סיכום לבגרות על חזקיהו, סנחריב, מנשה ויאשיהו

החומר המסוכם
  1. חזקיהו ומסע סנחריב ליהודה:
–          מלכים ב' י"ח-י"ט.
–          דברי הימים ב' ל"ב.
  1. מלכי יהודה האחרונים:
–          מנשה ואמון: מלכים ב' כ"א.
–          הגרסא של דברי הימים למלכות מנשה: דברי הימים ב' ל"ג.
–          יאשיהו והרפורמה שביצע: מלכים ב' כ"ב-כ"ג.
–          יהודה עד לגלות יהויכין: מלכים ב' כ"ג-כ"ד.
–          חורבן וגלות יהודה: מלכים ב' כ"ה.
  1. תאריכים מהתקופה שצריך לזכור לבגרות.
חומר שאינו מסוכם
כתובות חוץ מקראיות
  1. כתובת סנחריב.
  2. כתובת נקבת השילוח.
* יש לקרוא את הפסוקים המסוכמים לפני קריאת הסיכום!
 
סיכום למבחן בתנ"ך
תאריכים מהתקופה המסוכמת (חובה לזכור בע"פ)
–            701 לפנה"ס: מסע סנחריב ליהודה.
–            622 לפנה"ס: הרפורמה של יאשיהו.
–            609 לפנה"ס: מותו של יאשיהו בקרב מגידו.
–            605 לפנה"ס: קרב כרכמיש.
–            597 לפנה"ס: גלות יהויכין והאליטות.
–            586 לפנה"ס: חורבן ירושלים והגלות לבבל.
–            העשור לחודש העשירי: י' בטבת, החלת המצור על ירושלים.
–            החודש הרביעי: י"ז בתמוז, חורבן חומות ירושלים.
–            השבעה עשר והעשרה בחודש החמישי: תשעה באב, לזכר חורבן המקדש.
–            החודש השביעי: ג' בתשרי, רצח גלדיה בן-אחיקם, צום גדליהו.
חזקיהו ומסע סנחריב ליהודה עפ"י ספר מלכים (מל"ב, י"ח-י"ט)
פתיחה (מל"ב י"ח 1-3)
בפס' 1 יש נוסחת פתיחה, בשיטת תיאור סינכרוניסטית. חזקיהו מומלך ביהודה בעת שבממלכת ישראל מולך הושע בן-אלה.
"ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו" – לראשונה זוכה מלך ביהודה להערכה זאת ללא כל סייג. יש כאן מבנה של כלל-פרט-כלל. פסוק 3 הוא הכלל ואילו פס' 4 הוא הפרט.
כיצד עשה חזקיהו הישר בעיני ה'? (מל"ב י"ח 4)
  1. הוא הסיר את הבמות: חזקיהו עורך רפורמה פולחנית ומבטל את עבודת הבמות תוך ריכוז הפולחן בירושלים. רק מלכים שגרמו לריכוז פולחן (כמו חזקיהו) זכו להערכה של "עשו כישר בעיני ה'"). חזקיהו הסיר את הבמות ממספר סיבות:
                                 א.         סיבה דתית: הסרת הבמות נועדה למנוע מצב שבו נכנסים לבמות שברחבי יהודה יסודות פולחניים אליליים.
                                 ב.         סיבה מדינית: לקראת מרידה עתידית באשור, חזקיהו ביקש לכפות על תושבי ערי השדה ביהודה את תלותם במקדש המרכזי וכך להגביר את זיקתם לשלטונו ולעיר ירושלים.
                                  ג.          סיבה לאומית: ביטול הבמות והיסודות האליליים מעורר רגשות לאומיים-היסטוריים הגורמים לאחדותה הלאומית הפנימית של יהודה.
  1. השמיד חפצי פולחן אליליים: חזקיהו דואג להשמיד את כל חפצי הפולחן ששימשו את הכהנים בבמות, חפצי פולחן שההיסטוריוגרף רואה בהם חפצי פולחן אליליים, שכן רק חפצי הפולחן שבמקדש בירושלים לגיטמיים בעיניו.
  2. השמיד את ה"נחושתן" שהכין משה: נחש נחושת זה, שהכין משה בתקופת הנדודים במדבר, הפך במרוצת הדורות לחפץ פולחני אלילי (פולחן הנחש האלילי רווח במזרח הקדום) ולכן השמידו חזקיהו. הכינוי "נחושתן" הוא כינוי שנתן לו העם או כינוי של זלזול שנתן לו חזקיהו.
 
נאמנותו של חזקיהו לה' ותוצאת נאמנותו (מל"ב י"ח 5-7)
בפסוק 5 מצוי קושי. נכתב בפסוק זה כי לפני ואחרי חזקיהו לא היה אף מלך כמוהו. אך יאשיהו (בן נכדו של חזקיהו), נחשב גם הוא כעושה הישר בעיני ה' וגם הוא מושווה לדוד. יש המתקנים ואומרים שהכוונה היא רק שלא היה מלך כמוהו לפניו.
בפס' 5-6 יש ריבוי פעלים המדגישים את נאמנותו של חזקיהו לה': "בטח… וידבק… לא סר.. וישמור". שתי דמויות משמשות את ההיסטוריוגרף לצורך העצמת צדיקותו של חזקיהו: דוד המלך ומשה.
התוצאה של נאמנותו נכתבת בפסוק 7 – ה' היה איתו בכל אשר יצא. יש כאן קשר של סיבה ותוצאה ורמז להמשך הפסוק – חזקיהו מורד באשור.
חזקיהו פותח במרד באשור (מל"ב י"ח 8)
חזקיהו מכה את הפלשתים בתור פתיחה למרד. הפלישתים היו ובני חסות של האשורים וחזקיהו מנצל את חולשתם וכובש אותם על מנת להרחיב את גבולות ממלכתו. כמו כן, במהלך חגיגות הפסח בירושלים, חזקיהו מזמין גם את שרידי ממלכת ישראל שלא הוגלו לאשור וזאת שוב על מנת לנסות ולהשליט את מרותו גם עליהם. סנחריב, המלך האשורי, היה טרוד בדיכוי מרידות בבבל והדבר איפשר לחזקיהו לבצע את כיבושיו באזור ארץ ישראל.
בפסוקים 9-12 חוזר המספר על הגליית ישראל ע"י האשורים, כאנלוגיה ניגודית לנעשה ביהודה, שהרי כאן ברור שגורל המרד יהיה שונה ממה שקרה בישראל.
שתי עובדות שחיזקו את חזקיהו באותה התקופה היו:
  1. במצרים עולה שושלת חדשה של מלכים שמבטיחה להידוה עזרה אם תמרוד באשור.
  2. באשור ישנם זעזועים פוליטיים עם מותו של סרגון השני בקרב ועליית בנו סנחריב למלוכה. חילופי מלכים שימשו הזדמנות לעמים הכבושים לנצל את חוסר היציבות הזמני ולמרוד. כך גם חזקיהו, שעמד בראש ברית אנטי-אשורית.
סנחריב עולה על יהודה ויהודה נכנעת (מל"ב י"ח 13-16)
בשנת 701 לפנה"ס עורך סנחריב מסע עונשין נגד העמים המורדים באזור הים התיכון. בפס' 13 נכתב כי מסעו של סנחריב לאזור נעשה בשנת ה-14 למלכותו של חזקיהו. יש כאן בעייתיות שכן המסע נערך בשנת 701 לפנה"ס, היא השנה ה-26 למלכות חזקיהו.
חזקיהו שולח משלחת כניעה לסנחריב (שיושב בלכיש) ומציע תשלום מס כהבעת כניעה למלך האשורי. סנחריב אכן קונס את חזקיהו בסכום גבוה מאוד (המתואר בפס' 14) וחזקיהו נאלץ לתת את כל הכסף שבבית המקדש, את כל אוצרות בית המלך, את כל דלתות היכל ה' ואת האמנות (העמודים מצופי הזהב הסומכים את תקרת המקדש).
מדוע חזקיהו מיהר להיכנע?
  1. מציאות של חורבן ערי מבצר רבות ביהודה והגליית תושביהן.
  2. כיבוש והשתלטות צבא אשור על ערכים שהיוו ריכוזי אספקה בשעת מצור.
  3. מצרים מאכזבת והחיילים ששלחו המצרים חזרו כלעומת שבאו.
  4. חזקיהו ראה כי ערים רבות מסביב ליהודה חורבות וחשש מגורל דומה לירושלים.
מלך אשור לא מסתפק בקנס, ושולח את צבאו לירושלים על מנת להכניע ולהגלות את תושבי יהודה.
נאומי שליחי סנחריב בפני חזקיהו ותושבי ירושלים הנצורים (מל"ב י"ח 17-35)
סנחריב שלח שלושה שליחים ליהודה: תרתן (משנה למלך), רב סריס (מפקד סריסי המלך) ורבשקה (פקיד בדרג גבוה ביותר בממלכה האשורית). חזקיהו שולח לקראתם את שליחיו בכדי שישאו ויתנו איתו על תנאי הכניעה.
נאום רבשקה הראשון (מל"ב י"ח 19-25)
רבשקה עומד על גבעה ממנה יכולים תושבי ירושלים לשמוע את דבריו ונושא נאום שמטרתו לגרום לשבירת המורל בקרב תושבי ירושלים הנצורים ולהסית את העם כנגד מלכו. הנאום מטיף לכניעה שתוביל לחיים בתנאים טובים יותר. רבשקה נושא את נאומו בשפה ה"יהודית", מה שהוביל להשערה שרבשקה היה ישראלי במוצאו והוא או אבותיו הוגלו משומרון לאשור.
טיעוני של רבשקה:
  1. פס' 19-21: ערעור הביטחון במצרים.
האמצעים הרטוריים שבהם משתמש רבשקה לערעור ביטחון השומעים:
א.      שימוש בשמו הפרטי של חזקיהו ללא ציון תוארו "מלך" – הדגשת אי-השוויון ביחסי הכוחות בינו לבין סנחריב.
ב.      שאלות רטוריות הנאמרות בלעג ארסי – הדגשת חולשתו של חזקיהו ולגלוג לחזקיהו שסבר שעידוד העם בנאומי מרד יכול להוות תחליף לגבורה הדרושה במלחמה.
ג.        שימוש חוזר בשורש ב.ט.ח – להורות על חוסר ביטחון.
ד.      שימוש במטאפורה (משל) המתארת את ההיסמכות על עזרת מצרים כהיסמכות על "משענת קנה רצוץ" (רמז לתבוסתה של מצרים מידי צבאותיו) והמנסה להישען עליו נפגע (רמז לכך שברית ההגנה עם מצרים רק הזיקה ליהודה).
  1. פס' 22+25: ערעור הביטחון בעזרת ה'
א.      רבשקה מציין שהסרת הבמות היא פעולה שפוגעת ביוקרתו של ה' ולפיכך לעם אין סיבה לבטוח בעזרתו. לדעתו מה שעשה חזקיהו לבמות ה' היה מתוך מטרה פוליטית בלבד – לפאר את מעמדה של ירושלים.
ב.      רבשקה מסביר שהמצור הוא רצון ה' אלוהי ישראל ולכן אין טעם בהתנגדות.
בטיעונים אלה פוגע רבשקה בשתי נקודות רגישות מאוד ביהודה:
                                 א.         פעולת ריכוז הפולחן ככל הנראה עוררה התנגדות בקרב תושבי יהודה והדבר מחזק את התנגדותם.
                                 ב.         משפט מחץ: הטענה שה' שלחו תואמת את נבואתם של נביאי התקופה (ישעיהו) שטענו שה' יעניש את עמו על חטאיו באמצעות אשור. הדברים כאן לכאורה מתגשמים לנגד עיניהם.
  1. פס' 23: ערעור הביטחון בכוח הצבאי
רבשקה מתגרה ביכולות הצבאיות של יהודה. הוא אומר שגם אם אשור תיתן ליהודה 2000 סוסים, צבא יהודה לא יוכל לספק 2000 פרשים מאומנים שירכבו עליהם. סביר להניח שצבאו של חזקיהו התבסס על חיל רגלי ולא על חיל רכב בשל תנאי השטח של יהודה. בנוסף, שואל רבשקה שאלה רטורית – אינך מסוגל להילחם בי, שר פשוט של מלך אשור, אז איך תוכל להילחם נגד המלך הגדול?!
תגובת שליחי חזקיהו ותגובתו של רבשקה לדבריהם (מל"ב י"ח 26-27)
שליחיו של חזקיהו מבקשים מרבשקה שלא ידבר "יהודית" אלא שידבר ארמית (שכנראה הייתה השפה הדיפלומטית הבינלאומית באותה התקופה) וזאת בכדי למנוע תופעה של מרידה של העם בחזקיהו. רבשקה פועל בניגוד מוחלט לבקשתם גם כעת וגם בנאומו השני. רבשקה לא באמת בא לשם משא ומתן עם שליחי חזקיהו, אלא כדי לשכנע את העם הנצור שחזקיהו מוליך אותם שולל ומובילם לקראת אסון גדול.
רבשקה משיב בלעג לבקשתם הפתטית של שליחי חזקיהו. הוא טוען כי הוא בכלל לא מדבר אליהם אל אותם "… האנשים היושבים על החומה לאכול את חריהם (צואתם – קרי) ולשתות שיניהם (מימי רגליהם – קרי)". תיאור קשה זה של מחסור נועד להפגין את "אהדתו" והזדהותו של רבשקה עם העם הסובל במצור ובכך להסיתם למרוד בחזקיהו.
* בכתוב ישנה לשון גסה ויש תיקוני קרי ללשון נקייה.
נאום רבשקה השני (מל"ב י"ח 29-35)
מכאן ואילך פונה רבשקה בקול גדול (ובעברית) ישירות לאנשי ירושלים ומנסה לערער את ביטחונם במלכם ולהמרידם כנגדו. הוא מסביר את פנייתו לעם בכך שחזקיהו והשרים מבטיחים לעם הבטחות שווא ואילו האשורים רואים ומבינים את מצוקת העם.
בדבריו לא משתמש ברבשקה בפועל "להיכנע", אלא אומר "צאו אליי" – רבשקה מנסה לשוות לכניעה המשפילה אופי של ברית וברכה שכתוצאה ממנה יסירו את המצור על ירושלים והעם יחזור לחייו הטובים עד שיגיע מלך אשור וייקח אותם לארץ טובה הרבה יותר – אדמה פורייה ושפע מזון – זוהי פנייה אל האוכלוסייה הרעבה היושבת במצור.
טיעונו הסופי של רבשקה מצוי בפסוקים 32-35 שבהם טוען שגם אם ה' אכן ירצה להציל את עמו, הוא לא יצליח, כשם כל אלוהי העמים האחרים שהכניעו האשורים לא הצליחו. מצד אחד ה' הוא אל אוניברסאלי בעיני רבשקה (עפ"י הנאום הראשון) אך מצד שני הוא אל מקומי.
תגובת העם לנאום השני (מל"ב י"ח 36-37)
העם מגיב בשתיקה כיוון שחזקיהו ציווה עליהם לא להגיב (פס' 36). לנאום הייתה השפעה קשה מאוד על העם וניתן לראות זאת עפ"י תגובת שליחי חזקיהו שקורעים את בגדיהם, וכך גם חזקיהו. חזקיהו מבין שהחלטתו של סנחריב להחריב את ירושלים ולהגלות את תושביה היא החלטה נחושה. רבשקה הצליח לזרוע בלב העם ספק גדול באשר לכוחה של ממשלת חזקיהו במאבקה.
תגובת חזקיהו לנאומי רבשקה (מל"ב י"ט 1-3)
תגובתו של חזקיהו לשמע דברי רבשקה היא אבל על גורלה של ירושלים. יש כאן ריבוי פעלים (4 פעלים) המראה על בהילותו של חזקיהו.
חזקיהו, המלך עצמו, הולך לבית ה' להתפלל אך במקביל שולח משלחת גם לנביא ישעיהו, שהוא עצמו ישא תפילה לה'. הסבירות שה' ייענה לתפילת הנביא היא גדולה יותר מהסבירות שה' יענה לתפילתו של חזקיהו. ישעיה מתגלה כנביא מתפלל. הוא ניבא פורענות ליהודה – הוא ניבא שאשור תחריב את יהודה ואילו כאן ישעיהו מנבא בעד ירושלים.
דברי משלחת חזקיהו לישעיהו הנביא שיתפלל למען העם (מל"ב י"ט 3-4)
(בגדול – הפסוקים מהתנ"ך, בקטן – הפירוש)
"ויאמרו אליו כה אמר חזקיהו
יום צרה ותוכחה
יום אסון – 46 ערים ביהודה נחרבו בידי סנחריב, זריעת ההרס ביהודה והגליית מעל 200 אלף מתושביהן לאשור.
ונאצה
לנאף=לחרף=לגדף=לבזות – נאום רבשקה, שבו טען ה' שלא יכול להציל אותם.
היום הזה
כי באו בנים עד משבר
וכוח אין ללדה
זוהי מטפורה אישית לאישה יולדת. משבר הוא או כסא היולדת או פי הרחם ויש סכנה לאם ולבנים. האישה = ירושלים. הבנים = יושבי ירושלים. אפסו כוחותיה של ירושלים – האנשה של ירושלים.
אולי ישמע ה' אלוהיך את כל דברי רבשקה אשר שלחו מלך אשור אדוניו לחרף אלוהים חי.
"ה' אלוהיך" – הדגשת הקשר בין ישעיהו לה'.
ונשאת תפילה בעד השארית הנמצאה"
הכוונה היא לאותם תושבים שסנחריב לא הגלה לאשור ולתושבים בירושלים.
תשובת ישעיהו למשלחת (מל"ב י"ט 5-7)
"ויאמר להם ישעיהו:
כה תאמרון אל אדוניכם (חזקיהו)
כה אמר ה'
אל תירא מפני הדבר אשר שמעת
אשר גידפו נערי אשור (לשון הקטנה – זלזול)
הנני נותן בו רוח (הכוונה היא למלך אשור)
ישמע שמועה
שתי אפשרויות לפירוש:
  1. התרחשות שקורת בנינווה תיאלץ את מלך אשור לחזור לארצו.
  2. מלך כוש (דרום מצרים), תרהקה, מתארגן למלחמה נגד סנחריב על מנת להיחלץ לעזרת יהודה וחזקיהו במסגרת הברית הצבאית ביניהם.
ושב לארצו (לאשור)
והפלתיו בחרב בארצו" (בנו אדר מלך רוצח אותו אחרי 20 שנה)
התנ"ך יוצר קשר של סיבה ותוצאה למרות הפער הגדול של הסיבה והתוצאה.
מל"ב י"ט 8-13
רבשקה יוצא מירושלים חזרה לכיוון לכיש, לפגוש את מלכו – סנחריב. סנחריב בינתיים יצא ללבנה כדי להילחם בתרהקה מלך כוש.
רבשקה מנסה לשכנע את חזקיהו להיכנע ושולח אליו אגרות באמצעות מלאכים (שליחים) במטרה לפנות חיילים למלחמה כנגד תרהקה מלך כוש. באגרות נאמר: "אל ישיאך (שלא יפתה אותך, יוליך אותך שולל) אלוהיך … הנה אתה שמעת את אשר עשו מלכי אשור לכל הארצות להחרימם (=להחריבם) ואתה תנצל?!" – שאלה רטורית שמטרתה להדגיש את העובדה שהוא לא יינצל. הוא נותן רשימה של עמים רבים שנכבשו ע"י מלכי אשור.
תפילת חזקיהו השנייה (מל"ב י"ט 13-19)
(בגדול – הפסוקים מהתנ"ך, בקטן – הפירוש)
"ה' אלוהי ישראל (להדגיש את מחויבותו של ה' לעם)
יושב הכרובים (מושב סמלי לאל – מחויבותו למקדש ולירושלים)
אתה הוא האלוהים לבדך (מונותיאיזם)
לכל ממלכות הארץ (אוניברסאליות של האל)
אתה עשית את השמיים ואת הארץ (אל שברא עולם – אל כל יכול)
הטה ה' אזנך ושמע
ופקח ה' עיניך וראה
(הגשמת האל שנועדה להדגיש את ממשיותו של האל בניגוד לאלילים שהם מעשי אדם – עץ ואבן)
ושמע את דברי סנחריב אשר שלחו לחרף אלוהים וחי" (אלוהים חי וקיים)
אמנם ה', החריבו מלכי אשור את הגויים ואת ארצם
ונתנו את אלוהיהם באש,
כי לא אלוהים המה
כי אם מעשה ידי אדם
עץ ואבן
(האלילים הם מעשה ידי אדם ולכן הם לא הצילו את ארצם)
ועתה (ו' הניגוד – אבל…)
ה' אלוהינו (שייכות, הדגשת המחויבות)
הושיענו נא מידו
וידעו כל ממלכות הארץ
כי אתה ה' לבדך."
(העולם יגיע להכרה שאתה האל היחיד)
מל"ב י"ט 20
ישעיה הנביא מחזיר לחזקיהו תשובה מאלוהים: "כה אמר ה'… אשר התפללת אליי.. שמעתי" ואז מופיעה נבוא לא פשוטה של ישעיהו הנביא:
נבואת ישעיהו הנביא על מלך אשור (מל"ב י"ט 21-34)
פס' 21:
"בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון
אתרך ראש הניעה בת ירושלים"
(ירושלים מזלזלת, לועגת ובזה למלך אשור – האנשה)
ההאנשה של ירושלים היא מוטיב חוזר בנבואה – האנשת ירושלים כאישה ואת אלוהים כבעלה.
תקבולת: כאשר שני משפטים הבאים זה אחר זה ומביעים רעיון זהה במילים נרדפות. כדי לזהות תקבולת, עלינו לרשום את שני המשפטים אחד מתחת לשני ולנסות למצוא במשפט השני את המילים המקבילות למילים המופיעות במשפט הראשון. כאשר כל המילים הנרדפות מופיעות, מדובר בתקבולת נרדפת שלמה. כאשר אחת המילים חסרה, מדובר בתקבולת חסרה. כאשר סדר המילים בא בסדר הפוך מדובר בתקבולת כיאסטית. כאשר הנאמר במשפט השני מנוגד לנאמר במשפט הראשון, מדובר בתקבולת ניגודית.
פס' 22-26:
"את מי חרפת וגדפת?!
ואל מי הרימות קול?! (לאות קריאת תיגר)
ותשא מרום עיניך?! (לאות לעג ליושב במרומים – חטא הגאווה של סנחריב)
על קדוש ישראל?! (כינוי של ה' שמטרתו להדגיש את מחויבות ה' לעמו)
ביד מלאכיך חרפת (את) אדוני (באמצעות רבשקה ביזית את ה')
ותאמר ברוב רכבי אני עליתי (סנחריב מתפאר בכוחו הצבאי)
מרום הרום (כבשתי, הגעתי לפסגות ההרים הגבוהים ביותר)
ירכתי לבנון (קצה הלבנון – פסגות הלבנון)
ואכרות קומת ארזיו
מבחר ברושיו
(ניצול המשאבים של הארצות אותן כבש, ארז הוא מטפורה להנהגה)
ואבואה מלון קיצה (הגעתי לקצהו העליון של ההר)
יער כרמליו (ההר הוא יער פורה)
(סנחריב מתפאר בכיבושיו בעולם וכן שהגיע לראש הפסגות והפך למושל עמים רבים)
אני קרתי (=חפרתי)
ושתיתי מים זרים (סנחריב מתפאר בניצול אוצרות הטבע של העמים אותם כבש)
ואחריב בכף פעמי (מחריב בצעדי רגליו)
וייבשתי בכפות רגליי
כל יאורי מצור
(הוא מייבש את כל הנחלים שזורמים לנילוס. הוא מתפאר בכיבוש מצרים)
הלוא שמעת למרחוק (משפט תמיהה)
אותה עשיתי למימי קדם וירצתיה (ה' הוא האחראי על ההיסטוריה)
ועתה הביאותיה
ותהיה להשות (=להרוס)
ולהפוך לכלים ניצים (גלי אבנים שוממות)
(כל ניצחונותיו והישגיו של סנחריב באו מתכנון ומרצון של אלוהים. מי שהוביל אותו לניצחונות הוא ה')
ערים בצורות (ה' תכנן את הרס כל הערים הבצות והפיכתן עגלים ניצים – חורבות)
ויושביהן קצר ירד
חתו (פחדו) ויבושו
חצור גגות (מטפורה – הם כמו חציר, ממהרים לצמוח ולנבול)
ושדפה (שיבולת שרופה) לפני קמה" (לפני שהבשילה, היא נשרפה)
(מתארים את תושבי הערים שאותן הרס סנחריב כחסרי אונים)
פס' 27-28: עונשו הצפוי של סנחריב מלך אשור על גאוותו
"ושבתך וצאתיך (למלחמה) ובואך (ליהודה ולירושלים) ידעתי!
ואת התרגזך עלי…
ושאננך עלה באוזניי (שאון = רעש דבריך נגדי)
ושמתי חחך באפק (חח= טבעת באף הבהמה. זו מטפורה – סנחריב הוא הבהמה וה' מושך אותה)
ומתגי בשפתיך (מתג = היתד בפה הבהמה שמטרתו לכוונה ימינה או שמאלה)
והשיבותך בדרך שבה באת" (אני מחזיר אותך חזרה לאשור)
פס' 29-34: דברי העידוד לחזקיהו מלך יהודה – ה' יציל את ירושלים מאשור
בפסוקים אלה מודגש כישלונו של מלך אשור בירושלים. מודגש כאן גם רעיון בחירת העבד שהוא זה שמציל את ירושלים)
מל"ב י"ט 35-37
מלאך ה' מכה במחנה אשור והורג 185 אלף חיילים (מלאך ה' יכול להיות גם מגפה שפרצה). עפ"י המקבילה בספר דברי הימים ב' ל"ב 21, מסתבר שמי שנפגע הוא "כל גיבור החיל ונגיד ישר" בצבא אשור. סביר להניח שהמספר 185 אלף הוא מספר מוגזם שלא משרף את מספר ההרוגים הריאלי. גם ההיסטוריון היווני מהמאה ה-5 לפנה"ס, הרודוטיס, מתאר מגפה שפרצה במחנה אשור.
בעקבות הנסיגה החפוזה של סנחריב וצבאו מירושלים מבלי שהחריבה, נתחזקה בעם האמונה – "הלו ה' בקרבנו, לא תבוא עלינו רעה".
יש כאן חיזוק של המסר החינוכי-דתי שכן לא כוח ועוצמה צבאיים הם ערובה לניצחון, אלא הביטחון בה' הוא שיוביל להצלחה. השימוש בשורשים בט"ח ונצ"ל בנאומיו של רבשקה הם אירוניים, שכן מה שארע במציאות הוא ההיפך – ירושלים ניצלה מסנחריב הודות לביטחונו של חזקיהו בה'.
חסינותה של ירושלים ונצחיות בית דוד
סיפור מצור סנחריב על ירושלים והצלתה הניסית קיבלו משמעות לאומית-דתית. המלחמה הפכה להיות מלחמה בין האמפריה האשורית הגדולה לבין אלוהי ישראל השוכן בירושלים. רעיון בחירת ירושלים ע"י ה', שטופח בידי בית דוד, הקנה למערכה אופי אידיאולוגי-דתי. את העובדה שסנחריב, המלך הגדול, לא כבש את ירושלים פירשו אנשי ירושלים כהתערבות אלוהית – הינצלות ירושלים חיזקה את האמונה בדבר חסינותה של העיר. השקפת עולם זו עוררה התנגדות חריפה כמאה שנה לאחר מכן בימי ירמיהו שראה באמונה זו סכנה רבה שכן היא הוביל לשאננות חסרת בסיס של המלך ואנשי ירושלים, שהוחרבה לבסוף בימי נבואתו של ירמיהו.
חזקיהו ומסע סנחריב ליהודה עפ"י ספר דברי הימים (דברי הימים ב' ל"ב)
הכנותיו של חזקיהו לקראת המרד
  1. סתימת המעיינות שהיו מחוץ לעיר כדי שלא יהיה לחיילי אשור מים, כך הצבא לא יוכל להאריך זמן במצור. (פס' 2-4)
  2. חיזוק החומות והמילוא, הגבהת החומה ובניית מגדלי שמירה. כמו כן הוא הכין כלי נשק, שלח ומגנים. (פס' 5)
  3. ארגון הצבא, מינוי מפקדים. (פס' 6)
  4. הכנה מורלית – עידוד המפקדים והכנתם לקראת אפשרות שמלך אשור יבוא עם הצבאות המצוידים שלו שאותם מכנה חזקיהו "זרוע הבשר". ליהודה לעומתם, יש את הביטחון באל. (פס' 7-8).
  5. בניית ערי מסכנות למאגרי מזון ומים לשעת חירום. כמו כן, בניית אורוות לכל הבהמות. (פס' 30)
  6. חפירת נקבת השילוח וסתימת מוצא מימי הגיחון כל מנת למנוע אספקת מים ועל מנת להטות את המים.
מנשה ואמון: מלכים ב' כ"א
על מלכותו של מנשה
מנשה הוא מלך יהודה שעשה הרע ביותר בעיני ה' מכל מלך אחר, אך למרות זאת הוא מלך 55 שנה על יהודה, יותר מכל קודמיו. מנשה מושווה לגויים אשר הוריש ה' מפני בני ישראל – "האמורי" – הוא עשה הרע אפילו יותר מהאמורי. ספר מלכים טוען שבגלל מנשה, יהודה וירושלים יחרבו. גם ירמיהו הנביא (שמנבא החלק מתקופת יאשיהו, נכדו של מנשה) טוען שירושלים תחרב בגלל חטאת מנשה.
חטאיו של מנשה (פסוקים 1-9,16)
מנשה מתואר כגדול החוטאים. החטאים מובאים בסדר הדרגתי עולה
א.      מנשה החזיר את פיזור הפולחן ליהודה – הוא בנה את הבמות מחדש.
ב.      מנשה מחזיר את פולחן האלילים הזר לירושלים ובכך יוצר סינקריטיזם ומסכן את עבודת ה'.
ג.        מנשה עובד את צבא השמיים (השמש, הירח והמזלות).
ד.      מנשה בונה בחצרות בית ה' (בית המקדש) מזבחות לעבודת צבא השמיים ובכך פוגע בעבודת ה'.
ה.      הוא מקריב את בנו לאלילים – קורבן אדם, האסור עפ"י התנ"ך.
ו.        השתמש בגילוי עתידות ובגילוי באוב וזאת, שוב, בניגוד להוראות ומצוות התנ"ך.
ז.       מנשה הכניס את פולחן האשרה לבית המקדש ובכך שוב סיכן את עבודת ה' וגרם לסינקריטיזם.
ח.      זהו חטא מוסרי של מנשה – הוא הרג חפים מפשע.
ניתן לראות כי רשימת החטאים של מנשה מובאת בסדר הדרגתי עולה עפ"י אזכור החטאים – מהקל לכבד ביותר. בתחילה, מנשה בנה את הבמות שעבדו בהם את ה' (אותן הבמות שאביו ביטל). לאחר מכן, הוא הכניס לבמות אלו את עבודת האלילים. כך נכנסו ליהודה גם פולחן הבעל והאשרה, פולחן צבא השמיים. לאחר מכן חלה החמרה בחטאיו של מנשה – הוא בונה מזבחות לאלילים הזרים  בבית המקדש וכמו כן בונה פסל לאשרה מחוץ לבית המקדש ולאחר מכן אף מכניס את הפסל לבית המקדש – חטא הנחשב לחטא החמור ביותר מבין כל חטאיו שכן מיד לאחר אזכור חטא זה מצוין טיבו של בית המקדש אשר משמש מקום בחירה למשכנו של ה' לעולם.
בניית המזבחות לאלילים הזרים בבית המקדש, הכנסת פסל האשרה לבית המקדש והניחוש באוב מראים לנו כי מנשה היה המלך החוטא ביותר מכל המלכים שמלכו בעם ישראל (גם בממלכת ישראל וגם ביהודה) שכן חטאים אלו מוזכרים אך ורק בתקופתו של מנשה. בנוסף, נכתב גם כי מנשה חטא אף יותר מהגויים שהיו בארץ לפני שבני ישראל נכנסו לארץ בתקופתו של יהושע.
מטרת ההשוואה לאמורי
  1. היא באה להראות כמה החטאים של מנשה קשים כיוון שבספר מלכים האמורי נתפס כסמל החטא והתועבה.
  2. אזכור האמורי הינו רמז מטרים למה שעתיד לקרות ביהודה – כמו שהאמורי נושל מאדמותיו והוגלה מהארץ, כך גם יקרה ליהודה.
  3. ההשוואה באה להדגיש את כפיות הטובה של מנשה ויהודה, שבמקום שיעבוד את ה' (שסילק מהארץ את האמורי כדי לפנות מקום לבני ישראל) – הוא עובד את אלילי האמורי.
מטרת ההשוואה לאחאב
ההשוואה של מנשה לאחאב מראה לנו כי מנשה חוטא מאוד גדול וכי ממלכת יהודה תיחרב באשמתו. כותבי ספר מלכים תופסים את אחאב כאחד האשמים העיקריים בחורבן ממלכת ישראל. כמו כן, אחאב בנה בשומרון בית לבעל והציב בו את פסל האשרה ואילו מנשה הציב את פסל האשרה בבית ה' (חטא אף יותר נורא).
מטרת אזכור רעיון בחירת העיר ירושלים
מטרת האזכורים החוזרים של רעיון בחירת העיר ירושלים היא להעצים את חטאיו של מנשה וכמו כן להוות הצדקה לכך שאלוהים ינטוש את העיר ירושלים ויפקיר אותה בידי צבאות האויב, בגלל חטאיו החמורים של מנשה.
העונש על החטאים – משל הצלחת (כ"א 12-24)
המשל במל"ב, כ"א 12-14 הוא "משל הצלחת". ה' יבדוק את חטאי יהודה באותם כלים שבדק את מעשיהם של שומרון ואחאב. במידה ואלוהים יגלה כי יהודה וירושלים חטאו, הוא ינקה את ירושלים מיושביה (כמו שמישהו מנקה את צלחתו והופך אותה על פניה לאחר שהוא מסיים לאכול). הנמשל הוא שאלוהים יחריב את ירושלים לגמרי עד שלא יישאר ממנה זכר (כמו מי שמנקה את צלחתו משאריות האוכל).
הגרסא של דברי הימים למלכות מנשה
בדברי הימים ב' ל"ג, ישנה גרסא קצת שונה לתקופת מלכותו של מנשה על יהודה. להלן השוואה בין שתי הגרסאות:
מלכים ב' כ"א
דברי הימים ב' ל"ג
1-9: תיאור החטא.
1-9: תיאור החטא הדתי – על חטא כזה יש כפרה.
10-15: העונש (גמול דורות קולקטיבי) – חורבנה של ירושלים. מה שנכתב בדברי הימים לא מוזכר כאן כיוון שעפ"י הגרסא של ספר מלכים העונש לחטאיו של מנשה התבטא בגמול הדורות הקולקטיבי ולא בעונש למנשה בלבד.
10-13: העונש למנשה בלבד (עפ"י שיטת הגמול האישי המיידי) – אשור מגיעים ליהודה, אוסרים את מנשה ומגלים אותו לבבל.
16: החטא המוסרי – רצח חפים מפשע.
לא קיים מידע על חטא זה כיוון שעל רצח חפים מפשע אין כפרה והדבר לא מתאים למתואר בספר זה.
חלק זה לא מוזכר במלכים ב' כיוון שעפ"י מלכים מנשה חטא גם חטא מוסרי שעליו אין כפרה.
15-16: מנשה בכלא הבבלי חוזר בתשובה. ה' מוחל לו ומחזיר אותו לירושלים. לאות תודה לה', מנשה מנקה את ירושלים ויהודה מהאלילות וה' גומל למנשה ונותן לו שכר – אריכות ימים.
17-18: נוסחת סיום – הזכרת היותו חוטא, מותו וקבורתו, המלכת בנו, אמון, תחתיו.
18-20: נוסחת סיום – הזכרת חזרתו בתשובה.
תקופת מלכותו של אמון (כ"א 19-26)
אמון בן-מנשה מולך במשך שנתיים ואז הוא נרצח ע"י עבדיו בביתו. "עם הארץ" (היו קבוצת כוח פוליטית שהייתה אצילת הקרקעות ביהודה והייתה קשורה לבית דוד. עם הארץ דאגו לרציפות שלטון העם של מלכי בית דוד בגלל אינטרסים כלכליים. בכל פעם שיש סכנה לשלטון מלכי בית דוד, עם הארץ מופיעים ודואגים להחזיר את הסדר למקום.) נכנס מייד לתמונה וממליך במקום אמון את בנו יאשיהו.
יאשיהו והרפורמה שביצע (מלכים ב' כ"ב-כ"ג)
סיכום סיפור מציאת ספר הברית (כ"ב 1-20)
יאשיהו מולך על יהודה 31 שנים והוא עושה הישר בעיני ה' (מבצע ריכוז פולחן ולא סר ממצוות ה'). יאשיהו עורך בדק בית בבית המקדש שבמהלכו מוצא הכהן ספר שהוחבא במקדש – ספר הברית/התורה. ספר זה היה ספר של חוקים אך לא ידוע מה כתוב בו. הספר מובא ליאשיהו ומקריאים אותו בפניו. יאשיהו מתאבל לאחר שהוא שומע את תוכן הספר כיוון שהוא מבין שכל החוקים הכתובים בספר לא מולאו. הוא שולח משלחת לנביאה חולדה בכדי שתשאל באלוהים. חולדה אומרת למשלחת שאלוהים יביא רעה למקום הזה מכיוון שהם עבדו אלוהים אחרים. אך יאשיהו, שעשה הטוב בעיני ה', לא ייענש וימות בזקנה ולא יראה את הרעה שה' יעשה להם.
בעקבות מציאת הספר, יאשיהו עורך בירושלים, ביהודה וגם בשטחי ישראל לשעבר רפורמה פולחנית נרחבת (תיקונים דתיים): 622 לפנה"ס – הרפורמה של יאשיהו.
מהו ספר התורה שנמצא בעת עריכת בדק הבית?
בעקבות קריאת הספר, עורך יאשיהו רפורמה דתית בירושלים שכוללת את השמדתה המוחלטת של האלילות וסמליה וכמו כן ריכוז פולחן. הספר היחיד מבין ספרי החוקים הקיימים (שמות, ויקרא, דברים) שבו מדובר בבהירות על שני נושאים אלו הוא ספר דברים ומכאן אנחנו מבינים שהספר שנמצא הוא ספר דברים.
הרפורמה של יאשיהו (כ"ג 1-20)
פס' 1-3: יאשיהו אוסף את כל העם למקדש בירושלים ועורך ברית בין העם לבין ה' – חידוש ברית סיני. מטרות הברית החדשה הן:
  1. לנסות לכפר על כך שלא מילאו את הכתוב בספר הברית.
  2. להכשיר את הלבבות לקראת הרפורמה שיאשיהו מתכוון לערוך.
פס' 4-14: הפעולות שנוקט יאשיהו במטרה לטהר את יהודה וירושלים מעבודה אלילית:
         פעולות לריכוז פולחן: יאשיהו אוסף את כל הכהנים שכיהנו בבמות שהיו מפוזרות ביהודה לירושלים (כדי שלא ימשיכו בעבודת ה' בבמות). לאחר מכן הוא מטמא את הבמות בכדי להוציאן מכלל שימוש ומאשר לכהני הבמות שהובאו לירושלים לחלוק במתנות הכהונה של הכהנים האחרים. בעקבות ריכוז הפולחן נותרים הלוויים חסרי פרנסה. (מל"ב, כ"ג 8-9)
–          הוצאת הפולחן האלילי מיהודה ומבית ה' (מל"ב, כ"ג 6).
פס' 15-10: פעולותיו של יאשיהו בשטחי ממלכת ישראל לשעבר (שנכון לאותה תקופה היו שטחים אשוריים):
–          מנתץ את הבמה בבית אל ושורף אותה (מל"ב, כ"ג 15).
–          מטמא את כל הבמות שהיו בשומרון בעצמות אדם על מנת להוציאן משימוש (מל"ב, כ"ג 16).
–          זבח ושרף את כל כהני הבמות שהיו בשומרון (מל"ב, כ"ג 20).
פס' 21-23: חגיגות הפסח בירושלים – "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים וכל מלכי…": המיוחד בחגיגות הפסח היה שהן נערכו בירושלים ויאשיהו ציווה על כל העם לחגוג בירושלים, גם על תושבי בית אל והרי השומרון (מל"ב, כ"ג 21,23). דבר זה מלמד על התרחבות שלטונה של ירושלים.
ההסבר לחורבן ירושלים והמקדש (מל"ב כ"ג 25-27)
עפ"י פסוקים אלו, הרפורמה שביצע יאשיהו הייתה טובה מאוד, אך לא מספיק בכדי לכפר על חטאיו הנוראיים של מנשה ודינה של ירושלים נחרץ – "אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול אשר חרה אפו ביהודה על כל הכעסים אשר הכעיסו מנשה" (מל"ב, כ"ג 26).
רקע היסטורי למותו של יאשיהו והתקופה שאחרי (מל"ב כ"ג 28-30)
בבל מאיימת על שלטונה של ממלכת אשור אשר נמצאת בשלבי התפוררות. מצרים מעוניינת באשור חלשה בכדי שתוכל להשתלט על ארץ ישראל. יאשיהו לא מעוניין שמצרים תסייע לאשור – כי הוא יודע שכוונת מצרים להשתלט על ארץ ישראל ולכן הוא יוצא כנגד צבאות מצרים (בראשות פרעה נכ?ה) שהיו בדרכם לכרכמיש כדי לעזור לאשור כנגד בבל. הצבאות נפגשים במגידו (קרב מגידו – 609 לפנה"ס) ויאשיהו מת בקרב זה.
יהודה עד לגלות יהויכין (מל"ב כ"ג-כ"ד)
סיכום ההתרחשויות
לאחר מותו של יאשיהו היה אמור למלוך בנו, יהויקים, אבל עם הארץ התערב לטובת הבן השני – יהואחז, כיוון שהוא היה אנטי-מצרים-אשור ובעד בבל ואילו יהויקים היה פרו-מצרים. פרעה נכה חוזר מכרכמיש כעבור שלושה חודשים דרך יהודה ומסלק את יהואחז משלטונו ובמקומו ממליך את יהויקים (פרעה משנה את שמו מאליקים ליהויקים. שינוי שמו מסמל את ריבונותו של מלך מצרים על יהודה). יהויקים מולך 4 שנים תחת שלטונו של פרעה נכה (מצרים). בשנת 605 לפנה"ס בבל מנצחת את מצרים בקרב כרכמיש והופכת להיות יורשת האמפריה האשורית. בבל עורכת מסעות מלחמה לאזור על מנת להפגין את שליטתה – היא אמפריה משעבדת ובמסגרת מסע זה יהודה משועבדת לבבל.
יהויקים מורד בבבלים (מל"ב כ"ד 1-8)
יהויקים כורת ברית עם מצרים בכדי שתסייע לו למרוד בבבל. יהויקים מקים קואליציה עם כל מיני מדינות שכנות כדי להתאגד נגד בבל ונבוכדנאצר מגיע לאזור בכדי לדכא את המרד ועורך מצור את ירושלים שבמהלכו מת יהויקים ובמקומו מומלך יהויכין.
גלות יהויכין (מל"ב כ"ד 8-17)
יהויכין הומלך לאחר מות אביו, יהויקים. יהויכין החליט להיכנע לבבלים ולצאת אליהם ובכך להציל את העיר מחורבן. האליתות הירושלמים (המלך, אימו, נשותיו, שריו הבכירים, גיבורים, כהנים ונביאים) הוגלו לבבל (גלות יהויכין – 597 לפנה"ס). נשארו בארץ רק "עם הארץ". במקום יהויכין ממליך נבוכדנאצר, מלך בבל, את דודו של יהויכין, מתניה, ומשנה את שמו לצדקיהו. צדקיהו מושבע אמונים לבבל.
חורבן וגלות יהודה – חורבן בית ראשון (מלכים ב' כ"ה)
סיכום ההתרחשות בפס' 1-12
בשנה התשיעית למלכותו של צדקיהו, בחודש העשירי וביום העשירי, פורץ ביהודה מרד שמשכנע את צדקיהו למרוד בבל. נבוכדנאצר הביא איתו כלי מצור ומכונות להבקעת העיר. המצור נמשך שנה ושבעה חודשים. בתקופת המצור היה פילוג בין התומכים לבין המתנגדים והדבר פגע במרד ולפילוג התווסף הרעב הקשה. הרעב התיש את הלוחמים ואפשר את הבקעת החומה. כשצדקיהו ושריו הבחינו בצבא הבבלי שחודר לעיר, הם נמלטו בלילה דרך שער העיר וברחו על הערבה. הבבלים תפסו את צדקיהו והביאו אותו לנבוכדנאצר שהיה בסוריה באותה העת. הוא עשה לו משפט על כך שהפר את הברית, הרג את בניו אל מול עיניו ועיוור אותו באמצעות פחמים לוהטים. נבוזראדן, רב הטבחים, החריב את ירושלים, שרף את בית המקדש, בית המלך ואת כל בתי ירושלים. הוא שבר את החומה כדי לסמל את מעמדה של ירושלים ואת יתר הנשארים בעיר הגלה (גלות יהודה לבבל – 586 לפנה"ס).
תאריכים חשובים בפס' 1-12
10 בחודש העשירי – היום בו נבוכדנאצר הגיע לירושלים בכדי לדכא את המרד.
9 בחודש הרביעי – (צום י"ז בתמוז) הפך ליום אבל מכיוון שביום זה הובקעה חומת העיר ירושלים.
7 בחודש החמישי – (ט' באב) חרב בית המקדש ולכן ישנו צום תשעה באב. (חז"ל קבעו דווקא את ה-9 באב כיוון שבתאריך זה הסתיימה שריפת בית המקדש).
פעולותיו של נבוזראדן להרס ירושלים (פס' 8-12)
נבוזראדן נוקט מספר פעולות במהלך הרס ירושלים:
                                 א.         הוא מתחיל בשריפת בית המקדש, בית המלך וכל מבני האצולה (מל"ב, כ"ה 9).
                                 ב.         הוא שורף את כל שאר הבתים בירושלים (מל"ב, כ"ה 9).
                                  ג.          הוא מחריב את חומת ירושלים (מל"ב, כ"ה 10).
מטרת פעולות אלה היא הפיכת ירושלים לעיר נחותה וכמו כן למנוע מרד נוסף.
נבוזראדן מגלה את כל היתר (כל מי שלא היגלה נבוכדנאצר) ומשאיר רק את דלת העם. מדובר באנשים רבים מאוד וזאת ניתן להבין מהשימוש במילה "המון" בפסוק זה. היחידים שנשארו בארץ הם דלת הארץ.
גורל כלי המקדש
בפסוקים 7-11 מסופר כי נבוזראדן בוזז את כל כלי המקדש. בעזרא א' 7-11 מתואר מה עלה בגורל כלים אלה: רוב כלי המקדש שנלקחו ע"י בבל הותכו – אביזרי הנחושת הותכו. אך חלק מכלי הזהב והכסף נשמרו.
גורלן של האליטות (פס' 18-21)
האנשים שנלקחו למשפט היו "שריה כהן הראש, ואת צפניהו כהן משנה ואת שלושת שומרי הסף… סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה…. וחמישה אנשים מרואי פני המלך.. ואת הסופר שר הצבא…. ושישים איש מעם הארץ" (מל"ב, כ"ה 18-19). כל האנשים שנלקחו היו משלוש רשויות – הדתית (הכהנים והנביאים), הצבאית (שר הצבא והסריס) והמדינית (עם הארץ). כל אלה נשפטו ברבלה ודינם היה הוצאה להורג בעוון הסתה למרד בבבל.
המלכתו של גדליה בן-אחיקם (פס' 22-24)
לאחר ההגלייה, נשארה ביהודה "שארית הפליטה" והבבלים מינו עליהם את גדליהו בן-אחיקם למנהיג. גדליה נשבע אמונים לבבל והוא מנסה לחדש את החיים ביהודה – הוא מזמין את כל מי שברחש בעת החורבן לארצות שכנות לחזור ליהודה ולהתיישב בעריה (ערי בנימין). מדיניותו של גדליהו הייתה מדיניות של כניעה כלפי הבבלים: "וישבע להם גדליהו ולאנשיהם ויאמר להם אל תירעו מעבדי הכשדים שבו בארץ ועבדו את מלך בבל ויטב לכם" (מל"ב, כ"ה 24).
רצח גדליה בן-אחיקם ע"י ישמעאל בן-נתניה (פס' 22-24)
בין השבים לישראל באותה התקופה היה ישמעאל בן-נתניה שהתנגד לשלטונו של גדליהו בגלל שתי סיבות:
סיבה אישית – הוא חשב שלו מגיעה המנהיגות ולא לגדליה.
סיבה פוליטית – בגלל מדיניות הכניעה של גדליהו לבבל.
גדליה התנקש בחייו של גדליה בן אחיקם. המסורת היהודית ייחסה חשיבות רבה לרצח כיוון שהוא היווה את סיום הישוב היהודי ביהודה ולאות אבל על גדליהו נקבע צום.
סופה של ממלכת יהודה (פס' 26)
בעקבות הרצח, חלק גדול משארית הפליטה ברח למצרים מפחד הכשדים. לפני הבריחה הייתה התייעצות עם ירמיה אם לעזוב את יהודה. ירמיה התנגד לעזיבה כיוון שהוא ידע שהעזיבה תשים קץ לכל תקווה לשיקומה מחדש של יהודה. אך למרות זאת, שארית הפליטה עזבה את יהודה למצרים ולקחה איתה (בכוח) גם את ירמיהו הנביא.
"נספח" בעל אופי אופטימי לסיום ספר מלכים (פס' 27-30)
בשנה ה-27 לגלות יהויכין (עצם העובדה שמניין השנים הוא עפ"י הנקודה של גלות יהויכין מלמדת אותנו שגלות יהויכין נתפסה כאירוע מרכזי מאוד בתולדות העם עד כדי כך שהחל מניין שנים מאירוע זה), המלך הבבלי, אויל מרודך, מוציא את יהויכין מבית הכלא, מעלה את מעמדו ויהויכין הופך להיות מקורב למלך הבבלי ומקבל קצבת מזון חודשית. סיום זה של ספר מלכים מהווה סיום של נחמה מכיוון שבפסוקים אלו מדובר על שחרורו של יהויכין מבית הכלא הבבלי ובעלייתו לגדולה בחצר מלך בבל – סיפור זה מפיח תקווה על גולת יהודה בבבל, שתשווע כפי שנושע מלכה יהויכין.
אכן, כ-20 שנה לאחר הוצאתו של יהויכין מבית הכלא, דבר שהוביל לתקווה של חידוש וחזרה ליהודה, בבל תיפול ופרס תעלה על במת ההיסטוריה. המלך הפרסי שנשתלט על בבל, כורש, יוצא שנה לאחר מכן בהצהרה דרמטית – הצהרת כורש – ובה מתיר לכל היהודים שרוצים בכך לשוב לירושלים ולבנות מחדש את המקדש שנחרב. הצהרת כורש ידועה לנו מהתנ"ך ממקורות שונים אך אינה ידועה ממקורות חוץ-מקראיים. מה שכן ידוע לנו מכתובות חוץ-מקראיות הוא שכורש נתן אישור לעמים שונים לחזור לארץ מוצאם ולבנות את מקדשם שהוחרב ע"י הבבלים.

Posted

in

by