודים ולעיתים לרעת הערבים. (דוגמאות: אי-היחלצות הבריטים לסייע ל"שיירת הדסה", בה נהרגו 87 רופאים, אחיות וסטודנטיםבדרכם לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים. הבריטים ראו בזה נקמה לטבח בדיר יאסין, בו הם גם לא התערבו)

5.       היו מקרים של תיאום מקומי או מוגבל עם הצדהחזק ביישוב או שכונה, כדי לאפשר פינוי מסודר. (דוגמאות: תיאום עם כוחות ההגנהבחיפה, מסירת המפתחות של רוב השערים בעיר העתיקה בירושלים לערבים אך מסירת המפתחלשער ציון ליהודים)

6.       היו מקרים שבהם מפקדים בריטיים מקומייםויחידות שונות של חיילים יזמו פעולות על דעת עצמם. (דוגמאות: חיפושי נשק במקריםשונים בקרב אנשי ההגנה שליוו את השיירות לירושלים, הטלת עוצר ומעצרים, השתוללותאלימה של חיילים בריטיים בתל-אביב, שגרמה להרוגים ופצועים בקרב האוכלוסייההאזרחית)

7.       היו מקרים בהם כוחות בריטיים סייעו לכוחותשונים שנשקפה להם סכנה. (דוגמאות: אבטחת שיירות לגוש עציון ולרובע היהודי בעירהעתיקה בירושלים, חילוץ כוחות ההגנה בשיירות נבי דניאל)

8.       ריסון מוגבל מאוד של כוחות "הליגיוןהערבי" – הבריטים לא נתנו להם להצטרף באופן כללי ללחימה לפני הפינוי, פרט לאזוריםכמו גוש עציון שנמצאו בלב אזור ערבי.

שני הצדדים טענו שהמדיניות הבריטית נטתה לטובת השני אך הבריטים היו בעיקר "פרו-בריטיים" במעשיהם.

מגמות איחוד ופיצול במזרח התיכון:

העולם הערבי מתאפיין מאז סוף מלחמת העולם השנייה במגמות מעורבות של איחוד ופיצול.

1.       המאבק בישראל והשאיפה המוצהרת לשים קץלקיומה.

2.       האיסלאם כדת משותפת והשפה הערבית-ספרותיתהמשמשת כשפה משותפת למשכילים, על אף ההבדלים בשפות המקומיות.

3.       הופתעם של מנהיגים צעירים כריזמתייםש"האחדות הערבית" היא מטרה מרכזית בתפישתם ובנאומיהם. הנציג הבולט היה גמאל עבדא-נאצר במצרים.

4.       הופעת מפלגות בעלות מצע פאן-ערבי, כמומפלגת הבעת' – מפלגה זו התארגנה כמעט בכל מדינה ערבית ובייחוד בסוריהובעיראק.

הביטוי המוסדי המרכזי למגמה זו הוא:

1.       "הליגה הערבית" שהוקמה ב-1945. מנהיגיהעולם הערבי התכנסו במסגרת הליגה והציבו מטרות משותפות לעמיהם. הליגה גם הקימהזרועות לקידום מאבקים משותפים, כגון לשכת החרם הכלכלי נגדישראל.

2.       במהלך הזמן נערכו ועידות פסגה ערביות כדילדון בנושאים משותפים ולהגיע להחלטות מוסכמות. בשנת 1964 הוקם אש"ף (ארגון לשחרורפלסטין) בועידה כזו ובועידה אחרת הוכר אש"ף כ"נציג הלגיטימי היחיד של העםהפלשתינאי".

3.       הקמת קע"מ – קהילה ערבית מאוחדת: מצריםוסוריה הקימו את קע"מ ותימן הצטרפה כעבור זמן. נאצר נבחר כנשיא המדינ והוקמו מוסדותפוליטיים וכלכליים משותפים. אולם סוריה פרשה ב-1961 על רקע חששות להשתלטות המצריםעליה. כאשר תימן הכריזה על פרישתה, הצבא המצרי פרש אליה ונקלע למלחמה ארוכה בה עשהגם שימוש בנשק כימי. על רקע חששות משותפים מקע"מ, החליטו שתי המדינות ההאשמיות, ירדן ועיראק, להתאחד במסגרת "האיחוד הערבי" ואולם הוא החזיק מעמד רק חצי שנה כיווןשביולי 1958 המשטר ההאשמי בעיראק הופל במרד רפובליקני.

1.       משטרים בעלי אופי שונה – במהלך שנותה-50 וה-60 התקיימו בעולם הערבי משטרים מלוכניים שמרנים (ערב הסעודית, ירדן, עיראקעד 1958, תימן) ומשטרים רפובליקניים "מהפכניים" (מצרים, עיראק החל מסוף שנות ה-50, אלג'יריה) ששאפו לחולל בארצותיהם תמורות כלכליות וחברתיות בנוסח "סוציאליזםערבי".

2.       אינטרסים שלטוניים ומקומיים –מעבר לכךשעמי ערב אינם עשויים מקשה אחת, המשטרים השונים שמרו בקנאות על האינטרסים שלהםוחשדו מאוד בכוונות ההשתלטות של משטרים אחרים. החשדות כוונו בעיקר למשטר של נאצרבמצרים – גם מצד מדינות בעלות משטרים דומים.

3.       השפעת המלחמה הקרה –התחרותבין שני הגושים חדרה לעולם הערבי, בעוד המשטרים המלוכניים והשמרניים ומדינות אחרותכמו לבנון היו קשורות מאוד לארה"ב ובריטניה, המשטרים המכונים "רפובליקנים-מהפכניים" כגון מצרים, סוריה ועיראק מסוף שנות ה-50, היו קשורים יותר לבריתהמועצות.

4.       מעורבות מדינות ערביות במאבקים פנימייםבתוך מדינות ערביות אחרות –הגורם הזה, שהופיע שוב ושוב, חיזק את מגמת הפירוד. הסורים בחשו מאז ומתמיד בזירה הלבנונית, הפלשתינאים בזירה הירדנית ומצרים של נאצרכמעט בכל מדינה אחרת, שני המשטרים של הבעת' בסוריה ובעיראק – האשימו אחד האת השניבתמיכה בפלגים שונים בתוך מפלגות השלטון.

5.       מאבקי מנהיגים של מדינות ערביות שונות עלכס המנהיגות בעולם הערבי –שאיפותיו של נאצר במיוחד הבהילו את מנהיגי המדינותהאחרות.

ההסלמה במתח בין ישראל ושכנותיה ממזרח ומצפון סביב השימוש במקורות הירדן ובמימי הכנרת. עיקר המאבק היה עם סוריה שניסתה למנוע את הפעלתו של המוביל הארצי ויזמה תוכנית להטיית מקורות הירדן כדי שכמות המים הזורמת לתוך ישראל תקטן באופן משמעותי.

מתיחות מתמשכת עם סוריה סביב האזורים המפורזים ליד גבולה עם ישראל: ישראל טענה שהסכמתה לפירוז האזורים האלה במסגרת הסכם שביתת הנשק לא פגעה בריבונותה עליהם. בהתאם לכך, היא הקימה בהם כבישים ויישובים ועיבדה בהם שטחי חקלאות. הסורים טענו שהשטחים היו בעלי אופי של שטר הפקר ותקפה אנשים שנמצאו בתוכם מדי פעם בייחוד ע"י ירי מעמדותיה המבוצרות ברמת הגולן. ההתקפות גררו תגובות ישראליות ופרצו לעיתים קרבות רציניים.

המשך פשיטות הפדאיון ("המחרפים את נפשם למען מטרה חשובה" – מחבלים) משטח ירדן, בייחוד לאחר הקמת אש"ף ב-1964. הפשיטות האלה, חלקן קטלניות מאוד, גררו פעולות תגמול של צה"ל שהביאו לא פעם לידי קרבות עם צבא ירדן.

התככים הסובייטים במזה"ת על רקע המלחמה הקרה: מצרים וסוריה היו בעלות בריתה העיקריות של בריה"מ באזור והסובייטים נקטו שיטות שונות כדי לחזר את תלותן בה ואת עוצמתן נגד ישראל. המדיניות הזו הגיעה לשיאה במאי 1967, כאשר בריה"מ הפיצה שמועה שקרית על "ריכוז כוחות גדולים ומאיימים" של ישראל סמוך לגבול הסורי כדי להניע את מצרים להגיב ואת שתי המדיניות הערביות האלה לפנות לבריה"מ לסיוע. אף על פי שבריה"מ לא רצתה להוביל את האזור למלחמה של ממש, המהלך הציני הזה הניע את התהליך שהביא בסופו של דבר לפרוץ הקרבות.

שאיפתו של נאצר להנהיג את העולם הערבי ונכונותו לנקוט מהלכים מסוכנים והרפתקניים לשם כך תרמה לפרוץ הקרבות. נאצר לא רצה להסלים את המצב למלחמה באותה תקופה, ואולם שיקולי מעמדו בעולם הערבי לא אפשרו לו לבדוק היטב את הטענה הסובייטית לגבי ריכוזי הכוחות הישראליים בגבול הסורי והוא הגיב באופן מיידי בקידום כוחות מצריים רבים לתוך סיני. אותם השיקולים הביאו אותו לדרוש מהאו"ם להוציא את כוחותיו מרצועת עזה וממייצרי טיראן ולהתרברב שהגיע שעתה של ישראל להיעלם. נאצר הפך בעצם לקורבן הדמגוגיה והשאפתנות שלו.

ישראל כבשה את מזרח ירושלים והגדה המערבית מירדן, את רמת הגולן מסוריה ואת רצועת עזה וסיני ממצרים. הגבולות החדשים העניקו לה עומק אסטרטגי ותחושת עוצמה מול שכנותיה.

בהיעדר נכונות ערבית לשאת ולתת עם ישראל על הסכם שלום, השטחים שנכבשו הוכרזו ע"י הממשלה כ"שטחים מוחזקים" שמעמדם ייקבע בעתיד, ואולם גורמים שונים – ובייחוד מפלגות הימין בראשות הליכוד, שדגלו בהשקפה של א"י השלמה – לחצו להקמת יישובים באזורים הכבושים כך שככל שהשנים חלפו, הוקמו יותר ויותר יישובים. התהליך הואץ אחרי שהליכוד הגיע לשלטון ב-1977. העמדה של הממשלה בראשות מפלגת העבודה גרסה שיש להימנע מהתיישבות לקראת מגעים עתידיים עם מדינות ערב, הלכה ונחלשה בציבור ככל שהשנים חלפו והעוינות הערבית נותרה על כנה.

המורל הלאומי בישראל התחזק מאוד עקב הניצחון ובארץ שררה תחושת אופוריה וביטחון שאף צבא לא מנצח את צה"ל ועכשו הערבים יודעים זאת ולכן בעשר שנים הקרובות לא תהייה מלחמה נוספת.

גם הזדהות יהודי התפוצות עם מדינת ישראל התחזקה מאוד. אחד מהביטויים לכך היה גידול ניכר במימדי העלייה.

נוכח התבוסה המחפירה של צבאות ערב מחד ולוחמת הגרילה הפלסטינית המתמשכת נגד ישראל מאידך, עלתה מאוד קרנו של אש"ף בקרב הפלסטינים והעולם הערבי כולו.

מצריים וסוריה גמרו אומר לצאת למלחמה בעקבות הכישלון החרוץ שספגו ב67 ורצונם להחזיר את השטחים שנכבשו מהם ע"י ישראל'. פרשנים שונים טוענים שהמצרים לא תיארו לעצמם שיוכלו לכבוש את כל סיני, אך האמינו שהמלחמה תניע תהליך מדיני שיוביל להחזרתה של סיני.

שיתוקו של תהליך מדיני ממשי – בייחוד בין ישראל למצרים – מאז סיומה של מלחמת ששת הימים.

תחושת הביטחון המופרזת של ישראל על רקע ניצחונה המזהיר במלחמת ששת הימים. התחושה הזו הובילה לקונספציה (תפיסה מקבעת) שהגבולות החדשים ועוצמתו של צה"ל ירחיקו כל מלחמה מעלינו לשנים רבות. הקונספציה גם תרמה לרפיון מחשבתי בצה"ל שהתבטא בין השאר במעקב רשלני אחר הנשק החדיש שנרכש ע"י צבאות מצרים וסוריה.

דביקות המודיעין הישראלי בקונספציה מוטעית זו הביאה לפרשנות של כל איתות המצביע על כיוון מלחמתי מצד מצרים כמהלך של הטעייה או כצעד לא רציני.

1.       צה"ל ספג אבידות כבדות מאוד בחיי אדם (יותר מ-2650 הרוגים ו-7000 פצועים) וגם בטנקים ובמטוסים. יותר מ-300 חיילים נפלובשבי והיו גם נעדרים. האבידות האלה היו ללא כל פרופורציה מאז מלחמת העצמאות. היהברור שצה"ליצטרך לעבור תוכנית רצינית ודחופה של שיקום כדי לעמוד במשימות של השניםהבאות.

2.       תחושת הביטחון של הציבור הישראלי נפגעהבאופן חמור על אף התפנית המדהימה שבוצעה ע"י צה"ל לקראת סוף המלחמה. התחשוה הזוהביאה לידי הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ברשות השופט אגרנט. הוועדה דרשה את פיטוריהרמטכ"ל (דוד אלעזר) וראש אמ"ן (אלי זעירא), אך סירבה לחקור את אחריותם של אנשיםמהתחום הפוליטי.

3.       התמיכה הציבורית בהנהגה המדינית בראשותראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין התערערה קשות. כתוצאה מכך, שניהם נאלצולפרוש ותוך מספר שנים (ב-1977), הליכוד עלה לשלטון ובכך שם קץ להגמוניה (השפעהמכרעת) הפוליטית של תנועת העבודה מאז קום המדינה.

4.       ההתמודדות עם השכול והטיפול בבעית השבוייםוהנעדרים הפכו למרכיבים מרכזיים בתודעה הציבורית במשך מספרשנים.

5.       תוצאות המלחמה – הן ההישגעים בתחילתה שלהצבא המצרי והן מתקפת הנגד המרשימה של ישראל – הניעו מחדש את התהליך המדיני וסללואת הדרך לביקורו הדרמטי של הנשיא המצרי, אנואר סאדאת, בירושלים בספטמבר 1977 וחתימתהסכם השלום ישראל-מצרים ב-1979.

6.       התלות של ישראל בסיוע מארה"ב – סיועמדיני, צבאי וכלכלי – גדלה מאוד.